מלחמת יום הכיפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מלחמת יום הכיפורים (נקראת גם מלחמת יום כיפור, המלחמה הערבית-ישראלית של 1973 ובפי הערבים מלחמת אוקטובר ומלחמת הרמדאן), מן הקשות שבמלחמות ישראל, נפתחה במתקפה מתואמת, בשתי חזיתות, של צבאות סוריה (ברמת הגולן) ומצרים (בתעלת סואץ), ביום הכיפורים, יום שבת, 6 באוקטובר 1973, בשעה 14:00. 5 דיביזיות חיל-הרגלים המצרי, שהחלו צולחות את התעלה, ו-3 דיביזיות חיל-הרגלים הממוכן הסורי, שתקפו לאורך הגבול ברמה, נהנו מהפתעה טקטית כמעט מושלמת: רק ב-4 לפנות בוקר באותו יום השתכנע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שמלחמה עומדת לפרוץ באותו יום; ואף הערכה זו לא הייתה מדוייקת: ההערכה הייתה שהמלחמה תפרוץ בשעה 18:00, עם רדת הערב, בעוד שבפועל החלה הלחימה, כאמור, בשעה 14:00. ההפתעה לא הייתה מוחלטת: סימנים רבים העידו על מלחמה מתקרבת, והכישלון היה במתן פרשנות נכונה לסימנים אלה, באופן העברת המידע המודיעיני למקבלי ההחלטות, ובאופן קבלת ההחלטות על סמך המידע הפגום שהועבר.

מלחמת יום הכיפורים (הסכסוך הישראלי ערבי)
אות מלחמת יום הכיפורים
תאריך: 6 באוקטובר–26 באוקטובר 1973 מקום: רמת הגולן ודרום סוריה, חצי האי סיני תוצאה: הדיפת כוחות סוריה ומצרים על ידי ישראל וחדירה נרחבת לשטחן, תוך כדי אבדות כבדות לשני הצדדים.
הצדדים הלוחמים
ישראל	מצרים, סוריה
מפקדים
גולדה מאיר, ראש הממשלה, משה דיין ,שר הביטחון, דוד אלעזר (דדו), הרמטכ"ל, חיים בר לב, ישראל טל, בני פלד, אריאל שרון (מפקדי צה"ל במלחמה)	אנואר סאדאת, נשיא מצרים,
כוחות
?	מצרים - 3 דיביזיות חי"ר, כ-2,200 טנקים ; סוריה - 3 דיוויזיות חי"ר, 2 דיוויזיות שריון;
אבדות
2,222 נהרגו, כ-7,000 נפצעו, 314 שבויים (נתונים רשמיים)	15,000 נהרגו, כ-40,000 נפצעו, כ-8,800 שבויים (הערכה)

אבידות חיל השריון וחיל האוויר הישראלי במלחמה היו חסרות-תקדים, וגרמו לחששות כבדים בסגל המדיני והצבאי הבכיר, עד לסף פאניקה בימי הלחימה הראשונים. יש הטוענים כי בתחילת ימי המלחמה, משה דיין - שהיה שר הביטחון - השווה את המלחמה ל"חורבן בית שלישי", וחשש כי זהו סופה של מדינת ישראל. במהלך המלחמה עבר צה"ל מהתגוננות ובלימה בשתי החזיתות, למתקפת-נגד (לאחר צליחה, בחזית התעלה) בשטח האויב.

המלחמה נמשכה עד ל-24 באוקטובר, כשאז נכפתה על הצדדים הפסקת-אש, על ידי מועצת הביטחון של האו"ם בהחלטה מס' 338 ובהחלטה מס' 339, ועל ידי שתי מעצמות-העל: ברית המועצות וארצות הברית. בתום הלחימה נותרה הארמיה השלישית של צבא מצרים על אדמת חצי-האי סיני, מכותרת על-ידי צה"ל ומנותקת ממקורות אספקה, כך שחייליה היו בסכנת מוות בצמא. חרף המכה הקשה שספגה ישראל בתחילת ימי הקרבות, תוצאותיה של המלחמה היוו הישג לצה"ל שמנקודת פתיחה קשה ביותר הכריע לחלוטין את אויביו ובערוב היום האחרון של הקרבות מצאו עצמם חייליו כ-35 ק"מ מדמשק, בירת סוריה ו-101 ק"מ מקהיר, בירת מצרים, כשבין כוחות צה"ל לעיר הגדולה במזרח התיכון לא חוצצים כוחות מצריים. אולם, מבחינה פוליטית, היוותה המלחמה הישג למדיניותה של מצרים שרצתה לשבור את התעקשותה של ממשלת ישראל שלא לדון בגורל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים וכן חפצה לפגוע ככל האפשר בחיילי צה"ל.

המלחמה הכשירה את הקרקע להסכמי קמפ דייוויד, שנחתמו שנים אחדות לאחריה, ובמסגרתם נסוגה ישראל מחצי-האי סיני שנכבש מידי מצרים, וזאת בתמורה להסכם שלום בין ישראל למצרים. זו הייתה מטרתה של מצרים מלכתחילה, טען נשיאה אנואר סאדאת, שהושגה חרף הכישלון הצבאי - רוב מטרותיה הצבאיות של מצרים, מעבר לימי הלחימה הראשונים, לא הושגו, ומפלתו של צבא סוריה, אחרי המפנה בלחימה ברמה, הייתה קשה עוד יותר.

"המחדל", שהוא הכינוי של הכישלון המודיעיני והמנהיגותי שאיפשר את פרוץ המלחמה בהפתעה, הביא, בסופו של דבר, להקמת ועדת אגרנט, להדחת כמה מבכירי צה"ל, ולהתפטרותה של גולדה מאיר מראשות הממשלה. גולדה מאיר התפטרה, על אף שדו"ח הוועדה לא מצא אותה אשמה באופן ישיר.

[עריכה] ההפתעה

סיכום מסמך ההערכה שהוציאה אמ"ן/מחקר ב-5 באוקטובר 1973, יום לפני פריצת מלחמת יום הכיפורים

לקט מודיעין מיוחד שהוציאה אמ"ן/מחקר על בסיס ההתרעה שהתקבלה מאשרף מרואן. הלקט הופץ לצרכנים ב-6 באוקטובר 1973, בשעה 07:30

"הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה היא נמוכה" -- משפט זה, שמופיע במסמך הערכה של אמ"ן/מחקר מיום 5 באוקטובר 1973, יממה לפני פתיחת הקרבות, מתמצת את גודל הכישלון של אגף המודיעין במתן התרעה על המלחמה המתקרבת. מבחינת תושביה השאננים של מדינת ישראל, צופרי האזעקה שהופעלו ב-6 באוקטובר בשעה שתיים בצהריים באו כהפתעה מוחלטת, ללא כל רמז מקדים. הפתעה דומה הייתה מנת חלקם של מרבית חיילי צה"ל. חרף כל זאת, ראוי לציין שההפתעה לא הייתה מוחלטת: סימנים רבים העידו על מלחמה מתקרבת, והכישלון הוא במתן פרשנות נכונה לסימנים אלה, באופן העברת המידע המודיעיני למקבלי ההחלטות, ובאופן קבלת ההחלטות על סמך המידע הפגום שהועבר.

תחילת הכישלון של אמ"ן בקונספציה שבה שני מרכיבים:

• יש תנאי סף ברורים, שכל עוד אינם מתקיימים מצרים לא תצא למלחמה. תנאי סף מרכזי הוא יכולת מצרית לפגוע בעומק מדינת ישראל, כלומר המצרים יפתחו במלחמה רק לאחר שישקמו את חיל האוויר שלהם שישתווה בעוצמתו לחיל האוויר הישראלי. תנאי סף שני הוא היכולת להגביל את חופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי בשמי מצרים.
• סוריה לא תצא למלחמה לבדה.

בעקבות קונספציה זו ביטל אמ"ן את כל הסימנים המעידים על הכנות מצרים לצאת למלחמה, תוך שהוא מקבל את ההטעיה המצרית לפיה מדובר בהכנות לתרגיל צליחה גדול, "תחריר 41", שכמוהו היו רבים בעבר. לאחר קבלה מוחלטת של מסקנה זו, לא ניתן ערך רב לסימנים חד-משמעיים שפני סוריה למלחמה, שהרי "סוריה לא תצא למלחמה לבדה".

אחדים מהסימנים שהעידו על מלחמה מתקרבת:

• ב-25 בספטמבר בא לישראל חוסיין מלך ירדן, לפגישה אישית עם ראש הממשלה, גולדה מאיר, ודיווח לה על כוונת מצרים וסוריה לצאת למלחמה מתואמת נגד ישראל.
• טיסות צילום ברמת הגולן ובתעלת סואץ הראו הכנות ברורות למלחמה, וכך הראו גם תצפיות קרקעיות.
• חיילים, ואף קצינים זוטרים (כדוגמת בנימין סימן טוב) התריעו כי פני המצרים מועדות למלחמה, אך דיווחיהם נחסמו ולא הועברו הלאה עקב ה"קונספציה".
• התרגיל המצרי שתוכנן לכאורה לתחילת אוקטובר לא התקיים, אך כל הכוחות שנערכו לקראתו נשארו במקומם בגזרת התעלה.
• ב-4 באוקטובר לפנות בוקר, החל פינוי משפחות היועצים הסובייטים מסוריה וממצרים.
• החיילים המצרים קיבלו פקודה לאכול בזמן צום הרמאדן.

רק בשעות הבוקר המוקדמות של יום הכיפורים עצמו השתכנע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שמלחמה תפרוץ באותו היום, וזאת על-פי מידע נוסף שסיפק ראש "המוסד", צבי זמיר, בעקבות פגישתו עם מקור מצרי רם-דרג, אשרף מרואן. בעקבות מידע זה הייתה הנחת העבודה של הרמטכ"ל שהמלחמה תפרוץ באותו יום בשעה 18:00. גם בנקודה זו הייתה הפתעה מסוימת, שהרי המלחמה פרצה ארבע שעות קודם לכן. שני הגורמים הנוספים שהתלבטו בשאלה האם עומדת לפרוץ מלחמה, ראש אמ"ן, אלי זעירא, ושר הביטחון, משה דיין, נשארו באמונתם שמלחמה לא תפרוץ, עד לרגע שבו פרצה המלחמה. אמונתם זו נבעה ממידע והערכות שסיפקו להם שני גורמי הערכה זוטרים יותר, שהיו חשופים למידע המודיעיני הגולמי: ראש אמ"ן/מחקר, תא"ל אריה שלו, ורע"ן מצרים באמ"ן/מחקר, סא"ל יונה בנדמן.

לאמונה של משה דיין שלא תפרוץ מלחמה היו שתי השלכות אופרטיביות כבדות משקל:

• הוא לא אישר את בקשת הרמטכ"ל לגיוס מילואים רחב היקף (בסופו של דבר הורה הרמטכ"ל, על דעת עצמו, על גיוס מילואים מצומצם החל מיום 5 באוקטובר).
• הוא לא אישר את הצעת הרמטכ"ל למכה מקדימה של חיל האוויר, שתוכננה לשעה 11:00 ביום הכיפורים (חיל האוויר נערך למתקפה זו, אך מטוסיו לא המריאו).

חרף ההערכה המוצקה של אמ"ן, לפיה לא תפרוץ מלחמה, נקט צה"ל צעדים מסוימים לתגבור הכוננות, מחשש שעלולות לפרוץ פעולות לחימה מוגבלות. הבולט בצעדים אלה היה העברתה ההדרגתית של חטיבה 7 לרמת הגולן, במהלך השבוע שקדם למלחמה. החלטה דומה, לתגבור כוחות השריון בגזרת התעלה, בוצעה רק באופן חלקי ביותר ("למה לא קידמו את הכלים?" שאל מאוחר יותר מנחם בגין). בניגוד לצפון, בדרום לא נוספו כוחות אחרים. רק כמה שעות לפני פרוץ הקרבות, הועברו כוחות סדירים מוגבלים לכיוון התעלה, אך אלה הגיעו באיחור ולא יכלו לסייע רבות בעצירת גל המיתקפה הראשון.

פקודתו המפורשת של הרמטכ"ל, ב-5 באוקטובר, לעבור לכוננות לקראת מלחמה, התמסמסה בדרכים שונות, ורבים מחיילי צה"ל שמעו על המלחמה רק בשידורי החדשות לאחר שפרצה.

[עריכה] ימי הלחימה

מפה של חזית הדרום

מפה של חזית הצפון

ערך מורחב – אירועי מלחמת יום הכיפורים

את 19 ימי הלחימה ניתן לחלק לשלושה שלבים:

• שלב ראשון, בימים 10-6 באוקטובר: צה"ל עסק בבלימת האויב בשתי החזיתות.

ב-6 באוקטובר, יום הכיפורים, קרוב לשעה 14:00, פתחו הכוחות המצריים והסורים בהתקפה מתואמת מראש על כוחות צה"ל בדרום ובצפון.

בחזית הדרום 5 דיביזיות חי"ר מצריות התחילו בצליחה, והתמקמו לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ. הצולחים פרצו את סוללת העפר שבגדה הישראלית של התעלה, ולא נתקלו בהתנגדות ממשית.

בחזית הצפון 3 דיביזיות חיל רגלים ממוכן תקפו ברמת הגולן, לכל אורך הגבול הסורי-ישראלי, ואליהן הצטרפו שתי דיוויזיות משורינות. מוצב החרמון הישראלי, ששימש מוצב תצפית חשוב של המודיעין וחיל האוויר, נפל בידי כוח קומנדו סורי, שהוטס למקום במסוקים.

ב-8 באוקטובר החל שר הביטחון, משה דיין, לדבר, בפורום "ועדת העורכים" ובפורומים נוספים, על "חורבן הבית השלישי". ראש הממשלה, גולדה מאיר, מנעה ממנו לשאת דברים לאומה ברוח זו.

ב-10 באוקטובר הושלמה הדיפת הסורים מכל השטחים שכבשו בתחילת המלחמה, למעט מוצב החרמון, לאחר שאיבדו 900 טנקים.

• שלב שני, בימים 14-11 באוקטובר: בחזית הדרום עסק צה"ל במגננה ובגיבוש כוחות, ובחזית הצפון הבקיע צה"ל את קווי הסורים והחל מתקדם לכיוון דמשק.

לנוכח האבידות הכבדות של צה"ל, כפי שדווחו על-ידי הרמטכ"ל, דוד אלעזר, ועל-ידי מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, הודיעה ישראל, ב-12 באוקטובר, למזכיר המדינה האמריקני, הנרי קיסינג'ר, על הסכמתה להפסקת אש. נשיא מצרים, סאדאת, דחה הצעה זו. לאחר סירובו של סאדאת להפסקת אש ותחילתה של הרכבת האווירית הסובייטית, הורה נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, על הפעלת רכבת אווירית לסיוע צבאי לישראל.

ב-14 באוקטובר פתחו המצרים במתקפה לאורך החזית, במגמה להבקיע לעומק סיני. הכוחות הקרקעיים של צה"ל, בסיוע נרחב של חיל האוויר, בלמו מתקפה זו. המצרים איבדו במהלך זה 200 טנקים, לעומת 20 טנקים שאבדו לצה"ל. תבוסה זו של המצרים נתנה אור ירוק לפתיחת צה"ל במתקפה. על שלב זה בלחימה אמר חיים בר-לב, "המצרים חזרו לעצמם ואנחנו חזרנו לעצמנו".

• שלב שלישי, בימים 24-15 באוקטובר: בחזית הדרום הבקיע צה"ל את קווי המצרים, כבש שטח נרחב ממערב לתעלה, וכיתר את הארמיה השלישית. בחזית הצפון ייצבו כוחות צה"ל את הקווים החדשים, ובסופו של דבר כבשו את מוצב החרמון.

חזית הדרום: ב-15 באוקטובר, עם ערב, התחיל מבצע "אבירי לב" של צה"ל לצליחת תעלת סואץ. משימת הצליחה הוטלה על אוגדת שרון וכוחות ההנדסה של פיקוד דרום. בימים הבאים נמשך מעבר גובר של כוחות צה"ל לצדה המערבי של תעלת סואץ. הארמיה המצרית השלישית, שנמצאה ממזרח לתעלת סואץ, כותרה ונותרה ללא מקורות אספקה, וחייליה היו נתונים בסכנת גוויעה בצמא וברעב.

חזית הצפון: בקרב קשה ורב נפגעים, שנערך ב-21 באוקטובר ונמשך 12 שעות, כבש כוח של חטיבת גולני את מוצב החרמון.

הפסקת האש בשתי החזיתות נכנסה לתוקף ב-24 באוקטובר, כשבדרום התבסס צה"ל באדמת מצרים, וכוחותיו היו מרוחקים 100 ק"מ בלבד מקהיר, ובצפון אחז צה"ל בשטח שנכבש מדי הסורים, והביא את דמשק לטווח תותחי צה"ל.

[עריכה] אבידות

בחמשת ימי הלחימה הראשונים, שבהם ניכרה השפעת ההפתעה וצה"ל ניהל קרבות בלימה מרים, ספג צה"ל כמחצית מכלל אבידותיו בלוחמים, במטוסים ובטנקים. עד תום הלחימה נגרמו לצה"ל כ-2,300 חללים, יותר מ-7,000 פצועים, 314 שבויים ועשרות נעדרים (17 מתוכם נעדרים עד עצם היום הזה).
חיל האוויר איבד 102 מטוסים, וחיל השריון איבד כ-800 טנקים.

למדינות ערב היו יותר מ-15,000 חללים, יותר מ-35,000 פצועים וכ-8,300 שבויים.
חיל האוויר המצרי איבד 235 מטוסים, וחיל האוויר הסורי איבד 135 מטוסים.

למרות מפלתם, הציגו במצרים את התחושה כאילו זכו לניצחון במלחמה. בישראל, למרות הניצחון, הייתה תחושת דיכאון קשה, גם בבתים שבהם לא איבדו בן או אב, ושירי נכאים נשמעו ממכשירי הרדיו עוד זמן רב לאחר המלחמה. דומה היה שהמחיר הכבד ששילם צבא מצריים לא נתן את אותותיו אצל השלטון המצרי ובחברה המצרית, ואילו בחוצות ישראל פרץ שבר גדול בציבור הישראלי וחוסר אמון כלפי מקבלי ההחלטות במדינה, בשל הקרבת החיילים לשווא כתוצאה משגיאותיהם של המפקדים והשרים, גם במהלך הימים הראשונים של המלחמה.

אחד מההסברים האפשריים לתחושת הדיכאון בישראל, הוא שבשנים שלפני המלחמה, לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, שררה בכל שכבות הציבור אוירת אופוריה ועליצות, כולל מסיבות רבות שבהן "כיכבו" אלופי צה"ל. לכן, קשה הייתה ההתרסקות על קרקע המציאות. הסבר אחר קשור לפער שבין המטרות שהציבו שני הצדדים לעצמם ומידת עמידתם בהשגת המטרה: נשיא מצרים, סאדאת, בחר לצאת לקרב בכדי לזעזע את ישראל ולאלץ אותה לשאת ולתת, גם אם במחיר אבידות קשות בקרב חייליו, ומטרה זו בסופו של דבר הושגה; ישראל רצתה רק לשמר על הקיים, על הישגי מלחמת ששת הימים, במחיר אבידות קטן - והיא נכשלה בכך לחלוטין.

[עריכה] ההפתעה ברמת הלחימה של חיילי האויב ובאמצעים שהשתמשו בהם

חיילי האויב, הן הסורי והן המצרי, הפתיעו את חיילי צה"ל ברמת הלחימה ובמוטיבציה הגבוהה שהפגינו. זאת, בניגוד לתדמית הנמוכה שלהם במלחמת ששת הימים. כמו כן, חיילי האויב הפתיעו את צה"ל בכמה אמצעים חדשים, שנעשה בהם שימוש רב וקטלני. הבולט שבהם היה הטיל הנגד-טנקי, שהופעל בצורה נרחבת על ידי יחידות רגליות, והיסב לכוחות המשוריינים של צה"ל אבידות קשות.

כמו כן, נעשה שימוש רב באמצעים הנדסיים, כגון אלה שסייעו לחיילים המצרים לחצות את התעלה.

[עריכה] צעדים מדיניים לאחר תום הלחימה

אות מלחמת יום הכיפורים

לאחר ההכרזה על הפסקת האש פרץ משבר אנרגיה עולמי, בעקבות החלטתן של מדינות ערב להשתמש בנשק הנפט כדי לכפות את רצונן על יתר המדינות ודרכן על ישראל בכדי להחלישה מבחינה בינלאומית.

נציגי ישראל ומצרים נפגשו למשא ומתן באוהל שהוקם בק"מ ה-101. ב-11 בנובמבר 1973 נחתם הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים, שכלל חילופי שבויים ואספקת מזון ותרופות לחיילי הארמיה השלישית. חילופי השבויים החלו ארבעה ימים לאחר מכן. לישראל הוחזרו 233 שבויים, מהם תשעה שנפלו בשבי במהלך מלחמת ההתשה. למצרים הוחזרו כ-8,300 שבויים.

ב-18 בנובמבר החליטה ממשלת ישראל על הקמת ועדת חקירה לחקירת האירועים שקדמו למלחמה וימי הלחימה הראשונים ("ועדת אגרנט").

ב-21 בדצמבר נפתחה בז'נבה ועידת שלום בהשתתפות ישראל, מצרים וסוריה, ובעקבותיה נחתמו הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים והסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה.

בבחירות שנערכו סמוך לתום המלחמה זכתה שוב מפלגת העבודה, תחת הסיסמה "בכל זאת מערך", וראש הממשלה, גולדה מאיר, ושר הביטחון, משה דיין, הוסיפו לכהן גם בממשלה החדשה. מחאה ציבורית גוברת - שהדמות הבולטת בה הייתה מוטי אשכנזי, מפקד מעוז בודפשט בזמן המלחמה - והזעזוע שנגרם בעקבות מסקנותיה של ועדת אגרנט, הביאו (במאי 1974) להתפטרותה של גולדה מאיר מראשות הממשלה.

[עריכה] ראו גם

• מפקדי צה"ל במלחמת יום הכיפורים
• קרב אוויר 28-2
• החווה הסינית
• מבצע אבירי לב
• חיל ההנדסה במלחמת יום הכיפורים
• הקרב על החרמון (1973)

[עריכה] לקריאה נוספת

• איתן הבר וזאב שיף, לקסיקון מלחמת יום הכיפורים, הוצאת זמורה ביתן, 2003.
• אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם - הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, הוצאת זמורה ביתן, 2001.
• אלחנן אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים - תשרי תשל"ד, אוקטובר 1973, מחלקת ההיסטוריה של צה"ל.
• אורי מילשטיין, פרוץ המלחמה - מלחמת יום הכיפורים, המערך המוצנח, קו-הדם, תל אביב תשנ"ב.
• שלמה נקדימון, סבירות נמוכה: סיפור הדראמה שקדמה למלחמת יום-הכיפורים ומה שאירע בעקבותיה, תל אביב תשמ"ב.
• אביחי בקר, אינדיאנים על גבעה 16, הוצאת משרד הבטחון, 2003. סיפורה של פלוגה ג' בגדוד 51 של חטיבת גולני.
• אורי אור, אלה האחים שלי, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003. סיפורה של חטיבה 679, שלחמה ברמת הגולן, מנקודת מבטו של המח"ט.
• חיים סבתו, תיאום כוונות, הוצאת ידיעות אחרונות, 2000. המלחמה מנקודת מבטו של תותחן טנק בחטיבה 679.
• מוטי אשכנזי עם ברוך נבו ונורית אשכנזי, הערב בשש תפרוץ מלחמה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003. סיפורו של מוטי אשכנזי, מפקדו של מעוז בודפסט ומוביל תנועת המחאה.
• חנוך ברטוב, דדו, הוצאת מעריב, 1978.
• חיים הרצוג, הימים הנוראים - פרשנות על מלחמת יום הכיפורים, הוצאת ויידנפלד את ניקולסון, 1973.
• חיים הרצוג, מלחמת יום הדין, הוצאת עידנים 1975.
• אביגדור קהלני, דרך לוחם
• זאב שיף, רעידת אדמה באוקטובר - מלחמת יום הכיפורים, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1974.
• איתן הבר, היום תפרוץ מלחמה - זכרונותיו של תת אלוף ישראל ליאור, הוצאת עידנים, 1987.
• יואל בן פורת, נעילה - סיפור ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים, מפי מפקד לשעבר של יחידת ההתרעה המרכזית של אמ"ן, הוצאת עידנים, 1991.
• רונן ברגמן וגיל מלצר, מלחמת יום כיפור - זמן אמת, הוצאת משכל, 2004.
• יוני נוקד, לגעת בעצב החי, הוצאת מערכות/משרד הבטחון-הוצאה לאור, 2000 - תיאור האדם במלחמה, והתתמודדות עם הכאב והשכול של הפצועים ובני משפחות שכולות.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: סיכום מסמך ההערכה שהוציאה אמ"ן/מחקר ב-5 באוקטובר 1973

• מלחמת יום הכיפורים, באתר אורט.
• מלחמת יום הכיפורים, באתר הכנסת.
• Black October: Old Enemies at War Again, דיווח בשבועון Time, מיום 15 באוקטובר 1973.
• אורי בר-יוסף, הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, מערכות, נובמבר 1998.
• מלחמת יום הכיפורים, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
• 30 שנה למלחמת יום כיפור, הארץ Online.
• מחדלי מלחמת יום כיפור: מחדלי מלחמת יום הכיפורים וכשליה, מחלקה ראשונה.
• "זעקת המעוזים" - הקלטה אותנטית ודרמטית מתוך מעוז פורקן בשלבים הראשונים של המלחמה - הוקלט על ידי חייל באחד ממעוזי תעלת סואץ.
• עפר דרורי, רשימת ספרים בנושא מלחמת יום כיפור
• אתר פלוגה י' - חרמ"ש, מגדוד 79 של השריון במלחמת יום הכיפורים
• מלחמת יום כיפור מול מלחמת לבנון השנייה - הדומה והשונה, ד"ר תרצה הכטר, לאתר "אומדיה"