העסק הביש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

"העסק הביש" הוא כינוי שניתן לאחר מעשה לפעולת חבלה כושלת של ישראל במצרים. בעת תכנון הפעולה וביצועה היא נקראה "מבצע סוזנה". מחמת חשאיותה לא דובר עליה במפורש, אלא רק בכינוי הקוד "העסק הביש" או "עסק הביש". פעולה זו עמדה על סדר היום הציבורי במשך שנים רבות והביאה למשברים פוליטיים, שזכו לכינוי הכולל "פרשת לבון" או "הפרשה".

[עריכה] "העסק הביש"

שיחות שהתנהלו בין מצרים לבריטניה, בתחילת שנות ה-50, על פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ, גרמו לדאגה בישראל. מודיעין צה"ל העלה רעיון לחבל בחשאי במתקנים מערביים במצרים, כך שהפעולה תיראה כאילו נעשתה על-ידי מחתרת לאומנית מצרית, ובכך לפגוע ביחסים שבין מדינות המערב למצרים. לביצוע פעולות החבלה הפעיל המודיעין הישראלי חוליה מקומית של יהודים מצרים שהוקמה על-ידי אברהם דר (שפעל תחת השם "ג'ון דרלינג"), והוכשרה למטרות ריגול. אנשי החוליה הטמינו פצצות בבתי קולנוע, במשרד דואר ובמרכזי מידע של ארצות הברית בקהיר ובאלכסנדריה. במאי 1954 הוטלה הפעלת החוליה על אברי אלעד, אשר החליף את אברהם דר.

13 חברי החוליה נלכדו ביולי 1954, לאחר שאחד מהם נתפס בדרכו לביצוע פיגוע, והועמדו לדין (ולכן כונו בישראל בשם "נידוני קהיר"). מאיר מקס בינט, שהמצרים טענו שהיה ראש החוליה, היה למעשה איש מודיעין ישראלי, שפעל במצרים בנפרד מאנשי החוליה, וכנראה נתבקש רק להעביר כסף לאנשי החוליה. לאחר חמישה חודשים של עינויים וחקירות התאבד בינט בכלא המצרי ב-21 בדצמבר 1954. שניים מחברי החוליה, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נדונו למוות, והוצאו להורג ב-31 בינואר 1955. על יתר חברי החוליה הוטלו עונשי מאסר כבדים: ויקטור לוי, רוברט דסה ופיליפ נתנזון נדונו למאסר עולם, מרסל ניניו נדונה למאסר של 15 שנה, מאיר זעפרן ומאיר מיוחס נדונו למאסר של 7 שנים. שניים מהנאשמים זוכו.

חברי החוליה נשפטו בבית דין צבאי מצרי. אב בית הדין היה יוסוף דיגווי, אשר מונה כשנתיים לאחר מכן, ב-1956, למושל רצועת עזה, במקומו של הגנרל עגרודי, ונפל בשבי הישראלי במבצע קדש.

הצנזורה בישראל הטילה איפול כבד על פרסום פרטי "העסק הביש", ובמשך שנים רבות הייתה ההתייחסות לנושא זה במילות קוד וברמזים בלבד. אפילו בשנת 1967, 13 שנים לאחר האירוע, תיארה אותו האנציקלופדיה העברית במילים הסתומות: "פעולה בטחונית, מפוקפקת מבחינה מדינית ומוסרית, שנערכה בצורה כושלת בקיץ 1954 בחו"ל ושעלתה בחייהם של כמה יהודים, גרמה נזק מדיני לישראל ופגמה בכבודה".

[עריכה] "הפרשה"

ראש הממשלה באותה עת, משה שרת, והרמטכ"ל, משה דיין, לא היו מעורבים בפעילות זו. ניסיון ראשון לברר מי אחראי לתסבוכת זו נעשה על-ידי שרת, שמינה לשם כך ועדת שניים - ועדת אולשן-דורי שכללה את נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן, ואת הרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי. הוועדה לא הצליחה לרדת לשורש העניין, וכתבה: "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון. עם זאת, איננו בטוחים שלבון נתן את ההוראה המיוחסת לו". בעקבות פעילות הוועדה התפטר מתפקידו שר הביטחון דאז, פנחס לבון, אף שטען כי לא נתן את ההוראה.

מפעילן הישראלי של החוליות במצרים אברי אלעד, שזכה לכינוי "האדם השלישי", הואשם שפעל כסוכן כפול והסגיר את אנשיו למצרים. במהלך משפטו טען שבצה"ל זויפו מסמכים וניתנו עדויות שקר במטרה לטייח את האחריות לעסק הביש. טענה זו החלה ויכוח פוליטי נוקב בשאלת האחריות לפעולה זו, ויכוח שזכה לכינוי קוד - "הפרשה", ולאחר מכן "פרשת לבון". השאלה שייצגה ויכוח זה במלוא עוזו הייתה "מי נתן את ההוראה?".

לאחר התפטרותו של לבון בפברואר 1955 התמנה בן גוריון לשר הבטחון במקומו ולאחר מכן נבחר מחדש גם לתפקיד ראש הממשלה. כותב דוד בן גוריון בספרו "דברים כהוויתם": "עד שנת 1960 לא הגיע אלי שום הד מ'פרשת 1954' ... ביום 5.5.1960 בא אצלי לבון ואמר לי ששמע ... כי זויפו תעודות בצה"ל... מיד הטלתי על מזכירי הצבאי לבדוק הענין". בן גוריון מוסיף כי ביקש גם הקמת ועדת חקירה בעניין "האדם השלישי", שהיה קשור ב"עסק הביש", "ועדת כהן", שהוקמה בעת שהותו של לבון בחו"ל. לבון, על ידי מזכירו, ביקש מבן גוריון את ביטולה. בשובו ארצה, נפגש לבון עם בן גוריון ביום 26.9.1960 ודרש את טיהור שמו מן האחריות ל"עסק הביש". בן גוריון סרב ואמר לו: "פנחס, אני לא פסלתי אותך, אבל אני איני שופט, ואיני יכול לזכות אותך". לבון פירש זאת כהתחמקות ותקף בחריפות את שמעון פרס, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון בתקופת "העסק הביש", ואת מי שהוזכר רק בכינוי "הקצין הבכיר" - בנימין גיבלי, שעמד בראש אגף המודיעין של צה"ל. גיבלי טען שקיבל הוראה בעל פה משר הביטחון, לבון. ועדת בירור שמינה הרמטכ"ל חיזקה בממצאיה את טענותיו של לבון, אך בן גוריון דחה ממצאים אלה.

בשנת 1960 פורסם רמז ראשון לציבור על "הפרשה". עשה זאת אורי אבנרי, בשבועונו "העולם הזה", באמצעות סיפור מתח בדיוני לכאורה שנקרא בשם "פרשת אלכסיס" ובו תיאור מאבק מודיעיני בין יוון לתורכיה, שדמויותיו ועלילתו תאמו את עובדות הפרשה והאישים שנטלו בה חלק.

הממשלה החליטה למנות לבירור נוסף ועדה שהורכבה משבעה שרי ממשלה, בראשותו של שר המשפטים, פנחס רוזן. ב-25 בדצמבר 1960 הגישה "ועדת השבעה" את מסקנותיה, שבהן נקבע פה-אחד שלבון לא נתן את ההוראה, ואף לא ידע על הפעולה. בעקבות מסקנות אלה התפטר בנימין גיבלי מצה"ל. לימים התברר כי עדויות קציני אמ"ן בפני ועדת אולשן-דורי היו מתואמות, ומסמך שהוצג בפניה זויף על-ידי דליה כרמל, מזכירתו של בנימין גיבלי (שבמשך שנים רבות בחרה לשתוק ולא לגלות את אשר עשתה).

בן גוריון לא הסכים לכך שועדת שרים תיתן זיכוי לשר, ודרש שקביעה כזו תעשה על ידי "ועדה משפטית". לפי דרישתו, עד לבירור כזה לבון יודח מהזירה הפוליטית, ותישאר בתוקפה קביעת ועדת אולשן-דורי שפסקה על "תיקו" (אי-הכרעה הנובע מחוסר במידע). בציבור נוצר הרושם כאילו בן גוריון רואה בלבון אויב אישי, ורודף אותו על לא עוול בכפו. מרכז מפא"י שנאלץ להכריע בסכסוך זה, נכנע ללחצו של בן גוריון, והדיח בשנת 1961 את לבון מהתפקיד שבו נשא באותה עת, מזכ"ל ההסתדרות, ומחק את לבון מרשימת מועמדי המפלגה לכנסת.

"הפרשה" (או כפי שכונתה "פרשת לבון") פגעה ביוקרתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון, וכנראה, דחפה אותו להתפטר מראשות הממשלה, בשנת 1963, תוך שהוא מדגיש שהתפטרותו היא "בשל סיבות אישיות שאינן קשורות לשום בעיה ממלכתית". הוא המשיך להיאבק על דעותיו, ובפרט תקף את יורשו, שנבחר לתפקיד על-פי המלצתו, לוי אשכול. מגובה בחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה, פסל בן גוריון את מסקנותיה של "ועדת השבעה" ותבע מאשכול לערוך בירור משפטי של הפרשה. משלא נתקבלה תביעתו, החליט בן גוריון ב1965 להקים את רפ"י (רשימת פועלי ישראל), ואחריו הלכו רבים מתומכיו ובהם שמעון פרס. בעקבות כך, גורש דוד בן גוריון יחד עם כמה מתומכיו ממפא"י, על ידי בית דין של המפלגה. זמן קצר לאחר מכן הצטרף גם משה דיין לרפ"י. הרשימה התמודדה בבחירות לכנסת השישית וזכתה ב-10 מנדטים בלבד.

[עריכה] גורל חברי החוליה

"האדם השלישי", אברהם זיידנברג (אברי אלעד), מפעיל החוליה במצרים, הצליח להימלט ממצרים. הוא פותה להגיע לישראל, הועמד לדין באישומים שונים ונדון ל-12 שנות מאסר, שהופחתו בערעור ל-10 שנים, אותן ריצה בבידוד בכלא רמלה. לאחר שריצה את תקופת מאסרו ירד לארצות הברית ושם נפטר בשנת 1993.

אחדים מהשותפים לעסק הביש, שישבו במאסר במצרים, שוחררו במסגרת עסקת חילופי שבויים שנערכה לאחר מלחמת ששת הימים (עוד אחת מחידות הפרשה היא מדוע לא שוחררו כבר בחילופי השבויים שלאחר "מלחמת סיני"). בשנת 1988 נמנתה מרסל ניניו, אחת מחברי החוליה, עם מדליקי המשואות בטקס פתיחת יום העצמאות. פיליפ נתנזון נפטר בישראל בחודש מאי 2004.

[עריכה] לקריאה נוספת

חגי אשד, מי נתן את ההוראה - "העסק הביש" פרשת לבון והתפטרות בן-גוריון, הוצאת ידיעות אחרונות, 1979.
דוד בן גוריון, דברים כהוויתם, עם הספר, 1965.
אביעזר גולן, מבצע סוזאנה - הסיפור המלא של נדוני "הפרשה", הוצאת ידיעות אחרונות, 1990.
יוסף אלמוגי, המאבק על בן גוריון - בעקבות הפרשה, הוצאת ידיעות אחרונות, 1988.
שבתי טבת, עונת הגז (הפרק קלב"ן) , הוצאת איש דור, 1992.
איסר הראל, אנטומיה של בגידה: "האדם השלישי" והמפולת במצרים , הוצאת עידנים , 1980.
איסר הראל, קם איש על אחיו - הניתוח המוסמך והממצה של "פרשת לבון", הוצאת כתר, 1982.