משבר הקיבוצים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

היסטוריה של כלכלת ישראל

משבר הקיבוצים הוא כינוי למשבר כלכלי חריף שחוו וחווים חלק גדול מהקיבוצים בישראל. המשבר החל בתחילת שנות השמונים והתעצם לאחר תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, בה נעצרה האינפלציה, והתאפיין בצבירת חובות גדולים מצד הקיבוצים ובכושר החזר נמוך. למשבר התלוו בחלק מהקיבוצים גם משברים חברתיים ודמוגרפים. בשנים 1989 ו-1996 חתמו ממשלת ישראל, הבנקים והתנועות הקיבוציות על הסדר הקיבוצים, שני הסדרי חוב שנועדו לסייע בפתרון המשבר. המשבר הכלכלי והדמוגרפי היה זרז עיקרי לתהליכי השינוי העוברים על חלק גדול מהקיבוצים החל משנות התשעים.

לצד הקיבוצים שנקלעו למשבר ישנה קבוצת קיבוצים לא קטנה, ושהשכילה לנהל מדיניות כלכלית נבונה. קיבוצים אלו נשארו ברובם נאמנים לדרך ולערכים המסורתיים של הקיבוץ וחלקם הגדול מסייע עד היום בפרעון חובות הקיבוצים החלשים. במיוחד ניתן לציין את תנועת הקיבוץ הדתי, אשר מרבית קיבוציה לא נפגעו במשבר הקיבוצים, בשל המדיניות התנועתית להמנע מרווחים שאינם פרי עמל יצרני.

[עריכה] הרקע ההיסטורי למשבר

משבר הקיבוצים בשנות השמונים לא היה המשבר הכלכלי הראשון של הקיבוצים. קדמו לו משברים רבים, שבעקבותיהם באו גם הסדרי חובות רבים. הסדר החובות הראשון בוצע בשנת 1924 ומאז, בערך פעם בעשור, התבצעו הסדרי חובות. בשנות החמישים, בעקבות משבר עמוק בתנועה הקיבוצית, הוקם במשרד החקלאות אגף שתפקידו היה לבצע תוכנית הבראה בקיבוצים. אגף זה פיתח ב-1958 את תוכנית האשראי המרוכז, שבמסגרתה הוצמד כל קיבוץ ל"בנק מרכז". שלושת הבנקים המרכזים היו בנק הפועלים, בנק לאומי ובנק החקלאות. באותו הסדר חובות נמחק חלק מחובו של כל קיבוץ, וחלקו האחר של החוב נפרס מחדש, כשהבנק המרכז אחראי למתן אשראי לפיתוח הקיבוץ.

בכל אותן שנים התגבשה ההכרה אצל ממשלת ישראל, הבנקים והתנועות הקיבוציות, כי הממשלה ערבה למעשה לחובות הקיבוצים, ותדאג בדרך כזו או אחרת לפרעונם מול הבנקים. הכרה זו התגבשה במהלך השנים שבהן שלטה הממשלה באופן מוחלט בשוק ההון, ודאגה להקצות אשראי למטרות נבחרות על–פי סדר העדיפויות שלה. כפי שמתאר זאת אתר משרד האוצר:

"צורכי הפיתוח בשנותיה הראשונות של המדינה, שבהן גדלה האוכלוסייה בשיעורים גבוהים הובילו למעורבות גבוהה זו של הממשלה בשוק ההון. באותן שנים היה שוק ההון קטן ובלתי מפותח, ובמשק שררה אי ודאות רבה. הממשלה ריכזה בידיה סכומים גדולים והקצתה אותם ליעדים מועדפים על פי מדיניותה".

תפקידם של הבנקים במערכת היה טכני: הם שימשו צינור להזרמת האשראי הממשלתי, בלי שיבצעו למעשה ניהול סיכונים כפי שמתבקש במערכת של שוק חופשי.

נוסף על האשראי הישיר שקיבלו מהבנקים, נהנו הקיבוצים גם מאשראי שהגיע מקרנות תנועתיות ומארגוני הקניות הארציים והאזוריים שהקימו. במסגרת אותו אשראי נחתמו ערבויות שכונו "ערבות סדין," שבהן כל קיבוץ ערב לחובות הקרנות התנועתיות, ובאמצעות מנגנון זה לחובות כלל הקיבוצים. ערבות סדין זו נתנה למערכות הפיננסיות בקיבוצים ובבנקים את ההרגשה כי ניתן יהיה להתגבר בעתיד על כל משבר.

[עריכה] הרקע הכלכלי למשבר

בדיון שהתפתח בעקבות משבר הקיבוצים הועלו הסברים שונים לפריצתו. הבנקים וחלקים גדולים בציבור הישראלי ראו בהתנהלות הקיבוצים את הסיבה העיקרית למשבר, בעוד שהקיבוצים נטו, באופן טבעי, להטיל חלק גדול מהאחריות על הבנקים ועל הממשלה.

הטענות העיקריות שהופנו כלפי הקיבוצים נגעו בנקודות הבאות:

השקעות ללא הצדקה כלכלית: בגלל האשראי הקל, השקיעו הקיבוצים סכומים נכבדים בתעשייה ובחקלאות, לעתים בלי שתהיה להשקעה הצדקה כלכלית, ובלי בחינה מספקת של ההשקעה מבחינת ניהול סיכונים.
חוסר יעילות בהקצאת הון אנושי ופיזי: חוסר היעילות המובנה בשיטה הקיבוצית בגלל הקצאה בלתי יעילה של כוח אדם, אליה התלווה ניצול בלתי יעיל של ההון הפיזי גרם לכך שכאשר בוצעו השקעות בתעשייה ובחקלאות, הן לא תופעלו ביעילות בגלל הרצון לצמצם את השימוש בעבודה שכירה (מסיבות אידאולוגיות), או בשל היעדר נכונות מספקת מצד חברי הקיבוץ לעבוד במשרות מסוימות ובמשמרות.
השקעות צרכניות ללא תשואה ממשית: בקיבוצים בוצעו השקעות "צרכניות" רבות, שלא הניבו תשואה ישירה. בשנים שקדמו למשבר הקיבוצים, עברו קיבוצים רבים מ"לינה משותפת" (בבתי ילדים) ל"לינה משפחתית" (בבית ההורים). תהליך זה נולד כתוצאה מדרישת חברי הקיבוץ, ותבע השקעות כבדות בהרחבת דירות החברים על מנת שיוכלו להלין את הילדים בביתם.
הפיכת נטילת הלוואות בלתי צמודות לשיטה: בשנות האינפלציה הגבוהה, שהגיעה עד למעלה מ-400 אחוז בשנה, למדו הקיבוצים, כמגזרים בחברה הישראלית, כי ניתן לקבל הלוואות בלתי צמודות למדד שישאו למעשה תשואה ריאלית חיובית עבורם. ההבדל בינם לבין מגזרים אחרים היה, שלקיבוצים הייתה דרך ואפשרות נוחה הרבה יותר לקבל אשראי, ונטילת הלוואות כאלו הפכה לשיטה. כאשר נעצרה האינפלציה, הפכה הריבית על ההלוואות לרצחנית. הקיבוצים התקשו להפנים את השינוי בנסיבות, והתקשו עוד יותר להעביר את הצורך בהצטמצמות ובהתייעלות לכלל חברי הקיבוץ, שלא נטו לשנות את אורחות חייהם.
עיסוק בספקולציות בשוק המניות: בניגוד לאידאולוגיה הקיבוצית, שרוממה את העבודה ואת הייצור וגינתה עשיית רווחים ספקולטיביים, השתתפו הקיבוצים, ביחוד דרך הקרנות התנועתיות, במסחר בבורסה לניירות ערך, וספגו הפסדים כבדים בעת מפולת מניות הבנקים ב-1983.

הטענות שהופנו כלפי הבנקים היו:

הסתמכות על הממשלה שתדאג לכיסוי החוב: למרות שידעו כי מול האשראי שניתן לקיבוצים לא היו מספיק בטחונות וגם לא שיקול כלכלי מספיק מצד הקיבוצים, המשיכו הבנקים במתן האשראי, על בסיס ההנחה כי כאשר יווצר הצורך תחלץ המדינה לעזרה ותדאג לפרעון החוב.
חישוב חוב מקפח: הבנקים נהגו שלא לפי החוק באופן חישוב החוב, שתפח לממדים אדירים מאמצע שנות השמונים. וזאת, על–ידי הפעלת צורות חישוב, שקיפחו את החייבים. לטענת הקיבוצים, הפעלת שיטות אלו במצב של ריבית ריאלית של עשרות אחוזים גרמה לניפוח החוב בצורה משמעותית ביותר.

כלפי הממשלה נטען כי תוכנית עצירת האינפלציה שהופעלה ביולי 1985 הייתה דרסטית מדי וגרמה לריבית ריאלית של עשרות אחוזים, מצב שפגע במיוחד בסקטור החקלאי שבו קיימים צרכי אשראי מובנים כתוצאה מ"תהליך הייצור" החקלאי הנמשך על–פני חודשים רבים.

[עריכה] התפתחות המשבר בשנות ה-80

במאי 1977, עלתה מפלגת הליכוד לשלטון, לראשונה לאחר שלושים שנות שלטון מפלגת העבודה. ראש הממשלה החדש מנחם בגין מינה את שמחה ארליך מסיעת הליברלים בליכוד לתפקיד שר האוצר. ארליך הנהיג רפורמה כלכלית, שכוונה לשנות את אופיו של המשק הישראלי ולהעבירו מהתנהגות על–פי אידאולוגיה סוציאליסטית להתנהלות בעלת מאפיינים קפיטליסטיים יותר. בעקבות הצעדים הכלכליים שננקטו, שלא לוו בצמצום תקציבי הממשלה, זינקה האינפלציה מ-34 אחוז ב-1977 ל-131 אחוז בשנת 1980.

למרות חילופי שרים במשרד האוצר ולמרות תוכניות כלכליות שנועדו לעצור את האינפלציה, לא בוצע הצעד החיוני של צמצום תקציבי הממשלה, והאינפלציה המשיכה לדהור ולתפוח עד שהגיעה בשנת 1984 לשיעור של כ-374 אחוז לשנה. שנים אלו היו שנות הזוהר של אשפים פיננסיים לרגע, שהצליחו לתמרן בין האינפלציה המשתוללת והדולר שהתחזק בקביעות מול הלירה והשקל, והפיקו רווחים נאים מהתנודתיות ואי הוודאות בשוק ההון. למרות שעם עליית הליכוד לשלטון איבדו הקיבוצים, שהיו מזוהים עם מפלגת העבודה, את יכולתם להשפיע באופן משמעותי על קבלת ההחלטות במוקדי הכוח הפוליטיים, הם המשיכו לנהוג באופן דומה לזה שנקטו בתקופת שלטון מפלגת העבודה, כשהם סמוכים ובטוחים כי השלטון יפרוש לרגליהם רשת בטחון במקרה הצורך, כפי שנעשה בעבר.

חלק גדול מגזברי הקיבוצים הבין שבמציאות שכזאת, משתלם לקבל הלוואה לא צמודה בריבית ריאלית בגובה סביר ביחס לשיעור האינפלציה השורר במשק באותה עת, לרכוש בכספי ההלוואה טרקטור, או מכונה למפעל (שספק אם היו נחוצים), ולהניח כי בגלל המשך דהירת האינפלציה והאצתה, החזר ההלוואה יהיה בפועל בריבית ריאלית שלילית. תופעה זו, בצירוף היכולת לגייס אשראי בקלות יחסית, הביאה להשקעות כבדות ולא תמיד נחוצות, בעיקר בתעשייה, אך גם בחקלאות.

נוסף על–כך, באוקטובר 1983 צנחה הבורסה, ונסגרה לתקופת מה, בעקבות משבר מניות הבנקים. נפילת הקרנות של התנועות הקיבוציות במשבר זה הייתה קשה והן ספגו הפסדים כבדים.

אחרי הבחירות ב-1984 הורכבה ממשלת אחדות לאומית בראשותו של שמעון פרס, כאשר בתפקיד שר האוצר כיהן יצחק מודעי. ממשלה זו השכילה לרתום את ההסתדרות ואת התעשיינים לעסקת חבילה שזכתה לשם תוכנית הייצוב הכלכלית שהופעלה ביולי 1985 וכללה קיצוץ של 30 אחוז בשכר העובדים, הקפאת שער החליפין של הדולר והקפאת מחירים. הייתה זו תוכנית של הרגע האחרון, שכן החל מתחילת 1985 החל המשק הישראלי מסתחרר לקראת התמוטטות כלכלית ממש. הייתה זו גם התוכנית הראשונה שכללה צעד ממשי של קיצוץ בהוצאה הממשלתית. להפתעת רוב הציבור, לתוכנית הייתה הצלחה מזהירה והאינפלציה ירדה במהירות. משיעור של למעלה מ-400 בשיאה צנחה האינפלציה כבר במחצית השנייה של שנת 1985 לשיעור של 100 אחוז, בשנת 1986 לקצב שנתי של 48 אחוז ב-1986 ובשנים שלאחר מכן לרמה של 15-20 אחוז בשנה.

עוד לפני תוכנית הייצוב היו שרויים חלק מהקיבוצים במצב כלכלי קשה ועם חובות מעיקים. לאחר תוכנית הייצוב וירידת האינפלציה, הפכה הריבית הריאלית של ההלוואות הלא צמודות בבת אחת לריבית רצחנית של עשרות אחוזים. חובות חלק גדול מהקיבוצים הוכפלו בזמן קצר וכדי להמשיך ולהתנהל באופן שוטף העדיפו רובם, במקום לנקוט בצעדי ייעול וצמצום בחצר הקיבוץ, ליטול הלוואות נוספות. הלוואות אלו רק העמיקו את חובות הקיבוצים, ודרדר חלק גדול מהם למצב של פשיטת רגל או חדלות פרעון.

בשנת 1982 עמד חוב הקיבוצים החברים בשתי התנועות הקיבוציות הגדולות, התק"ם והקיבוץ הארצי, למערכת הבנקאית על כ-2 מיליארד ש"ח (בערכי סוף שנת 1993). ב-1989 כבר עמד אותו חוב על סכום של כ-12 מיליארד ש"ח.

[עריכה] הסדר הקיבוצים

להסדר הקיבוצים הראשון קדמו נסיונות ליצירת תוכניות לפתרון הבעייה. בתחילה של התנועות הקיבוציות בתוך עצמן, ולאחר מכן בשיתוף עם הבנקים, אולם תכניות אלו לא נשאו פרי. בסוף 1989, לאחר שנה שלמה של דיונים, בין התנועות הקיבוציות, הבנקים והאוצר הושג הסדר משולש שעקרונותיו המרכזיים היו:

מחיקת 2 מיליארד ש"ח (בערכי סוף 1993) מתוך חובות הקיבוצים על–ידי הבנקים.
מחיקת 1.3 מיליארד ש"ח נוספים על–ידי הבנקים במימון הממשלה.
גיוס 1.7 מיליארד ש"ח להחזר חוב למערכת הבנקאית על–ידי התנועות הקיבוציות בצורה של מימוש נכסים תנועתיים ומלווה פנימי בין הקיבוצים באמצעות הטלת העול לתשלום החוב על הקיבוצים החזקים.
פריסה מחדש לזמן ארוך של 6.7 מיליארד ש"ח מן החוב, בריבית צמודת מדד של 4.5% לשנה מול פקדונות ממשלתיים שהועברו למערכת הבנקאית.
ביטול הערבויות ההדדיות בין הקיבוצים (ערבות הסדין), הפסקת פעילות הקרנות התנועתיות כנותנות אשראי וערבות והסבת כל חובות הקרנות וארגוני הקניות הארציים אל חובות הקיבוצים הבודדים.
לכל קיבוץ נקבע "כושר החזר", שהוא הסכום שאותו קיבוץ יכול לשלם כהחזר חוב בכל שנה על פי אמצעי הייצור שלו.
הופעלה מערכת פיקוח של הבנקים על התוכניות השנתיות של הקיבוצים כולל מערכת קריטריונים שעל הקיבוץ היה לעמוד בהם כגון: רמת הוצאות מחייה, השקעות, לקיחת הלוואות חדשות, ועוד.
הקמת מטה הסדר הקיבוצים שאמור היה לפקח על ביצוע ההסדר ואשר הוגדר כנאמן של שלושת הצדדים להסדר.

בפועל, לא בוצעו כל המחיקות שנקבעו. הריבית שהושתה על החוב שנותר, גם היא הייתה גבוהה ממה שנקבע בהסדר, ובנוסף חלק גדול מהקיבוצים לא הצליח לעמוד בכושר ההחזר שנקבע לו וחובם הלך וגדל. כבר בתחילת שנות התשעים החלו דיונים על הסדר נוסף. בסופו של דבר, הוחלט כי "ההסדר המשלים" יתחיל ב-1994, אולם ההסכם עצמו נחתם רק ב-1996. בהסדר המשלים נקבעו העקרונות הבאים:

הקיבוצים חולקו לקיבוצי נדל"ן ולקיבוצי פריפריה.
חובם של כל הקיבוצים הוגדר מחדש כך שיפרע, על–ידי כושר ההחזר שנקבע להם בעבר, במשך 20 שנה. שאר החוב שנותר לכל קיבוץ הוגדר כ"בלון".
חוב ה"בלון" של קיבוצי הפריפריה נמחק. על חוב ה"בלון" של קיבוצי הנדל"ן נקבע כי יפרע על–ידי השבת הנדל"ן למנהל מקרקעי ישראל וקבלת פיצוי על הקרקע.
הקיבוצים ישיבו למדינה 25 אחוז מאחזקותיהם בתנובה לעת הפיכתה לחברה בע"מ.

בשנים שחלפו מאז חתימת ההסדר המשלים ועד סוף 2003 הצטרף להסדר רוב מוחלט של הקיבוצים (מתוך 135 קיבוצים שאמורים היו להכנס להסדר). ההסדר עורר לא מעט ביקורת בציבור הישראלי. רבים טענו כי יש בהסדר זה משום העדפה של מגזר מסוים, המפלה עסקים רבים שהתמוטטו באותן שנים כתוצאה ממדיניות הממשלה. עם זאת, יש לזכור כי ההסדר שרת לא רק את הקיבוצים, אלא גם את הצדדים האחרים להסכם. הבנקים, שחוב הקיבוצים הענק העיק עליהם מאוד ואיים למוטט את חלקם, שיפרו את מצבם הפיננסי בעקבות העברת פקדונות הממשלה אליהם. כמו כן, בעקבות ההסדר הם הצליחו להגדיל בצורה משמעותית את גביית החוב מקיבוצי ההסדר בהשוואה לזמן שלפני חתימת ההסדר המשלים. הממשלה שהחזיקה בבעלות על הבנקים לאחר הלאמתם בעקבות משבר המניות הבנקאיות, נהנתה מהסדרת חובות הבנקים ומהפכתם לנכס אטרקטיבי שניתן למוכרו במחיר נאה.

[עריכה] מצב הקיבוצים כיום

כבר בדיונים שקדמו להסדר הקיבוצים, התנגד חלק לא מבוטל מראשי התנועה הקיבוצית להסדר, בטענה שהוא גוזר כלייה על הקיבוצים, משום שכושר ההחזר שנקבע להם גבוה מדי ולא יאפשר צמיחה מחודשת. במידה מסוימת, ניתן לומר שהצדק היה איתם כיוון שבפועל, למרות שיפור בביצועים העסקיים של חלק גדול מהקיבוצים בשנים האחרונות, חלק גדול מקיבוצי ההסדר אינו עומד בפרעון החוב שנקבע לו. בנוסף, מרכיב חשוב בהחלטות על עזיבת הקיבוץ שקיבלו חלק גדול מחברי הקיבוצים בשנות התשעים, במיוחד חברים שמלאו תפקידים מרכזיים בקיבוציהם, היה ראייתם את הקיבוץ, תחת ההסדר, כגוף חסר אפשרות צמיחה, אשר רמת החיים האישית של החבר בו תהיה קפואה במשך כל שנות ההסדר (עד שנת 2013).

מאידך, הסדרי החוב, שלוו בשנים הראשונות בבקרה ופיקוח על התנהלות הקיבוצים מצד הבנקים, הביאו בסופו של דבר להתנהלות כלכלית נכונה יותר בחלק גדול מהקיבוצים, דבר שאיפשר להם לשפר את ביצועיהם העסקיים בשנים האחרונות. בחלק מהקיבוצים, המצוקה הכלכלית והדמוגרפית הייתה הגורם העיקרי שדחף לתהליכי שינוי נרחבים באורח החיים הקיבוצי והביא, בין היתר, ליצירת מנגנוני תגמול כספיים לחברי הקיבוץ בהתאם למשרותיהם.

מפרסום שהוציאה התנועה הקיבוצית ביולי 2004 עולה כי קיימת בתנועת הקיבוצית מגמת שיפור בנתונים הכלכליים וכי החל משנת 2003 נבלמה הירידה הדמוגרפית שאפיינה את התנועה הקיבוצית בעשרים השנה האחרונות. למרות הנתונים החיוביים בפרסום זה, כדאי לציין שמדובר בממוצעים וכי על פי פרסום של "ברית פיקוח" (גוף המבקר את הדוחות הכספיים של חלק גדול מהקיבוצים) מינואר 2005, ניתוח הדוחות הכספיים של מעל ל-200 קיבוצים מצביע על שונות גדולה בין הקיבוצים ובנוסף, עולה מן הדו"ח כי "שליש מהקיבוצים נמצאים בהפסד תפעולי מתמשך ומצבם מדאיג מאוד".