עונש מוות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

עונש מוות ברחבי העולם (הגדלה)

מקרא צבעים:

כחול: מבוטל לכל העבירות
ירוק: מבוטל לכל העבירות, למעט כאלה שנעשו בנסיבות מחמירות (כגון עריקה בזמן מלחמה)
כתום: מבוטל בפועל
אדום: קיים באופן חוקי

עונש מוות הוא אחת מצורות הענישה החמורה ביותר שיכולה מדינה להטיל על מבצע עבירה. עונש מוות הוא הסוג הקיצוני ביותר של ענישה גופנית (למעט אולי עינויים קשים במיוחד), והביצוע שלו מכונה הוצאה להורג.

[עריכה] עונש המוות במדינות העולם

על פי הדו"ח השנתי של ארגון אמנסטי הבינלאומי בשנת 2003 היו 1,126 הוצאות להורג ב-28 מדינות; 84% מן ההוצאות להורג אירעו בארבע מדינות:

סין - 726 אנשים.
איראן - 108 אנשים.
ארצות הברית - 65 אנשים.
וייטנאם - 64 אנשים.

בתקופה שבין 1990 ל-2003 עמד המספר הממוצע של הוצאות להורג בשנה בעולם על 2,242. סין הוציאה להורג לפחות 20,000 איש בין 1990 ל-2001. ישנם גורמים הנוקבים במספרים גבוהים יותר באשר למספר ההוצאות להורג בסין. אחוז ההוצאות להורג לנפש הגבוה ביותר הוא בסינגפור, שם ישנו ממוצע של 70 הוצאות להורג בשנה, לאוכלוסייה בת ארבעה מיליון איש. רוב המוצאים להורג בסינגפור נמצאים אשמים בעבירות סמים.

ברוב המדינות שבהן נהוגה הוצאה להורג שמור עונש זה לענישת מבצעי פשעי מלחמה, ויש המטילות אותו על רצח. ישנן מדינות, כדוגמת סין, שבהן עבירות לא אלימות, כגון עבירות סמים ואף עבירות צווארון לבן, נושאות עמן את עונש המוות.

ברוב הארצות הדמוקרטיות אין עונש המוות נהוג כיום. כך בקנדה, באוסטרליה, בניו זילנד, בכמעט כל מדינות אירופה, ובחלק מארצות אמריקה הלטינית. אירלנד הייתה המדינה הראשונה בעולם אשר אסרה בשנת 1990 על עונש המוות בחוקתה, לאחר משאל עם. בעולם נאסר עונש המוות בשמונים מדינות, 22 מדינות לא הוציאו איש להורג בעשר השנים האחרונות, ובארבע עשרה מדינות נהוג עונש המוות רק לפשעים יוצאי דופן בחומרתם (לדוגמה, פשעי מלחמה). ב-78 מדינות, לרבות מדינות באפריקה, במזרח התיכון, באסיה, באיים הקריביים, וכן ביפן ובארצות הברית, עדיין נהוג עונש המוות. במדינות טוטליטריות נהוג לעתים להוציא להורג ללא משפט מתנגדים לשלטון.

בין השנים 1608 ל-1991 הוצאו להורג בארצות הברית (וקודמותיה בשלטון באזורים אלו) חמישה עשר אלף איש. בין 1930 ל-2002 הוצאו להורג בארצות הברית 4,661 אנשים.

רק בשש מדינות נהוג עונש מוות לעבריינים קטינים, כלומר עבריינים שביצעו את העבירה טרם הגיעם לגיל 18. עד 2005 הנהיגה ארצות הברית באופן כמעט בלעדי את עונש המוות לקטינים בעולם, אך אז בוטל בהחלטת בית המשפט העליון. עם זאת, בשל האיטיות בה מתבצע ההליך המשפטי שקודם להוצאה להורג בארצות הברית, לא הוצא להורג לאחרונה אדם שגילו פחות מ-19 שנה. אמנת האומות המאוחדות לזכויות הילד אוסרת על עונש מוות לקטינים. אמנה זו נחתמה על ידי כל המדינות פרט לארצות הברית ולסומליה.

ישנן מספר אמנות בינלאומיות האוסרות על עונש המוות, לדוגמה הפרוטוקול השישי לאמנה האירופית לזכויות האדם. אמנות אלו מחייבות רק את המדינות החתומות עליהן. המשפט הבינלאומי המנהגי מתיר הוצאה להורג.

מספר ארגונים בינלאומיים מתנים את ההשתתפות בהם באיסור על עונש המוות, ביניהם האיחוד האירופי ומועצת אירופה. מסיבה זו בוטל עונש המוות בתורכיה בשנת 2002, על מנת שתוכל לעמוד בדרישות להצטרפות לאיחוד האירופי. כתוצאה מכך אירופה היא יבשת שעונש המוות אינו נהוג בה, פרט לבלארוס.

[עריכה] עונש המוות בישראל

בזמן המנדט הבריטי היה עונש המוות עונש חובה על עבירת רצח, והיה עונש אפשרי על עבירות ביטחוניות (כולל נשיאת נשק ללא היתר). שמונה אסירים יהודים, אנשי המחתרות, הוצאו להורג על עבירות הקשורות במאבק בשלטון הבריטי, והם קרויים "עולי הגרדום". איש מהם לא הורשע ברצח או בהריגה, אלא בהחזקת נשק בלבד או בירי לעבר מתקנים בריטיים.

עם קום המדינה הוצא להורג מאיר טוביאנסקי לאחר פסאודו-משפט צבאי מהיר ובלתי חוקי. לאחר שהדבר נתגלה טוהר שמו של טוביאנסקי, והאחראים להוצאה להורג נשפטו. קשה לקרוא לזה "עונש" מוות, שכן טוביאנסקי "נשפט" על-ידי בית-דין שחבריו מינו את עצמם, ללא כל חוק או סמכות, וברור ש"הרשעתו" בטלה ומבוטלת. למעשה מדובר ברצח לכל דבר, באמתלה חוקית.

עד לשנת 1954 חל במדינת ישראל עונש מוות וזאת מכח פקודת החוק הפלילי, 1936, המנדטורית אשר המשיכה לחול בישראל על פי פקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, שבה נקבע המשך תחולתם של חוקי המנדט הבריטי, כל עוד לא הוחלפו על ידי חוקים ישראליים.

ב-16 בינואר 1954 חוקקה הכנסת את החוק לתיקון דיני העונשין (ביטול עונש מוות על רצח), התשי"ד-1954. החוק התקבל לאחר דיונים ממושכים בכנסת, שנערכו שלא על בסיס מפלגתי, כאשר נימוקי הביטול היו מבוססים על המסורת היהודית, על שיקולי מוסר כלל אנושיים ועל מיעוט ההרתעה שבעונש המוות. עד לביטול עונש המוות על רצח, כל עוד התנהל דיון ציבורי והליכי חקיקה לביטולו, עוכב ביצוע גזר דין המוות שהוטל בפרק זמן זה על פחות ממניין מורשעים.

על פי המשפט בישראל כיום, לפי חוק בתי המשפט, כל עבירה שעונשה מוות תידון בבית משפט מחוזי בהרכב של שלושה שופטים, שאחד מהם שופט של בית-המשפט העליון, והעבירות שבית משפט אזרחי במדינת ישראל יכול להטיל עליהן עונש מוות (שיבוצע בתלייה) הן:

בגידה - מי שעשה בכוונה מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה של המדינה או כדי לגרום ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה (סעיף 97 בחוק העונשין).
גרימה למלחמה - מי שעשה כדי להביא לידי פעולה צבאית נגד ישראל והתכוון לסייע לאויב (סעיף 98 בחוק העונשין).
סיוע לאויב במלחמה - מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייעו לכך. (סעיף 99 בחוק העונשין).
עשיית מעשה שהוא בגדר פשע כלפי העם היהודי או האנושות או פשע מלחמה, בתקופת השלטון הנאצי, בארץ עוינת (חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, התש"י-1950 והחוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם-1950).

כמו כן, לפי סעיף 43 בחוק השיפוט הצבאי, יכול בית דין צבאי לגזור גזר דין מוות על חייל שבגד, עזב את המערכה, סייע לאויב או מסר לו מידע. עונש מוות לפי חוק זה יבוצע בירייה.

ב-31 במאי 1962 הוצא להורג הפושע הנאצי אדולף אייכמן על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. ערעורו של אייכמן על הרשעתו ברצח העם היהודי בשואה נדחה על ידי בית המשפט העליון, ואילו נשיא המדינה דאז, יצחק בן צבי, דחה את בקשתו לחנינה. אייכמן הוצא להורג בתלייה בכלא רמלה.

הפושע הנאצי ג'ון איוואן דמיאניוק נדון אף הוא למוות במדינת ישראל. דמיאניוק, אשר הוסגר לארץ מארצות הברית על חלקו בהשמדת היהודים במחנה ההשמדה טרבלינקה, עמד למשפט שארך כשלוש שנים, החל מחודש פברואר 1987. לאחר שנידון למוות על ידי בית המשפט המחוזי, ערער דמיאניוק לבית המשפט העליון, ושם נתקבל ערעורו, לאחר קרוב לשבע שנים שבהן היה עצור. בית המשפט העליון לא הטיל ספק כי המדובר באדם ששימש בתפקיד ואכמן, אך קבע כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי המדובר ב"איוואן האיום מטרבלינקה". דמיאניוק גורש מהארץ ב-21 בספטמבר 1993.

טעות נפוצה גורסת כי פרט לדמיאניוק ולאייכמן לא נידון איש למוות על ידי בית משפט אזרחי במדינת ישראל. הדבר אינו נכון, שכן קאפו (יהודי ששיתף פעולה עם הנאצים) בשם יחזקאל אניגסטר הורשע בסיוע לנאצים ונידון לתלייה (אולם העונש הומתק למאסר). היו גם רוצחים שנידונו לתלייה לפני שבוטל עונש המוות על רצח. עם זאת, אף אחד מעונשים אלו לא יצא לפועל. היו גם מקרים שבהם נידונו מחבלים לעונש מוות על ידי בתי משפט צבאיים, ועונשם הומר אחר כך למאסר.

יש הרואים כעונש מוות בלא משפט את החלטת ממשלת ישראל (בראשות גולדה מאיר) להרוג את כל חברי ארגון הטרור "ספטמבר השחור", האחראים לרצח אחד-עשר הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972,ואחרים סבורים שמדובר במאבק לגיטימי בחברי חוליות טרור ורצח.

יש הטוענים שבמדיניות הסיכול הממוקד של ישראל יש משום עונש מוות ללא משפט, ואחרים רואים בכך מעשה הרג לגיטימי של אויב בזמן מלחמה.

[עריכה] שיטות להוצאה להורג

גרדום מודרני

כסא חשמלי, אחת השיטות הנפוצות בארצות הברית

בזמן המקרא היו נהוגים עונשי תלייה, סקילה ושריפה. הרומאים הנהיגו את עונש הצליבה, הנחשב לדרך אכזרית במיוחד להוצאה להורג. כן היו נוהגים להשליך נידונים למוות אל חיות טרף, ולשעשע בכך את ההמונים.

בימי הביניים הייתה שיטת ההוצאה להורג נבחרת על פי מעמדו של המוצא להורג. אצילים הוצאו להורג בצנעה ובאופן מהיר. פשוטי העם הוצאו להורג בשיטות איטיות ומכאיבות יותר, באופן פומבי בדרך כלל. בעוד ראשם של אצילים בדרך כלל נערף בחרב או בגרזן, בני המעמד הפשוט - שלרוב נענשו על גניבה - הוצאו להורג בתלייה, בתחילה על עצים ואחר כך בגרדום - מתקן ייעודי שנבנה לשם הוצאה להורג בתלייה וניצב בכיכר שליד בית הסוהר.

אנשים שהואשמו בכפירה או בבגידה הוצאו להורג בהעלאה על המוקד, שנחשבה לשיטת ההוצאה להורג האכזרית מכולן. על המידה שבה עוררה אימה הוצאה להורג בדרך זו יכולה ללמד העובדה שיהודים רבים שנידונו למוות באמתלות שונות, למשל בעלילות דם, הסכימו להמיר את דתם בטרם ייהרגו, כדי לזכות במיתה קלה של עריפת ראש ולא להישרף באש.

מפנה בדרכי ההוצאה להורג חל בימי המהפכה הצרפתית, עם המצאת הגיליוטינה. הדרך ה"הומנית" המהירה בה עורפת הגיליוטינה את ראשי קורבנותיה גרמה לכך שההוצאה להורג נעשתה הליך מכאני ומהיר, דבר שאיפשר טבח מהיר של האצולה הצרפתית (לרבות בית המלוכה) בימי "שלטון הטרור" של רובספייר.

בבריטניה הייתה נהוגה הוצאה להורג בתלייה ושיטה זו הייתה בשימוש עד 1964, אז בוטל למעשה עונש המוות בבריטניה (להלכה הוא קיים עד היום).

בארצות הברית נהוגות מספר שיטות להוצאה להורג, על פי המדינה שבה נגזר העונש. יש מדינות המשתמשות בכיסא החשמלי, המצאה אמריקנית ייחודית. מדינות אחרות מוציאות להורג מול כיתת יורים, בזריקת רעל, בתא גזים או בתליה.

בדרום אסיה ובדרום מזרח אסיה היה נהוג להשתמש במחיצה על ידי פיל במשך כ-4,000 שנה. גם באימפריה הרומית ובקרתגו השתמשו לעיתים בשיטה זו להוצאה להורג.

במאה ה-19 ובמאה ה-20, היו נפוצות ברוב הארצות שיטות הוצאה להורג באמצעות תלייה או כיתת יורים. מדובר בשיטות זולות ופשוטות יחסית, שאפשר לממשן גם בתנאי שדה וגם בעת מלחמה.

[עריכה] השקפות הדת על עונש המוות

[עריכה] הגישה ביהדות

על אף ריבוי העבירות שלהן נקבע עונש מוות (ראו בהמשך) תלוי היחס לעונש מוות ביהדות ברמת ההרתעה של העונש. כך למשל סנהדרין ההורגת (מוציאה להורג) פעם בשבעים שנים נקראת חובלנית (משנה, מסכת מכות, סוף פרק ראשון). בגלל חומרת העונש, מצריכה הוצאה להורג תנאים רבים: העונש יכול להיות מוטל רק על ידי בית דין בהרכב של עשרים ושלשה דיינים (שלא כמו בית דין העוסק בממונות בו משמשים שלושה דיינים) ובמקרים קיצוניים בית דין של שבעים ואחד דיינים. על מנת להטיל עונש מוות דרושה התראה לנידון ואין מסתפקים בעד יחיד אלא דרושים שני עדים (בשונה מדיני ממונות בהם לדברי עד אחד יש תוקף).

[עריכה] התקופה התנ"כית

המקרא קובע עונש מוות ל-36 עבירות, רובן בין אדם למקום (עבודה זרה, חילול שבת, גילוי עריות) ומיעוטן בין אדם לחברו (ניאוף, רצח, חטיפה, הכאת הורים). לביצוע העונש נקבעו בתורה ארבע דרכים, הידועות בשם ארבע מיתות בית דין. מוסד ייחודי הוא "עיר המקלט", לשם יכול היה הורג בשגגה לנוס מפני גואל הדם (במדבר ל"ה, פסוק י"א). כן קיים עונש מוות על פי צו המלך.

בתנ"ך מתוארים מספר מקרים של עונש מוות: מסופר על עונש המוות שניתן למקושש העצים בשבת ולמגדף שקילל את אלוהים. כמו כן, נהרגו עובדי עגל הזהב (ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק כ"ז), ועובדי בעל פעור (ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוק ה'). בתקופת יהושע הוצא להורג עכן שמעל בחרם ולקח שלל מלחמה ומשפחתו. לאחר מכן, בתקופת המלכות, הורג שאול המלך עיר כוהנים שלמה כי חשד בהם במרד (ספר שמואל א', פרק כ"ב, פסוק י"ט). הוא הוציא להורג את האובות והיידעונים (ספר שמואל א, פרק כ"ח, פסוק ג') וגם בנו יהונתן כמעט הוצא להורג עקב הפרת שבועה. דוד הוציא להורג את מי שבישר לו על מות שאול והשלים את מיתתו, ואת הקושרים שרצחו את איש בושת, בנו של שאול. שלמה המלך הוציא להורג את אחיו, אדוניה בן חגית, באשמת קשר, את יואב בן צרויה על רצח, ואת שמעי בן גרא על שביזה את אביו דוד. (ספר מלכים א', פרק ב')

[עריכה] התקופה הבתר תנ"כית

הסנהדרין הייתה דנה דיני נפשות בעשרים ושלושה דיינים. נדרשו שני עדים כשרים שראו את האדם מבצע את העבירה. היתרו בו שהמעשה שהוא מתכוון לעשות אסור ועונשו יהיה מוות, והאדם אמר שלמרות זאת הוא מבצע את העבירה. עדותם הייתה נחקרת בחקירת שתי וערב והם אף היו מאוימים על ידי בית הדין באיומים שונים שימסרו את האמת בלבד. אם היה נפסק עונש מוות היה הנידון מוצא ל"בית הסקילה" ושם היה מוצא להורג. לפני הגיעו לבית הסקילה היה מתוודה ואז היו משקים אותו בסם על מנת להקטין את כאביו. אם הוא נידון לסקילה היו זורקים אותו מגובה בניין שתי קומות. אם לאחר זאת הוא עדין חי, היו זורקים עליו מהגג אבן גדולה מאד. אם לאחר זאת עדיין היה בחיים היו כל העם רוגמים אותו באבנים. בגמרא מובא שאף אדם לא הגיע לשלב של רגימתו באבנים על ידי העם. אם הוא נידון לשריפה, היו פותחים את פיו בכוח וזורקים פנימה פתילה בוערת. אם נידון להרג, היו עורפים את ראשו, ואם נידון לחנק היו קושרים סביב צווארו מין צעיף והיו מושכים משני הצדדים עד שהיה נחנק. גזר הדין בוצע על ידי העדים שהזהירו אותו שלא יעשה את העבירה.

חז"ל לא ראו את עונש המוות בעין יפה. במסכת מכות פרק ז' מסופר כי "סנהדרין ההורגת אחת בשבוע נקראת חובלנית (בשבוע = בשבע שנים). רבי אליעזר בן עזריה אומר: אחת לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם". מאז שבטלה הסנהדרין אין פוסקים דיני נפשות בישראל (על פי הדין הדתי).

בגלות ניתנה לקהילות במקומות ובזמנים מסוימים הסמכות להוציא להורג, והיא מומשה על פי תקנות אותן קהילות ולאו דווקא לפי הדינים המקראיים והתלמודיים.

[עריכה] הגישה הנוצרית

ישו הנוצרי הוצא להורג בצליבה. מותו הוא מוטיב נפוץ באמנות הנוצרית, והצלב הוא סמל לאמונה הנוצרית. לנוצרים רבים די בכך על מנת להתנגד לעונש המוות, אך ישנם רבים אחרים אשר אינם מתנגדים לעונש המוות. באימפריה הביזנטית לא היה עונש המוות נהוג, ובמקומו נהוגה הייתה הטלת מום. הנוצרים התומכים בעונש המוות בדרך כלל נוהגים לצטט פסוק מהברית החדשה שבו תומך ישו בעונש המוות לפוגעים בילדים קטנים.

[עריכה] הגישה המוסלמית

בשריעה - הדין הדתי המוסלמי, נוהג עונש המוות. לפי השריעה ניתן להוציא להורג מוסלמי על רצח של מוסלמי אחר, ניאוף - אם ישנם לכך ארבעה עדים, כפירה בעיקרי האסלאם, הרשעה שלישית בשתיית אלכוהול והרשעה חמישית בגניבה. לא-מוסלמים שחיים במדינה מוסלמית ניתן להוציא להורג על קיום יחסי מין עם אישה מוסלמית, חילול עיקרי האיסלאם, או ניסיון להמיר דתו של מוסלמי.

בארצות רבות שבהן יש רוב למאמינים באסלאם אין השריעה נוהגת, במיוחד בארצות שהיו תחת שלטון קולוניאלי מערבי.

[עריכה] הגישה הבודהיסטית

בעיני הבודהיסטים, עונש המוות שולל מהאדם את האפשרות לעבור שינוי רוחני ולכפר על פשעו. לכן בדרך כלל רואים הבודהיסטים את עונש המוות בשלילה. עם זאת, במדינות רבות בעלות מסורת בודהיסטית, כסין וכיפן, נהוג עונש המוות.