אריאל שרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אריאל שרון
תאריך לידה	26 בפברואר 1928
ממשלות	18, 19, 20, 21, 22, 23, 24, 27, 29, 30
כנסות	8-16
סיעות	שלומציון, הליכוד, ליכוד-גשר-צומת, ליכוד-צומת, קדימה
תפקידים בולטים	ראש ממשלת ישראל שר הביטחון שר החוץ שר התשתיות הלאומיות שר הבינוי והשיכון אלוף פיקוד דרום ראש האופוזיציה

אריאל שרון (במקור: שיינרמן), הידוע גם בכינויו אריק שרון, (נולד ב-26 בפברואר 1928), איש צבא בכיר, אלוף בצה"ל, חבר כנסת מטעם הליכוד, שר במספר ממשלות ישראל וראש הממשלה האחד עשר של מדינת ישראל.

שרון היה איש צבא בולט ב-25 השנים הראשונות לקיום מדינת ישראל. שירת כראש מחלקת ההדרכה בצה"ל, אלוף פיקוד הדרום ולבסוף מפקד אוגדת מילואים במלחמת יום הכיפורים. נטל חלק מרכזי באחדות ממלחמות ישראל, ובפרט בהכנעת הצבא המצרי במלחמת יום הכיפורים.

לאחר שחרורו הצטרף למפלגת הליכוד והפך לאחד הפוליטיקאים הבכירים והבולטים ביותר מחד, אך השנויים במחלוקת קשה מאידך. שרון נחשב לאחד הפוליטיקאים הימניים ביותר, בשל תמיכתו הנלהבת בהתיישבות ביהודה, שומרון ועזה ובשל גישתו המיליטנטית בסכסוך עם מדינות ערב ועם הפלסטינים. לאורך הקריירה הפוליטית שלו נחשב לנץ ולהרפתקן, הוכתם עקב מלחמת לבנון (במהלכה שימש כשר הביטחון) ובפרט עקב טבח סברה ושתילה שאירע במהלכה. סיכוייו להגיע לראשות הממשלה נראו שנים רבות כקלושים. במהלך כהונתו כראש ממשלה חל מפנה בעמדותיו - הוא הוביל את הנסיגה מרצועת עזה, ולבסוף פרש מהליכוד והקים את מפלגת "קדימה". ב-4 בינואר 2006 עבר אירוע מוחי חמור, שהביא להעברת סמכויותיו כראש הממשלה וכמנהיג "קדימה" לאהוד אולמרט. מאז הוא שרוי בתרדמת.

[עריכה] ילדותו

אריאל שרון נולד בכפר מל"ל ב-26 בפברואר 1928, להוריו סמואל וורה שיינרמן. הוא למד בבית הספר היסודי המחוזי ע"ש יוסף אהרונוביץ' בכפר מל"ל. כבר בגיל שמונה סייע להוריו לאחר הלימודים בעבודות פיזיות מתישות בשדה, וגם בחופשות עבד בפרדס המשפחתי. פעמים רבות סייע בנוסף לעבודה בשדה, גם בשמירה על הפרדס המשפחתי מפני גנבים ופולשים.

בגיל עשר הצטרף לקבוצת 'השדה' בתנועת הנוער העובד והלומד, והתייצב כיד ימינו ועוזרו של המדריך - יוסף גולומב.

[עריכה] פעילותו ב"הגנה" ובצה"ל

ב-1945 הצטרף ל"הגנה". שירת במלחמת העצמאות כמפקד מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני ונפצע אנושות בקרב על לטרון. שרון שרד את הפציעה רק בקושי ונטען שהייתה לה השפעה מעצבת על חייו.

[עריכה] לאחר מלחמת השחרור

לאחר החלמתו היה למפקד פלוגה וב-1951 מונה לקצין המודיעין של פיקוד המרכז. בשנת 1952 נטל חופשה מהצבא לשם לימודים באוניברסיטה העברית, אך נקרא לשוב לצה"ל כדי להקים את יחידה 101, לשם ביצוע פעולות תגמול כנגד התקפות הפדאיון שיצאו מרצועת עזה (שהייתה תחת שלטון מצרים) ומהגדה המערבית (שהייתה תחת שלטון ירדן). תחת פיקודו הפכה יחידה 101 ליחידת הקומנדו הראשונה של צה"ל, שהתמחתה הן בסיור ושדאות והן בפעולות חבלה ותקיפה בעורף האויב. יחידה זו הנחילה לכלל צה"ל תורות לחימה וטקטיקות מתקדמות, ולמעשה מיקצעה את תחום חיל הרגלים והיחידות המיוחדות. פעילותה המגוונת, שדרשה נשק קל וקומפקטי, אך בעל כוח אש משמעותי, הביאה לפיתוחו של תת מקלע עוזי, שדגמי אב-טיפוס שלו שימשו את לוחמי היחידה.

יחידה 101, שכללה לוחמים כגון מאיר הר ציון ו"קצ'ה", ביצעה פעולות תגמול בעורף האויב בתגובה לפיגועים של מסתננים פלסטינים. לאחר שמסתננים רצחו אשה ושני ילדיה ביהוד, נערכה בכפר קיביה פעולת תגמול, שעליה פיקד שרון. פעולה זו, שבה נהרגו עשרות מתושבי הכפר (ההערכות נעות בין 42 ל-56 איש), המיטה קלון על מדינת ישראל, שניסתה להתנער ממנה בטענה שאת הפעולה ביצעו אזרחים נזעמים.

בתחילת 1954 התמזגה יחידה 101 עם גדוד הצנחנים 890, ששרון מונה למפקדו, ורוח חדשה נזרקה בצנחנים. גדוד זה היווה למעשה המשך של יחידה 101 והמשיך לעסוק בפעולות תגמול, ובמהלך פשיטה על מוצב מצרי נפצע שרון בשנית. הבולטת בפעולות תגמול שעליהן פיקד במסגרת זו היא תקיפת משטרת קלקיליה בסתיו 1956. פעולות אלה הביאו בהדרגה להתערבות של הלגיון הערבי הירדני לריסון הפדאיון והקטנת ההסתננויות. הפחתה משמעותית שלהן הגיעה רק לאחר מבצע קדש והנצחון המוחץ של צה"ל על צבא מצרים.

ב-1956 נתמנה שרון למח"ט הצנחנים. במבצע קדש פיקד על הקרב במעבר המיתלה שנפלו בו חללים רבים, ונחיצותו הייתה מוטלת בספק.

[עריכה] השהיית קידומו

בסוף 1957 יצא לקורס לפיקוד ומטה בבריטניה, וכשחזר מילא שורה של תפקידי פיקוד, אך הרמטכ"לים חיים לסקוב וצבי צור הקפיאו את קידומו. גם דוד בן גוריון הסתייג ממנו, ומצוטט כמי ששאל אותו בשנת 1962 "האם נגמלת מאמירת אי-אמת?" דעתו השלילית של בן-גוריון על שרון התגבשה כבר שנים אחדות קודם לכן. שרון ניצל תקופה זו ללימודי משפטים בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית.

בשנת 1964, עם מינויו של יצחק רבין לרמטכ"ל, החלה שוב התקדמותו של שרון בצבא, והוא מונה לראש מטה פיקוד הצפון, וכעבור שנתיים מונה לראש מחלקת ההדרכה בדרגת אלוף.

[עריכה] מלחמת ששת הימים

במחקר של מחלקת ההיסטוריה של צה"ל תואר כיצד שרון, מתוסכל מהססנות הממשלה ערב מלחמת ששת הימים העלה באוזני הרמטכ"ל את רעיון ביצועו של פוטש צבאי:

"אמרתי שלו היינו בשלב מסוים קמים ואומרים, תשמעו אתם, ההחלטות שלכם מסכנות את מדינת ישראל, ומאחר והמצב חמור ביותר, אתם מתבקשים להיכנס לחדר הסמוך ולהמתין פה, והרמטכ"ל ייגש לקול ישראל וישדר הודעה. הם היו מקבלים את זה בהרגשה של הקלה ורווחה. זו הייתה הרגשה שלי".

עם זאת, הערכתו של ההיסטוריון הצבאי, עמי גלוסקא, היא שדברי שרון היו בגדר הרהורים בלבד והיו רחוקים מלהוות תוכנית פעולה ממשית. במלחמת ששת הימים עצמה השתתף שרון כמפקד אוגדה וזכה לתהילה על קרבות שניהל באום-כתף ובאבו עגיילה, שלאחריהם הגיעה אוגדתו לתעלת סואץ. לאחר המלחמה חזר לתפקיד ראש מה"ד, והעביר בסיסי הדרכה ליהודה ושומרון.

ב-1969 מונה לאלוף פיקוד הדרום, ונטל חלק מרכזי במלחמת ההתשה. מתח ביקורת קשה על שיטת ההגנה הסטטית ("קו בר-לב") שבה בחר צה"ל. בשנת 1971 התמקד בחיסול המחבלים ברצועת עזה, והביא שקט לאזור לשנים אחדות, אולם אופי פעולותיו שם היה שנוי במחלוקת. הוא ננזף על-ידי הרמטכ"ל על שפינה בדואים מצפון סיני.

[עריכה] מלחמת יום הכיפורים

אריאל שרון (מאחור) עם משה דיין במלחמת יום הכיפורים

במאי 1973 התחלף בתפקידים עם אלוף שמואל גונן והתמנה לראש מה"ד. ביוני 1973 השתחרר מצה"ל.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, במסגרת מינוי חירום, פיקד על אוגדת מילואים (אוגדה 143) בחזית הדרום. במהלך המלחמה נקלע שרון לעימותים קשים עם מפקדיו. למרות זאת, אוגדת שרון המשיכה לשעוט קדימה ושרון עצמו פיקד על נקודת המפנה של המלחמה - מבצע אבירי לב, שבו כוחות הנדסה, שריון וצנחנים צלחו את תעלת סואץ. אוגדת שרון כבשה את החווה הסינית ב-18 באוקטובר, והחל מה-20 באוקטובר החלה לטהר את התעלה משתי גדותיה מכוחות מצריים. אחרי צליחת התעלה פרצו כוחות צה"ל אל עבר עורף האויב על מנת לנתק את קווי ההספקה של הארמיה השלישית ולכתרה. מהלך זה אילץ אותה להיכנע ולמעשה כפה על מצרים להסכים לסיום המלחמה בחזית הדרומית.

[עריכה] פעילותו כפוליטיקאי

עם שחרורו מצה"ל ביוני 1973 הצטרף למפלגה הליברלית, שהייתה שותפה עם תנועת החרות ב"גוש חרות ליברלים". הוא יזם יצירת גוש ימני גדול יותר ופעל להקמת הליכוד. בדצמבר 1973 נבחר לכנסת השמינית מטעם הליכוד. כעבור שנה התפטר מן הכנסת, כדי שיוכל להמשיך להחזיק במינוי של מפקד אוגדת מילואים. בשנת 1975 התמנה ליועץ לענייני ביטחון לראש הממשלה יצחק רבין.

בשנת 1977, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, הקים מפלגה משלו בשם "שלומציון". מפלגתו זכתה רק בשני מושבים בכנסת, והתמזגה עם תנועת החרות. שרון התמנה לשר החקלאות בממשלה שהקים מנחם בגין, ופעל להקמת התנחלויות ביהודה ושומרון ומצפים בגליל. לאחר התפטרותו של עזר ויצמן מתפקיד שר הביטחון ב-1980, שאף שרון להתמנות לתפקיד זה, אך בגין סירב ובין השניים נוצרה מתיחות.

[עריכה] פינוי חבל ימית

בשנת 1981, לאחר הבחירות לכנסת העשירית, התמנה לשר הביטחון בממשלתו השנייה של מנחם בגין. בתפקידו זה ניהל את פינוי המתיישבים מסיני באפריל 1982 כמתחייב מהסכמי השלום עם מצרים, והרס עד היסוד את ישובי חבל ימית.

[עריכה] מבצע שלום הגליל ולאחריו

הסכסוך הישראלי-לבנוני

עימותים עיקריים:

מבצע ליטני | מלחמת לבנון (מבצע שלום הגליל)

מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה

הכוחות בסיכסוך:

צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות

אש"ף | אמל | חיזבאללה | סוריה | צבא לבנון

יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)

מושגים:

רצועת הביטחון | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד

חוות שבעא

אישים ישראלים בולטים:

יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר

אריאל שרון | רפאל איתן | מפקדי מלחמת לבנון | אהוד ברק

אישים לבנוניים נוצרים:

סעד חדאד | אנטואן לאחד | באשיר ג'ומאייל

אישים לבנוניים מוסלמים:

עבאס מוסאווי | חסן נסראללה | מוחמד חוסיין פדלאללה

אישים ערביים:

חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל

רקע הסטורי:

גדר הצפון

ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון

יזם את "מבצע שלום הגליל", והיה מעורב בכל שלביו. הצליח להסיג את אש"ף לביירות ומשם לתוניס. לטענת מבקריו, הטעה את ראש הממשלה ואת הציבור במידע שמסר על מטרות המבצע. המחלוקת גלשה להפגנות שבהן נקרא "רוצח" על ידי המפגינים. שירו של שלום חנוך "לא עוצר באדום" היה לשיר מחאה המכוון כנגדו אישית (אם כי חנוך עצמו מעולם לא הודה שהשיר נכתב על שרון):

פנו הדרך, הנה בא הרוצח

שור זועם - הוא בכלל לא טורח לבלום

שמור נפשך! הוא לא עוצר באדום!

שיר מחאה מפורסם נוסף חובר על ידי חיילים שנלחמו בלבנון:

רד אלינו אווירון

קח אותנו ללבנון

נילחם בשביל שרון

ונחזור בתוך ארון

ועדת כהן, שמונתה לחקור את הטבח שביצעו הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים סברה ושתילה בלבנון, קבעה כי שרון אחראי להתעלמות מהסכנה שהפלנגות יערכו במחנות הפליטים פעולות נקם על רצח בשיר ג'ומייל. בעקבות זאת המליצה הוועדה ששרון יסיים את כהונתו, ושתיק הביטחון לא יופקד יותר בידיו. שרון סירב להתפטר, אך בעקבות החלטת הממשלה הודח מתפקיד שר הביטחון (ב-14 בפברואר 1983), ונשאר בממשלה כשר בלי תיק.

ב-21 בפברואר 1983 פירסם השבועון טיים כתבה ממנה עולה כי שרון שוחח עם בני משפחתו של בשיר ג'ומייל על נקמה, בטרם הכניס את הפלנגות למחנות הפליטים הפלסטינים בביירות. שרון הגיש כנגד העיתון תביעת לשון הרע אשר התנהלה בניו יורק. לאחר שנתיים הסתיימה התביעה בתוצאות מעורבות - חבר המושבעים קבע כי הפיסקה אינה נכונה, וכי יש בה כדי להוציא דיבתו של שרון רעה, שכן עולה ממנה כי כאשר הורה על הכנסת הפלנגות למחנות הייתה לו כוונה כי אלו ינקמו את מות מנהיגם. כן קבע חבר המושבעים כי הדיבה הינה חמורה יותר מכיוון שנטען בכתבה ששיחה זו מופיעה בנספח סודי לדו"ח ועדת כהן. בבית המשפט הודה טיים כי לא ראה נספח זה. חבר המושבעים זיכה את טיים בטענה כי כאשר פירסם את העובדות עשה זאת ללא סיבה להאמין כי אינן נכונות. מבחינת החוק בארצות הברית, זהו הבסיס למתן פיצויים בגין לשון הרע, וקביעה זו משמעותה הייתה כי שרון אינו זכאי לפיצויים. שרון רואה בתביעה משום החזרת שמו הטוב שנפגע קשות בעקבות אירועי הטבח במחנות סברה ושתילה, ומשום קביעה כי לא הייתה לו כוונה רעה כאשר איפשר את כניסת הפלנגות למחנות, וכי הטבח הוא תוצאה טרגית של אירועים אשר לא היו בידיעתו או בשליטתו.

יש הרואים במשפט הדיבה כנגד הטיים את תחילת שיקומו הפוליטי של שרון, מהשפל אליו הגיע לאחר שנאלץ לוותר על תפקיד שר הביטחון, אל כהונה כראש ממשלת ישראל.

לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה בשנת 1984, התמנה לשר המסחר והתעשייה בממשלת האחדות הלאומית. בפברואר 1990 התפטר מהממשלה, תוך שהוא עושה זאת באירוע שזכה לכינוי "ליל המיקרופונים" - כינוס מרכז מפלגת הליכוד ב-12 בפברואר 1990 שבמהלכו הודיע שרון על התפטרותו מהממשלה, ולאחר מכן, באמצעות השתלטות על מערכת ההגברה במקום סיכל את ההצבעה על תוכנית מדינית שהובאה בפני חברי המרכז באותה עת.

ביוני 1990, עם הקמת ממשלה צרה בראשותו של יצחק שמיר, התמנה לשר הבינוי והשיכון. בתפקידו זה פעל לבנייה מואצת של דירות לקליטת ההעלייה מחבר העמים והאיץ את ההתיישבות ביהודה ושומרון.

[עריכה] לאחר הסכמי אוסלו

בתקופת ממשלת יצחק רבין התבטא בחריפות נגד מדיניותו, ואף אמר כי במדינה אחרת היו מעמידים לדין את רבין ופרס בשל הסכמי אוסלו. ביולי 1995 הוסיף ואמר, על רקע פינוי בסיסי צה"ל בשטחים:

"אם חייל מרגיש שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, עליו, באופן אישי, ואני מדגיש, באופן אישי, להתייצב בפני מפקדו, להסביר לו זאת ולהיות מוכן לשאת בתוצאות".

את הטענה שיהודי עלול להתנקש בראש הממשלה כינה שרון באותו זמן "עלילת דם", אף על פי כן, לאחר הרצח קיימה איתו משפחת רבין מערכת יחסים טובה.

ב-8 ביולי 1996 התמנה לשר התשתיות בממשלתו של בנימין נתניהו, וב-13 באוקטובר 1998 התמנה לשר החוץ.

[עריכה] תקופת כהונת ברק כראש ממשלה

אחרי מפלת נתניהו בבחירות של מאי 1999 נבחר בספטמבר 1999 ליו"ר הליכוד, וכיהן כראש האופוזיציה בתקופת כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה.

ב-28 בספטמבר 2000 ערך ביקור מתוקשר בהר הבית והכריז ש"לכל יהודי זכות לבקר בהר-הבית". ביקור זה היה, מבחינת הפלסטינים, העילה לפריצתה של אינתיפדת אל-אקצה, אם כי ברור שהן ישראל והן הרשות הפלסטינית התכוננו ממושכות לעימות מזויין, ורבים סוברים שהאינתיפאדה הייתה פורצת גם ללא אירוע זה.

שרון נחשב למועמד מועט סיכויים להנהגת הליכוד מול בנימין נתניהו, ששב לפוליטיקה לקראת בחירות 2001, אולם נתניהו פרש מהמירוץ. התברר לו כי הבחירות יהיו לראשות הממשלה בלבד, מה שהקשה להערכתו על הקמת ממשלה יציבה לאחריהן. כך התפנתה הזירה לשרון, שעתיד היה לכהן כראש ממשלה למשך חמש שנים סוערות.

[עריכה] ראש ממשלה

[עריכה] הקדנציה הראשונה

לאחר מסע בחירות שבו הבטיח לעם בישראל "שלום וביטחון" נבחר לתפקיד ראש הממשלה, ברוב סוחף של 62%, והחל לכהן בתפקיד זה ב-7 במרץ 2001. שרון בחר להקים ממשלת אחדות לאומית בה ניתנו למפלגת העבודה שני תיקים מרכזיים - תיק החוץ לשמעון פרס ותיק הביטחון לבנימין בן אליעזר. הדבר סייע לשרון בהשגת לגיטימציה לו באופן אישי, ולממשלתו, ובהצגת צעדיו כצעדים הכרחיים לפתרון המצב המבוצעים תוך קונסנזוס רחב. הדבר גם התבקש מהמצב בכנסת, אשר חלוקת המנדטים בה הייתה לפי בחירות 1999, שבהן זכה השמאל לתמיכה רבה.

שרון ניסה לגרום להפחתת כוחה של הרשות הפלסטינית באמצעים שונים, להראות את הקשר בינה לטרור, ולגרום לה לדה לגיטימציה בעולם. כחמישה חודשים לאחר בחירתו (ב-10 באוגוסט 2001) ייזם את סגירת משרדי הרשות הפלסטינית "האורינט האוס" בירושלים. עם זאת בתקופת כהונתו הגיע לשיאו גל טרור, שהתבטא בעיקר בפיגועי התאבדות, דפוס פעולה לא חדש בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל כזה שהשימוש בו הובא למדרגה חדשה ב-2002-2001. אחרי תקופה של הבלגה יחסית, שהפתיעה את השמאל ואכזבה את תומכיו בימין, הוא נקט במדיניות של הסלמה מבוקרת, שלא הועילה בהפחתת פיגועי ההתאבדות, ולהיפך - דומה שהנציחה מעגל של תגובות ותגובות נגד הולכות ומקצינות. לבסוף, אחרי הפיגוע במלון פארק במרץ 2002, ואחרי שבחודש זה נרצחו למעלה מ-120 אזרחים וחיילים ישראלים, הממשלה בראשותו החליטה על כיבוש השטח שבשליטת הרשות הפלסטינית במבצע "חומת מגן". מבצע זה פורר את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון, והצליח להוריד במידה משמעותית, אם כי לא מוחלטת, את מספר ההרוגים בפיגועים, ושם קץ לתחושות של אפוקליפסה וחורבן שהביא ההרג היומיומי במרץ 2002.

שרון ספג ביקורת נוקבת על התמהמהותו בהקמת גדר הפרדה שתחצוץ בין ישראל ליהודה ושומרון ותקטין את מספר הפיגועים. גדר כזו מסמלת שבר אידאולוגי מבחינתו, כמי שתמיד תמך בארץ ישראל השלמה. בשנת 2002 הפך את עורו וקידם את הקמת גדר ההפרדה, אלא שגדר זו נותרה שנויה במחלוקת והפכה למוקד של סערה בינלאומית, מאחר שעל פי התוכנית, עתידה הייתה להיות מוקמת בתוככי השטחים, מזרחית להתנחלויות רבות.

הביטחון האישי שעדיין נותר מעורער למדי, המיתון הכלכלי המתמשך, וגם קשירתו בעבירות בתחום טוהר המידות שנחקרו על-ידי המשטרה, לא מנעו ממנו לנצח את בנימין נתניהו בבחירות המקדימות בליכוד לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה בשנת 2003.

שבועות ספורים לפני הבחירות לכנסת הדליפה ליאורה גלט-ברקוביץ', מפרקליטות המדינה, לעיתון "הארץ" ידיעה בדבר חקירה שבה הייתה מעורבת, על קבלת תרומות בלתי חוקית על ידי שרון מידי ידידו סיריל קרן. שרון הגיב במסיבת עיתונאים שהועברה בשידור חי ברשתות התקשורת ב-9 בינואר. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט מישאל חשין, החליט שמסיבת העיתונאים גלשה לתעמולת בחירות בוטה האסורה על פי החוק, והורה לאמצעי התקשורת לקטוע את השידור הישיר. דבר זה דוקא גרם לעלייה בפופולריות של שרון, ותרם לנצחון "הליכוד" בבחירות לכנסת שנערכו ב-28 בינואר, כאשר הוא מכפיל את כוחו ל-38 מנדטים.

[עריכה] הקדנציה השנייה

פגישת בוש-שרון באפריל 2004, בה קיבל את המכתב שבו הובעה הבנה לעמדה הישראלית

לאחר הניצחון בבחירות 2003 הקים שרון ממשלה עם "שינוי" וללא החרדים, מינה את בנימין נתניהו לשר אוצר ותמך ללא סייג במשנתו הקפיטליסטית ובקיצוץ הקצבאות. בביטחון האישי חל שיפור, וגם המיתון התחלף בצמיחה.

[עריכה] יוזמת תוכנית ההתנתקות

בנאום שנשא בכנס הרצליה בסוף 2003, הודיע שרון שבכוונתו, אם לא ימצא פרטנר פלסטיני הולם, לבצע בעתיד הקרוב נסיגה חד צדדית מחלקים מיש"ע ואף לפנות התנחלויות, תוכנית שהוא כינה "התנתקות". תוכניתו עומדת בסתירה חדה לדברים שאמר רק שנה לפני כן ולפיהם: "דין נצרים כדין תל אביב". שרון העמיד את תוכניתו לאישורם של מתפקדי "הליכוד" ואלה דחו אותה. למרות תוצאות המשאל שרון המשיך במאמצים לאישור תוכנית התנתקות מתוקנת בממשלה. כאשר פיטר את שרי האיחוד הלאומי כדי להבטיח רוב בין השרים לתוכניתו, מעשה חסר תקדים בתולדות ממשלות ישראל, ספג ביקורת חריפה.

במקביל להעלאת רעיון ההתנתקות, המשיך קו קשוח ולוחמני כנגד הטרור, ויזם בין היתר את ההתנקשויות בבכירי תנועת החמאס, אחמד יאסין ואחריו עבד אל-עזיז רנטיסי.

[עריכה] החשדות בשחיתות

שרון נחלץ מהאשמות שלפיהן דוד אפל שיחד את בנו גלעד ודרכו אותו עצמו, על מנת להפיק טובת הנאה בפרויקט "האי היווני" שעליו עמל, כאשר קבע היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ביוני 2004, כי אין ראיות התומכות בהאשמות "אפילו במקורב", ורמז כי התנהלותה של פרקליטות המדינה בפרשה הייתה פסולה. מנגד, בנו עמרי הועמד לדין באשמות אלה, ומשפטו נמצא בשלב מתן גזר הדין (לאחר שהורשע בעקבות הודאתו), כאשר החשד הוא שגלעד קיבל שוחד וביצע הפרת אמונים במטרה לסייע לאביו להבחר לראשות הממשלה. הצל על כהונתו של שרון לא חלף לחלוטין, שכן האשמות בדבר קבלת כספים לא כשרה מאיש העסקים סיריל קרן עדיין תלויות ועומדות.

[עריכה] קידום תוכנית ההתנתקות

עם מותו של יאסר ערפאת בנובמבר 2004 עמד שרון על דעתו שתוכנית ההתנתקות תבוצע ולא שלל הידברות עם ההנהגה הפלסטינית החדשה.

בתחילת 2005 צירף לממשלתו את מפלגת העבודה בהובלתו של שמעון פרס. העובדה שהממשלה החדשה, שמטרתה העיקרית הייתה ביצוע ההתנתקות, אושרה ברוב דחוק בהתנגדות חברי כנסת מהליכוד ורק בזכות הימנעות ח"כים מהמפלגות הערביות, העידה עד כמה השתנו עמדותיו המדיניות של שרון, לעומת הימים שבהם נחשב לאחד מגדולי תומכיה של ארץ ישראל השלמה.

שרון, שבעבר היה נערץ על חוגי הימין, ספג מהם שנאה וכעס, והועלה החשש שמתנקש יהודי ינסה לשים קץ לחייו. ב-19 ביולי 2005 אף נערך נגדו טקס "פולסא דנורא", בבית הקברות בראש פינה, והדבר גונה בידי חברי כנסת ורבנים.

לאחר ישומה של תוכנית ההתנתקות שאושרה בהנהגתו בכנסת (15 בפברואר) ובממשלה (20 בפברואר) ואושררה בידי בג"ץ, פוליטיקאים מהימין כמו עוזי לנדאו ואפי איתם התבטאו נגדו בחריפות רבה, וקראו לרכז כוחות על מנת להדיח אותו מהפוליטיקה. בנימין נתניהו שרכב על גל זה, ניסה להקדים את הבחירות במפלגה, כאשר הוא מנהיג את קבוצת ה"מורדים" בליכוד, אבל נחל כישלון כאשר בוועידת מרכז הליכוד, אריאל שרון גבר עליו ברוב של כ52%.

[עריכה] הפרישה מן הליכוד

ב-21 בנובמבר 2005 פרש שרון מהליכוד והקים סיעה חדשה בשם "קדימה", אליה הצטרפו כמה מחבריו מהליכוד וכן חברי כנסת ממפלגת העבודה, במהלך שהחליש מאוד את מפלגת הליכוד. שרון לא הציג תוכנית מדינית ברורה, אולם הצהיר שאין בדעתו להוביל התנתקות חד-צדדית נוספת.

[עריכה] מחלתו ושקיעתו בתרדמת

ב-18 בדצמבר 2005 לקה שרון באירוע מוחי קל. בעקבות זאת היה אמור לעבור צנתור לב ונטל תרופות מדללות דם. ערב הצנתור, ב-4 בינואר 2006, עבר אירוע מוחי שני, הפעם חמור, בשל דימום מוחי שחייב את העברת סמכויותיו כראש הממשלה לממלא מקומו, אהוד אולמרט. לאחר טיפול החירום שניתן לשרון, הוא שקע בתרדמת, ונמשך אשפוזו בבית החולים הדסה עין כרם. ב-29 במאי הועבר שרון למחלקה לשיקום נשימתי שבמרכז הרפואי שיבא.

פעילותו הפוליטית של אריאל שרון נקטעה כשהיה בשיא התהילה והפופולריות, לאחר השלמתה של תוכנית ההתנתקות. מפעלו הפוליטי האחרון של שרון לפני שנפל למשכב, הקמת המפלגה קדימה והניסיון לזכות עמה בבחירות, הומשך על ידי ממלא מקומו ומספר 2 במפלגה, אהוד אולמרט. במשך כל תקופת הבחירות טען אולמרט שהוא "ממשיך דרכו של שרון" ודרכה של מפלגת קדימה היא "דרך שרון".

[עריכה] המחלוקות סביב דמותו

שרון הוא דמות שנויה במחלוקת, בישראל ומחוצה לה, בצורה שחריפותה עולה במידה רבה על המחלוקת המקובלת בקשר לדרכו ולמעשיו של פוליטיקאי. הוא נודע כלוחם אמיץ, מקימה של יחידה 101, ובקרב רבים בישראל נחשב לגיבור מלחמה, למושיע המדינה במלחמת יום הכיפורים (בעקבות צליחת תעלת סואץ) ולמדכא הטרור הפלסטיני באינתיפאדת אל אקצה.

לעומת זאת, בעיני אחרים, שרון נחשב כאיש כוחני, פזיז, מושחת ואף שקרן שסיכן את ישראל (בצליחת התעלה בטרם עת) וגרר אותה למלחמה מיותרת (מלחמת לבנון). קיימים גם רבים בישראל המייחסים לשרון הן מן התכונות ה"חיוביות" והן מן התכונות "השליליות" ויש הרואים בתכונה מסוימת תכונה חיובית בעוד אחרים רואים בה תכונה שלילית.

במשך שנים, ובמיוחד אחרי טבח סברה ושתילה, שבעקבותיו אולץ להתפטר ממשרד הביטחון, נחשב בקרב רבים בעולם כפושע מלחמה, ובבלגיה אף היה ניסיון (שלא התממש) להעמידו לדין בשל כך. עם מעלי טענה זו נמנה למשל ראש עיריית לונדון, קן ליווינגסטון, הידוע בבוטות התבטאויותיו.

במהלך אינתיפאדת אל-אקצא נתפס שרון בעיני רבים כמי שנלחם בטרור הפלסטיני. בעברו נחשב שרון בעיקר לגיבור הימין ול"אבי ההתנחלויות", אך בעת הקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, זכה לתמיכה במרכז המפה הפוליטית ואף בקרב השמאל המתון. הדבר ניכר גם ביחסה של התקשורת אל שרון, אשר מיעטה לבקר אותו ביחס לקודמיו, נתניהו וברק (בעיקר בתחילת דרכו כראש ממשלה). סקרי דעת קהל שהתפרסמו במהלך האינתיפאדה הראו שביעות רצון חסרת תקדים משרון, ביחס לראשי ממשלה קודמים, וזאת, חרף המצב הביטחוני והכלכלי הקשה באותה תקופה. דוגמה ליחסה החיובי של התקשורת אל שרון בקדנציה הראשונה שלו אפשר לראות בתוכניתה של אילנה דיין, אשר הוקרנה ימים ספורים לפני הבחירות לכנסת השש עשרה, ואשר הציגה את "המהפך בדמותו של שרון".

לעומת זאת, הביקורת הקשה עליו מכיוון השמאל הרדיקלי רק גברה בעקבות פעולות כגון סיכולים ממוקדים והקמת גדר ההפרדה, אשר נחשבות לפשעים בעיני מחנה פוליטי זה. הפובליציסטית סילבי קשת כינתה את שרון "שורון" במאמריה (כינוי המרמז על השוואה ל"שור זועם" ומדגיש את דימויו האלים של שרון בעיני מחנה השמאל) ואילו שולמית אלוני אף הביעה תקווה ששרון יועמד לדין: ""שרון הוא לאומן גדול ומתנשא. הוא סובל משיגעון גדלות ולא אכפת לו להקריב את חייהם של האחרים... ואני מקווה ששרון יועמד לדין". [1]

בשל פעולותיה השנויות במחלוקת של ישראל בשטחים במהלך האינתיפאדה, ובשל נקיטת רוב מדינות העולם (מבין אלה אשר נקטו עמדה כלשהי) עמדה פרו-פלסטינית, מעמדו של שרון בעולם היה נמוך ופעולות צה"ל אשר עליהן הורה גונו השכם וערב בנאומים של מנהיגים שונים בעולם. הביקורת הנוקבת על מדיניותו של שרון בשטחים הגיעה לידי כך, שבעקבות עתירה של הפלסטינים, בית הדין הבינלאומי בהאג דן בחוקיותה של גדר ההפרדה אשר שרון הורה על הקמתה, ואף מצא לנכון לגנות את ישראל.

גרוע עוד יותר דימויו של שרון בעולם הערבי, בו נחשב שרון בעיני רבים לאויב האומה הערבית בכלל והפלסטינית בפרט. דוגמה להסתה נגד שרון במדינות ערב היא תוכנית סאטירה אנטישמית ששודרה בטלוויזיה המצרית, בה הוצג שרון כשותה דם של ילדים ערבים. משנדרש נשיא מצרים, חוסני מובארכ, לגנות את התוכנית, הוא גינה אותה רק חלקית ואמר כי "לא כל היהודים אותו דבר", ברומזו, כי לא כל היהודים הם "שותי דם" כמו שרון.

לעומת זאת, שרון טיפח את יחסיו עם נשיא ארצות הברית, ג'ורג' ווקר בוש, אשר העניק לו את מלוא הגיבוי והתמיכה הדיפלומטית והכלכלית במאבק נגד הטרור הפלסטיני. בוש נתן לשרון יד חופשית במאבק המזוין נגד הפלסטינים, גיבה את פעולותיו באו"ם והרבה לארחו בבית הלבן. בוש ושרון ניהלו מערכת יחסים חמה ביותר, ושרון אף העיד על בוש כי אהדתו של האחרון לישראל היא חסרת תקדים.

בעוד רוב ההתקפות עליו היו בדרך כלל משמאל המפה הפוליטית, הרי החל משנת 2004 הוא מותקף דווקא על-ידי אנשי הימין ובפרט המתנחלים, בשל תוכנית ההתנתקות שאותה יזם, והדרכים שבהן השתמש כדי לקדם אותה. ביקורת רבה נמתחה על האופן בו פיטר ומינה שרים וסגני שרים בסיטונות, אף ממפלגתו, והשתמש במכשיר זה כדי לגייס חברי כנסת לשורותיו. הועלתה גם השאלה, האם אין במינוי חברי כנסת לשרים ולסגני שרים, במטרה לקבל את קולותיהם בהצבעות בכנסת או במפלגה, משום עבירה פלילית, בדומה למינוי חברי מרכז מפלגה למשרות ציבוריות על מנת לקבל את קולותיהם. מתנגדיו מימין טענו כי התעלמותו מהחלטת מתפקדי הליכוד שלא לתמוך בהתנתקות, סירובו לפנות לעם מחדש בטרם ביצועה וכן הניגוד בינה לבין מצע הליכוד ולבין דברים שאמר שרון עצמו לפני הבחירות, מציגים אותו כשקרן ודיקטטור. מתנגדיו הפוליטיים מימין טענו כנגדו שתוכנית ההתנתקות משמשת אותו כדי לרצות את השמאל, וזו הסיבה שהדוברים משמאל לא מעלים על סדר היום בקולניות את נושא החקירות בעניינו ובעניין בני משפחתו. ח"כ צבי הנדל טבע בהקשר זה את הביטוי: "עומק העקירה - כעומק החקירה".

על עומק הניכור בינו לבין החלקים הללו בציבור הישראלי, ניתן ללמוד מתוך תשובותיהם של כמה רבנים, וביניהם גם הרב עובדיה יוסף [2], שסרבו להתפלל לשלומו של שרון, אפילו בשעותיו הקריטיות לאחר האירועיים המוחיים שעבר [3] [4] [5]. הרב משה צוריאל אף כתב אז מאמר הודיה, תחת הכותרת "באבוד רשעים רינה".

למעשה, הביקורת על שרון מצד הימין החלה, אם כי בחריפות פחותה בהרבה, כבר בקדנציה הראשונה שלו, בתקופה שקדמה למבצע חומת מגן. נטען שמדיניות ההבלגה ששרון נקט בה אז לא הועילה דבר ועלתה בחיי קורבנות טרור. ביקורת זו התחדשה בעקבות ביצוע תוכנית ההתנתקות וההחרפה בירי רקטות הקסאם מרצועת עזה.

לעומת זאת, שרון עבר מהפך תדמיתי בעיני השמאל אחר ביצוע ההתנתקות. דורון רוזנבלום מעיתון "הארץ" תהה:

"איך זה קרה ? איך זה שהפכת לפתע התקווה הלבנה הגדולה של הישראליות כולה ? איך זה שנעשית למושא הערצה והתרפקות כללית, כולל של השמאל המעודן ויפה הנפש ביותר... היה צריך לשפשף את האוזניים והעיניים כדי להאמין, שאתה - ולא יצחק רבין - הוא הנושא את הנאום ההוא בעצרת האו"ם. שאתה - ולא יוסי ביילין או אפילו אורי אבנרי - הוא שעומד מאחורי משפטים כמו 'אי אפשר לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית וגם לשלוט בכל חלקי ארץ ישראל" [6].

[עריכה] משפחתו

אשתו הראשונה, מרגלית, נהרגה בתאונת דרכים ב-2 במאי 1962, בעת שנסעה במכוניתה לעבודתה בירושלים. בנם, גור, נהרג ב-4 באוקטובר 1967, בהיותו בן 11, מפליטת כדור בעת ששיחק עם חברו ברובה ישן ששרון קישט בו את ביתו. אשתו השנייה, לילי, הייתה אחותה של אשתו הראשונה, והיא נישאה לשרון כשנה לאחר מות אחותה. ללילי ולאריאל שרון נולדו הבנים עמרי וגלעד. לילי שרון נפטרה לאחר מחלה ב-25 במרץ 2000, כמה חודשים לפני בחירתו של שרון לראש ממשלה.

ביתו של שרון, אשר בו מתגורר גם בנו גלעד, הוא חוות השקמים שבצפון הנגב, בין שדרות לקיבוץ רוחמה. הבן עמרי מתגורר במרכז תל אביב.

[עריכה] לקריאה נוספת

• עוזי בנזימן, לא עוצר באדום - ביוגראפיה של אריק שרון, הוצאת אדם, 1985.
• לוחם - אוטוביוגרפיה שכתב שרון יחד עם הסופר דייוויד צ'אנוף, הוצאת 'סיימון ושוסטר', 1989.
• גדי בלום וניר חפץ, הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.
• מתי שביט, אריק מן הצנחנים, הוצאת ספרית מדים.
• אורי אבן, אריק - דרכו של לוחם, הוצאת בוסתן.
• דן מרגלית, יחידת קומנדו 101, הוצאת מוקד, 1996.
• עוזי בנזימן, אמת דיברתי - סיפור משפט הדיבה: שרון נגד הארץ, הוצאת כתר, 2002.
• רביב דרוקר ועופר שלח, בומרנג, הוצאת כתר, 2005.
• ד"ר תום שגב, 1967 - והארץ שינתה את פניה, כתר, 2005.
• ד"ר נדיר צור, האיש שהתיר את הרצועה - אריאל שרון וסיפור ההינתקות, הוצאת צבעונים, 2006

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אריאל שרון
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אריאל שרון

• על אריק שרון., מייסד חטיבת הצנחנים הראשונה בצה"ל.
• אריאל שרון באתר הכנסת
• אריק שרון - גיבור מלחמת יום הכיפורים, אורי מילשטיין, מחלקה ראשונה.
• אתר הצנחנים בעשור הראשון., אריק שרון - מפקד יחידה 101.
• תיאורים על ילדותו, מתוך הספר הרועה
• קטעים נוספים מן הספר הרועה
• ד"ר נדיר צור, האיש שהתיר את הרצועה (פרק מתוך ספר), באתר "אומדיה"

ראשי ממשלת ישראל

דוד בן גוריון | משה שרת | דוד בן גוריון | לוי אשכול | יגאל אלון | גולדה מאיר | יצחק רבין | מנחם בגין | יצחק שמיר | שמעון פרס | יצחק שמיר | יצחק רבין | שמעון פרס | בנימין נתניהו | אהוד ברק | אריאל שרון | אהוד אולמרט

שרי הביטחון בממשלת ישראל

דוד בן גוריון | פנחס לבון | דוד בן גוריון | לוי אשכול | משה דיין | שמעון פרס | עזר ויצמן | מנחם בגין | אריאל שרון | מנחם בגין | משה ארנס | יצחק רבין | יצחק שמיר | משה ארנס | יצחק רבין | שמעון פרס | יצחק מרדכי | משה ארנס | אהוד ברק | בנימין בן אליעזר | שאול מופז | עמיר פרץ

שרי התשתיות הלאומיות בממשלת ישראל

שרי האנרגיה והתשתיות: יצחק מודעי | יצחק ברמן | יצחק מודעי | משה שחל | יובל נאמן | אמנון רובינשטיין | משה שחל | גונן שגב | יצחק לוי שרי התשתיות הלאומיות: אריאל שרון | אליהו סויסה | אברהם בייגה שוחט | אביגדור ליברמן | אפי איתם | יוסף פריצקי | אליעזר זנדברג | בנימין בן אליעזר | רוני בר-און | בנימין בן אליעזר

שרי הבינוי והשיכון בממשלת ישראל

מרדכי בנטוב | גיורא יוספטל | יוסף אלמוגי | לוי אשכול | זאב שרף | יהושע רבינוביץ | אברהם עופר | שלמה רוזן | גדעון פת | דוד לוי | אריאל שרון | בנימין בן אליעזר | בנימין נתניהו | יצחק לוי | בנימין בן אליעזר | נתן שרנסקי | אפי איתם | ציפי לבני | יצחק הרצוג | זאב בוים | מאיר שטרית

מפקדי חטיבת הצנחנים

אריאל שרון | מנחם אבירם | אלי זעירא | יצחק חופי | רפאל איתן | דני מט | חיים נדל | לוי חופש | עוזי יאירי | אריה צידון | מתן וילנאי | עמוס ירון | אמנון ליפקין-שחק | דורון רובין | יורם יאיר | שמואל ארד | מנחם זטורסקי | נחמיה תמרי | שאול מופז | דורון אלמוג | משה יעלון | מתי הררי | ישראל זיו | בני גנץ | יצחק גרשון | גדי שמני | אביב כוכבי | יוסי בכר | חגי מרדכי