עברית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| עברית (עברית) | |
|---|---|
| מדינות שבהן השפה מדוברת: | ישראל |
| אזורים שבהם השפה מדוברת: | ישראל וקהילות יהודיות ברחבי העולם. גם בשטחי הרשות הפלסטינית. |
| סך כל הדוברים: | מעל 7,000,000 |
| מספר הדוברים שזו שפת אמם: | כ-3,000,000 |
| דירוג: | לא בין מאה השפות המדוברות ביותר |
| סיווג משפחתי: | אפרו אסיאתית שמית |
| חומר נוסף: | ספר לימוד |
| מעמד רשמי | |
| השפה הרשמית במדינות: | ישראל |
| גוף מפקח: | האקדמיה ללשון העברית |
| ראו גם: שפה - רשימת שפות | |
עברית היא שפה ממשפחת השפות השמיות, הידועה כשפתו של העם היהודי, ואשר ניב מודרני שלה משמש כשפה הרשמית והעיקרית של מדינת ישראל.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור השם עברית
השם עבר מופיע בתנ"ך כשמו של סבו של אברהם אבינו. המושג "עברי" נזכר בתנ"ך פעמים רבות, אולם שפתם של העברים אינה נקראת עברית. כיום מכנים את שפת התנ"ך "לשון המקרא" (או "לשון הקודש") כדי להבדיל אותה מלשון חז"ל המכונה גם "לשון חכמים", שהיא בעצם ניב מאוחר של עברית. המונח כתב עברי מציין בלשונם של חז"ל דווקא את הכתב הארמי על שם "עבר הנהר".
הקובץ המפורסם ביותר שנכתב בשפה העברית הוא התנ"ך, אם כי בו עצמו לא נזכר שמה של השפה. עם זאת, במלכים ב' יח, כו, ובישעיהו לו, יא, מסופר כי שליחי חזקיהו המלך מבקשים מרבשקה, שליחו של סנחריב מלך אשור, לדבר עמם ב"ארמית" ולא ב"יהודית", כדי שהעם (שכנראה לא דיבר ארמית) לא יבין את דבריהם, ונראה שזה היה שמה של השפה, או לפחות שמו של הניב שדובר באזור ירושלים.
[עריכה] היסטוריה של השפה העברית
| היסטוריה של השפה העברית |
| פורטל השפה העברית |
בעברית נכתבו רוב ספרי התנ"ך, כל המשנה, רוב הספרים החיצוניים ורוב המגילות הגנוזות. המקרא נכתב בעברית מקראית, ואילו המשנה נכתבה בניב הקרוי לשון חז"ל. בתקופה מסוימת בימי בית שני או קצת לאחריו (החוקרים חלוקים בשאלה זו) פסקו רוב היהודים מלהשתמש בעברית כבשפת דיבור. מאות שנים לאחר בית שני כאשר חדלו היהודים להשתמש בעברית כבר נכתבו התלמודים בארמית . עם זאת ישנן עדויות שאף במאה ה-8 לספירה שפת הדיבור בטבריה שם פעלו בעלי המסורה הייתה עברית.
גם כשהשפה העברית לא שימשה שפת דיבור, עדיין שימשה לאורך הדורות, במה שמכונה תקופת הביניים של העברית, כשפת הכתב העיקרית של היהודים, בעיקר בעניינים הלכתיים: כתיבת פרוטוקולים של בתי דין, קובצי הלכות, פרשנות לכתבי קודש ועוד. גם כתיבת מכתבים וחוזים בין גברים יהודים נעשתה לעתים קרובות בעברית. ספרות הלכתית לנשים בקהילות אשכנזיות נכתבה ביידיש (למשל ספר ההלכות "צאינה וראינה"), כיוון שהנשים, בניגוד לגברים, לא למדו עברית. חיבורים יהודיים בעלי אופי חילוני או לא-הלכתי נכתבו בשפות יהודיות או בשפות זרות, לדוגמה: הרמב"ם כתב את ספרו "משנה תורה" בעברית, על אף שספרו הפילוסופי המפורסם "מורה נבוכים" שיועד למשכילי זמנו נכתב בערבית יהודית. עם זאת, "מורה נבוכים", כמו ספרים אחרים בנושאים חילוניים, תורגמו לעברית כשהיה בהם עניין לקהילות יהודיות דוברות שפות אחרות. אחת המשפחות היהודיות המפורסמות שעסקו בתרגום מערבית-יהודית לעברית בימי הביניים היא משפחת אבן תיבון.
עד המאה ה-19, ראשית ימי התנועה הציונית, שימשה העברית כשפת כתב בעיקר למטרות דתיות, אבל גם למטרות שונות ומגוונות: פילוסופיה, מדע, רפואה וספרות. מעמדה בקרב היהודים היה דומה למעמדה של השפה הלטינית בקרב הנוצרים במערב אירופה. השפה העברית נכנסה לתנופה מודרנית החל בתנועת ההשכלה היהודית בגרמניה ובמזרח אירופה מסוף המאה ה-18. לאורך כל המאה ה-19 הלך השימוש החילוני בה וגבר. בד בבד עם תנועת התחייה הלאומית החלה גם פעילות להפיכת העברית ללשון הדיבור של היישוב העברי בארץ-ישראל. אליעזר בן יהודה, המכונה "מחיה השפה העברית" היה בין הלוחמים למען הפיכת השפה העברית לשפה מדוברת, ושפתו הלאומית של היישוב העברי בארץ. במקביל התפתחה עברית מדוברת גם במרכזים אחדים של יהודים במזרח אירופה. המעבר לדיבור בעברית ביישוב העברי בארץ היה מהיר יחסית, וניכרה בו דווקא השפעת הדיבור העברי של מזרח אירופה. עם הקמת שלטון המנדט הבריטי בארץ היא נקבעה כשפה רשמית שלישית לצד הערבית והאנגלית. ערב הקמת מדינת ישראל היא כבר הייתה לשפה העיקרית של היישוב העברי, ושפת הלימוד במרכזי החינוך שלו.
כיום יש כ-6 מיליון דוברי עברית ישראלית, רובם המכריע בישראל. כמחציתם דוברים ילידיים (כלומר, עברית היא שפת-אמם) וכמחציתם משתמשים בעברית כשפה שנייה. עברית היא כיום השפה הרשמית והעיקרית של מדינת ישראל, אם כי בנוסף לה יש מעמד רשמי גם לשפה הערבית וכן נעשה שימוש נרחב באנגלית, ברוסית ובשפות נוספות. בעקבות המסורת האירופית, שמקורה בהקמת האקדמיה הצרפתית, קיים גם בישראל גוף רשמי המכתיב תקנים של השפה: האקדמיה ללשון העברית. מוסד זה פועל מכוח חוק, אף על פי שהשפעתו בפועל מוגבלת. מוסד זה עוסק בעיקר בקביעת מונחים חדשים, כללי כתיב וכללי תחביר, המחייבים להלכה את מוסדות המדינה ואת מערכת החינוך הממלכתית. בפועל, חלק גדול מהחלטותיו אינו מתקיים. התפתחות המילונאות השימושית בישראל בשנות ה-90, יצרה מספר מילונים ומאגרי מידע המתעדים את הלשון העברית בפועל, ומשמשים אסמכתאות חלופיות לכללי האקדמיה ללשון העברית. השפה העברית היא גם השפה השמית השלישית המדוברת ביותר (אחרי ערבית ואמהרית).
[עריכה] ניבים בעברית
אין כמעט ניבים אזוריים עבריים. למעשה, השפה הנשמעת בפי דוברים ילידיים זהה כמעט בכל חלקי ישראל. אפשר להבחין בשוני בין הניבים המדוברים בפי עדות יהודיות שונות (אתנולקטים), אולם שוני זה מתבטא בעיקר בפונטיקה, ולא בתחביר או במורפולוגיה. שוני מסוים בתחביר ובמורפולוגיה קיים בין ניבים מעמדיים של השפה (סוציולקטים), אולם שוני זה אינו גדול (יחסית). ייחודה של העברית המודרנית הוא בכך שהיא משרתת במידה רבה אנשים ששפת אמם שונה. מספר הדוברים הלא-ילידיים משתווה פחות-או-יותר למספר הדוברים הילידיים, והיא אף משמשת לתקשורת בין קבוצות בתוך ישראל שאינן דוברות עברית (למשל, דיונים בכנסת, בבתי המשפט הישראליים וכיוצ"ב מתנהלים בעברית, גם כשכל המתדיינים שייכים לקבוצות שאינן דוברות עברית). כיוון שכך, העברית המודרנית חשופה להשפעה אינטנסיבית של שפות אחרות, כגון ערבית, רוסית, אנגלית ועוד, דבר המשנה אותה בהתמדה, ואף יוצר הבדלים בין קבוצות שעשויים להתפתח לניבים של ממש. בגדה המערבית (יהודה ושומרון) וברצועת עזה העברית היא שפת המינהל, בצד הערבית, המדוברת בקרב רוב האוכלוסייה המקומית. בניגוד לערביי ישראל שלומדים עברית במערכת החינוך מגיל צעיר, ומנהלים את חייהם בשתי השפות במידה כמעט שווה, רוב דוברי הערבית ב"שטחים" שולטים בעברית רק במידה חלקית או שאינם שולטים בה כלל. עם זאת, השפעת העברית על הערבית שבפיהם ניכרת מאוד, בעיקר עקב השימוש הרב במילים שאולות מן העברית. עם התגברות ההגירה של פועלים זרים לישראל נוצר "פידג'ין עברי" שמשמש לתקשורת בין הפועלים לדוברי העברית הישראליים.
[עריכה] הכתב העברי
הכתב העברי מאופיין באלפבית המיוחד לו, הוא כולל 22 אותיות, וסימנים גרפיים נוספים (שהם פיתוחים מאוחרים יחסית) המשמשים בעיקר לציון תנועות. האלפבית המרובע המוכר היום הוא גרסה של הכתב הארמי "הבינלאומי" של הממלכה הפרסית, והוא החליף (לפי המסורת - על פי החלטה מגבוה של עזרא הסופר) את האלפבית העברי-פניקי המכונה גם "כתב דעץ" שבו נעשה שימוש בממלכת יהודה, בממלכת ישראל וברחבי המזרח הקדום לפני גלות בבל. האלפבית העברי-פניקי לא נעלם כליל, אלא לאחר מרד בר כוכבא. בזמן המרד טבע בר כוכבא מטבעות שנשאו כתובות בכתב זה. כתב זה גם מופיע על מטבעות של מדינת ישראל, למשל על המטבע של שקל חדש אחד.
המאפיין החזותי הבולט של הכתב העברי בן ימינו הוא הצורה המרובעת של האותיות. הגופן שמשמש בדרך-כלל בדפוס מכונה שנקרא פרנק ריהל על שם מפתחיו (Frank ו-Rühl), הוא נפוץ מאוד למרות הביקורת על כך שצורת האותיות שלו דומה ולכן מקשה על ההבחנה בין אותיות כגון: א - צ, ג - נ, ב - כ, ו - ז, ח - ת, ר - ד וכו'.
בצד הכתב המודפס, הוא הכתב המרובע, קיים גם כתב רהוט שמשמש לכתיבה מהירה. כתב זה מתאפיין בקווים מעוגלים, והוא נפוץ מאוד בכתבי יד לא-מודפסים. מקורו של כתב זה בקהילות יהודיות אשכנזיות באירופה. סוג אחר של כתב רהוט, שכמעט שאינו נמצא עוד בשימוש, מכונה כתב רש"י ומקורו בקהילות היהודיות הספרדיות. כינויו נובע מן העובדה שהספר הראשון שהודפס בכתב זה היה במקרה פירושו של רש"י. בכתב זה מקובל להדפיס פירושים מסורתיים לתנ"ך ולתלמוד. ניסיונות אחדים להשתמש בכתב הזה גם בהדפסת טקסטים יומיומיים לא עלו יפה, וכיום אין הוא מקובל אלא להדפסת הפירושים המסורתיים.
בספרי תנ"ך, ספרי שירה וספרים לילדים מקובל לסמן את התנועות באמצעות ניקוד. סימני הניקוד המקובלים כיום, שמופיעים מתחת לאותיות, מעליהן ובתוכן, הומצאו בטבריה במאה השביעית, ושימשו במקור כאמצעי עזר לקריאת התנ"ך (בעבר התקיימו גם סוגי ניקוד עברי נוספים). חכמי טבריה הוסיפו גם סימנים לטעמי המקרא; סימנים אלה משמשים כסימני פיסוק וכסימנים לאופן הנגינה שבה יש לקרוא את פסוקי התנ"ך. הטעמים מודפסים כיום רק בספרי תנ"ך. בכל טקסט אחר נעשה שימוש בסימני פיסוק שהתפתחו באירופה ומשמשים בכתיבת רוב השפות בעולם.
| {{{אות}}} | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| {{{תמונה}}} | ||||||
| אלפבית עברי | ||||||
| א | ב | ג | ד | ה | ו | |
| ז | ח | ט | י | כ | ל | |
| מ | נ | ס | ע | פ | צ | |
| ק | ר | ש | ת | |||
| אותיות סופיות | ||||||
| ך | ם | ן | ף | ץ | ||
[עריכה] הגיית העברית
- ערך מורחב – הגיית העברית
הגיית העברית עברה שינויים רבים במהלך אלפי שנות קיומה. במאה ה-19, מחדשי השפה העברית שאפו לאמץ את ההגייה היהודית-הספרדית, בייחוד זו שהייתה נהוגה בקהילה הספרדית של ירושלים. זאת משום היוקרה שממנה נהנתה הקהילה הספרדית של ירושלים בעבר, ומשום שהגייתה הייתה קרובה למדי להגייה שמשתקפת בניקוד הטברני של המקרא. אלא שמרבית מחדשי השפה העברית ותומכיהם היו יהודים אשכנזים ממזרח אירופה, וההגייה העברית שהכירו הייתה שונה מאוד. על אף המאמץ להקנות לדיבור העברי החדש הגייה ספרדית, השפעת ההגייה האשכנזית, והמבטא של שפת יידיש ניכר היטב בעברית המודרנית.
[עריכה] שפות שהושפעו מהעברית
השפעת העברית ניכרת במיוחד בשפות יהודיות.
שפת יידיש ששימשה את הקהילות היהודיות האשכנזיות באירופה, ושמקורה באחד הניבים של גרמנית, שאלה מילים רבות מעברית (כ-20% מאוצר המילים שלה) והשתמשה בכתב העברי. הכתב העברי של יידיש משתמש בחלק מסימני העיצורים להבעת תנועות, למשל האות ע' משמשת לסימון התנועה e. עם זאת, מילים שאולות מעברית נכתבו על-פי הכתיב המקורי. כך, המילה "אמת" (שנהגית ביידיש /emes/), נכתבה כך ולא "עמעס". בדיחה נושנה של דוברי יידיש מספרת על כתיבת השם "נח" בשבע שגיאות, כלומר "נאָייעך" במקום "נח". השפה לאדינו (נקראת גם "ספניולית" או "ספרדית יהודית"), שהתפתחה מן הספרדית הקסטליאנית, ושימשה קהילות יהודיות ספרדיות בכל רחבי העולם, שאלה אף היא מילים רבות מן העברית, ונכתבה בכתב העברי, בעיקר ב"כתב רש"י" (אם כי קיימת גם שיטת כתיבה באותיות לטיניות). ערבית יהודית, שפה ששימשה את הקהילות היהודיות באימפריה המוסלמית, בעיקר בצפון אפריקה, ואשר בה נכתבו מורה נבוכים לרמב"ם וחיבורים חשובים נוספים, נכתבה אף היא בכתב העברי. שפות אחרות הושפעו מהעברית בעיקר דרך תרגומי המקרא. המילה "שבת", למשל, נפוצה מאוד בלשונות העולם כשמו של היום השביעי בשבוע, או ככינוי ליום מנוחה. גם שמות עבריים של דמויות מקראיות נפוצים מאוד ברחבי העולם. שתי המילים העבריות הנפוצות ביותר בשפות העולם השונות הן "אמן" ו "הללויה"- מילים המסיימות תפילות, ומבטאות הסכמה לנאמר.
[עריכה] המורפולוגיה של העברית
מאפיין של השפה העברית, כמו שאר השפות השמיות, הוא השורש, שהוא מורפמה, בדרך כלל בת 3-4 אותיות, שממנה נגזרות מילים שיש להן משמעות דומה. את אותיות השורש היה נהוג בעבר לציין באמצעות נקודה בין אות לאות (לדוגמה: כ.ת.ב), אך חוקי הדקדוק כיום קובעים כי בין אותיות השורש יש לפסק במקף (לדוגמה: כ-ת-ב). זאת, מפני שהנקודה מציינת הפסקה ארוכה ואילו המקף מציין קשר של סמיכות (לדוגמה: בית-ספר הוא צירוף סמיכות; אין מדובר ב"בית" נפרד וב"ספר" נפרד, אלא בשם עצם אחד המורכב משתי מילים. כך גם בשורש: האותיות אינן כ, ת, ו-ב אלא שורש אחד רציף בעל משמעות חדשה: כ-ת-ב). השורשים אינם מופיעים בשפה כשלעצמם, אלא רק כמרכיב של מילים, בצירוף מורפמות אחרות. אין הסכמה בין הבלשנים בדבר הממשות של השורש בשפה. יש הטוענים שמדובר בחלק בלתי נפרד מאוצר המילים של השפה, גם אם הוא מופיע רק בצירוף מורפמות אחרות, ואחרים טוענים שמדובר בהפשטה מדעית, שהדוברים אינם מודעים לה בצורה אינטואיטיבית. רוב הבלשנים מסכימים כי בעבר היו שורשים של שתי אותיות כגון "ב-א" ו"ק-ם" (ע"פ האקדמיה ללשון העברית, השורשים הנ"ל הם ב-ו-א; ק-ו-מ). כמו כן העברית המודרנית יוצרת שורשים של יותר מ-4 אותיות (בעיקר ממילים שאולות), כגון פלרטט, טלגרף. בעברית מודרנית נוצרות מילים ששורשן אינו ברור. למשל, מילים כמו "רמזור" או "מדרחוב" נוצרו בדרך של הֶלְחם-מילים, כך שקשה לקבוע את שורשן. עם זאת, המילה "רמזור" התפתחה לשורש רמז"ר, כמו בביטוי "צומת מרומזר". כמו כן, הקשר הסמנטי בין מילים שנגזרו משורש אחד הוא לפעמים מעורפל. כך למשל, הפעלים "נפל" ו"התנפל" נגזרו מאותו השורש, אולם משמעותן התרחקה מאוד במשך השנים, וכיום אין ביניהן עוד קשר סמנטי. גם הפעלים "פסל" (במובן של פסילה) ו"פיסל" נראים כאילו נגזרו משורש אחד, אולם אין ביניהם קשר סמנטי, כיוון שהאחרון נגזר משורש של העברית המקראית, ואילו הראשון נגזר ממילה ארמית שנכנסה אל העברית בתקופה מאוחרת יותר.
[עריכה] השפה העברית במסורת היהודית
על פי המסורת היהודית עשר המאמרות האלהיות שבהם נברא העולם היו בעברית, והמלאכים משתמשים בלשון זו. על כן השפה נקראת לשון הקודש.
לפי ריה"ל בספרו "הכוזרי" (מאמר שני סעיף ס"ח) השפה העברית היא האצילה בשפות, והיא השפה שבה נגלה אלוהים לאדם וחוה (ולכן אדם נגזר מאדמה וחוה מחיים). והם דיברו בשפה זו והנחילו אותם לבניהם ולאנושות כולה, שהשתמשה בה עד ימי מגדל בבל (דור הפלגה). אז התבלבלו הלשונות ונוצרו שפות רבות. אבל עבר המשיך גם אז להשתמש בעברית ולכן נקרא בשם הזה, ומבלבול הלשונות נובע הדימיון של השפות הקדומות לעברית.
הרמב"ם מציג נימוק שונה ופשוט יותר להיותה של העברית לשון הקודש. הוא מסביר זאת בכך שאין בשפה מילים מפורשות המתארות דברים הקשורים למין. המהר"ל חולק עליו (נתיב הצניעות פרק ג') ואומר שהרמב"ם הפך את היוצרות, מכיוון שהשפה היא קדושה, ובה נברא העולם, לכן אין בה מילים המתארות מיניות ולא להפך.
[עריכה] ראו גם
|
למושגים, תחומים ומאמרים בנושא עברית, ראו פורטל השפה העברית. |
[עריכה] לקריאה נוספת
- שלמה מורג, עיונים בעברית לדורותיה, הוצאת מאגנס.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עברית |
