חמאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חמאס (حماس, ראשי תיבות של حركة المقاومة الاسلامية, חָרַכָּת אֶל-מוּקָאווָמָה אַל-אִסלָאמִייֶה, בערבית: תנועת ההתנגדות האיסלמית; פירוש המילה "חמאס" הוא התלהבות, גבורה) היא תנועה איסלמית פונדמנטליסטית פלסטינית הנאבקת נגד ישראל באמצעי טרור. התנועה זכתה לרוב בבחירות למועצת הרשות הפלסטינית בינואר 2006 ומאז עומד ראשה, איסמעיל הנייה, בראש ממשלת הרשות.

לחמאס זרוע פוליטית וזרוע צבאית ("גדודי עז א-דין אל-קסאם") הפועלות כדי להקים מדינה פלסטינית איסלמית (תיאוקרטיה) במקום מדינת ישראל, וזרוע אזרחית ("דעווה") שמבצעת פעולות רווחה לתושבים, כגון הפעלת מרפאות, מתן צדקה, חלוקת מזון, וקיום בתי-ספר, ודרך פעולות רווחה אלו מגייסת לה תומכים.

[עריכה] האידאולוגיה הבסיסית של חמאס

[עריכה] יעדים

יעדי החמאס נגזרים מיעדי "האחים המוסלמים". החידוש שבתפיסת חמאס הוא שילוב התפיסה התאולוגית המוסלמית במסגרת המאבק הלאומי הפלסטיני. חמאס גורסת כי מדינת ישראל (או כהגדרתה, "הישות הציונית") היא ישות מלאכותית, שהיא פרי של כיבוש, עושק וגזל. בראיית חמאס, כל אדמת ארץ ישראל ("מהים עד הנהר") היא אדמה קדושה (וקף) אסלאמית, אשר צריכה להיות תחת שלטון מוסלמי. נוצרים ויהודים רשאים לחיות כמיעוטים במדינה הפלסטינית האסלאמית רק אם הם יכירו בשלטון האסלאם.

[עריכה] אמצעי מאבק

כרוז הסתה של החמאס המשבח את הטרור ופיגועי ההתאבדות. הכרוז פורסם באתר האינטרנט של החמאס בזמן אינתיפאדת אל אקצה והופץ גם בכרזות צבעוניות מנייר כרומו.

לשם השגת יעדה, חמאס דוגלת בשימוש בשני אמצעים עיקריים:

• ג'יהאד – ג'יהאד הוא מושג אסלאמי, שפירושו "מלחמה למען הדת". באסלאם יש פירושים שונים למהות המושג ולאופן שבו יש ליישם אותו. לפי אחת הפרשנויות, משמעות הג'יהאד היא מאבק בכוח כדי להעביר את כל ה"כופרים". הג'יאהד, עם זאת, פוסח על בני "דתות הספר" (יהדות, נצרות, זורואסטריות), אם הן מכירות בשלטון האסלאם ומתיר את קיומם כבני חסות. בפרשנות חמאס להקשר הפלסטיני, ג'יאהד פירושו מאבק אלים נגד ישראל, או כל גורם לא-מוסלמי, השולט בשטחי פלסטין. במסגרת הג'יאהד, אנשי הדת של חמאס נותנים הכשר דתי גם למעשים שנחשבים בדרך כלל אסורים למוסלמים, כגון פעולות התאבדות, פגיעה באוכלוסייה אזרחית ושימוש בנשים וילדים במלחמה. ההצדקה של חמאס לפעולות אלו היא שהעם הפלסטיני נמצא תחת כיבוש ואין לו כלים אחרים נגד ישראל, שלה אמצעים טכנולוגיים מתקדמים.
• דעוה (دعوة) – בתירגום מילולי לעברית, פירוש המושג הוא קריאה, או הזמנה. בהקשר הדתי מוסלמי הכוונה לקריאה לאמונה באללה. בהקשר הפלסטיני, דעוה היא פעילות של צדקה, סיוע סוציאלי וחינוך, אשר מהווים "הכשרת לבבות". חמאס מעוניינת בכך גם לקרב את העם הפלסטיני לאסלאם וגם לקרב אותו להשקפותיה האידאולוגיות. הדעוה יוצרת, למעשה, אינדוקטרינציה, ומקנה לחמאס תמיכה עממית. הדעוה משתלבת בשאיפת חמאס ליצור מדינה אסלאמית, משום שחמאס אינה מעוניינת בהפיכה אלימה, הכופה את האסלאם על העם, אלא בשינוי חברתי שיוביל לתמיכה עממית באסלאם - "אבולוציה ולא רבולוציה". בעיניי כמה מהמומחים, מטרת הדעוה היא הסתת הדור הצעיר כנגד ישראל והחילוניות וחינוכו לפעול באלימות.

[עריכה] מדיניות

חמאס מתמרנת באמצעות כלים אלו (ג'יאהד ודעוה), תוך קשב מתמיד לקשת הסיכויים ולסיכונים העומדים בפניה. שיטות השימוש בג'יאהד ודעוה משתנות באופן מתמיד, על פי המצב המדיני בו חמאס פועלת. חוקרי התנועה במערב ובעולם הערבי ציינו כי חמאס משתדלת שלא לפגוע בארבעה עקרונות מרכזיים:

• אי-הכרה בישראל, ג'יאהד – בראיית חמאס, מדינת ישראל היא יישות מלאכותית, שנוצרה עקב קולוניאליזם. כתוצאה מכך, חמאס אינה מבצעת צעדים אשר משתמע מהם כי היא משלימה עם קיומה של ישראל או תשלים עם קיומה בעתיד. כתוצאה מעמדה זו, חמאס שואפת תמיד לפעילות של מאבק אלים כנגד ישראל (כולל שימוש בטרור המתאבדים), והיא שוללת את האפשרות של וויתור על "נשק ההתנגדות". עם זאת, מאז תחילת התהאידה קיימות בצמרת חמאס חלוקות הדעות לגבי ישראל והמאבק בפועל, ויש כאלה התומכים בהפסקת אש לשם דחיית המאבק, ולמשא ומתן עקיף עם מדינת ישראל, ללא הכרה בישראל. מצע חמאס הפוליטי נחשב בעיני מומחים לענייני פלסטינים למתון מאשר העקרונות הבסיסיים של התנועה.
• זיקה לאסלאם – "חמאס: מצעה הוא האסלאם. ממנו היא שואבת את רעיונותיה, את מושגיה והבנתה על היקום, החיים והאדם… ממנו היא שואבת השראה להדריך את צעדיה" (אמנת חמאס). חמאס שואפת תמיד להעניק נופך איסלאמי לפעולותיה, ולקרב את העם הפלסטיני לפירוש שהיא נותנת לאיסלאם. חמאס, לפיכך, לא מקבלת את הרעיון של הקמת מדינה חילונית (המזוהה עם אש"ף ופת"ח), אלא אם מדובר בשלב בדרך להקמת מדינה איסלאמית.
• הימנעות מפתנה (מלחמת אחים) – חמאס שואפת תמיד לפעול מתוך שיתוף עם כוחות הפלסטיניים, אשר בראייתה הם חלק מההתנגדות הפלסטינית. לפיכך, על אף התנגדותה לעמדות התנועות החילוניות (בעיקר הפת"ח, הנוקטת פרגמטיות מדינית ורעיונית), היא רואה בהן שותפות. באמנת חמאס, לדוגמה, מכונה אש"ף (שכבר באותה עת הכיר בהחלטה 242), "האב, האח, שאר הבשר והידיד". ראייה זו מדריכה את חמאס להימנע כמה שיותר מחיכוכים אלימים עם כוחות פלסטיניים אחים.
• לגיטמציה פנימית – חמאס שואפת לשמור תמיד על תדמיתה בעיני העם הפלסטיני, כתנועה נקיית כפיים, אשר אימוץ רעיונותיה יאפשר לפלסטינים להשתחרר מהכיבוש הישראלי. חמאס, בהרבה ממהלכיה, נוקטת ברגישות רבה כלפי דעת הקהל הפנימית, ומשתדלת שלא להתעמת עמה.

במסגרת עקרונות אלה, מתמרנת חמאס בין הגורמים השונים. ניתן לראות מרחבי גמישות רבים של חמאס בכל הקשור לאמצעי מאבקה, אך דוגמטיות מוחלטת ביחס ליעדיה. דוגמה בולטת לנכונותה של חמאס להתפשר היא ההסכמה על ההודנה במהלך חודשי יולי-אוגוסט 2003: אף שלא הכירה בישראל, חמאס הסכימה להפסיק את הפיגועים כלפי ישראל למשך זמן קצוב, תוך שהיא נעזרת בתקדים דתי. מהלך זה, שנועד לאפשר לחמאס להתמודד עם הלחץ הפוליטי הפנימי, איפשר לחמאס מספר חודשים של שיקום (במהלכם ישראל צמצמה את פעילותה המבצעית) אשר השתלמו לאחר מכן בעליית כוחה של חמאס בבחירות של 25 בינואר 2006, שבהם הביסה את תנועת הפת"ח השלטת. לדברי מומחים אחרים, מטרת ההודנה הייתה לחזק את הכוח הצבאי בזמן שישראל מפסיקה את החיסולים והמבצעים הצבאיים. חמאס ביצעה מהלך דומה בראשית 2005, כאשר הסכימה ל"ת'הדיה", הרגעה, שיזם מחמוד עבאס, תוך שהיא שומרת, לטענתה, על זכות התגובה.

[עריכה] עקרון ה'צבר'

עקרון נוסף, הן באידאולוגיה והן במדיניות חמאס, הוא ה'צבר', שפירושו סבלנות, אורך רוח והתמדה. חמאס מבינה שיעדיה הם רחוקים מהשגה בטווח הקרוב, ולכן היא דוגלת במאמץ שהוא מקיף, ארוך-טווח, ומשתנה בשיטותיו בהתאם לכל סיטואציה. חמאס נאחזת בתקדימים היסטוריים כדי להמחיש כי את ישראל ניתן להשמיד בטווח הארוך, כל עוד הפלסטינים יפגינו עמידה איתנה: "גם להסתערות הציונית הנוכחית קדמו פשיטות צלבניות מן המערב ואחרות טטאריות מן המזרח, וכשם שעמדו המוסלמים בפני הפלישות ההן ועיבדו תכניות להילחם בהן ולהביס אותן, כך יש ביכולתם להתייצב בפני הפלישה הציונית ולהביסה. אין הדבר קשה לאללה אם יהיו הכוונות טהורות והנחישות כנה…" [אמנת חמאס].

[עריכה] היסטוריה של חמאס

[עריכה] הקמה

החמאס הוקם ב-1987 על ידי אנשי האחים המוסלמים ברצועת עזה בראשות שיח' אחמד יאסין ומוחמד טאהא ([1]), אחרי שצברו כוח במשך שנות ה-80 בעידוד השלטון הצבאי הישראלי שראה באנשי האחים המוסלמים משקל נגד לאש"ף, שנחשב אז לאויב המרכזי של ישראל מהצד הפלסטיני.

הארגון גייס את אנשיו באמצעות מערכת ארגוני הצדקה שהקים בשנים אלו, ועל תשתית ארגוני צדקה איסלאמיים נוספים אשר היו מזוהים עם חמאס אידאולוגית. עם זאת, כארגון פוליטי עם מטרות סדורות, הארגון עלה לבימה רק עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ושילב בפעם הראשונה אידאלוגיה לאומית פלסטינית עם אידאולוגיה איסלמית. בין פעולותיו הבולטות בתקופה זו חטיפת ורציחת החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון, בעקבותיהן נשפט ונכלא מנהיג התנועה אחמד יאסין.

[עריכה] החמאס בתקופת הסכמי אוסלו

ב-13 בדצמבר 1992 פעילי חמאס חטפו ורצחו את שוטר משמר הגבול נסים טולדנו. אחרי מציאת גופתו החלה ישראל במבצע מעצרים בקרב פעילי חמאס. בבוקר ה-16 בדצמבר החליטה ממשלת רבין לגרש ללבנון עוד באותו יום למעלה מ-400 פעילי חמאס, לתקופה של שנתיים. על ההחלטה הוטל איפול בתקווה שהיא תוכל להתבצע בלי שהדבר יגיע לדיון בבג"ץ. אולם ארגוני זכויות אדם גילו על דבר הגירוש ומיהרו להגיש בג"ץ עוד באותו לילה. השופט אהרן ברק הוציא צו ביניים שמנע את המשך הגירוש, והדיון נערך למחרת. לבסוף בג"ץ אישר את ביצוע הגירוש, וב-17 בדצמבר גורשו 415 הפעילים אל מרג' א-זוהור, מעבר לרצועת הבטחון בדרום לבנון. בלחץ ארצות הברית, הוחלט בפברואר לקצר את תקופת הגירוש לשנה.

העיכוב ופרסום הגירוש גרם לכך שממשלת לבנון התכוננה מראש, ומנעה מהמגורשים להיכנס לשטח בו היא שלטה, וכך הם הקימו מחנה אוהלים, שמיקד את תשומת לב התקשורת העולמית. במחנה המגורשים בלטו עבד אל-עזיז רנטיסי ומחמוד א-זהאר, שהתקדמו בצמרת התנועה כתוצאה מכך והפכו למנהיגי הדור השני שלה. המגורשים ניצלו את תקופת שהותם בלבנון בשביל ליצור קשרים עם ארגון החיזבאללה וללמוד מהם דרכי פעולה. יש הסוברים שבכך הייתה תרומה חשובה לגל הפיגועים שהחל ב-1994 אחרי חזרתם של המגורשים.

החל מאפריל 1994 החלה חמאס לבצע פיגועי התאבדות. הגל הראשון, אותו ארגן יחיא עיאש ("המהנדס") החל כנקמה על טבח מערת המכפלה, אולם מרגע שהוכנס השימוש באמצעי זה הוא הפך לדפוס פעולה קבוע. בתחילת 1996 חוסל יחיא עייאש על ידי ישראל, ובתגובה בוצעו ארבעה פגועי התאבדות בירושלים, בתל אביב ובאשקלון. בעקבות פיגועים אלה החלה הרשות הפלסטינית לפעול נגד חמאס, ולדכא את פעילותה.

בשנת 1997, לאחר שני פיגועי התאבדות בירושלים, הורה בנימין נתניהו ל"מוסד" לחסל את ראש המחלקה המדינית של חמאס, חאלד משעל, שהתגורר בירדן, באמצעות רעל מיוחד. המבצע הסתבך וסוכני "המוסד" שנשלחו לבצע את הפעולה נתפסו. בתמורה לשחרורם שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל, ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, ובראשם שייח' אחמד יאסין. שחרור זה, וההגברה בפעילות מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, הביאו להפוגה בפיגועי ההתאבדות עד אחרי פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא.

במהלך הפוגה זו ולקראת הדיונים בקמפ-דייוויד על הסדר הקבע, הציע יאסין כי חמאס תכריז על הודנה למשך 10 או 20 שנה בתמורה להקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, "והדור הבא יחליט אם לחדש את המאבק". לא ידוע כיום אם הצעה זו הייתה תוכנית ממשית, משום כשלון השיחות.

[עריכה] החמאס באינתיפאדת אל אקצה

מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה עלה כוחה של חמאס. סיבה אחת היא התפוררות שלטון הרשות הפלסטינית והשחיתות ברשות, שחלקה קשור למונופולים שיצרו אנשי הרשות עם אנשי עסקים ישראליים. חמאס נחשב גוף אידאולוגי שהשחיתות לא דבקה בו. סיבה נוספת היא פופולריות מעשי הרצח, הטרור והגרילה שלו כנגד ישראל בקרב הציבור הפלסטיני. למרות העוינות בין חמאס לפת"ח ולרשות הפלסטינית, טוענים גורמי ימין בישראל, כי השניים קיימו שיתוף פעולה חלקי בהתקפות כנגד ישראל, כאשר יאסר ערפאת משתמש בחמאס ללחוץ את ישראל על ידי טרור מבלי שהרשות תהיה אחראית לכך. ברצועת עזה, חמאס וגדודי חללי אל-אקצה לקחו אחריות משותפת על מספר רב של פעולות טרור כנגד ישראל.

במהלך האינתיפדה החלה ישראל להפעיל מדיניות חיסול ("סיכול ממוקד") כנגד פעילי החמאס. מדיניות זו עוררה מחלוקת בישראל ובעולם, ויש הטענו שהיא אינה יעילה ואף משיגה את התוצאה ההפוכה בכך שהיא מלבה את האש. כמו כן, ארגוני שמאל וארגוני זכויות אדם בארץ ובעולם הביעו מחאה כנגד מדיניות החיסולים, בטענה שהיא מהווה למעשה ביצוע גזר דין מוות ללא משפט. בתחילה מדיניות זו הופעלה כנגד פעילים צבאיים שנחשבו כ"פצצות מתקתקות", אך ככל שעבר הזמן הופעלה מדיניות זו גם כנגד אנשי "הזרוע הפוליטית" של הארגון, המפיחים רוח במפרשי "הזרוע הצבאית" (גדודי עז-א-דין אל קסאם). בקיץ 2003 חוסל דובר חמאס ברצועה, אסמאעיל אבו שנב, בעוד שבכירי הארגון עבד אל-עזיז רנטיסי ומחמוד א-זהאר ניצלו מניסיונות דומים.

בשנת 2003 הטיל מטוס קרב של חיל האוויר הישראלי פצצה במשקל רבע טון על בית שבו התכנסו בכירים רבים בחמאס: מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית; עדנאן אל-רול, המהנדס ברצועה והאחראי על פרויקט הקסאם; השייח אחמד יאסין, המנהיג הרוחני של החמאס; אסמאעיל הניה, ראש לשכתו של יאסין; עבד אל-עזיז רנטיסי, סגנו של השייח יאסין; ומחמוד א-זהאר, מראשי החמאס וסגנו של יאסין. הפצצה פגעה רק בקומה העליונה של הבית.

ב-22 במרץ 2004 חוסל מייסד התנועה ומנהיגה, השייח אחמד יאסין. הייתה זו מכה קשה לחמאס ועליית מדרגה בתגובות של ישראל כנגד הארגון. במקומו מונה חאלד משעל למנהיג החמאס. כמנהיג החמאס בשטחי יהודה, שומרון ועזה מונה עבד אל-עזיז רנטיסי, שחוסל גם הוא ב-17 באפריל 2004.

על-פי נתונים שפירסמה מערכת הביטחון עם חיסולו של יאסין, בשלוש וחצי שנותיה של אינתיפאדת אל-אקצא ביצע החמאס 425 פיגועים, שבהם נהרגו 377 ישראלים ונפצעו 2,076 אנשים. 52 מפיגועים אלה היו פיגועי התאבדות, שבהם נהרגו 288 ישראלים ונפצעו 1,646. לפי המרכז למורשת המודיעין ביצע החמאס מאז תחילת העימות 780 פיגועים בהם נהרגו 430 אזרחים ונפצעו 2,260 אזרחים.

מדיניות הסיכולים הממוקדים פגעה קשה בתשתית ההנהגתית והצבאית של חמאס. בשנת 2004 חוסלו רוב המהנדסים הבכירים של חמאס ברצועת ופעילים בכירים בתעשיית הקסאם (הבכיר שבהם היה ענדאן אל-ע'ול). פגיעות קשות אלה הביאו להחלשה בכוחה של חמאס לבצע פיגועי התאבדות בשטח ישראל, והיא הגיבה בהגברת ירי הרקטות לעבר גוש קטיף ושדרות.

התחזקות חמאס בציבור הפלסטיני, ההתפוררות ההדרגתית של הרשות הפלסטינית ו-פתח, ההחלטה הישראלית על תוכנית ההתנתקות ובעיקר מות יאסר ערפאת הביאו לשינוי במדיניות התנועה בתחילת 2005, ולהדגשה רבה יותר של מאפייניה הפוליטיים. חמאס החליטה על השתתפות בבחירות למועצות המקומיות ובבחירות למועצה המחוקקת, והסכימה ל"תהדייה" (הרגעה) שהכריז אבו מאזן בפסגת שארם א-שייח 2005.

במהלך 2005 המשיכה חמאס בפעילותה הצבאית, כתגובה, לטענתה, על הפרות ישראליות של ה"תהדייה". בסבבי הבחירות המקומיות זכתה חמאס במספר עיריות מרכזיות, בהן שכם וקלקיליה. במקביל, התחדדה היריבות בין התנועה ובין פתח והרשות הפלסטינית. ב-14 ביולי 2005 החלו עימותים בין התנועות ברצועת עזה, על רקע נסיון מנגנון "הבטחון הלאומי" למנוע ירי פצמ"רים לעבר ישראל. במהלך העימותים נהרגו 2 פלסטינים, נפצעו כמה עשרות נוספים והוצתו שריוניות ותחנות משטרה של הרשות הפלסטינית.

[עריכה] בחירות 2006 לרשות הפלסטינית

ב-25 בינואר 2006, לאחר שנדחו מספר פעמים, נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. הסוקרים הפלסטינים ושרות המודיעין הישראלי צפו נצחון דחוק לפת"ח של אבו מאזן על פני "רשימת הרפורמה והשינוי" של תנועת החמאס בראשות איסמעיל הנייה וסגנו אבו טייר. ההערכות בעיתונות הישראלית והפלסטינית היו שממשלת ישראל מסייעת לפת"ח בבחירות, כדי למנוע את עליית חמא"ס. אף על פי כן, תנועת החמאס הפתיעה וזכתה ברוב גדול (75 מושבים בפרלמנט לעומת 43 של הפת"ח) בבחירות דמוקרטיות שקטות שפוקחו על ידי נציגות בינלאומית. בין הסיבות לעליית החמאס ניתן למנות את השחיתות והאנרכיה ברשות שמזוהה עם בכירי תנועת הפת"ח, אי האפקטיביות של מדיניות אבו מאזן כלפי המחסומים, נוכחות צה"ל בשטחים ובניית גדר ההפרדה בתוך תחומי הגדה, תפישת הציבור הפלסטיני לגבי תרומת המאבק המזויין של חמא"ס למהלך ההתנתקות ותמיכת הציבור הפלסטיני בהמשך הטרור נגד ישראל. סקרים שערכו מכונים פלסטיניים גילו שרוב המצביעים שכ40 אחוז עשו זאת בשל השחיתות ברשות, אחוז מסוים נתן קולו לתנועה בגלל התפישות הדתיות של התנועה ורק כעשרה אחוז הצביעו חמאס בשל עמדותיו המדיניות הניציות. כמה מהם הסבירו את נצחון חמא"ס במכניזם של הבחירות - במסגרתו כמחצית מהצירים נבחרו באופן אישי ולא על בסיס שיוך תנועתי. בבחירות היחסיות נוצר שוויון יחסי בין פת"ח ו-חמא"ס (29% ל-חמא"ס לעומת 28% ל-פת"ח).

תוצאות הבחירות הובילו לגל הפגנות אלימות ברחובות מצד פעילי פת"ח ומנגנונים נגד ההנהגה הותיקה של הפתח המואשמת בשחיתות. ההפגנות שככו לאחר כמה ימים. במקביל, החל לחץ בינלאומי כבד שרוכז על ידי ארצות הברית וישראל כנגד המפלגה, שהוביל לכך שמנהיגי חמאס ישמיעו אמירות מתונות יותר מאלה המופיעות במצע התנועה. בישראל התרחש ויכוח ער לגבי נושא החמאס, ומפלגת הליכוד העמידה את נושא החמאס במרכז הקמפיין שלה לבחירות 2006, כשהשתמשה בסלוגן "בנימין נתניהו - חזק מול החמאס". ב-21 בפברואר 2006, הטיל אבו מאזן את הרכבת הממשלה על אסמאעיל הניה, מספר אחד ברשימת חמאס.

בחודש יוני 2006 ניסה אבו מאזן לשכנע את חמאס לחתום על "מסמך האסירים" שבו יש הכרה במדינת ישראל בגבולות 1967. חמאס סירב לכך למרות לחץ מצד אבו מאזן, שאיים לקרוא למשאל עם. ופעילי חמאס ניהולים עימותים אלימים עם פעילי פת"ח בהם נהרגו מספר פעילים משני הצדדים. באותו חודש שבר חמאס באופן גלוי את התהדייה מול ישראל כאשר שב לשגר רקטות קסאם אל עבר שדרות במקביל לפעולות צה"ל בעזה ולמותם של 16 אזרחים פלסטינים. ב-25 ביוני הרג החמאס יחד עם ועדות ההתנגדות העממית 2 חיילי צה"ל וחטף חייל שלישי מבסיס ליד כרם שלום. זמן קצר אחר כך, הכריזו אבו מאזן ואיסמעיל הנייה על הסכמה בדבר "מסמך האסירים".

[עריכה] מבנה החמאס

[עריכה] הזרוע הצבאית

הזרוע הצבאית של חמאס נקראת גדודי עז א-דין אל-קסאם (על שמו של שייח עז א-דין אל-קסאם, אבי ההתנגדות הפלסטינית המודרנית שנהרג בידי הבריטים ב־1935).

כמו-כן, תאים חמושים של חמאס מכנים עצמם בשמות: "סטודנטים של עיאש", "סטודנטים של המהנדס" או "חוליות יחיא עיאש", כדי לכבד את זכרו של יחיא עיאש, מהנדס הפצצות האחראי למותם של עשרות ישראלים, שחוסל בידי ישראל בשנת 1996 בעזרת טלפון סלולרי ממולכד.

הזרוע הצבאית של חמאס מפורסמת בעיקר בגלל פיגועי ההתאבדות ורקטות הקסאם שאנשיה יורים אל עבר יישובים ישראלים. על פי הערכות מודיעין, זרוע זו מונה אלפי חמושים.

בעקבות תוכנית ההתנתקות הכריז החמאס על הקמת "הצבא העממי" או ה"מורביתון" ברצועת עזה. ה"מורביתון" אמור לפעול בדומה למליציות של חיזבאללה ולמעשה להפוך את הרצועה לשטח שנמצא בפועל בשליטתה של החמאס. ה"מורביתון" לא נועד רק כנגד ישראל, אלא גם כדי להרתיע את הרשות הפלסטינית מלנקוט פעולות נגד החמאס.

מדינת ישראל, ארצות הברית, קנדה והאיחוד האירופאי אינם מכירים בחלוקה בין "זרוע מדינית" לבין "זרוע צבאית" ומבחינתן כל ארגון חמאס, על כל זרועותיו, הוא ארגון טרור. מפת הדרכים דורשת את פירוק החמאס יחד עם ארגוני טרור ואילו הסכמי אוסלו אוסרים על ארגוני טרור לרוץ בבחירות לפרלמנט הפלסטיני.

[עריכה] פעילים בולטים

• חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית (מפקדת החוץ שיושבת בסוריה).
• מוסא אבו מרזוק, סגנו של ח'אלד משעל ואחראי על גיוס הכספים בארצות הברית.
• איסמעיל הניה, ראש החמאס וראש הרשות הפלסטינית בשטחי האוטונומיה.
• מחמוד א-זהאר, שר החוץ בממשלת החמאס.
• סעיד ציאם, שר הפנים בממשלת החמאס.
• דר' באסם נעים, שר הבריאות בממשלת החמאס.
• וצפי קבהא, שר האסירים בממשלת החמאס, אחד המנהיגים הבכירים של החמאס בג'נין.
• דר' נאיף אלרג'וב, שר ההקדשים ועניני הדרת בממשלת החמאס.
• סמיר אבו עישה, שר התכנון בממשלת החמאס.
• ח'אלד אבו ערפה, שר ללא תיק לעניני ירושלים בממשלת החמאס, מבכירי החמאס במזרח ירושלים.
• עיסא אלג'עברי, שר השלטון המקומי בממשלת החמאס.
• פרופ' עאטף אבראהים עדואן, שר ללא תיק לעניני פליטים בממשלת החמאס.
• מחמד אלברע'ות'י, שר העבודה בממשלת החמאס, פעיל בכיר בחמאס מאז 1995.
• דר' ע'אזי חמד, דובר ממשלת החמאס.
• אסמאעיל עבד אללטיף מחמד אלאשקר, חבר סיעת החמאס במועצה המחוקקת.
• מוחמד דף, מפקד הזרוע הצבאית של החמאס.
• אחמד ג'עברי, מפקד הצבא העממי של החמאס.
• אחמד רנדור, מפקד הזרוע הצבאית של החמאס בצפון הרצועה.
• עבדל עדי סיאם, ממפקדי הזרוע הצבאית של החמאס ברצועת עזה.
• סאמי אבו זהרי, מדוברי החמאס.
• מושיר אל-מסרי, מדוברי החמאס.
• אסאמה חמדאן, נציג החמאס בלבנון.
• מחמד אבו טיר, מספר 2 ברשימה של החמאס לבחירות
• שיח' חסן יוסף חליל ומוחמד ע'זאל, ממנהיגי "הזרוע הפוליטית" ביהודה ושומרון (נעצרו בספטמבר 2005).

[עריכה] פעילים שחוסלו

פעילי חמאס שעברו סיכול ממוקד או נהרגו תוך כדי לחימה:

• יחיא עיאש ("המהנדס") היה ראש הזרוע הצבאית של החמאס, חוסל בשנת 1996 באמצעות טלפון סלולרי ממולכד.
• מוחי א-דין א-שריף ("המהנדס" 2), תפס את מקומו של יחיא עיאש כמכין המטענים הראשי של החמאס.
• האחים עוודאללה, מפקדי הזרוע הצבאית של החמאס בגדה עד חיסולם ב-1998.
• ג'מאל סלים, מראשי החמאס בגדה, חוסל בירי טילים לעבר משרדו בשכם ב-2001.
• ג'מאל מנסור, מראשי החמאס בגדה, חוסל בירי טילים לעבר משרדו בשכם ב-2001.
• מוחמד אבו הנוד, מפקד הזרוע הצבאית של החמאס בגדה אחרי חיסול האחים עוודאללה, חוסל בירי ירי טילים למכוניתו בנובמבר 2001.
• קייס עדואן, בכיר בחמאס בשומרון ואחראי לטבח ליל הסדר, נהרג על ידי דחפור די-9 של צה"ל אחרי שכותר עם עוד מחבלים על ידי צה"ל, השב"כ והימ"מ.
• סלאח שחאדה ניהל את הזרוע הצבאית של החמאס ברצועה אחרי ניסיון החיסול הכושל של מוחמד דף ב-2002, חוסל על ידי פצצה במשקל טון שהוטלה על ביתו ושהרגה מלבדו עוד 16 אנשים. פעולה זו גרמה להאשמות מצד גורמי שמאל כנגד מפקד חיל האויר דאז, דן חלוץ.
• איבראהים מקאדמה, מראשי החמאס ברצועה ומייסדיו, חוסל בירי טילים לעבר מכוניתו ב-2003.
• איסמאעיל אבו שנב, מראשי החמאס ברצועה, חוסל בירי טילים לעבר מכוניתו ב-2003.
• עבדאללה קוואסמה, בכיר המבוקשים בחברון, נהרג בהיתקלות עם הימ"מ.
• אחמד באדר, יורשו של קוואסמה, נהרג במצור על ידי כוחות צה"ל.
• בסאל קוואסמה, יורשו של באדר, נהרג על ידי דחפור די-9 של צה"ל.
• נאסר עסידה, היה בכיר המבוקשים בשומרון, נהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל.
• עלי עלאן, בכיר המבוקשים בכלל שטחי איו"ש, נהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל.
• אחמד יאסין מייסד וראש החמאס, "המנהיג הרוחני", חוסל בירי טילים לעברו כשיצא ממסגד, במרץ 2004.
• עבד אל-עזיז רנטיסי, ראש החמאס בשטחים לאחר חיסול יאסין(מפקדת הפנים), חוסל בירי טילים לעבר המכונית שבה נסע, באפריל 2004. יחד אתו נהרגו שומר ראשו ונהגו.
• ואאל נסאר, פעיל בכיר בזרוע הצבאית של חמאס ואחראי על פרויקט הקסאם. ועוזרו, מוחמד סרסור שעסק בתכנון פיגועים ובגיוס פעילים לארגון, בטיל שנורה ממסוק חיל האוויר לעבר אופנוע שרכבו עליו ב-30 במאי 2004.
• עדנאן אל רול, נחשב ל"מדען הראשי" של החמאס. אל-רול הוא שמרכז את הידע בתחום שיגור הרקטות, ואחראי לפיתוח ולשיגורי הניסוי של הקסאם, הוא גם הכין את מטעני הגחון שפוצצו טנקים ברצועת עזה. חוסל על ידי צה"ל בירי לעבר מכוניתו באוקטובר 2004.
• סעיד עיסא ג'בר סיאם, אבי מנהרות התופת של החמאס. חוסל בחאן יוניס ב 2005 מירי של צלף ימ"מ.
• אחמד סארי, פעיל בכיר בזרוע הצבאית של החמאס ברצועת עזה. נהרג בתאונת עבודה בביתו בזמן הכנת מטען.

[עריכה] לקריאה נוספת

• שאול משעל ואברהם סלע, זמן חמאס - אלימות ופשרה, הוצאת ידיעות אחרונות, 1999.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אמנת החמאס, בתרגום מלא לעברית, באדיבות "אומדיה".
• יוסי מלמן, תאים נפרדים, הודעות מוצפנות, בלדרים מיוחדים, הארץ, 20.10.94. איך נראה החמאס בתחילתם של פיגועי ההתאבדות.
• על החמאס במרכז למורשת המודיעין
• השפעת מעצרם של בכירי החמאס (יוני 2006) על המשך הסיכסוך, באתר "אומדיה"
• סקירת ארסנל הנשק של החמאס, זיו מאור, באתר "אומדיה"
• הטלוויזיה של החמאס, דודו ברקן, באתר "אומדיה"
• חמאס בעיניו של קומוניסט פלסטיני סקירה על ספר של נעים אל-אשהב, באתר "הגדה השמאלית"
• צבי מזאל, ממשלת החמאס – חוליה חשובה בחזית העולמית של האסלאם הרדיקלי, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה