היסטוריה של ארץ ישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: הערך לא מדויק. כמו כן יש צורך בעריכה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
| היסטוריה של ארץ ישראל |
|
|
| לוח התקופות בארץ ישראל |
[עריכה] ארץ ישראל בעת העתיקה (עד 1000 לפנה"ס)
- ערך מורחב – ארץ ישראל בעת העתיקה
[עריכה] מיקומה של ארץ ישראל בסהר הפורה
"מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר-פרת כל ארץ החתים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם" (יהושע א' 4)
הגורם הגאוגרפי המכריע בתולדות ארץ ישראל, הוא מיקומה הקיצון בדרום מערבן של הארצות המיושבות והפוריות שבמזרח התיכון. הארצות האלה מתמשכות כעין קשת הנמתחת למן המפרץ הפרסי במזרח ועד לחצי האי סיני במערב, והיא מכונה כעת הסהר הפורה. לצד מערב, קשת זו מגיע עד לים התיכון, בצפונה ובמזרחה היא מוקפת הרים גבוהים וקשים למעבר- הרי אמנוס וטאורוס, הרי אררט והרי זגרוס. בחלל הקשת שוכן המדבר הסורי-הערבי שהמשכו הוא סיני המפריד בין ישראל למצרים. ארצות הקשת מחולקות כיום בין שטחיהן של עירק, סוריה, לבנון, ירדן וארץ ישראל. החלק העשיר והמבורך במים שוכן בין הנהרות פרת וחידקל, ואילו החלק ה"עני" הוא מנת חלקה של א"י.
[עריכה] ארץ ישראל כעורק תחבורה מרכזי
דרכי הארץ הראשיות היו חשובות מאוד בתולדותיה. א"י שוכנת ברצועה הצרה שבין המדבר לים ורק בה היה מעבר נוח בין הצפון לדרום, וכן יישוביה נתונים על צומתי הדרכים של המזרח הקדום. הדרך ממסופוטמיה למצרים העוברת בא"י הייתה עורק תחבורה ומסחר ראשון במעלה ולידה נוסדו המרכזים המדיניים החשובים. בשני האזורים הונחו יסודות הציוויליזציה כבר באלף הרביעי לפנה"ס וקמו ממלכות אדירות כשומר, אכד, וכו'. השולט בדרכים אלו הייתה ידו על העליונה ולעתים קרובות נכבשה הארץ על ידי ממלכות שרצו להשיג שליטה בנתחים מהדרך.
מקומן של הדרכים בארץ נקבע בשל אופייה ההררי. הדרך הבינלאומית הראשית היא דרך הים (ישעיהו ח' 23) העולה ממצרים לאורך החוף ונמשכת דרך עמק יזרעאל לחצור ולדמשק. דרך המעבר העיקרית מן השרון לעמק עוברת בנחל ערונה ומכאן עמדת המפתח של מגידו החולשת על מעבר זה.
נתיב בינלאומי שני הוא דרך המלך (במדבר כ"א 22) העוברת לאורך רמת ההר של עבר הירדן ובקרבת המדבר. זוהי מסילת משנה מדמשק למצרים, וחשיבות לה בגלל הדרכים שירדו ממנה לערב.
[עריכה] ענפי הכלכלה במזרח הקדום
בסיס הכלכלה בימי קדם היה גידול מזון הנחוץ למחייתו של האדם. התפריט היה חד-גוני ופשוט, בכל אזור אכלו את הגדל באותו אזור, היקף השיווק היה מצומצם. על כן היו גידולי שדה באזורים הפוריים, גמלים במדבריות סיני ואדום, צאן וסוסים בהרי אררט, נחושת וברזל מקפריסין (אלישה), עצי בניה מלבנון, אריגים בערי החוף.
בישראל השתתה הכלכלה על עצי פרי, צאן ובקר, דיג, חיטה ושעורה, מרבצי מלח, ברזל ונחושת. הארץ לא נתברכה באוצרות טבע ורוב תושביה חיו על חקלאות פשוטה ועל כן רוב כלכלתה באה לה ממסחר.
[עריכה] העמים השונים לפני העיברים
ידועים גם כשבעת עממי כנען: הכנעני, הגרגשי, החתי, האמורי, הפרזי, החוי והיבוסי.
[עריכה] ממלכות יהודה וישראל (1000-586 לפנה"ס)
- ערך מורחב – ממלכת יהודה
- ערך מורחב – ממלכת ישראל
[עריכה] תחת האימפריה הפרסית (586-332 לפנה"ס)
- ערך מורחב – התקופה הפרסית בארץ ישראל
התקופה מתחילה בחורבן בית המקדש הראשון ותחילת גלות בבל בשנת 586 לפנה"ס. יהודה הופכת לפחווה של בבל, ומלכיה הם לרוב שליטי בובה. לאחר מות נבוכדנאצר מתערער השלטון הבבלי ויהודה מורדת כמה פעמים בעיקר בהשפעתה וביוזמתה של מצרים. לבסוף נכבשת בבל במהירות על ידי כורש מלך פרס (539), וכל שטחיה עוברים לידי פרס. כורש מפרסם את "הצהרת כורש", וגולי בבל חוזרים לארץ.
מלכי פרס נטו חסד ליהודים, נתנו אישור לבניית בית המקדש ואישור רשמי לכיסוי הוצאותיו מקופת הממלכה, אך כדי לא לחזק סיכוי למרד הרחיקו את בית דוד מהשלטון בארץ יהודה .
היישוב היהודי חולק לפלכים עם ערי בירה וערי משנה. שטח יהודה עמד על כ-1,600 קמ"ר בלבד ומנה כ-40,000 אלף נפש לערך.
עם שאר תושבי הארץ נמנים שבטים ערבים (בני קדר), אדומים ופלשתים. גורם חדש בארץ הוא השומרונים – גולים שהובאו על ידי אשור ובבל לארץ ישראל ממדינות אחרות, השתקעו בה והתאחדו לכדי שומרונים. רוב תקופת השלטון עברה בשקט יחסי במיוחד לאור האוטונומיה שפרס הרשתה בתחום הדתי. לקראת סוף התקופה ישנה התחזקות של השפעת התרבות ההלניסטית.
[עריכה] התקופה ההלניסטית (167-332 לפנה"ס)
- ערך מורחב – התקופה ההלניסטית בארץ ישראל
התקופה ההלניסטית בארץ ישראל היא תקופה בתולדות ארץ ישראל, המתחילה החל מכיבוש הארץ בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס, ועד לפרוץ מרד החשמונאים בשנת 167 לפנה"ס. עם זאת, נהוג לכלול בתחומי תקופה זאת גם את התקופה החשמונאית (160-63 לפנה"ס), שבה הייתה ההשפעה ההלניסטית על הארץ ועל שליטיה מורגשת לא פחות מן התקופה בה היו שליטיה זרים.
התקופה ההלניסטית מתחילה עם סיום הכיבוש הפרסי בארץ ישראל על ידי אלכסנדר מוקדון וממשיכה עם מאבקי הכוח על השליטה בארץ בין יורשיו השונים. החל מבית תלמי ששלט החל מ-301 לפנה"ס על ארץ ישראל ועד להשתלטות בית סלאוקוס על ארץ ישראל ב-200 לפנה"ס. מרד החשמונאים והתפוררות הממלכה הסלאוקית הביא להקמת מדינה יהודית עצמאית במידה מה בתחומי ארץ ישראל, כל זאת עד לתחילת השלטון הרומאי על ארץ ישראל.
כיבוש ארץ ישראל על ידי אלכסנדר הביא לא רק לחילופי שלטון אלא גם לחילופי תרבויות באזור. התרבות ההלניסטית החלה משתרשת בארץ ישראל. בשלביה המוקדמים הורגשה השפעת התרבות רק באזורים העירוניים ובעיקר בעיר ירושלים. דווקא עם יסוד ההממלכה החשמונאית החל תהליך מואץ של התיוונות וחדירת המנהגים ההלניסטיים לחיי התושבים היהודים בארץ ישראל.
[עריכה] הממלכה החשמונאית (167-37 לפנה"ס)
- ערך מורחב – חשמונאים
החשמונאים היוו את המשפחה השלטת ביהודה מעלייתו של מתתיהו הכהן (167 לפנה"ס) ועד מותו של אחרון מלכי בית חשמונאי, אנטיגונוס השני בשנת 37 לפנה"ס. בתקופה זו הייתה יהודה ממלכה עצמאית, שבה שלט שליט חשמונאי, כמלך או ככוהן גדול.
שלטון בית חשמונאי היה תקופה של עצמאות מדינית ועוצמה צבאית, לראשונה מאז מות צדקיהו, אחרון מלכי בית דוד, ואלה לא שבו במשך כאלפיים שנה לאחר נפילת החשמונאים. הייתה זו תקופה של זוהר ופריחה לעם היהודי ולתרבות היהודית. תקופה של רווחה כלכלית, שנבעה מהורדת נטל המיסים ששולמו למדינות החוץ ששלטו ביהודה, ומההתרחבות הטריטוריאלית של גבולות הממלכה, כמו גם מההשתלטות על נמלים ועל דרכי המסחר.
לקראת סוף התקופה הגיעה ממלכת החשמונאים לשיא (בימי אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון), ולאחר מותה, בזמן ריב בניה על המלוכה, כבש את הארץ פומפיוס, המצביא מטעם האימפריה הרומית ההולכת ונבנית, כמעט ללא התנגדות.
[עריכה] תחת האימפריה הרומית (37 לפנה"ס-324 לספירה)
- ערך מורחב – התקופה הרומית בארץ ישראל
בשנת 63 לפנה"ס נכבשה הארץ בידי פומפיוס, והורקנוס השני מונה תחת חסותו של יוליוס קיסר לכהן גדול שכונה בשם "אתנרך" (מעין "ראש העם"). אנטיפטרוס מונה לאפוטרופוס (תואר שקדם לתואר "נציב") על ממלכת יהודה. הוא התיר מחדש לבנות את חומות ירושלים והשיב לממלכה חלקים שנקרעו ממנה על ידי פומפיוס.
לאחר מותו של אנטיפטרוס התמנה הורדוס בנו למלך יהודה, ושלטונו נחשב ליציב ושקט במיוחד. בתקופתו עבר היישוב התפתחות מסיבית הודות לבנייה הרבה, פיתוח הערים, השקט הצבאי והרווחה הכלכלית ששררה בארץ.
אחרי מותו מתחילות תקופת הנציבות (המופרדות על ידי אגריפס הI) עד שנת 70 לספירה, שבה שלטו נציבים רומאים בארץ. רוב הנציבים (בתקופה הראשונה) העדיפו שלא להתנגש עם היישוב היהודי ולתת לו לנהל את ענייניו. בתקופת הנציבים השנייה היו הנציבים מעורבים הרבה יותר ביישוב היהודי. התסיסה של התקופה זו בשילוב עם פילוג ביישוב היהודי הובילה למרד הגדול בשנת 66-70 ולחורבן בית המקדש השני.
לאחר אירועים אלו שינתה רומא את מדיניותה והעם היהודי לא נחשב עוד לעם המנהיג בארץ אלא עוד מיעוט אתני, וכדי לעגן זאת במציאות סופחו גם צור והבשן לארץ יהודה. הפלגים היהודיים השונים (צדוקים, פרושים ואיסיים) תחת הנהגתם של רבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל ביבנה. הייתה זו תקופת שיקום ביישוב היהודי (ועליית הגליל כמרכז היהודי) שנקטעה בחריפות על ידי מרד בר כוכבא. לאחר דיכוי המרד בצורה אכזרית על ידי הרומאים נשארו שלושה אזורים המיושבים בצורה יהודית: עמק הירדן הדרומי, בין עין גדי לגרר ובסביבת לוד יבנה ואשדוד.
לאחר המרד נדד המרכז (הנשיאות והסנהדרין) לגליל, לאושא, בפיקוח רומי, ובראש ההנהגה היהודית עמד הנשיא רבן שמעון בן גמליאל, אשר דאג לשפר את מערכת היחסים עם הרומאים.
יורשו, בנו, רבי יהודה הנשיא, או בקיצור "רבי", עמד אחריו בראש הנשיאות והסנהדרין. בתקופתו התמקם המרכז בבית שערים שבעמק יזרעאל ובטבריה הגלילית. נשיאותו של רבי הייתה חסרת תקדים בכל המובנים: בשיפור מערכת היחסים עם רומא, בחיזוק מעמדו של בית הנשיאות, בשיפור משמעותי בחיי הכלכלה, בהתקנת החיים החברתיים ובצמיחת היצירות התרבותיות, כשגולת הכותרת הייתה עריכת המשנה וחתימתה בששה-סדרים.
פטירתו של רבי וירושת בנו (רבן גמליאל דרבי) ונכדו (רבי יהודה נשיאה) עמדו בסימן תקופת האנרכיה שבאימפריה הרומית (235-284 לספ'), או המשבר האימפריאלי בארץ ישראל ויצרה אוירת משבר כלכלי פוליטי וחברתי. עם זאת בעידן זה הונחה התשתית לעריכתו ולחתימתו של התלמוד הירושלמי.
סופה של התקופה מתבטא בעליית כוחה של הנצרות עד שלבסוף עולה לשלטון קונסטנטינוס בשנת 324, לאחר שהתנצר כ-11 שנים קודם לכן.
[עריכה] תחת האימפריה הביזנטית (324-638)
- ערך מורחב – התקופה הביזנטית בארץ ישראל
בשנת 324 לספירה, לאחר שנים רבות של אנרכיה באימפריה הרומית, השתלט על השלטון הקיסר קונסטנטינוס כשליט יחיד של קיסרות ביזנטיון. הוא הכריז על הדת הנוצרית כעל הדת הרשמית של האימפריה, ובנה בירושלים את כנסיית הקבר. נבנו עשרות כנסיות ומנזרים והארץ נעשתה מוקד עלייה לצליינים ולנזירים.
בשנים הראשונות של השלטון הביזנטי זכו היהודים לרווחה יחסית ולמדיניות מתונה, אך בתוך זמן קצר הפכו הנוצרים לרוב מכריע בארץ והיישוב היהודי החל לאבד מכוחו. רובו של היישוב היהודי ישב בגליל באותה תקופה, ורק מעטים במישור החוף או בהרי יהודה.
לקראת סוף המאה ה-5 ובתחילת המאה ה-6 עם עלייתו לשלטון של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון, הדרדר מצב היהודים. הקיסר החל להתערב בחייהם הדתיים, גזר גזירות בעניין חג הפסח ובאשר ללימוד התורה שבעל פה, ואף היה המקרה הראשון הידוע של אינוס להמרת דת.
במאה ה-7 החלו הפרסים לחדור את תחומי האימפריה הביזנטית, ונסיונם לכבוש את ארץ ישראל זכה לאהדת היהודים, שרצו לפרוק מעליהם את עול האימפריה הביזנטית הנוצרית. בסופו של דבר הצליחו הביזנטים לשמור על מעמדם, וכתגובה לתמיכתם בפרסים ערכו הנוצרים טבח ביהודים, שאוכלוסייתם נדלדלה מאד. . מאז ועד תחילת המאה ה-20 היישוב היהודי לא מהווה גורם מדיני מרכזי בארץ ישראל.
תום התקופה הביזנטית בארץ ישראל מסומן בשנת 638, אז כבשו הצבאות הערביים את ירושלים. 12 שנים מאוחר יותר, בשנת 650, השלימו המוסלמים את כיבוש כל ארץ ישראל מידי הביזנטים.
[עריכה] תחת הערבים (638-1099)
תחילת התקופה עם כיבוש ירושלים "וניקוי" הארץ משלטון ביזנטי (למעט קיסריה ואשקלון), הם לא שינו את המערכת המנהלתית של ארץ ישראל. בתחילה חיו החיילים הערבים במחנות צבאיים אך עם הזמן החלו לקנות קרקעות ולהתנחל בארץ. האסלאם התפשט אך היו ערים ששמרו על צביונן הנוצרי.
לאורך התקופה נלחמו כמה כתות ערביות (שיעיים, חליפים למיניהם ועוד) על השליטה בארץ ישראל והיא החליפה ידיים, אך נשארה מוסלמית.
תקופה זו מנוונת יחסית לתקופות שקדמו לה גם ברמה התרבותית וגם ברמה האדריכלית. רוב נושאי המשרות הרמות נשארו נוצרים, ובנים מוכשרים היגרו למדינות אחרות שם היה להם סיכוי טוב יותר להתקדם.
המרכז היהודי חזר לירושלים אחרי גלות ארוכה וטבריה ירדה מגדולתה כמו כן ישנה התיישבות של יהודים ברמלה, ועל אף שהסמכות הדתית העליונה נמצאת בירושלים הסמכות המדינית נמצאת בידי המקורבים לשלטון בעיר המחוז והשליטה – רמלה.
[עריכה] תחת הצלבנים (1099-1260)
- ערך מורחב – ממלכת ירושלים
התקופה מתחילה עם כיבוש הצלבנים את ארץ ישראל וירושלים. במהלך מסע הצלב הראשון נכבשה ירושלים על ידי הצלבנים ב-1099, והוקמה ממלכת ירושלים. הצלבנים גילו שאין כוח שיעמוד בפניהם בארץ, והם פנו להרחבת הממלכה לגבולותיה הטבעיים (כיבוש ערי החוף ממצרים, הדיפת הערבים אל תוך המדבר וכיבוש עד הירדן). רוב מטרה זו הושגה בעשור הראשון (הכנרת כגבול עם דמשק וכיבוש רוב ערי החוף) אך חלקן ארך מעט יותר (צור נפלה רק ב-1124). בשנת 1154 חדלה להיות דמשק "ניטראלית" אל מול הצלבנים והממלכה הסורית התאחדה אל מול הצלבנים. ב-1171 הצטרפה מצרים לממלכה זו עם התנוונות ונפילת השושלת הפאטאמית (ועליית צלאח א-דין), עם מותו של קרובו והשליט נור א-דין (1174).
צלאח א-דין ניסה לכבוש את הארץ (עד אז נמנע מתוך רצון בחיץ בינו ובין שאר הממלכה למען עצמאותו) הוא נכשל ופנה להשתלט על הממלכה של נור א-דין. ב1186 משימתו הוכרזה בהצלחה ומיד פנה לכיבוש הארץ ב1187 נערך קרב קרני חיטין לא רחוק מטבריה, ובאותה שנה נכנעה גם ירושלים והצלבנים נסוגו מהארץ. הם חזרו שלוש שנים מאוחר יותר במסע הצלב השלישי בפיקוד ריצ'רד לב הארי כבשו את עכו והביסו את צלאח א-דין אך לא עמד להם כוחם ולא הצליחו לכבוש את ירושלים. לבסוף הגיעו להסכם בו יורשו צליינים לעלות לירושלים והצלבנים עזבו את הארץ למעט רצועת החוף מיפו לצור. האפיפיור אינוצנטיוס השלישי ניסה לעורר מסע צלב נוסף אך התנאים שאפשרו זאת בזמנו כבר לא היו קיימים ואירופה לא נענתה לו. אומנם הצליחו להרחיב את גבולות ממלכת ירושלים השנייה (חלק בכיבושים וחלק באיום במשא ומתן עם מצרים) ב1250 בעקבות מות השולטאן החלה הממלכה הממלוכית. ב 1260 עבר צבאה בישראל להילחם בכוחות המונגוליים מהאימפריה המתפשטת ובכו אותם מכה ניצחת בעין חרוד ובכך תמה התקופה הצלבנית והאיובית בישראל.
[עריכה] היישוב
היישוב בארץ לא היה מבוצר ברובו עם בוא הכוח הצלבני במיוחד יחסית לטכנולוגיה הצלבנית המפותחת ביותר כיבושם היה אכזרי והם טבחו בתושבים לא נוצרים רבים ובהם הטבח בירושלים שבו נטבחו לפי ההערכה כ-40,000 נפש. הצלבנים הביאו איתם את השיטה הפיאודלית והתנהגותם גרמה לרוב היישוב להתמרמר .לבסוף גם הכעיסו את היישוב הנוצרי (רצו להשיב אותם לכנסייה הקתולית מהכנסייה היוונית-אורתודוכסית בכוח). הצלבנים היו מיעוט בצורה דראסטית בארץ ושרדו רק הודות לעדיפותם המלחמתית והפילוג בעולם האסלאמי. כל שהותם הייתה במלחמה. שרידי המדינה הצלבנית נראים במבצרים וביצורים לכול אורכה ורוחבה. ב1244 נערך טבח בכל נוצריי העיר ירושלים על ידי הח'וארזמים שפעלו בשכירות מצרים וברחו מפני ג'ינגס חאן.
היישוב היהודי נטבח בכל עיר אשר הצלבנים הגיעו אליה (חיפה, ירושלים, קיסריה) עד 1110, הוא שרד הודות לכך שישב גם בכפרים. עם עלייתו של צלאח א-דין הם נקראו לעלות לארץ ישראל ולירושלים (יהודי אשקלון נענו לקריאתו למשל) במיוחד כהפגנת מדיניות נגד הצלבנים שאסרו על כניסת יהודים לירושלים.
[עריכה] תחת הממלוכים (1260-1517)
הממלוכים הם עבדים שחונכו במערכת החינוך הצבאית המצרית של צלאח א-דין ובמות השולטאן, בזמן מסע הצלב החמישי בראשות המלך לואי ה-9 אל מצרים, תפשו את השלטון ובשנת 1260 יצאו להילחם בממלכה המונגולית המתרחבת והכוה בעין חרוד. בהמשך היכה השולטאן הממלוכי בייברס את היישובים הצלבנים שנותרו בארץ, והרס את ערי החוף (יפו, חיפה, קיסריה ועתלית). כיבוש הגליל (צפת והמונפור), עושר גדול ובזבוזו על מבני-על וראוותנות בכל המאה ה-14 ועד אמצע המאה ה-15.
הממלוכים שרצו להוכיח נאמנותם לאסלאם חידשו מבני דת ומדינה אסלאמיים רבים בתוך ארץ ישראל. חלקים מן התקופה קנאים אסלאמים הצליחו להשפיע על השליטים וגרמו לחוקים אנטי יהודיים אבל מבחינה זו מצבם לא היה נורא. היישוב היה קטן מאוד ורובו התרכז בגליל וחלקו הקטן בירושלים שהייתה במצב איום ונורא.
התגברות העות'מאניים למן אמצע המאה ה-15 ומצב כלכלי קשה של הממלכה הממלוכית, וכיבוש הארץ בידי הממלכה העות'מאנית העולה ב 1516 לאחר שהכו את הממלוכים מכה ניצחת אותה שנה בסוריה.
ערים חשובות :עזה צפת רמלה י-ם שכם וחברון.
[עריכה] תחת האימפריה העות'מאנית (1517-1917)
- ערך מורחב – התקופה העות'מאנית בארץ ישראל
התקופה העות'מאנית בארץ ישראל מתחילה בכיבוש הארץ בידי הסולטאן הטורקי סלים הראשון בשנת 1517, ומסתיימת בשנת 1917, עם כיבוש הארץ בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה.
הארץ חולקה לחמישה מחוזות (מגידו, צפת, שכם, ירושלים ועזה) שנכללו בתוך פרובינציית דמשק. בראש כל מחוז עמד הפחה. בתקופות הזוהר (המאה ה 16 בעיקר) הצליח שלטון זה לשמור על מנהל תקין ובטחון.
עד אמצע המאה ה-18 לא זכתה ארץ ישראל למעמד מיוחד בין השאר בגלל התמקדות האימפריה בשטחים אחרים בחבל הבלקן אך ממחצית המאה ה-18 ובהתחזקות הדרגתית אל אמצע המאה ה-19 עלה מעמד. במשך חלקים גדולים של התקופה השלטון בפועל בחלקים שונים של הארץ היה בידי מנהיגים בדואים או דרוזים כגון פח'ר אל-דין השני במאה ה17, ודאהר אל-עומר במאה ה-18. בסוף המאה ה-18 ערך נפוליון את מסע הכיבוש שלו בארץ ישראל. למסע זה הייתה השפעה ישירה מועטה ביותר על הארץ.
[עריכה] היישוב היהודי
לרוב היה היישוב היהודי והנתין היהודי נחות עד כיבוש הארץ בידי איברהים פחה ב-1831. בסוף המאה ה-19 ועד סוף התקופה העות'מאנית זכתה ארץ-ישראל לעדנה מחודשת עם תחילת הציונות, העלייה הראשונה והעלייה השנייה. סופה של התקופה הסתימה עם מתן תקווה עבור היישוב היהודי עם קבלת "הצהרת בלפור" בנובמבר 1917, בה הובטח ליהודים "בית לאומי בארץ ישראל".
- ערך מורחב – היישוב
[עריכה] ראשית ההתיישבות הציונית
[עריכה] תקופת המנדט הבריטי (1917-1948)
- ערך מורחב – המנדט הבריטי
- ערך מורחב – היישוב
[עריכה] מדינת ישראל (נוסדה 1948)
- ערך מורחב – היסטוריה של מדינת ישראל
[עריכה] ראו גם
