גבולות מדינת ישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גבולות מדינת ישראל נקבעו רק באופן חלקי, וחלק ניכר מהם עדיין מוגדר כגבולות זמניים. מדינת ישראל לא הצהירה על גבולותיה עם הקמתה. בתוכנית החלוקה של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 נקבעו גבולות למדינה יהודית עתידית, אולם התוכנית לא יצאה לפועל, וביום הקמת המדינה היא כבר הייתה חסרת תוקף מעשי. בתום מלחמת העצמאות נחתמו הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה, אולם אלה לא הכירו בישראל באופן רשמי, וסירבו לדון על גבולות בינלאומיים קבועים. מצב זה החל להשתנות רק עם חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979. סימון הגבולות הקבועים נעשה מאז בהדרגה, וגם כיום קטעים ארוכים מגבולותיה של מדינת ישראל נחשבים כגבולות זמניים, "קווי שביתת נשק" או כ"קווי הפסקת אש". קווי הגבול הבעייתיים ביותר הם הגבול התוחם את רמת הגולן בצפון-מזרח (עובר בין ישראל לסוריה ובין ישראל ללבנון), והגבולות המפרידים בין ישראל גופא לבין שטחי יהודה ושומרון (הגדה המערבית) ורצועת עזה. חלק משטחים אלה מיועדים לכאורה להקמת מדינה פלסטינית, אולם לא ברור מתי תקום מדינה כזאת ואיך יוגדרו גבולותיה.
בדומה לאזורים אחרים שהיו נתונים לשלטון קולוניאלי, גם הגבולות הנוכחיים במזרח התיכון הושפעו במידה רבה מהסדרים בין המעצמות ששלטו באזור בעבר. גם גבולותיה של ישראל החלו להתעצב כ-40 שנה לפני הקמתה, בהסדרים בין המעצמות של ראשית המאה ה-20. הסכמי שביתת הנשק, הסכמי השלום והסדרים בתיווך בינלאומי אישרו מחדש, בדרך כלל, את התוואי שנקבע בהסדרים הבין-מעצמתיים. במקרים שבהם נקבע תוואי גבול חדש, הוא נקבע בעקבות מלחמה, בדרך כלל לאורך קו החזית האחרון. בכל המקרים שבהם נקבע תוואי גבול חדש הוא נותר שנוי במחלוקת וזמני.
תוכן עניינים |
[עריכה] אירועים ותהליכים היסטוריים
להלן רשימת האירועים והתהליכים הבינלאומיים ההיסטוריים שהביאו לעיצוב גבולות מדינת ישראל הנוכחיים:
- סימון קו הגבול בין מצרים שהייתה בשליטה בריטית ובין האימפריה העותומנית - "קו עקבה רפיח" בשנת 1906.
- הסכם סייקס פיקו משנת 1916 בו דנו בעלות הברית בריטניה וצרפת בחלוקת שטחי האימפריה העותומנית ביניהן לאחר מלחמת העולם הראשונה.
- פרסום דבר המלך במועצתו משנת 1922 שבו נקבעה הפרדת עבר-הירדן (לימים ממלכת ירדן) משטח המנדט.
- תיקון הסכמי סייקס-פיקו בשנת 1924, לאחר כינון "המנדט הבריטי על פלשתינה-ארץ-ישראל", וכינון המנדט הצרפתי על סוריה.
- קביעות אדמיניסטרטיביות והסכמים של ממשלת המנדט עם צרפת ועם חבר הלאומים באשר לגבולות ארץ ישראל במהלך שלטון המנדט הבריטי.
- תוכנית החלוקה של ועדת אונסקופ, שהתקבלה בעצרת הכללית של האו"ם בשנת 1947, שבה נקבע ביטול המנדט הבריטי וחלוקת שטחו בין שתי מדינות, יהודית וערבית.
- מלחמת העצמאות ב-1948 והסכמי שביתת הנשק ("הסכמי רודוס") שנחתמו בעקבותיה ב-1949, עם לבנון, סוריה, מצרים וירדן.
- מלחמת ששת הימים ב-1967 - וקווי הפסקת האש שנקבעו בעקבותיה.
- החלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים בשנת 1967.
- מלחמת יום הכיפורים ב-1973 והסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים ועם סוריה שנחתמו בעקבותיה בשנת 1974.
- הסכם השלום עם מצרים שנחתם בשנת 1979.
- חוק הגולן שהתקבל בכנסת בשנת 1981.
- הסכמי אוסלו שנחתמו בשנים 1993-1994.
- הסכם השלום בין ישראל לירדן שנחתם ב-1994.
- נסיגת ישראל מ"רצועת הביטחון" בדרום לבנון בשנת 2000.
- ביצוע תוכנית ההתנתקות ונסיגת צה"ל מרצועת עזה בשנת 2005.
[עריכה] מעמדם המשפטי של הגבולות
חלק מהגבולות מוכרים מבחינה בינלאומית, ומהווים גבול של שלום עם המדינה השוכנת מצידם השני. חלקם מצויים בהתהוות, חלקם מהווים מוקדים לסכסוכים קשים, ואפשר לומר כי גם לאחר שישה עשורים בהם קיימת המדינה, עדיין לא עוצבו גבולותיה הסופיים.
- גבול ישראל-מצרים מוכר כגבול בינלאומי.
- גבול ישראל-ירדן מוכר כגבול בינלאומי בקטע העובר בערבה, ובקטע העובר ממזרח לעמק בית שאן. בהסכם השלום עם ירדן נקבעו שטחים הנמצאים בריבונות ירדנית אולם ישראלים רשאים להיכנס אליהם ולעבדם, ללא צורך בדרכון.
- גבול ישראל-לבנון אושר על-ידי האו"ם בשנת 2000 לפי בקשת ישראל, והוא מתבסס על התיקונים להסכמי סייקס-פיקו משנת 1924, בשינויים קלים.
- גבול ישראל עם רצועת עזה נקבע חד-צדדית על-ידי ישראל בשנת 2005 בהתבסס על הסכמי שביתת הנשק עם מצרים משנת 1949.
- גבול ישראל עם סוריה נקבע על-ידי ישראל באופן חד-צדדי בשנת 1981 ב"חוק רמת הגולן" אשר החיל את המשפט הישראלי על רמת הגולן. הגבול מסומן בהתבסס על "הקו הקדמי הישראלי" המוגדר בהסכמי שביתת הנשק עם סוריה משנת 1974. הקהילה הבינלאומית אינה מכירה ברמת הגולן כחלק ממדינת ישראל. סוריה טוענת כי הגבול צריך לעבור ב"קווי הארבעה ביוני" כלומר הקו המערבי ביותר שאליו הגיעה שליטת הסורים לפני מלחמת ששת הימים. הגבול הבינלאומי בין המנדט הבריטי לסוריה, וכן קו שביתת הנשק שנקבע ב"הסכמי רודוס" (1949) עובר מעט מזרחה ל"קווי הארבעה ביוני".
- בין ישראל לירדן שוכנת הגדה המערבית (יהודה ושומרון), שטח שמעמדו הסופי טרם נקבע, ואשר חלקו נתון לשליטת הרשות הפלסטינית לפי הסכמי אוסלו. תחום "הגדה המערבית" נקבע בהסכמי רודוס (1949), והחוק והמשפט בו שונים מאלו של מדינת ישראל. בשנים האחרונות החלה ישראל בהקמת גדר ההפרדה בינה לבין "הגדה המערבית", אולם היא אינה צמודה לתוואי הגבול שנקבע ב-1949.
- באזור מזרח ירושלים, ב-1967, החילה מדינת ישראל את החוק הישראלי על החלק המזרחי של העיר ירושלים ועל כמה כפרים ועיירות ממזרח לה (שסופחו לשטח המוניציפאלי של ירושלים). גם מעשה זה אינו מוכר על ידי הקהילה הבינלאומית.
[עריכה] גבול הצפון - סוריה ולבנון
[עריכה] הגבול בתקופה המנדטורית
[עריכה] הסכם סייקס פיקו
עד לימי המנדט הבריטי היו ארץ ישראל, סוריה ולבנון חלק מן האימפריה העותמאנית (אזור הר הלבנון היה אוטונומיה). עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה פעלו המעצמות ביניהן לחלוקת השטח, כאשר בריטניה ראתה בארץ ישראל שטח השפעה בריטי עתידי, ואילו צרפת התעניינה בסוריה ובלבנון.
הסכם סייקס-פיקו משנת 1916 שנחתם בין הדיפלומטים מארק סייקס הבריטי ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו הצרפתי, קבע את גבולו הצפוני של שטח ההשפעה הבריטי בארץ ישראל, בקו העובר מעט צפונית לעכו באזור אכזיב ויורד דרומה עד לכנרת, באזור טבחה. בריטניה ראתה אינטרס חיוני בשמירת מפרץ חיפה על מנת לדאוג להעברה תקינה של הנפט ממוסול. צרפת רצתה לשמור לעצמה רצועת חוף ארוכה ככל האפשר. הקו שסומן היווה את נקודת האיזון בין שני אינטרסים אלו.
[עריכה] המאבק על אצבע הגליל
לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה נוצר מצב שבו לא ראתה עצמה בריטניה מחוייבת לאמור בהסכמי סייקס-פיקו ככתבם וכלשונם, ולעומת זאת, מדיניותה הרשמית, המוצהרת בהצהרת בלפור דיברה על הקמת "בית לאומי" לעם היהודי בשטחי ארץ ישראל. התנועה הציונית דרשה את השטח עד לנהר הליטני שבו ראתה מקור מים חיוני לבית הלאומי העתידי, וכן את האזור הכולל את מקורות נהר הירדן.
ההסכם אושר מחדש, בספטמבר 1919 בתור הסכם שנחתם בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת. לפי הסכם זה פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בחולה (מעט צפונה מאיילת השחר של היום). השטח שמצפון לקו זה, ועד לצור הפך למעשה לשטח הפקר, ובו שלוש נקודות יהודיות מבודדות - תל חי, מטולה וכפר גלעדי.
צרפת לא ביססה את שלטונה באזור ולא שלחה אליו כוחות צבא מספיקים אלא נאחזה בתחילה לאורך החוף, באזור צידון. את המצב ניצלו ערביי המקום כדי למרוד בשלטון הצרפתי (ולהמליך את פייסל הראשון על סוריה), ואף להתנכל לכפרי הנוצרים באזור שלהם נתנה צרפת את חסותה. כנופיות רבות של בדואים פעלו באזור, בעידוד מסוים של הבריטים. על רקע זה, ועל רקע הרצון ליצור "עובדות בשטח" מצד היהודים והערבים כאחד, אירע במרץ 1920 הקרב על תל חי. במקביל, התנהלו דיונים בין בריטניה לצרפת על מיקומו של הגבול.
[עריכה] סימון הגבול המנדטורי
ב-23 בדצמבר 1920 נחתם הסכם בין בריטניה לצרפת. צרפת ויתרה על מקצת משטחי הגליל, והותירה בידיה את נהר הליטני, מקורות הירדן, את מרבית הגולן ואת החרמון. הנימוק הצרפתי היה שמירת אחדותם של המתואלים השיעים שישבו משני צדי נהר הליטני.
הגבול יצא מצמח, חצה את הכנרת, עלה עד לנקודה בסמוך לבניאס תוך שמירת שטחים נרחבים מצידו המזרחי של הירדן מצפון לכנרת, ומשם פנה מערבה, שמר את מטולה בשטח המנדט, וירד דרומה עד לנקודה המצויה בסמוך לקיבוץ סאסא, ומשם, תוך פיתולים מסוימים, מערבה לראש הנקרה. התוצאה הייתה יצירתה של אצבע הגליל, וכך נוספו לשטח המנדט הבריטי מטולה, תל חי וכפר גלעדי, שבמשך שש שנים היו מצויות מחוץ לתחומיו. רבים ייחסו את שינוי הגבול והכללת אצבע הגליל בתחומי ארץ ישראל, ומכאן בתחומי המדינה היהודית העתידית, להתיישבות היהודית במטולה ובתל חי.
בועידת סן רמו אושר המנדט הבריטי על ארץ ישראל. באפריל 1921 הסכימו צרפת ובריטניה על הגבול הבינלאומי החדש, על פי הסיכום מדצמבר 1920, אך נקבע כי הגבול כפוף לשינויים בעקבות מדידות מפורטות שתערכנה. את המדידות ערכה ועדה בראשות הצרפתי פולה (Paulet) והבריטי ניוקומב (Newcombe). הוועדה פעלה בין מרץ 1921 לפברואר 1922. כל עוד נמשכו המדידות היה קו הגבול המדויק בלתי ברור. כך, למשל, נערך בלבנון מפקד אוכלוסין על ידי השלטונות הצרפתים, ונכללו בו (וכתוצאה מכך גם קיבלו אזרחות צרפתית) גם תושבי שבעת הכפרים המתואלים בגליל, שנותרו לאחר מכן בשטח ארץ ישראל, כמו גם תושבי מטולה וכפר גלעדי. [1]
רק בשנת 1924 קיבל הגבול את צורתו הסופית. צרפת ויתרה על שטח מחצית הכנרת, ושטח באזור קיבוץ ברעם (אז הכפר בירעם), והשיבה לעצמה את השטחים ברמת הגולן ממזרח לירדן. גבול זה, שנקבע במשא ומתן בין המעצמות, הפך להיות הגבול הבינלאומי המוכר בין המדינות הריבוניות ישראל, סוריה ולבנון. קטע הגבול בין ארץ ישראל לסוריה ברמת הגולן נקבע תוך התחשבות בשיקולי מים, כך נקבע כי הגבול עובר במרחק 10 מטרים מחוף הכנרת בחלק הצפון מזרחי שלה, קביעה דומה נעשתה לגבי מעיין הדן וכן נקבע כי מימי הבניאס שייכים לארץ ישראל ולא לסוריה (אף על פי שהמעיין לכאורה בשטחה).
[עריכה] הגבול עם לבנון לאחר הקמת מדינת ישראל
במהלך מלחמת העצמאות פלש צבא לבנון לתחום ארץ ישראל המנדטורית (בצפון השטח שהוקצה על פי החלטת האומות המאוחדות למדינה הערבית) ואף החזיק בראש הנקרה. במסגרת מבצע חירם, באוקטובר 1948 נכנס צה"ל בפעם הראשונה ללבנון. חטיבת כרמלי בפיקודו של משה כרמל חצתה את הגבול, והצליחה לתפוס 14 כפרים ולהשתלט על שטחים המגיעים עד לנהר הליטאני . במסגרת הסכמי רודוס, בשנת 1949, נדון גם קו הגבול בין שתי המדינות. השיחות בין ישראל ללבנון התקיימו בראש הנקרה במהלך חודש מרס 1949. בסיום השיחות הוסכם על נסיגת הכוחות ועל סימון הגבול על פי קו הגבול המנדטורי, הוא קו הגבול המוכר מבחינה בינלאומית. ישראל נסוגה מן הגליל הלבנוני, ואילו לבנון נסוגה מראש הנקרה.
לבנון לא נטלה חלק פעיל במלחמות שהתקיימו בשלושת העשורים הראשונים לקיום המדינה, מבצע סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, וחקלאי מטולה אף עיבדו את אדמותיהם בעמק עיון שבתוך לבנון. לאחר אירועי ספטמבר השחור בשנת 1969 התחיל ארגון אש"ף להתבסס בלבנון, דבר שהביא את ישראל לתמוך בנוצרים המקומיים שהחלו ליצור מובלעות בשליטתם ליד הגבול כחלק ממלחמת האזרחים בלבנון.
עם תחילת מלחמת האזרחים בלבנון ב־1976, כאשר נוצר קשר בין המרונים בדרום לבנון לבין ישראל בעקבות שותפות האינטרסים ביניהם כנגד אש"ף, אפשרה להם ישראל החל מ־1977 להגיע לעבודה בה וכן סייעה ביצוא דרך נמל חיפה. לאורך הגדר הוקמו שש תחנות רפואה שכונו "תחנות הגדר הטובה" שבהן ניתן לתושבי דרום לבנון הנוצרים טיפול רפואי על ידי רופאים מישראל. מעבר הגבול המרכזי בו התקיים הסחר ומעבר העובדים היה מעבר פאטמה ליד מטולה וזאת מכיוון שבמעבר נקורה ישבו חיילי יוניפיל. קיומה של הגדר הטובה הסתיים עם הנסיגה מלבנון של ישראל בשנת 2000.
בשנת 1978 החליטה הממשלה על יציאה למבצע ליטאני, לאחר אירוע טרור חמור שתוכנן ובוצע מהאזורים שבשליטת הפלסטינים בלבנון. עם כניסת צה"ל ללבנון במבצע ליטאני החלה תקופה של נוכחות צבאית ישראלית רצופה בלבנון, שנמשכה גם לאחר מלחמת לבנון הראשונה. לאחר המלחמה הוקמה רצועת בטחון בלבנון, שהשתרעה מספר קילומטרים לעומק לבנון, ואשר התקיימה עד לנסיגת צה"ל באופן חד צדדי ב-24 במאי 2000. עם זאת, במהלך כל התקופה המשיכה מדינת ישראל להכיר בגבול הבינלאומי, לא דרשה שטחים שנמצאו בשליטתה מעבר לו, ולא יישבה שם את אזרחיה.
הנסיגה במאי 2000 תואמה עם האו"ם, שהצהיר כי ישראל שבה לגבול הבינלאומי המוכר, דבר שהיווה קיום מחויבויותיה הבינלאומיות. ראש הממשלה אהוד ברק הצהיר כי בנסיגה זו מילאה ישראל אחר החלטה 425 של האו"ם, שהתקבלה לאחר מבצע ליטאני ב-19 במרץ 1978 וקראה לנסיגה מלאה של ישראל מלבנון. ארגון החיזבאללה טען כי הנסיגה אינה מלאה, וכי על צה"ל לסגת אף מאזור חוות שבעא (על כך ראה דיון מפורט בהמשך), שלפני מלחמת ששת הימים היו באזור הגבול שבין לבנון וסוריה.
על אף הנסיגה, היו הפרות בדרגות חומרה שונות של ריבונות ישראל מצד ארגון חיזבאללה ושל ריבונות לבנון מצד ישראל. במספר תקריות קשות נהרגו חיילים ואזרחים ונחטפו חיילים על ידי חיזבאללה. מטוסי צה"ל נכנסו פעמים רבות מאז הנסיגה לשטח הריבוני של לבנון, כמו כן פעילי טרור בלבנון חוסלו על ידי גופים שקושרו על ידי תקשורת הבינלאומית לכוחות הביטחון של ישראל. כל הפעולות הללו גונו על ידי גופים בינלאומיים. באוקטובר 2000 חטף החיזבאללה שלושה חיילים באזור הר דב, ב-12 במרץ 2002 התרחש פיגוע מצובה במהלכו נהרגו 6 אזרחים בידי אנשי החיזבאללה, וב-12 ביולי נחטפו שני חיילים נוספים, ונהרגו ארבעה, באירוע שהוביל לפתיחת מלחמת לבנון השנייה. במהלך מלחמת לבנון השנייה שב צה"ל ונכנס ללבנון, אך גם מהלך זה, כבפעמים הקודמות, לא לווה בדרישות טריטוריאליות. ממשלת ישראל הכריזה מספר רב של פעמים כי ברגע בו יתפרס יוניפי"ל על פי החלטה 1701 של האו"ם על גבולה המערבי של לבנון, ייסוג צה"ל לקו הגבול באופן מוחלט.
הגבול עם לבנון, כפי שסומן ב-1924 עד לאזור שנכבש מסוריה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים מוכר וברור מבחינה בינלאומית. הן ממשלת ישראל והן ממשלת לבנון אינן מעלות דרישות טריטוריאליות באשר לשטחים מעברו השני של הגבול. עם כל זאת, ארגון החיזבאללה העלה תביעות לשבעת הכפרים השיעים שנמצאו בשטח מדינת ישראל.
[עריכה] הגבול עם סוריה, ורמת הגולן
[עריכה] רמת הגולן
במהלך מלחמת העצמאות פלש צבא סוריה לשטחה של מדינת ישראל. במאי 1948 התקדמו הסורים, ואף החזיקו בצמח, מסדה ושער הגולן אך נהדפו. ב-18 ביולי 1948 נכנסה ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות לתוקף, ולאחריה לא חל שינוי במצב הכוחות בין ישראל לסוריה, ועם תום המלחמה עמדו הכוחות הסוריים על גבולה המזרחי של הכנרת, ועל נהר הירדן, כשהיא מחזיקה בשטח של 66 קמ"ר ממערב לגבול המנדטורי. במהלך הסכמי רודוס שקבעו את גבולותיה של מדינת ישראל, נפתחו שיחות עם סוריה ליד משמר הירדן. השיחות נמשכו כשלושה חודשים, וההסכם נחתם ב-20 ביולי 1949.
על פי ההסכם, נקבע הגבול במקום בו שהו הכוחות עם סיום הלחימה, כאשר האזורים בהם שהה הצבא הסורי הוכרזו כאזורים מפורזים, ונאסרה כניסת כוחות צבא אליהם.
ההסכם הותיר את שאלת הגבול המדוייק בין שתי המדינות פתוחה, וכל מדינה ניסתה לנצל את המצב הבלתי ברור. הצדדים ניסו לכפות בכוח את רצונם, אך עמדו גם במגעים חשאיים. בסידרת עימותים שהגיעו לשיאים בשנים 1951 ו-1964 ייצבה סוריה קו, בו שלטה בפועל, שכלל גם חלקים מן האזור המפורז, אשר היו שייכים, להלכה, למדינת ישראל, במיוחד באזור חופה המזרחי של הכנרת ובאזור חמת גדר. קו זה ידוע כ"קו הארבעה ביוני" (הכוונה היא ל-4 ביוני 1967, היום האחרון לפני פרוץ מלחמת ששת הימים).
במהלך מלחמת ששת הימים כבשה ישראל את רמת הגולן. הקו שיוצב לאחר המלחה כונה "הקו הסגול", והוא כלל שטחים נרחבים בגולן, עד ממזרח לקונייטרה. לאחר מלחמת יום הכיפורים בה פלש צבא סוריה אל הגולן, והצליח להחזיק מספר ימים בחלקים ממנו, נחתם, ב-31 במאי 1974 הסכם הפרדת כוחות בין ישראל לסוריה. ישראל נסוגה מערבה מהקו הסגול המקורי, תוך שהיא מחזירה לסורים את העיר קונייטרה ושטחים סמוכים אליה, ומסכימה להקמת אזור חיץ בשליטת האו"ם, בו שוהה כוח בינלאומי בשם UNDOF.
ב-14 בדצמבר 1981 קיבלה הכנסת את חוק רמת הגולן הקובע כי "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן". ישנם חילוקי דעות בשאלת תוקפו של החוק מבחינה בינלאומית, ובשאלה האם גם מבחינת המשפט הפנימי של מדינת ישראל מספח החוק את שטח רמת הגולן אל המדינה.
מתקופת כהונתו של יצחק רבין כראש הממשלה, ודרך כהונות יורשיו בנימין נתניהו ואהוד ברק, התקיימו מגעים גלויים וחשאיים עם סוריה בשאלת הגבול, כאשר אבן הנגף העיקרית הייתה ההפרשים שבין הגבול המנדטורי ו"גבולות הרביעי ביוני" ובמיוחד אלמנט המים בהפרש זה (קו הרביעי ביוני הופך את הכנרת, את הבניאס ואת הדן למים בינלאומיים, דבר שיש לו השלכות משמעותיות לגבי זכויותיה של ישראל במים).
כיום פעיל בגבול מעבר גבול אחד בשם "מעבר קונייטרה", המופעל בשיתוף פעולה עם האו"ם, ומשמש בעיקר את אנשי האו"ם ואת אוכלוסיית הדרוזים ברמת הגולן.
[עריכה] חוות שבעא וע'ג'ר
[עריכה] חוות שבעא
- ערך מורחב – חוות שבעא
עם כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים, כבשה ישראל גם את אזור הגבול שבין לבנון וסוריה. בין מג'דל שמס בחרמון לבין הכפר הלבנוני שבעא, מצוי אזור שהריבונות עליו שנויה במחלוקת, בשם "חוות שבעא". קו הגבול במקום שהותווה על ידי הצרפתים ב1923 קובע בבירור כי האזור נמצא בשטח סוריה, אולם בפועל נמצאו בו 14 חוות, שעובדו בפועל , עד למלחמת ששת הימים, על ידי תושבים לבנוניים, שאף שלמו מיסים לממשלת לבנון, ולכן נתבע האזור בידי לבנון. סכסוכי גבול בין סוריה ללבנון לא היו נדירים, ובין שנות ה-50 המאוחרות ועד 1964 פעלה ועדה משותפת של שתי המדינות כדי להכריע בסכסוכי גבול. בשנת 1964 הציעה הוועדה כי שטחן של חוות שבעא יועבר ללבנון, וכי קו הגבול ישונה. למרות זאת דבר לא נעשה וקו הגבול לא שונה. אפילו מפות מאוחרות של צבאות סוריה ולבנון מעידות כי חוות שבעא שייכות לסוריה. במלחמת ששת הימים נכבש השטח מידי סוריה ובעלי האדמות הלבנוניים לא יכלו עוד לעבד אותו.
שטחו המדויק של האזור הנתון במחלוקת אינו ברור, כיוון שהוא מעולם לא סומן במפה רשמית, הדעות נעות בין האזור שבין הגבול הבינלאומי לנחל שניר ועד לשטח של כ-40 קמ"ר, הכולל גם את החרמון עד לבניאס, מעיינות הדן והכפר ע'ג'ר. מבחינה גאוגרפית מדובר בכתף שיאון, אחת משלוש השלוחות המערביות של הר החרמון. ישראל מכנה את האזור "הר דב".
במקביל לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000, קבע האו"ם לבקשת ישראל את קו הגבול הדרומי של לבנון. ישראל ביקשה כי נסיגת צה"ל תיחשב כקיום החלטה 425 של מועצת הביטחון של האו"ם, ולשם כך היה צורך בקביעה בינלאומית מדויקת של הגבול. לבנון עצמה לא שיתפה פעולה בקביעת מיקום גבולה הדרומי. לאחר קביעת הגבול בידי האו"ם החל הארגון חיזבאללה, ובעקבותיו ממשלת לבנון, להעלות דרישה כי ישראל תיסוג אף משטח החוות, וראה בנוכחות הישראלית באזור עילה להמשיך להתקיף את ישראל למרות הנסיגה מרצועת הביטחון. האו"ם עצמו אינו שולל את טענת לבנון וחיזבאללה על הסף, אולם קבע באמצעות מועצת הביטחון שהחלטה 425 קוימה במלואה. סוריה מצדה, מסרבת לדון עם לבנון בנושא, מאחר ואינה מכירה בלבנון הכרה מלאה, ואף לא מקיימת עמה יחסים דיפלומטיים.
גורמים בינלאומיים רבים ביקשו מסוריה ומלבנון להסדיר את הגבולות ביניהן באזור חוות שבעא, אולם סוריה סרבה תמיד להצעות בנושא. כיוון שישראל שולטת בפועל ברמת הגולן, יש לסוריה אינטרס לכאורה להודיע כי חוות שבעא הן חלק מלבנון, אולם כיוון שסוריה לא נואשה מקבלת רמת הגולן לידיה, ומאידך אינה מכירה הכרה מלאה בלבנון, היא אינה נלהבת לעשות כן. ישראל מצדה רואה בבעיית חוות שבעא חלק מהסכסוך בינה לבין סוריה על רמת הגולן, סוגייה שאין ללבנון נגיעה בה. מסיבות אלה , השמיעה סוריה במשך השנים הצהרות סותרות בנושא זה.
[עריכה] ע'ג'ר
- ערך מורחב – ע'ג'ר
הכפר ע'ג'ר שכן בשטח בין לבנון לסוריה שהריבונות עליו לא הייתה ברורה. בפועל היה הכפר נתון לשליטה סורית אך תושביו היו אזרחים לבנוניים. שטחו של הכפר לא נכבש במלחמת ששת הימים על ידי צה"ל, כיוון שבמפות שהיו בידי ישראל הכפר נחשב לבנוני, וישראל לא הייתה מעוניינת לפגוע בריבונות לבנון. בתום המלחמה נותר הכפר במעין מובלעת בין שטח לבנון לשטח שנכבש בידי צה"ל. תושבי הכפר שלחו שליחים לשלטונות הלבנוניים במרג' עיון בבקשה להיכלל בשטח לבנון, אולם לבנון סירבה, כנראה מתוך רצון להימנע מעימות עם סוריה. כיוון שכך, פנו תושבי ע'ג'ר למפקדי צה"ל ברמת הגולן, וביקשו להיכלל בשטח רמת הגולן הנתון למרות ישראל. צה"ל נכנס לכפר בשנת 1967 ומאז מתייחסת ישראל אליו כחלק מרמת הגולן. הכפר סופח לישראל לאחר חקיקת חוק הגולן בשנת 1981. בשונה מרוב תושבי רמת הגולן שהיו בעלי אזרחות סורית, תושבי ע'ג'ר הסכימו לקבל אזרחות ישראלית מלאה לאחר סיפוח כפרם לישראל.
במהלך תקופת קיומה של רצועת הביטחון התפשט הכפר אל תוך שטח לבנון, ולאחר הנסיגה מלבנון במאי 2000, נמצא כי הגבול בין לבנון וסוריה עובר במרכז הכפר. כיום הכפר נמצא בחלקו הדרומי בשליטה של ישראל וחלקו הצפוני מעבר לגבול ישראל-לבנון ולכן בעצם המעבר מצפון הכפר לדרומו או להפך נדרשים תושבי הכפר לחצות את הגבול. מצב זה גורם אי נוחות רבה לתושבים. הם אמנם אזרחים ישראלים, אך חלק ניכר מבתיהם ואדמותיהם החקלאיות נמצאים בשטח לבנון ואינו יכול לקבל שירותים מהרשויות הישראליות. על פי החוק הישראלי מוגדרים התושבים בחלקו הצפוני של הכפר "אזרחים ישראלים על שטח עוין". המצב הזה יוצר בעיות קשות גם לצה"ל ולמשטרת ישראל. שוטרים וחיילים ישראלים אינם נכנסים בגלוי לצפונו של הכפר כדי שלא יואשמו בהפרת החוק הבינלאומי, אך כדי שלא לחצות את הכפר, לא הוקמו מכשולים על הגבול העובר בתוך הכפר. כיוון שממשלת לבנון אינה מממשת את ריבונותה בדרום לבנון, הפך הכפר למוקד של פעילות עבריינית ופעילות של חזבאללה.
במהלך מלחמת לבנון השנייה נכנסו כוחות צה"ל לחלקו הצפוני של הכפר, הנמצא מעבר לגבול. נכון ליום 1 באוקטובר 2006, ישראל החליטה להשאיר כוחות בחלק הצפוני של הכפר גם לאחר השלמת הנסיגה מדרום לבנון, אולם החלטה זו עשויה להשתנות במו"מ בין ישראל לכוחות יוניפי"ל המוצבים בדרום לבנון, ואשר תפקידם לשמור על הפסקת האש.
[עריכה] הגבול המזרחי
[עריכה] גבולה המזרחי של ארץ ישראל המנדטורית
על פי הסכם סייקס פיקו נקבע גבולו של שטח השליטה הבריטית בארץ ישראל ממזרח על ידי נהר הירדן, ובדרום עבר הגבול בנקודה שבין צפון ים המלח, ומעט דרומית לעזה, ממזרח לנהר הירדן, ומדרומית לקו הדרומי, לרבות כל הערבה המצויה כיום בשטח מדינת ישראל, אמורה הייתה להיות מוקמת מדינה ערבית בחסות בריטית.
במהלך מלחמת העולם הראשונה הובטחו הבטחות סותרות ליהודים ולערבים באשר לשטח המדינה הערבית העתידית. במכתבי חוסיין מקמהון, שקדמו להסכמי סייקס-פיקו דרש השריף חוסיין בן עלי את כל שטחה של ארץ ישראל, ונענה כי ישנם שטחים מסוימים שלא ייכללו בשטח המדינה הערבית, ואילו הצהרת בלפור דיברה על הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, ולא התייחסה לגבולותיו.
במהלך מלחמת העולם הראשונה כבשה בריטניה את ארץ ישראל לרבות עבר הירדן המזרחי, בו קיימת כיום ממלכת ירדן. מלכתחילה לא היה מעמדו של עבר הירדן המזרחי מעמד שווה למעמד ארץ ישראל המערבית. בתחילה נשלט האזור בפועל על ידי פייסל הראשון מלך עיראק, שישב בדמשק והכתיר עצמו במרץ 1920 כ"מלך סוריה הגדולה", וזאת על אף שבועידת סן רמו נמסר עבר הירדן המזרחי לשליטתו של המנדט הבריטי. לאחר קרב מרג' עיון ב-24 ביולי 1920 גורש פייסל, והאזור נותר בשליטה צבאית בריטית. בועידת קהיר החליט שר המושבות הבריטי וינסטון צ'רצ'יל כי בעבר הירדן תוקם ממלכת ירדן. במרס 1921 נמסר שטח עבר הירדן למלך עבדאללה הראשון, אך הגבול שבין שטחה של ארץ ישראל ובין השטח שנמסר לעבדאללה לא נקבע.
מכיוון שהחלוקה בין ארץ ישראל המערבית והמזרחית הייתה חלוקה בין שטחים שניתנו כמנדט לבריטניה, לא היה צורך בהסכם בינלאומי באשר לקו הגבול, והוא פורסם בצו של הנציב העליון מ-1 בספטמבר 1922 (שאושר לאחר מכן על ידי חבר הלאומים), אשר קבע כי קו הגבול הינו קו היוצא מנקודה הנמצאת שני מייל מערבית לעקבה ועולה משם דרך מרכז נחל הערבה, ים המלח ונהר הירדן עד שפך הירמוך לירדן, ומשם במרכז הירמוך עד לגבול עם סוריה. גבול זה אושר על ידי חבר הלאומים. בעקבות שינויים באפיק הירדן בשנת 1927 נקבע כי במקום בו עובר הנהר בפועל, שם יעבור הגבול. הגבול לא סומן מעולם, פרט לסימון מקטע בן קילומטרים ספורים בשנת 1946 באזור הערבה.
[עריכה] גבולה המזרחי של מדינת ישראל עם ממלכת ירדן
ב-1 במרץ 1949 פתחה מדינת ישראל בשיחות באי רודוס עם נציגי ירדן. במהלך השיחות התברר כי הירדנים טוענים לריבונות באזור הנגב. בתגובה לכך יצאה ישראל למבצע עובדה אשר קבע את עובדת ריבונות מדינת ישראל בנגב עד אילת. הסכמי רודוס נחתמו עם ירדן ב-3 באפריל 1949. ההסכמים קבעו את קווי שביתת הנשק באופן עקרוני לאורך הגבול המנדטורי, כאשר הם יוצרים את "הקו הירוק" על קו החזית בין ישראל לירדן. ירדן הקפידה במהלך המלחמה שלא לתפוס שטחים שנועדו בהחלטת האו"ם למדינה היהודית, ולפיכך נותרו בידי ירדן רק שטחים שנועדו למדינה הערבית. יוצא דופן הוא אזור המשולש שהיה בשליטת צבא ירדן עם תום המלחמה, והועבר לישראל בהסכמי רודוס (ראו פירוט להלן).
עד מלחמת ששת הימים התמקדו סכסוכי הגבול בשטחי יהודה ושומרון (הגדה המערבית) ובירושלים, אולם גם הגבול בערבה לא היה מוסכם. המונח המעורפל "מרכז נחל ערבה" פורש בידי כל אחד מהצדדים באופן שונה. במשך השנים כפתה ישראל את פרשנותה והשתלטה על שטחים בערבה שירדן תבעה עליהם ריבונות. ב-26 באוקטובר 1994 חתמו יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, וחוסיין מלך ירדן על הסכם השלום בין ישראל לירדן.
ההסכם קבע את גבולות הקבע של מדינת ישראל עם ירדן. ההסכמים קבעו כי קו הגבול יתבסס על קו הגבול המנדטורי שנקבע ב-1922, וזאת למעט השטח המצוי בשטחי יהודה ושומרון, מצפון לעין גדי ועד דרום לבית שאן שלטעמה של ירדן יש לקבוע את קו הגבול בו בשיתוף עם הרשות הפלסטינית. ההסכם מאמץ את הפרשנות הירדנית למונח "מרכז נחל ערבה", ולפיו קו הגבול הוא הקו המחבר את הנקודות הנמוכות ביותר בעמק. פרשנות זו הותירה בידי ישראל שליש משטח עמק הערבה. שטח בן כ-300 קמ"ר, שסופח לישראל במהלך השנים הועבר לירדן, אולם סוכם כי ירדן תחכיר לישראל 2,850 דונם של אדמות חקלאיות באזור מובלעת צופר בערבה, ובבקעת הירדן לתקופה של 25 שנים, ועל השארת אזור נהריים (בו נערך שינוי מלאכותי של אפיק הירמוך בעת בניית תחנת הכוח, בין 1927 ל-1932) בריבונות ירדנית לתקופה של 25 שנים, שבמהלכה תהיה לישראלים גישה חופשית לאזור. האי שבין הירמוך ובין הירדן כונה "אי השלום" בעקבות ההסכם, ואדמותיו מעובדות על ידי הקיבוצים אשדות יעקב איחוד ואשדות יעקב מאוחד.
כיום פעילים בגבול ישראל - ירדן שלושה מעברי גבול:
- יצחק רבין - מעבר גבול הנמצא סמוך לאילת ולעקבה.
- גשר אלנבי - (מכונה בירדן: "גשר המלך חוסיין") מעבר המשרת בעיקר פלסטינים תושבי הגדה המערבית. כיום המעבר בו אסור לאזרחי ישראל, למעט בעלי אזרחות נוספת. המעבר היה פעיל גם לפני חתימת הסכם השלום עם ירדן, ושירת אז רק אזרחים ירדנים שביקשו לבקר בגדה המערבית ואזרחים זרים.
- נהר הירדן - (מכונה בישראל: "גשר שיח' חוסיין") ממוקם סמוך לבית שאן ולארביד.
[עריכה] גבולה המזרחי של מדינת ישראל - יהודה, שומרון וירושלים
בשנת 1947 התקבלה באו"ם תוכנית החלוקה, אשר חילקה את שטח המנדט הבריטי למדינה יהודית ולמדינה ערבית. התוכנית יצרה גוש ערבי בצפון המדינה, הנושק לגוש ערבי במזרחה, הנושק לגוש ערבי בדרום המערב. הגוש הערבי בצפון נכלל בשטח מדינת ישראל לאחר הסכמי שביתת הנשק, ולא השפיע על גבולותיה של מדינת ישראל, ואילו הגוש הערבי בדרום כולל את רצועת עזה בה יעסוק פרק נפרד. במזרח כלל הגוש הערבי את יהודה ושומרון, מעט מערבה ומעט דרומה מן הגבולות המוכרים שהתגבשו לאחר הסכמי רודוס. על פי תוכנית החלוקה הייתה ירושלים שטח בינלאומי בחסות האו"ם.
תוכנית החלוקה לא התקבלה על דעת הערבים, ובמלחמת העצמאות פלשו צבאות ערב אל שטחה של מדינת ישראל, ואילו ישראל, במקביל, כבשה שטחים המיועדים למדינה הפלסטינית. במסגרת המשא ומתן על הסכמי רודוס נשאו ונתנו הנציגים הירדנים גם על קו הגבול במקום בו אמורה הייתה לקום המדינה הפלסטינית.
הסכם שביתת הנשק עם ירדן נחתם ב-3 באפריל 1949. במסגרת ההסכם סופחו ב-20 במאי 1949 ישובי ואדי ערה לשטח מדינת ישראל, כמו כן באותו האזור ניתן לישראל אזור "המשולש" וכן אזורים נרחבים בין אזור ראש העין וכפר קאסם בצפון, דרך אזור שוהם ועד מודיעין בדרום. קו הגבול שנוצר לאחר הסכם שביתת הנשק עם ירדן כונה "הקו הירוק". בירושלים, שאמורה הייתה להיות כולה תחת שלטון בינלאומי, נתפסו שטחים במערב העיר על ידי ישראל, ושטחים במזרחה על ידי ירדן, כאשר הר הצופים נותר כמובלעת ישראלית. השטח שנותר בשליטת ירדן סופח אליה ב־1950 אולם מדינות העולם (למעט בריטניה ופקיסטן) לא הכירו בסיפוח זה.
בין מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים, נותרה העיר ירושלים מחולקת בין ישראל וירדן בקו שכונה "הקו העירוני". הקו עבר בתוך התוואי העירוני של ירושלים והיווה את הגבול הבינלאומי שבין שתי המדינות. הגבול השאיר את מזרח ירושלים, העיר העתיקה והר הזיתים מחוץ לתחומי מדינת ישראל.
במלחמת ששת הימים נכבשו שטחי יהודה ושומרון, אך לא הוחל עליהם המשפט הישראלי, וגבולה הבינלאומי של מדינת ישראל נותר כשהיה, אם כי ישראל שלטה בפועל בשטחים אלו עד לנהר הירדן, ואף הקימה בהם התנחלויות ושיכנה בהן תושבים.
בירושלים היה המצב מעט שונה. מייד אחרי מלחמת ששת הימים קיבלה הכנסת חוק המסמיך את ממשלת ישראל להחיל בצו מיום 28 ביוני 1967 את החוק הישראלי על שטחים בתחומי ארץ ישראל (בגבולות המנדט הבריטי). הממשלה החליטה להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, כלומר על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו. בנוסף לכך נחקק בשנת 1980 חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל (המכונה חוק ירושלים), הקובע כי "ירושלים השלמה" היא בירת מדינת ישראל, ותוקן כך שאימץ את קביעתו של הצו משנת 1967 ונתן לו תוקף של חוק יסוד. בדומה ל"חוק הגולן" אין הקהילה הבינלאומית מכירה בהחלת החוק הישראלי ורואה במזרח ירושלים חלק מהשטחים הכבושים, ובשכונות היהודיות שהוקמו בה - התנחלויות. ממשלת ישראל טוענת בפורומים בינלאומיים כי החלת החוק על השטח אינה סיפוח, ובית המשפט העליון קבע כי מזרח ירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.
בשנת 1995 נחתם הסכם אוסלו ב' בין מדינת ישראל ובין הרשות הפלסטינית. הסכם זה קבע כי שטחי יהודה, שומרון ועזה יחולקו לשלוש קטגוריות:
במסגרת הסכם אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:
- שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.
- שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של ישראל.
- שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של ישראל.
הסכם זה היה אך תמרור בדרך לקביעת גבול של קבע בין מדינת ישראל ובין הישות הפלסטינית שתקום בשטחי יהודה ושומרון, אך הוא לא שירטט גבול של ממש, ולא התיימר לשרטט גבול. ההסכם היה הסכם ביניים, והמשא ומתן על הסכם קבע מעולם לא הבשיל לכדי הכרה הדדית בגבול מוכר וקבוע. המצב שנוצר לאחר האינתיפאדה השנייה הביא למעשה לקריסת ההבנות שהושגו בהסכמי אוסלו, ומשמעות ההבחנה בין שטחי "A", "B" ו "C" פחתה בהרבה. הקמת גדר ההפרדה בשנות האינתיפדה השנייה קבעה מכשול פיזי בשטח, ויצרה מעין גבול דה פקטו, השונה במקומות רבים מן "הקו הירוק", אך לא שינתה את מעמדו המשפטי של קו הגבול.
במסגרת תוכנית ההתנתקות פונו מתיישבים ממספר התנחלויות מבודדות בצפון השומרון, מתוך כוונה להביא בעתיד להסדר חד צדדי שיקבע גבול בר קיימא, אליו תתכנס מדינת ישראל בשטחי יהודה ושומרון. תוכנית כזו תוכנית ההתכנסות עמדה במרכז מערכת הבחירות לכנסת ה-17, אך לאחר אירועי מלחמת לבנון השנייה נראה כי תוכנית זו רחוקה מלהתגשם.
[עריכה] גבול הדרום
[עריכה] גבולה הדרומי של ארץ ישראל המנדטורית
בשנת 1882 השתלטה בריטניה על מצרים, והחלה לדאוג לאינטרסים האזוריים, ובמיוחד להגנת תעלת סואץ. בריטניה לחצה לקביעת גבול בן האימפריה העותומנית ובין מצרים. ב-1 באוקטובר 1906 סיכמו הבריטים והתורכים על גבול, שהיה מעין קו ישר הנמשך מרפיח אל חוף ים סוף. תוואי הגבול נכפה במידה רבה על האימפריה העותומנית. בעקבות סימונו איבדו התורכים את הזכויות שהיו להם ברוב חלקי חצי האי סיני. הבריטים ערכו מחקר מקיף על האזור, ובמיוחד היו מעוניינים להעביר לשליטתם את מעט מקורות המים באזור.
הקו שורטט תחילה כקו ישר מעקבה לרפיח, אך בהמשך ההתדיינות בין הצדדים, נוצרו בו כמה שינויים שניתן להבחין בהם במפות גם כיום:
- באזור אום-רשרש (כיום: אילת) דרשו התורכים וקיבלו מספר קילומטרים של חוף ים וכן את מעיין עין נטפים
- התורכים דרשו וקיבלו את מעיין עין חורשה.
- התורכים דרשו וקיבלו את מעיין עין המערה, הסמוך למערב מכתש רמון.
בנוסף קשיי סימון בשטח גרמו לסיפוחם של שני הרים לתחומי ארץ ישראל.
הקו שנוצר כונה קו עקבה רפיח. במהלך מלחמת העולם הראשונה כבשו הבריטים את ארץ ישראל, ובמשך זמן-מה התנהלו דיונים פנימיים בין השלטונות הבריטיים של מצרים ושל ארץ ישראל על שינויים בגבול. נציגי התנועה הציונית קיוו להרחיק את הגבול מערבה עד נחל אל עריש מתוך תפיסה שזהו גבולה ההיסטורי של ארץ ישראל. השלטונות הבריטיים במצריים הציעו לספח את רוב שטח הנגב למצרים, כדי ששבטי הבדואים של סיני ושל הנגב, שיש ביניהם קשרי משפחה, יימצאו תחת שלטון אחד. הדיונים הסתיימו בלא-כלום, והבריטים החליטו לאמץ את קו רפיח-עקבה מחדש.
[עריכה] גבולה של מדינת ישראל עם מצרים
במהלך מלחמת העצמאות פלש צבא מצרים למדינת ישראל, אך נעצר ונהדף. בדצמבר 1948 במסגרת מבצע חורב, ניסה צה"ל "לטהר" את הנגב מכוחות מצריים. המצרים כותרו ב"כיס פלוג'ה, בעוד כוחות צה"ל חודרים לתחום מצרים עד אל עריש, אם כי לאחר מכן, בלחץ המעצמות, נסוגו הכוחות הישראלים אל הגבול הבינלאומי.
הסכמי רודוס עליהם חתמו ישראל ומצרים שנחתמו ב-24 בפברואר 1949 קבעו כי הצדדים יחזרו לגבול המנדטורי הישן, בעוד ששטח משני צידי הגבול באזור ניצנה נותר מפורז.
במסגרת מבצע קדש בשנת 1956 כבשה ישראל את חצי האי סיני, אך נסוגה ממנו לאחר זמן קצר בלחץ המעצמות.
לאחר מלחמת ששת הימים החזיקה ישראל בחצי האי סיני, עד לתעלת סואץ. ישראל לא החילה עליו את השיפוט והמינהל הישראלי, אך במהלך השנים הקימה בו מספר יישובים, ואת העיר ימית. לאחר מלחמת יום כיפור חתמה ישראל על הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, שכלל נסיגה של ישראל מרצועה בת 10 ק"מ במזרח תעלת סואץ, שנותרה בידי האו"ם. לאחר מכן, בשנת 1975 נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים בחלק הטריטוריאלי של ההסכם נקבע כי ישראל תיסוג מרצועה ברוחב 30-40 קילומטרים ממזרח לקו הקודם. רצועה זו כללה את מעברי המיתלה וגידי במערב סיני. המצרים התקדמו אל הקו הישראלי הקודם, כ-10 קילומטרים מזרחה. השטח ממנו נסוגה ישראל הפך לאזור חיץ בפיקוח כוחות האו"ם. כן נסוגה ישראל מרצועה צרה וארוכה לאורך מפרץ סואץ, שכללה את מרבית שדות הנפט שהפעילה ישראל בסיני, כולל אבו רודס והיישוב "שלהבת" שהיה ממוקם שם. רצועה זו הפכה לשטח מצרי אזרחי מפורז, ונקבעו הסדרי שימוש משותף של ישראל ומצרים בכביש המקביל למפרץ.
חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, ב-26 במרץ 1979 קבעה את קו הגבול בין המדינות בקו עקבה רפיח, הוא הגבול המנדטורי. היישובים הישראלים שהוקמו מצידו השני של הגבול נהרסו לפי החלטת ממשלת ישראל (התכנון המקורי היה למכור את המבנים והתשתיות למצרים).
על פי הסכם השלום, נקבע קו אל עריש – ראס מוחמד כקו ביניים לנסיגה המתוכננת לגבול הבינלאומי. קו זה נמדד וסומן בשטח וב-25 בינואר 1980 התייצבו כוחות צה"ל מצידו המזרחי של הקו. לאחר שנתיים ושלושה חודשים בקו הביניים, ב-25 באפריל 1982, בדיוק על פי לוח הזמנים של הסכם השלום, נסוגה ישראל אל ממזרח לגבול הבינלאומי.
בעייה נוצרה באזור טאבה שכן סימון הגבול במפות משנת 1906 לא היה ברור. אבני הגבול שסימנו את הגבול בשטח לא הגיעו עד לחוף הים (הסיבה לכך אינה ידועה), ובמפות הישנות התגלו סתירות בין הסימון הבריטי לסימון התורכי. לדעת ישראל, בהסתמך על מפות תורכיות, האזור המכונה טאבה הנמצא מערבית לאילת נמצא בשטחה, ולכן היא לא נסוגה ממנו, ואפשרה בו הקמת מלון ומתקני תיירות ישראליים. מצרים, בהסתמך על מפות בריטיות, טענה כי הגבול עובר ממזרח לטאבה ותבעה נסיגה ישראלית מהאזור. הפתרון היה בוררות בינלאומית שקבעה שהשטח שייך למצרים. בשנת 1988 הגיעה ישראל להסכם עם מצרים על-פיו המלון ומתקני התיירות יישארו בידי בעליהם הישראלים, אולם אלה הזדרזו למכור אותם זמן קצר אחרי העברת השטח למצרים.
כיום פעילים בגבול ישראל-מצרים שלושה מעברי גבול (בנוסף למעבר רפיח בין הרשות הפלסטינית ובין מצרים).
- טאבה - הסדר מיוחד מאפשר כניסת ישראלים לחציו המזרחי של חצי האי סיני למשך 14 יום, ללא ויזה, וברכבם הפרטי.
- ניצנה - מעבר גבול (המשמש להעברת מטענים בלבד) נמצא בקרבת היישוב ניצנה, כ-200 ק"מ צפונית-מערבית לאילת.
- נטפים - מעבר גבול הסגור רוב הזמן, ולעיתים נדירות נפתח מסיבות מיוחדות.
[עריכה] גבול הדרום של מדינת ישראל - רצועת עזה
על פי תוכנית החלוקה כלל הגוש הדרומי של המדינה הערבית-פלסטינית את אזור רצועת עזה המורחב מאשדוד ועד לרפיח וכן רצועה במערב הנגב באזור רפיח ניצנה (שכונה אז "עוג'ה") וביר עסלוג'.
במהלך מלחמת העצמאות, כאשר הדף צה"ל את הפלישה המצרית, השתלט צה"ל על חלקים נרחבים משטח זה. אשדוד (איסדוד) ואשקלון (אל-מג'דל) שהיו אמורים להיכלל בשטח המדינה הפלסטינית נכבשו, וכן נכבש השטח הפלסטיני בצפון מערב הנגב.
במסגרת הסכמי רודוס סוכם על גבולותיה המוכרים של רצועת עזה, כפי שהינם כיום. מצרים לא סיפחה את הרצועה, לעומת ירדן שסיפחה את יהודה ושומרון, אך הטילה עליה ממשל צבאי מצרי.
במהלך מבצע סיני בשנת 1956 כבש צה"ל את הרצועה, והטיל עליה משטר צבאי, אך נסוג בלחץ בינלאומי לאחר זמן קצר.
במלחמת ששת הימים בשנת 1967 נכבשה הרצועה על ידי מדינת ישראל. בדומה למדיניותה כלפי יהודה ושומרון, וכלפי סיני, נמנעה מדינת ישראל מלהחיל את המשפט הישראלי על רצועת עזה, אך לא נמנעה מלהקים בה יישובים, לרבות גוש יישובים גדול שנקרא גוש קטיף.
על פי הסכם השלום בין ישראל ומצרים לא השתנה מעמדה של הרצועה, אם כי על פי תוכנית האוטונומיה והסכמי קמפ דייוויד אמור הייתה לקום שלטון עצמי פלסטיני שטיבו המדוייק לא נקבע. הסדר מיוחד חל בעיר רפיח שבמהלך שנות השלטון הישראלי בחצי האי סיני גדלה והתפתחה אל צידו המצרי של הגבול. העיר נחצתה לשניים, וחלקה המערבי עבר לשליטת מצרים.
על פי הסכמי אוסלו, נותרה בידי ישראל השליטה על האזורים של גוש קטיף השוכן בין חאן יונס ורפיח לבין הים, הדרך המובילה אל גוש קטיף ממחסום כיסופים וכפר דרום הנמצא סמוך לדרך זו, היישוב נצרים הנמצא מדרום לעיר עזה, וסמוך למחנה הפליטים נוסראת, והיישובים ניסנית, דוגית, ואלי סיני השוכנים בצפון הרצועה. כמו כן בשליטת ישראל רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים ("ציר פילדלפי"), ושליטה על מעבר הגבול עם מצרים ברפיח. בשאר חלקי הרצועה השליטה עברה לידי הרשות הפלסטינית אם כי הריבונות נותרה בידי צה"ל. במקביל, נבנתה באמצע שנות התשעים גדר מערכת מסביב לרצועת עזה, בתוואי קווי שביתת-הנשק מ-1949.
בשנת 2004 התקבלה בכנסת תוכנית ההתנתקות, ובה נסוג צה"ל מן הרצועה, באופן חד צדדי, והותיר אותה בשליטתה המלאה של הרשות הפלסטינית. היישובים הישראליים ברצועה נהרסו על-פי החלטת ממשלת ישראל, וציר פילדלפי הועבר לפיקוח ביטחוני מצרי, לפי הסכם מיוחד ששינה במידת-מה את תנאי הסכם השלום. התוכנית בוצעה באוגוסט 2005 והסתיימה ב-12 בספטמבר 2005. מדינת ישראל הודיעה על ביטול הממשל הצבאי ברצועת עזה והחלה להתייחס ל"קו הירוק" באזור הרצועה כאל גבול בינלאומי. זאת, על אף שישראל אינה מכירה ברשות הפלסטינית כמדינה, וגם מבחינה בינלאומית מעמדה של הרשות אינו סופי. ממשלת ארצות הברית, האיחוד האירופי ומדינות אחרות, מצהירים כי מטרתו הסופית של התהליך היא יצירת מדינה פלסטינית שתתקיים בשלום לצד מדינת ישראל.
על אף הנסיגה משטח הרצועה, שמרה ישראל לעצמה את השליטה במרחב האווירי של רצועת עזה, ובמימיה הטריטוריאליים. גם חלק מהתשתיות החיוניות ברצועת עזה נותרו תלויות במדינת ישראל. מעבר גבול מסודר בין מצרים לרצועת עזה, בפיקוח ישראלי חלקי, היה אמור להתקיים ברפיח. בפועל המעבר אינו פעיל ולעומת זאת הגבול נפרץ תדיר על ידי הפלסטינים. בעיר רפיח מתנהלת פעילות ענפה של חפירת מנהרות מתחת לקו הגבול. מנהרות אלו משמשות להברחת סחורות ונשק.
בגבול שבין ישראל לרצועת עזה פעילים כיום שלושה מעברים, המשמשים בעיקר למעבר סחורות אל תוך הרצועה וממנה. אלו הם: מעבר קרני, מעבר סופה ומעבר כרם שלום.
[עריכה] לקריאה נוספת
- משה ברור, גבולות ישראל - עבר, הווה ועתיד, יבנה, 1988.
| ערך מומלץ |
