מלחמת העצמאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק במלחמת העצמאות של ישראל. לערך העוסק במלחמות עצמאות נוספות, ראו מלחמת העצמאות (פירושונים).

מלחמת העצמאות (הסכסוך הישראלי ערבי)
הנפת דגל הדיו באילת המסמנת את סיום המלחמה
תאריך: נובמבר 1947 - מרץ 1949 מקום: ארץ ישראל תוצאה: הקמת מדינת ישראל, הסכמי רודוס וחלוקת השליטה בשטח פלשתינה-א"י המנדטורית בין ישראל, ירדן ומצרים. שינויים בטריטוריות: כיבוש ישראלי עד לגבולות הקו הירוק (ראו הפסקה תוצאות המלחמה)
הצדדים הלוחמים
ישראל	מצרים, סוריה, ירדן, עיראק, לבנון צבא השחרור של קאוקג'י פלסטינים וערביים מקומיים
מפקדים
יעקב דורי, יגאל ידין	ג'ון באגוט גלאב
כוחות
29,677 חיילים בתחילה - 108,300 בדצמבר 1948	מצרים: בתחילה 10,000, בהמשך 20,000 חיילים; עיראק: בתחילה 5,000, בהמשך כ-17,000 ; סוריה: 2,500-5,000 ; ירדן: 6,000-12,000 ; לבנון: בתחילה 1,000, בהמשך 2,000 ; סה"כ:24,500 בהתחלה, 56,000 בהמשך.
אבדות
6,373 (כ-4,000 לוחמים ו-2,400 אזרחים)	לא ידוע, בין 5,000 ל-15,000

מלחמת העצמאות, מלחמת השחרור או מלחמת הקוממיות היא המלחמה שהביאה בסופו של דבר את ישראל לעצמאות. המלחמה החלה מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, והסתיימה רשמית ב-20 ביולי 1949 אף כי הקרבות הסתיימו כבר בינואר 1949.

המלחמה פרצה עקב התנגדותם של ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב להמלצת עצרת האומות המאוחדות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לצד מדינה פלסטינית. הערבים פעלו למנוע את הגשמת ההחלטה ולהגיע לשליטה ערבית על הארץ בכוח הזרוע. ערביי ארץ ישראל החלו בלחימה מיד לאחר החלטת עצרת האו"ם, כשהם נעזרים בכוחות בלתי סדירים שבאו מבחוץ. מדינות ערב הצטרפו למלחמה, עם צבאותיהן הסדירים, בפלישה למדינה שזה עתה הוקמה, מיד עם הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948. המדינה שהוקמה במהלך המלחמה כוננה ממשלה זמנית, נקבעו סדרי שלטון ומשפט והכוחות הלוחמים שנקראו מיום הכרזת המדינה בשם "כוחות המגן" הוכרזו ב-26 במאי 1948 כצבא ההגנה לישראל. המלחמה הסתיימה בנצחונו של צה"ל, שהדף את צבאות ערב והרחיב את תחום המדינה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בהחלטת עצרת האו"ם.

תוכן עניינים 1 המצב הבטחוני בארץ ערב פרוץ מלחמת העצמאות 2 שלבי המלחמה 2.1 מהחלטת עצרת האו"ם ועד להפעלת תוכנית ד' 2.2 הפעלת תוכנית ד' 2.3 פלישת צבאות ערב 2.4 הקמת צבא ההגנה לישראל 2.5 ההפוגה הראשונה 2.6 קרבות עשרת הימים 2.7 ההפוגה השנייה 2.8 שחרור הנגב והגליל 2.9 סיום המלחמה והסכמי שביתת הנשק 3 מבצעי מלחמת העצמאות 4 חטיבות צה"ל במלחמת העצמאות 4.1 חיילי הגח"ל והמח"ל 5 מפקדי צה"ל וראשי מערכת הביטחון במלחמת העצמאות 5.1 ראשי צה"ל 5.2 ראשי המערכת האזרחית 6 אמצעי לחימה במלחמת העצמאות 7 הנופלים במערכה 7.1 ישראל 7.2 ערבים 8 תוצאות המלחמה 8.1 מדינת ישראל 8.2 שטח ואוכלוסייה בהשוואה לתוכנית החלוקה 8.3 ירושלים 8.4 המדינה הערבית 8.5 הפליטים הערבים 8.6 החלטה 194 8.7 הפליטים היהודים 8.8 הקמת צה"ל 9 ראו גם 10 קישורים חיצוניים 11 לקריאה נוספת

[עריכה] המצב הבטחוני בארץ ערב פרוץ מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות החלה למחרת החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית ב-29 בנובמבר 1947. הערבים התנגדו לתוכנית החלוקה והחלה לחימה בדרכים ובערים המעורבות והתקפות על יישובים יהודיים מבודדים. כוחות המנדט הבריטי ששלטו בארץ, התרכזו בהיערכותם לפינוי ומנעו עלייה חופשית של יהודים, אסרו על הכנסת נשק, אחזקת נשק והתארגנות צבאית יהודית. כוחות המגן היהודים היו מורכבים משלושה ארגונים שפעלו בתנאי מחתרת: ההגנה, שהיה הגדול והדומיננטי והיה מזוהה עם מחנה הפועלים והיישוב העברי המאורגן בא"י, האצ"ל והלח"י שהיו ארגונים קטנים יותר והיו מזוהים עם הרוויזיוניסטים.

מיד לאחר החלטת האו"ם החלה התארגנות לקראת עזיבת הבריטים וביסוס וחיזוק כוחות המגן, היה ברור שתהיה מלחמה. ההתארגנות הייתה במספר אזורים: גיוס כוח אדם והכשרתו, המשך ההעפלה, רכישת נשק בחו"ל והברחתו לארץ, ייצור נשק ותחמושת בתנאי מחתרת. התארגנות הייתה עדיין על בסיס התנדבותי. דוד בן גוריון נקט בעמדתו הברורה והחד משמעית, למדינה יש רק כוח צבאי אחד וכל הארגונים הצבאיים "ייטמעו" בתוכו. כך קרה עם הלח"י והאצ"ל ומאוחר יותר גם פורק הפלמ"ח, החלה הצטיידות בנשק ונקלטו מגוייסי הגח"ל והמח"ל, בתקופה זו קבע בן גוריון גם אמות מידה מוסריות לצה"ל. מיד לאחר שנסתיימה מלחמת העצמאות החל בניינו של צה"ל ונקבעה מדיניות הביטחון שהייתה אקטיבית לאור ההסתננויות ופעולות טרור ערביות.

עם סיום מלחמת העולם השנייה התבררו ממדיה הנוראים של שואת יהודי אירופה. רבים ביישוב היהודי הניחו כי ההגבלות על העלייה תבוטלנה הואיל ובאנגליה עלתה לשלטון מפלגת הלייבור, שהבטיחה במצע הבחירות שלה לבטל את ההגבלות האלו, אך לא כך היה. ראש הממשלה החדש קלמנט אטלי ושר החוץ ארנסט בווין, החליטו להמשיך במדיניות של הגבלות על עלייתם של יהודים, כולל ניצולי השואה. המוסד לעלייה ב' החליט לסייע לפליטים להגיע ארצה באמצעות העפלה. במבצע זה שנמשך כשלוש שנים, נשלחו יותר מ- 85,000 מעפילים ניצולי שואה, מעשרות נמלים מאירופה לארץ ישראל. וכן השתתפו גם צעירים מארץ ישראל, אשר פיקדו על ספינות המעפילים, שמרו עליהן והשיטו אותן בשעת הצורך.

עד סוף שנת 1946 נהגו הבריטים לכלוא את המעפילים במחנות מעצר בארץ, ולשחרר אותם לאחר שהושגו עבורם רשיונות עלייה. מאוחר יותר, כאשר מחנות המעצר בארץ התמלאו בפליטים, החלו הבריטים לגרש את הפליטים למחנות מעצר בקפריסין. שנת תש"ז – 1947, שנת שיא בהעפלה, במהלך שנה זו הגיעו לחופי הארץ כ- 25,000 מעפילים. החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה ועל הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לא הביאה לשינוי במדיניות של הבריטים, למרות זאת מבצעי ההעפלה נמשכו. עם הקמת המדינה בוטלו ההגבלות על עליית יהודים לישראל, ומאות אלפי עולים, פליטים וניצולי שואה מאירופה וכן פליטים יהודים מארצות המזרח, החלו להגיע למדינת ישראל.

אחרי מלחמת העולם השנייה התבצעה פעילות ההעפלה באמצעות המוסד לעלייה ב', וההעפלה עמדה במרכז המאבק של היישוב היהודי נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל. רוב ספינות המעפילים בשנים 1946 – 1947 נתפסו בידי הבריטים, אך כל ספינה הביאה להפגנות הזדהות של היישוב היהודי בארץ ישראל עם המעפילים, והגבירה את הלחץ על השלטון הבריטי עד להקמת המדינה, בנוסף למבצע ההעפלה שבו הגיעו לארץ יותר מ- 85,000 פליטים מאירופה, הגיעו לארץ גם כ-5,000 עולים מארצות המזרח, שהועלו ארצה בדרך היבשה באמצעות אישורי הגירה מזויפים – מסוריה ומלבנון, מעיראק וגם מאיראן. לקראת סופה של תקופת ההעפלה היו גם שלוש העפלות מוטסות – שתי טיסות מעיראק וטיסה אחת מדרום איטליה.

[עריכה] שלבי המלחמה

[עריכה] מהחלטת עצרת האו"ם ועד להפעלת תוכנית ד'

מיד עם החלטת העצרת הכללית של האו"ם ב־29 בנובמבר 1947 ("כ"ט בנובמבר") על תוכנית החלוקה, לפיה יסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל ויקומו שתי מדינות, יהודית וערבית, זו לצד זו, תקפו כוחות ערביים בלתי סדירים, המורכבים בעיקר מערביי ארץ-ישראל וכוחות ערביים סדירים, שבאו ממדינות סמוכות, את היישוב היהודי. על היישוב היהודי הגנו אנשי ארגון "ההגנה", שהיווה צבא סדיר למחצה ובו כ-25,000 אנשי החי"ם (חיל משמר), כוח צבאי במסגרת כל ישובי הארץ, שנועד להגנת היישובים על ידי תושביהם, כ-10,000 אנשי החי"ש (חיל שדה), כוח צבאי מאומן היטב של צעירים בגילאי 18 עד 25, שנועד לפעול מחוץ ליישובים וכ-3,000 אנשי הפלמ"ח (פלוגות המחץ) - הזרוע הסדירה והמגוייסת של ההגנה המאומנים אימון קרבי; ובמידה פחותה יותר, ארגוני המחתרת: האצ"ל שלו 3,000 לוחמים והלח"י שלו מאות אחדות של לוחמים.

שלב זה בלחימה התנהל תוך כדי יציאת הבריטים מארץ ישראל. שטחים שהבריטים פינו הפכו במהירות לאזור קרבות. לנסיגה הבריטית הייתה משמעות עמוקה יותר לגבי התפתחות הלחימה. הבריטים פינו את כוחותיהם על צירי פינוי מסוימים, וסירבו לאפשר לצדדים להילחם על צירים אלו, כל עוד הם לא פינו משם כוחות. במקרים מסוימים אף אילצו הבריטים את הכובשים (יהודים או ערבים) של שטח כזה או אחר לפנות אותו, כדי שלא להפריע ליציאתם מן הארץ. כמו כן, בזמן הפינוי הבריטי חששו היהודים לבצע כיבושים נרחבים, מתוך האמונה שפעולת תגמול בריטית בוא תבוא. אי לכך, התמצתה בחלק ניכר של המקרים הלחימה היהודית בפעולות תגמול צבאיות כנגד ערביי ארץ ישראל, ואז נסיגה לאחור. לאחר "מפנה חיפה" שהחל ב-21 באפריל 1948 - שבו פינה הצבא בריטי את תחומי העיר חיפה - השתנתה הקונספציה היהודית, והארגונים הצבאיים של "המדינה שבדרך" תקפו יישובים ערביים על מנת לכובשם.

במהלך הלחימה הבלתי סדירה התמקדו הקרבות בשלושה סוגי אזורים עיקריים:

• לחימה בערים המעורבות: לחימה בערים כדוגמת ירושלים, טבריה, צפת, חיפה וגבול תל אביב-יפו, שבהן חייתה אוכלוסייה יהודית וערבית. הלחימה התנהלה בעיקר בהתקפות ירי וצליפות ובהחדרת מטעני נפץ והיא שיתקה את המסחר, החינוך ואת החיים התקינים בערים אלו.

• לחימה ביישובים היהודיים המבודדים: לחימה זו נועדה להגן על היישובים היהודיים באזורים שבשליטה ערבית, כדוגמת גוש עציון, רמת רחל, יחיעם, טירת צבי, יד מרדכי ויישובי הנגב. יישובים יהודיים הפכו עד מהרה למוצבים צבאיים, והושקעו מאמצים ואמצעים רבים בהגנתם ובהובלת שיירות ציוד ואספקה אליהם. הנהגת היישוב החליטה שלא לפנות אף יישוב על מנת שכל שטח שיוחזק ישאר בתחומי המדינה היהודית כשתקום.

• לחימה על צירי התנועה: כדי להשתלט על ציר תנועה אין צורך בארגון צבאי מסודר וחזק, והכוחות הערבים הבלתי סדירים ניצלו זאת היטב. ההשתלטות על צירי התנועה מנעה מעבר מזון ותרופות ליישובים, ולכן השקיעו הכוחות הערבים מאמצים רבים בלחימה מסוג זה. לחימה זו הייתה קשה ורבת קורבנות. הדרך לירושלים נפרצה ונחסמה לסירוגין, מספר שיירות כשיירת נבי דניאל, שיירת הדסה, ושיירת יחיעם הושמדו כולן או חלקן. הערבים נהנו מיתרון בלחימה זו כיוון שהם יצאו מכפריהם שהיו מפוזרים לאורך הדרכים וברוב המקרים שלטו על נקודות התצפית הגבוהות ונהנו מיתרון טופוגרפי זה.

[עריכה] הפעלת תוכנית ד'

ב-10 במרץ 1948 הוציא מטכ"ל ההגנה פקודת-אב לתוכנית שנקראה תוכנית ד', אשר הייתה התוכנית האסטרטגית הראשונה במלחמת העצמאות. התוכנית נועדה להשתלטות על כל השטח שהוקצה בהחלטת האו"ם למדינה היהודית ועל גושי ההתיישבות שמחוץ לשטח זה, וכן על שטחים השולטים על נתיבי הפלישה הצפוייה של מדינות ערב.

המבצע הגדול שנערך במסגרת תוכנית ד' היה מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים, בכוח של מספר חטיבות שפעלו בתאום במתכונת של צבא סדיר, כשהוא מצוייד ברובים ומקלעים שהגיעו ערב המבצע במשלוח גדול מצ'כוסלובקיה. במהלך המבצע הועברו שיירות מזון ואספקה לירושלים (אם כי הדרך לירושלים נחסמה שוב בהמשך מחמת חוסר כוחות להחזקתה). מבצע נחשון היה נקודת המפנה לטובת היישוב במלחמה עם ערביי ארץ ישראל. בעקבותיו באו מבצע הראל, להעברת שיירה של מאות משאיות לירושלים ערב פסח תש"ח ומבצע מכבי, שנכשל, לכיבוש לטרון ולהרחבת הדרך לירושלים. בה בעת נהדפו התקפות צבא ההצלה (כוח מתנדבים ערביים בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י שבא מסוריה לעזרת ערביי ארץ ישראל) על קיבוץ משמר העמק, ושל גדוד דרוזי על קיבוץ רמת יוחנן, בעקבות התקפה זו הסכימו הדרוזים להצטרף כלוחמים לצד כוחות "ההגנה".

עד להכרזת המדינה נכבשו העיר יפו והחלקים הערביים של טבריה, חיפה וצפת וכן עשרות כפרים ערביים, והחלה המנוסה של ערביי ארץ ישראל, שהפכו לפליטים וכך נוצרה בעיית הפליטים הפלסטינים. באמצע מאי נכבשה גם עכו. בצד ההישג הגדול של תוכנית ד' היו גם כשלונות צורבים. גוש עציון הותקף ונכנע יום לפני הכרזת המדינה. פונו הר טוב והיישובים עטרות ונווה יעקב שמצפון לירושלים. בנוסף לכך פונה בגזרת ים המלח היישוב בית הערבה. הצלחתה של תוכנית ד' העמידה את היישוב במצב אסטרטגי משופר לקראת הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב.

[עריכה] פלישת צבאות ערב

אם במהלך ביצוע תוכנית ד' חל המפנה במאבקו של היישוב בערביי ארץ ישראל, הרי בתקופה שמיום פלישת צבאות ערב ועד להפוגה הראשונה, תקופה שבה בלמה מדינת ישראל את הפלישה, הסתמן כבר נצחונה במערכה.

דוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל ביום ו', ה-14 במאי 1948, ערב ה-15 במאי, שבו על פי החלטת עצרת האו"ם הסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל. מיד, ללא כל שהות, מתן ארכה או אולטימטום, פלשו חמישה צבאות של מדינות ערב: לבנון, סוריה, ירדן, עיראק ומצרים ותקפו את המדינה שזה עתה קמה. ככל שהיו רוב מדינות ערב נחשלות מבחינה חברתית וטכנולוגית, הרי צירוף מתקפה בו זמנית של חמישה צבאות סדירים, מצויידים בחיל שריון ובארטילריה, נעזרים בכוחות ים ואוויר של מצרים. בנוסף לכך, הלגיון הערבי הירדני היה כוח צבאי מהמעולים במזרח התיכון. ציודו היה בריטי וקציניו עברו הכשרה בבתי ספר לקצינים בבריטניה או בהדרכת קצינים בריטים בירדן. היה זה אתגר צבאי כבד למדינה הצעירה ולצבאה. הכוח הישראלי, שניצב מול הפלישה, נפל בציודו ובחימושו מן הכוח התוקף. חלק חשוב בבלימה נטלו היישובים ששכנו בקו החזית מול כוחות ערביים עדיפים, כדגניה א, דגניה ב, משמר הירדן, גשר, נגבה ויד מרדכי, שעמדו בגבורה במצור ובקרב. חלקם כמסדה ושער הגולן ננטשו, ואילו ניצנים, יד מרדכי, ומשמר הירדן נפלו בידי האויב. בלימת ההתקפה במשך קרוב לחודש ימים מיום הפלישה ועד ליום תחילת ההפוגה, הייתה השיג כביר למדינה, תושביה וצבאה.

דקה לאחר חצות ב-15 במאי 1948 חצה הצבא המצרי את גבול בדרום בכוח של 10,000 חיילים ונכנס בו ביום לעזה. החל מהשעה 6 בבוקר עברו שישה גלי מטוסים מעל תל אביב, והפציצו את הנמל ואת שדה התעופה. המטוסים המצרים נתקלו באש נגד מטוסים מתותחים שפורקו לילה קודם מספינה, ושניים מהם הופלו. חרף האבדות, המשיכו המטוסים המצרים בהפצצת אזורי מגורים.

בדרום נע הצבא המצרי בשני טורים, האחד נע מעזה לאורך כביש החוף לכיוון תל אביב, והשני נע דרך באר שבע לחברון ולירושלים. עקב רצונם לנוע במהירות לכיוון תל אביב, לא התעכבו המצרים על היישובים בנגב שהיו בדרכם, ולאחר שניסו לתקוף אותם ונהדפו, המשיכו במסעם צפונה, אך קיבוץ יד מרדכי שהיה על ציר ההתקדמות המצרי העיקרי, נפל לידי המצרים לאחר חמישה ימי לחימה. הטור המצרי התקדם לעבר איסדוד (כיום אשדוד) ונעצר ליד גשר שפוצץ על ידי חטיבת גבעתי והתקדמותו נבלמה. מאז נקרא הגשר "עד הלום".

מטוסי Avia S-199 של חיל האוויר הישראלי, שאך הגיעו לארץ מפורקים לחלקים והורכבו במהירות, הוזנקו לעבר הטור המצרי. הנזק שגרמו לא היה רב אך המצרים לא המשיכו את מסעם. כוחות ישראל תקפו את הטור המצרי בתחילת חודש יוני, במסגרת מבצע פלשת, שנועד לפרוץ את הדרך ליישובים המנותקים בנגב. ההתקפה נכשלה, אך המצרים לא חידשו שוב את התקדמותם לכיוון תל אביב, אלא פנו לתקיפת היישובים הנצורים בנגב. קיבוץ ניצנים נפל בידי המצרים, אך נגבה ושאר היישובים החזיקו מעמד.

צבא סוריה זרם לעבר עמק הירדן, כבש את משטרת צמח והחל בתקיפה של קיבוצי דגניה א' ודגניה ב' בכוחות שריון ובסיוע ארטילרי. טנק סורי שחדר לדגניה נבלם באמצעות בקבוק מולוטוב. בבלימת הפולש הסורי הפעיל צבא ישראל לראשונה, כוח ארטילריה של שניים מתוך התותחים הראשונים, "נפוליונצ'יקים" קלים ומיושנים מתוצרת צרפת, שאך זה הגיעו ארצה, שהועלו לעבר הסורים מעל רכס פוריה. הסורים תקפו את עין גב ואת משמר הירדן. ההתקפה על עין גב נהדפה אך משמר הירדן נפלה בידי הסורים ואנשיה נשבו. כוחות צבא ההצלה, שלחמו בגליל עוד לפני הכרזת המדינה, תפסו משלטים בגליל התחתון. צבא לבנון פלש לגליל העליון וכבש את משטרת נבי יושע ואת מלכיה. התקפה של צה"ל על העיר ג'נין נהדפה במחיר אבידות רבות.

צבא ירדן (שנקרא אז הלגיון הערבי) נלחם באזור ירושלים. כוחותיו תפסו את לטרון וחסמו את הדרך לירושלים. שלושה ניסיונות בקרבות עקובים מדם לכבוש את לטרון נכשלו, אך נכבש שטח שאיפשר דרך עוקפת לירושלים, היא דרך בורמה, שנסללה תוך כדי המלחמה ואיפשרה נתיב פתוח לירושלים. במקביל ל"דרך בורמה" הוקם "מפעל השילוח" (קו צינורות עם שתי תחנות שאיבה, שעקף את לטרון מבריכה ליד חולדה ועד שער הגיא) שאיפשר הזרמת מים לירושלים הנצורה. הרובע היהודי בעיר העתיקה נשאר מנותק, וניסיונות פריצה אליו נכשלו. הר ציון נכבש על ידי כוחות ישראלים וממנו נעשתה פריצה נוספת לעבר הרובע היהודי שנכשלה. ב-28 במאי נכנע הרובע היהודי לתוקפיו, לאחר שנפלו רבים ממגיניו ותחמושתו אזלה. אנשי הרובע נפלו בשבי. הלגיון הערבי ניסה לפרוץ לירושלים המערבית, כבש את שכונת שייח ג'ראח, אך נבלם מהתקדמות נוספת. קרבות עזים נערכו בקיבוץ רמת רחל, עם כוחות ירדניים ומצריים שהגיעו מחברון, במהלכם עבר הקיבוץ "מיד ליד", עד שלבסוף הוכרע הקרב והקיבוץ נשאר בידי כוחות ישראל.

גם עיראק, שלא היה לה גבול משותף עם ישראל, נטלה חלק בלחימה, כח משלוח עיראקי פלש לאזור קיבוץ גשר ותפס את תחנת הכוח בנהריים. נסיונו לכבוש את גשר נכשל.

[עריכה] הקמת צבא ההגנה לישראל

תוך כדי סערת הקרב ובטרם החלה ההפוגה הראשונה פורסמה על ידי הממשלה הזמנית ב-26 במאי 1948 "פקודת צבא ההגנה לישראל", שהפכה את ארגון "ההגנה" לצבא סדיר. בפקודת היום שהוציא ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן גוריון ב-31 במאי נאמר בין היתר:

"עם הקמת מדינת ישראל יצאה ההגנה ממחתרת ונהפכה לצבא

סדיר....הוקם צבא סדיר של מדינת ישראל, צבא החירום

והעצמאות של ישראל בארצו....בידיו של צבא זה מופקד

מעכשיו בטחון העם והמולדת"

בהמשך הפקודה מובא נוסח השבועה של חיילי צה"ל:

"אני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל,

לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי

או סייג עול משמעתו של צבא ההגנה לישראל, לציית לכל

הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים

ולהקדיש כל כוחותי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת

ולחירות ישראל".

טקס השבעה כללי לכל חיילי צה"ל נערך מאוחר יותר, ב-29 ביוני 1948.

צה"ל הושתת רובו ככולו על ארגון "ההגנה": רמטכ"ל ההגנה וחברי מטכ"ל ההגנה הוסיפו לשמש בתפקידיהם, חטיבות ההגנה והפלמ"ח הפכו לחטיבות צה"ל, והשירותים השונים של ההגנה הפכו לחילות צה"ל. הוכרז גיוס חובה והמתגייסים עברו אימון צבאי כהכנה להשתתפותם בקרבות.

משהוקם צבא ההגנה לישראל לא היה יותר מקום לקיום כל גוף צבאי זולת צה"ל, וב-1 ביוני 1948 חתם ראש אצ"ל מנחם בגין בשם הארגון על הסכם עם ממשלת ישראל לפיו כל חברי האצ"ל יתגייסו לצה"ל, הנשק והציוד של האצ"ל יימסרו לצה"ל והאצ"ל יחדל לפעול כגוף נפרד "בתחומי מדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל". ארגון הלח"י נתבטל בתחומי מדינת ישראל עוד קודם לכן ואנשיו התגייסו לצה"ל.

[עריכה] ההפוגה הראשונה

לקראת תום חודש הפלישה היו שני הצדדים זקוקים להתאוששות. צה"ל היה זקוק להתארגנות ולאימון מגוייסיו החדשים. הפלמ"ח סבל אבידות רבות והיה עליו לקלוט מגוייסים רבים. בירושלים נותר מלאי מזון לימים ספורים בלבד. הפולשים מצדם סבלו אבידות כבדות בסדר גודל של כ-2,000 הרוגים וכ-3,500 פצועים.

מועצת הביטחון של האו"ם, שבמשך כל זמן המלחמה גילתה מעורבות בשאלת ארץ ישראל, הגבירה את המאמץ להביא את הקרבות לידי סיום, ובמקום קריאות בלתי מחייבות הוציאה צו הדורש משני הצדדים להסכים לנסיגה - ולא, יוטלו סנקציות על הצד המסרב. ב-10 ביוני 1948 הסכימו הצדדים להצעת המתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, להפסיק את האש. למחרת היום נכנסה לתוקפה הפוגה בת ארבעה שבועות.

הקרבות עם הצבאות הסדירים של מדינות ערב נפסקו מיד, אולם "צבא ההצלה" תפס משלטים בגליל התחתון. כן נותרה עדיין מובלעת צבאית בריטית דרומית לחיפה במחנות שבסביבת טירה (כיום טירת כרמל), והבריטים ניסו להעבירם לידי הערבים, אך משקיפי האו"ם מנעו זאת מהם. סכנה זו חלפה ב-30 ביוני 1948 עם יציאתו של החייל הבריטי האחרון מנמל חיפה. ב-26 ביוני 1948 תקפו המצרים שיירה ישראלית שיצאה לנגב באישור המתווך הרוזן ברנדוט. ממשלת ישראל החליטה שלא לפתוח במערכה חדשה ולהמשיך להעביר אספקה לנגב בדרך האוויר.

באמצע ההפוגה, ב-22 ביוני 1948, פרץ משבר פנימי רציני - פרשת אלטלנה. בהסכם עם האצ"ל מה-1 ביוני 1948, התחייב האצ"ל שלא להביא עוד נשק מחו"ל. האצ"ל פירש את המונח "בתחומי מדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל" שבהסכם, שבהם התחייב האצ"ל שלא לפעול, כלא חל על כוחות האצ"ל בירושלים. טענת האצ"ל נסמכה על כך שעקב סיבות מדיניות, טרם הוכרזה ירושלים כחלק ממדינת ישראל, ולכן הוסיף האצ"ל להתקיים כארגון צבאי עצמאי בירושלים. התקווה, כי עם הקמת צה"ל ושילובם בו של אנשי האצ"ל והלח"י, יבוא הקץ על המחלוקת שפילגה את היישוב טרם הכרזת המדינה, נכזבה כאשר התברר כי ספינת נשק של האצ"ל אלטלנה מתקרבת לחופי הארץ, ולדבריו האצ"ל הנשק שבספינה נועד ללוחמיו שבירושלים. ממשלת ישראל ראתה בכך הפרת ההסכם מצד האצ"ל וגם הסתבכות מדינית מאחר שהסכם הפסקת האש כלל איסור על הבאת נשק לארץ בתקופת ההפוגה. כשניסו אנשי אצ"ל לפרוק את הנשק בחוף כפר ויתקין, הציג צה"ל אולטימטום לאצ"ל למסור את הנשק לצה"ל. אצ"ל סירב ופרץ עימות מזויין שבו נגרמו לאצ"ל אבידות בנפש ואנשיו נאלצו להכנע. למרות כניעתם של חלק מאנשיו, הצליחה הספינה להתחמק והפליגה לחוף תל אביב וניסתה לפרוק בו את הנשק. ראש הממשלה דוד בן גוריון נתן הוראה להפגיז את הספינה והיא עלתה באש וטבעה על מטענה (שחלקו נמשה אח"כ). מנחם בגין הכריז על ביטול ההסכם וביטל את פקודתו לאנשיו להתגייס לצה"ל, אך על מנת למנוע מלחמת אחים הוא חזר בו כעבור ימים מספר, ביטל את הוראתו ואנשיו חזרו לשורות צה"ל. פרשת אלטלנה עלתה בחייהם של כ - 20 איש, רובם אנשי אצ"ל. הממשלה מצדה שיחררה את אנשי האצ"ל שנעצרו בעימות. בכל מקרה - בשלב זה כבר נסתיימה ההפוגה.

[עריכה] קרבות עשרת הימים

בתחילת חודש יולי, בהתקרב מועד סיום ההפוגה, עשה האו"ם מאמצים רבים למנוע את חידוש הקרבות, אך מאמציו היו לשווא והקרבות התחדשו ב-8 ביולי 1948. במשך עשרה ימים התנהלה לחימה עזה בכל החזיתות, כשהיוזמה היא בידי צה"ל. קרבות אלה קיבלו את הכינוי "קרבות עשרת הימים".

הצבא המצרי פתח בהתקפה לכיוון באר טוביה ונהדף. משלא עלה בידו להכניע את באר טוביה, התקיף את ג'וליס, אך נהדף גם משם. למרות זאת המשיכו המצרים בהתקפה, כשמטרתם ליצור חיץ בין דרום הארץ לבין הנגב ולאחר מכן לשוב ולתקוף את ישובי הנגב. צה"ל היה עתה מצוייד טוב יותר וחמוש בארטילריה ובנשק נגד טנקים. יחידת הקומנדו של חטיבת גבעתי, "שועלי שמשון", ביצעה פשיטות רבות, שבהן גרמה למצרים אבידות רבות ולקחה בשבי שבויים רבים. כוחות צה"ל ערכו פשיטה נועזת על הכוח המצרי שתקף את קיבוץ נגבה, אולם התקפה על משטרת עיראק סואידן נכשלה. המצרים ניסו לכבוש נקודות ישוב יהודיות, תקפו את בארות יצחק ואת גלאון ונהדפו. אבידות המצרים היו כבדות ובידי צה"ל נפלו כמויות רבות של שלל, אך הדרך לנגב נשארה חסומה.

בסיבוב קרבות זה זכו דווקא העיראקים להצלחה מסוימת כשהדפו את כוחות צה"ל מאזור הגלבוע.

ב-9 ביולי פתח צה"ל במבצע דני בהתקפה רבתי בסיוע טנקים ומשוריינים, שמטרתה הייתה להרחיק את האויב מתל אביב ולהקל את הלחץ מעל ירושלים. במסגרת המבצע כבש צה"ל את נמל התעופה לוד, שיחרר את בן שמן מן המצור וכבש את לוד ורמלה. צפון מערבה משם כבש צה"ל את מגדל צדק וראש העין מידי העיראקים והתקרב ללטרון מכיוון מערב.

בצפון הארץ פתח צה"ל במבצע דקל לשחרור הגליל התחתון מידי הכוחות הערבים שכללו את "צבא ההצלה", גדוד עיראקי וערב רב של מתנדבים ממדינות שונות. כוחות אלה פתחו בהתקפה נוספת על סג'רה, אך הונסו. צה"ל כבש את שפרעם, ציפורי והעיר נצרת. "צבא ההצלה" של פאוזי אל קאוקג'י נמלט ללבנון.

בגזרת ירושלים פתח צה"ל בהתקפות על עמדות הלגיון הערבי ועל הצבא המצרי דרומית מירושלים וכבש את עין כרם. בהתקרב מועד ההפוגה השנייה נערכו שתי התקפות במאמץ לכבוש את העיר העתיקה. צה"ל תקף מכיוון הר ציון, אצ"ל ולח"י תקפו מכיוון השער החדש. ההתקפות נהדפו על ידי האויב.

בחזית האווירית ביצע חיל האוויר הישראלי, במהלך עשרת הימים, גיחות רבות, כולל גיחות הפצצה ממפציצים כבדים מסוג B-17 ("המבצר המעופף"), שזה עתה הובאו ארצה. חיל האויר הפציץ אף את בירות ערב קהיר ודמשק ואת אל עריש. המצרים הגיבו על הפצצות אלה בהפצצת מטרות אזרחיות בתל אביב וגרמו לאבידות רבות. חיל הים הישראלי נטל אף הוא חלק במערכה והפגיז מן הים את נמל צור ומטרות בחוף עזה. רק בגזרה הסורית לא נחל צה"ל הצלחה בעשרת הימים ומבצע ברוש שנערך לכיבוש משמר הירדן, שנפלה בידי הסורים, נכשל.

לקראת תום עשרת הימים בשלו התנאים לקיום ההפוגה השנייה.

[עריכה] ההפוגה השנייה

במשך עשרת ימי הקרבות הוסיפה מועצת הביטחון של האו"ם לדרוש את חידוש ההפוגה, עד שנקטה בדרך של איום בסנקציות על הצדדים אם לא יפסיקו את האש. צה"ל לא רצה בהפסקת האש בעוד כוחותיו נמצאים בתנופת ההתקפה ובעמדת יתרון, אולם ממשלת ישראל נאלצה לציית להוראת מועצת הביטחון והערבים נחפזו לציית לה לאור מפלתם בעשרת ימי הקרבות. ב-21 ביולי נפסקו הקרבות מבלי שנקבע מועד לגמר ההפוגה.

בפני ממשלת ישראל ניצבה בימי ההפוגה השנייה בעיה מדינית בדמות תוכניתו של הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, שכללה בין היתר את החזרת הפליטים הערביים ובינאום ירושלים. תוכנית ברנדוט נפלה עקב דחייתה על ידי ישראל מחד וסירוב מדינות ערב לפתוח במו"מ ישיר לשלום מאידך. ממשלת ישראל נקטה בצעד מכריע כאשר ב-1 באוגוסט 1948 הכריזה רשמית על ירושלים כ"שטח מוחזק" ומינתה את ד"ר דב יוסף למושל הצבאי של ירושלים. ב-17 בספטמבר 1948 נרצח הרוזן ברנדוט בירושלים על ידי חוליה מאנשי הלח"י. בתגובה הוציאה הממשלה תקנות לחיסול הטרור, לח"י הוכרז כארגון טרור ורבים מאנשיו נעצרו.

ימים אחדים לאחר רצח ברנדוט התפרסם הדו"ח שהכין טרם מותו עבור מושב עצרת האו"ם שעמד להתכנס בפריז. הדו"ח הכיר, אמנם, במדינת ישראל כעובדה קיימת אך קרא למסירת הנגב לערבים, להחזרת הפליטים ולבינאום ירושלים. עצרת האו"ם שהתכנסה בפריז, החליטה שלא לדון בינתיים בשאלת ארץ ישראל, ככל הנראה עקב רצון האמריקאים לדחות את הדיון לחודש נובמבר לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית.

בתחום הצבאי נוצלה ההפוגה השנייה להתארגנות חטיבות וחיילות צה"ל ואגפי המטכ"ל ובגיוס המוני של צעירים מבין הגל הגדול של העולים שהגיעו ארצה עם פתיחת שערי הארץ. גוייסו כ-30,000 איש בנוסף לכ-60,000 החיילים שהיו כבר מגוייסים בתום ההפוגה הראשונה. כן הונהגו לראשונה במהלך ההפוגה דרגות צה"ל שהוענקו לקציניו ולחייליו.

[עריכה] שחרור הנגב והגליל

במהלך ההפוגה השנייה הפרו המצרים פעמים רבות את הפסקת האש, הפגיזו בתותחים והפציצו מן האויר את ישובי הנגב. ב-15 באוקטובר 1948 שלח צה"ל, לאחר מתן הודעה מוקדמת למשקיפי האו"ם, שיירה לנגב. המצרים התקיפו את השיירה והיא נאלצה לחזור. בזאת הסתיימה ההפוגה השנייה. צה"ל פתח במבצע יואב, בהשתתפות כוחות רגלים ושריון, לפתיחת הדרך לנגב הנצור. נכבשו איסדוד (כיום אשדוד) ומג'דל (כיום אשקלון). חמישה ימים לאחר פתיחת המבצע עברה שיירה ראשונה ללא הפרעה לישובי הנגב. צה"ל המשיך בתנופה וכבש את באר שבע וכפרים באזור בית ג'וברין בדרך לבית לחם, וניתק את הכוחות המצריים שבדרום ירושלים מבסיסם בנגב. מבצע יואב נסתיים ב-22 באוקטובר לאחר שהושגו מטרותיו. בעקבות מבצע יואב נותק הקשר בין המצרים בעזה לבין בסיסם בכפר הערבי פלוג'ה, שכותרו במובלעת שכונתה "כיס פלוג'ה". החטיבה המצרית שכותרה הצליחה להחזיק מעמד, אך נסיונה לפרוץ את המצור נכשל ובמהלך הקרב כבש צה"ל את משטרת עיראק סואידן שהיוותה איום על קיבוץ נגבה במשך כל המלחמה.

בתום ההפוגה השנייה התחדשו גם הקרבות עם הלגיון הערבי בגזרת ירושלים, אך מבצע יקב שנועד לכבוש את רכס בית ג'אלה ולפריצת הדרך לגוש עציון ולהר חברון נכשל.

בחזית הצפון תקפו יחידות "צבא ההצלה" שיירה ישראלית בדרך לקיבוץ מנרה וכבשו חלק מהאזור. בתגובה פתח צה"ל ב-28 באוקטובר 1948 במבצע חירם שבו שיחרר את לב הגליל והגליל העליון. צבא ההצלה ומפקדו פאוזי אל קאוקג'י סולקו מתחומי ישראל ונסו ללבנון.

בין מבצע חירם למבצע חורב לשחרור הנגב, ערך בן גוריון מהלך רב משמעות לגבי מעמדו של צה"ל ככוח הצבאי היחיד של מדינת ישראל, ללא כוחות צבאיים נוספים בעלי פיקוד נפרד לצידו. מימין, זה מכבר שולבו אנשי האצ"ל והלח"י במסגרת יחידות צה"ל השונות, אך משמאל נמשך קיומו של הפלמ"ח כזרוע עצמאית למחצה בעלת פיקוד נפרד ואוריינטציה פוליטית שמאלית וזיקה לקיבוץ המאוחד ולמפלגת השמאל החשובה דאז, מפ"ם. ב-7 בנובמבר מימש בן גוריון סופית את המהלך, שהחל בו כבר בחודש אוקטובר, של פירוק מטה הפלמ"ח והכפפת חטיבותיו ישירות למטכ"ל צה"ל.

בגזרת ירושלים התנהלו שיחות בין משה דיין, מפקד חטיבת עציוני, לבין מפקד הלגיון הערבי בירושלים. הוסכם על הפסקת אש שתכנס לתוקף ב-1 בדצמבר. כמו כן הושג הסכם בין הצדדים שניתן לו הכינוי "הסכם מפקדים" להפסקת כל פעולה צבאית, לרבות בניית ביצורים, צליפות והפגזות. כל צד התחייב שלא להפריע לתנועת גייסות הצד שכנגד בתחומו הוא. הושג הסדר של מעבר שיירות אספקה לאזור הר הצופים ולהחלפת משמרות השוטרים היהודיים (למעשה היו אלו חיילי צה"ל במדי משטרה) שנמצאו בהר.

ב-27 בדצמבר פתחו כוחות צה"ל במבצע חורב, מתקפה רבתי שמטרתה לגרש את הכוחות המצריים שנותרו בנגב, ברצועה צרה שבין עוג'ה אל חפיר לביר אל עסלוג'. צה"ל תקף בכוח רב, והשיג במלואן את מטרות המבצע. תוך כדי סערת הקרב חדר טור ישראלי אל תחומי חצי האי סיני והגיע עד לאל עריש. הדבר גרם להתערבות נמרצת של בריטניה ושל ארצות הברית, עד שבן גוריון הורה למפקד המבצע, יגאל אלון, להחזיר את כוחותיו אל הנגב, מעבר לגבול הבינלאומי. מועצת הביטחון קראה להפסקת הקרבות, וארצות הברית הזהירה את ישראל כי תפסיק את תמיכתה בה אם תמשיך במתקפה.

אל מול לחץ זה ויתר צה"ל על כוונתו להדוף את המצרים ברצועת עזה. עם סיום מבצע חורב ב-7 בינואר 1949 נמצא הנגב כולו בשליטת צה"ל, מלבד "כיס פלוג'ה" שנותר במצור. בזאת תמה למעשה הלחימה במלחמת העצמאות, אך טרם נסתיימה הפעילות הצבאית.

[עריכה] סיום המלחמה והסכמי שביתת הנשק

ערך מורחב – הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות

לאחר מבצע חירם לשחרור הגליל, חתימת "הסכם המפקדים" בגזרת ירושלים וגירוש המצרים מן הנגב במבצע חורב, נותרו על אדמת ישראל כוחות צבא ערביים במספר מקומות; כוחות מצריים ב"כיס פלוג'ה", כוחות סוריים במשמר הירדן שנכבשה וכן כוחות ירדניים בגזרת ים המלח ובאום רשרש וכוחות לבנון בראש הנקרה. מאידך נשארה מובלעת ישראלית בתחום לבנון עד נהר הליטני.

ב-24 בפברואר 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם מצרים וב-26 בפברואר יצא צבא מצרים מ"כיס פלוג'ה" וחזר לתחום מצרים.

ב-5 במרץ 1949 פתח צה"ל במבצע עובדה, שהיה מסע להשתלטות על הערבה ואילת שנכללו בתחום מדינת ישראל. המסע עבר ללא קרב וללא נפגעים. במקביל השתלטו כוחות צה"ל, ללא קרב, במסגרת מבצע יצוב על אזור עין גדי. ב-10 במרץ הגיעו כוחות צה"ל לאילת. מבצע עובדה סיים את הלחימה במלחמת העצמאות ובסיומו שיגרו הלוחמים מברק לממשלה:

"העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה ולי"א באדר, מגישות

חטיבות הנגב וגולני את מפרץ אילת למדינת ישראל"

ב-29 במרץ 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם לבנון. צבא לבנון פינה את ראש הנקרה וצה"ל פינה את המובלעת בשטח שתפס בלבנון עד נהר הליטני.

ב-3 באפריל 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם ירדן, לאחר שקודם לכן במסגרת מבצע עובדה לא גילתה ירדן התנגדות למהלך השתלטות ישראל על גזרת ים המלח, הערבה ואילת. לאחר חתימת ההסכם נותרו בשליטת ממלכת ירדן הרובע היהודי בעיר העתיקה, גוש עציון מדרום לירושלים ונוה יעקב ועטרות מצפון לה. ב-20 במאי 1949 נכנסו כוחות צה"ל לאום אל פאחם וישובי ואדי ערה, אשר בהסכם עם ירדן נמסרו לשליטת ישראל.

ב-20 ביולי 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם סוריה, וצבא סוריה פינה את משמר הירדן שנכבשה על ידו בראשית המלחמה. הייתה זאת הפעולה האחרונה במלחמה.

במסגרת ההסכמה כי קווי הפסקת האש יהיו לקווי שביתת הנשק, אבדה ישראל את השליטה בעיר העתיקה בירושלים, בגוש עציון, בעטרות ובנוה יעקב שמצפון לירושלים, בבית הערבה שלחוף ים המלח ובכפר דרום שברצועת עזה.

בהסכמי שביתת הנשק נקבע מנגנון פיקוח על הפסקת האש של משקיפי או"ם, באמצעות ארבע ועדות שביתת נשק מעורבות של נציגי ישראל ונציגי כל אחת מארבע המדינות שחתמו עמה על ההסכמים. חתימת הסכמי שביתת הנשק הפיחה בישראל רוח של תקווה כי בעקבותיהם יבואו הסכמי שלום, אך תוחלת זו נכזבה.

[עריכה] מבצעי מלחמת העצמאות

ערך מורחב – מבצעי צה"ל במלחמת העצמאות

במהלך מלחמת העצמאות ערך צה"ל עשרות מבצעים קרביים, ובנוסף נערכו מבצעים להטסת נשק לארץ.

[עריכה] חטיבות צה"ל במלחמת העצמאות

מאמר ראשי - חטיבות צה"ל במלחמת העצמאות

שש חטיבות ההגנה - גולני, גבעתי , כרמלי, אלכסנדרוני, קרייתי ועציוני ו 3 חטיבות הפלמ"ח - הראל, יפתח והנגב, היו לחטיבות צה"ל. בהמשך הוקמו 3 חטיבות חדשות - חטיבת עודד, חטיבה 7 הממוכנת וחטיבה 8 המשוריינת.

[עריכה] חיילי הגח"ל והמח"ל

גיוס חוץ לארץ (גח"ל) הוא השם שניתן לחיילים משארית הפליטה באירופה לאחר השואה, ממחנות המעפילים בקפריסין ומצפון אפריקה, שהובאו ארצה כמתנדבים להלחם במלחמת העצמאות, והוטלו לקרב מיד עם הגיעם לארץ. רבים מהם נפלו בקרבות לטרון ובקרבות אחרים, בטרם חויילו באופן מסודר, מבלי ששמם נודע ונקברו כאלמונים.

מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל) היו כ-3,000 מתנדבים מחו"ל בעלי נסיון צבאי שחשו להתנדב להגנת המדינה עם הקמתה, חלקם לא יהודים, ותיקי צבאות זרים, אמריקאים, בריטים ומדינות חבר העמים הבריטי וגם יוצאי צבאות אירופיים. תרומתם ניכרה במיוחד בחילות המקצועיים, חילות האוויר, הים, התותחנים והשריון. רוב טייסי הטייסות הראשונות של חיל האויר היו מאנשי המח"ל.

[עריכה] מפקדי צה"ל וראשי מערכת הביטחון במלחמת העצמאות

ערך מורחב – מפקדי צה"ל במלחמת העצמאות

[עריכה] ראשי צה"ל

• רב אלוף יעקב דורי: ראש המטה הכללי הראשון של צה"ל. עקב מחלה התקשה לפקד על הצבא במלחמת העצמאות, אך תרם רבות לארגונו.
• אלוף יגאל ידין: ראש אגף מבצעים במטכ"ל. בשל מחלתו של יעקב דורי היה ידין למעשה הרמטכ"ל במערכה נגד צבאות ערב.

[עריכה] ראשי המערכת האזרחית

• לוי אשכול: איש התיישבות וכספים. במלחמת העצמאות שימש למעשה כסגן שר הבטחון למעשה, מבלי שהיה זה תוארו הרשמי. עסק בארגון הצבא, ברכש, בתעשיה הצבאית, בהקמת חיל המדע ובבניית משורינים לצה"ל. היה ממארגני השיירה הגדולה שהגיעה ערב פסח תש"ח לירושלים הנצורה. טיפל בסלילת דרך בורמה.
• ישראל גלילי: ראש המטה הארצי (הרמ"א) האחרון של ההגנה. בראשית מלחמת העצמאות, לפני הכרזת המדינה עסק בארגון והקמת שירות האוויר שהפך להיות לחיל האוויר, וכן בהקמתם של השירותים שהפכו לאחר מכן לחילות השריון, הים והתותחנים. ב-3 במאי 1948 בוטל תפקיד הרמ"א. ראשי האגפים במטכ"ל הציגו לדוד בן גוריון אולטימטום בדרישה להחזיר את גלילי לתפקידו. בן גוריון הסכים להחזירו לתפקידו עד אשר מנהלת העם (הגוף המבצע העליון של היישוב בתקופה שבין החלטת האו"ם לבין הקמת המדינה) תקבע נהלים לניהול המלחמה ותקנים למפקדיה. ערב הכרזת המדינה השתתף גלילי בישיבת מנהלת העם שדנה בשאלה האם להכריז על הקמת המדינה. ביוני 1948 ניהל גלילי את המשא ומתן עם האצ"ל והלח"י עך צירופם לצה"ל. גלילי ניהל את המשא ומתן עם מנחם בגין על גורל אנית הנשק אלטלנה. כן עסק ברכש נשק מחו"ל. עם הקמתו הרשמית של צה"ל השתתף גלילי, ביחד עם דוד בן גוריון, בהשבעת סגל הפיקוד העליון של צה"ל.
• שאול אביגור (מאירוב): ממנהיגי היישוב. איש בטחון, רכש, מודיעין והעפלה. במלחמת השחרור מונה על ידי דוד בן גוריון לסגן שר הבטחון ועמד בראש משרד הבטחון. עסק רבות ברכש לצה"ל בימי המלחמה. בנו גור נפל במלחמה והוא החליף שם משפחתו לאביגור , כדי להנציח את זכר הבן.

[עריכה] אמצעי לחימה במלחמת העצמאות

ערך מורחב – אמצעי לחימה במלחמת העצמאות

עקב מחסור חמור בנשק בינוני וכבד, מקלעים תותחים קלים וכבדים, טנקים ומטוסי קרב, בראשיתה של מלחמת העצמאות, ניסו ההגנה ולאחריה צה"ל להשיג נשק מכל מקום שרק יכלו. הם רכשו נשק מכל הבא ליד וכן ייצרו באמצעות התע"ש נשק קל, חומרי נפץ, תחמושת, פצצות ותתי מקלע מסוג "סטן" ו"תמ"ת" . כתוצאה מכך היו בידיהם רובים, מקלעים ומרגמות מעשרות סוגים שונים - לרבות בריטיים, רוסיים ואפילו גרמניים. כן היו בידיהם משוריינים שנבנו בארץ על גבי שלדות של משאיות וכונו "סנדביצ'ים".

צבאות ערב, לעומת זאת, היו מצוידים היטב ועלו על צה"ל בכמות הנשק הכבד שלהם באופן ניכר. ב 15 במאי לערבים היו כ-40 טנקים, כ-300 תותחים ו-47 מטוסי קרב, לעומת טנק אחד, כ-30 תותחים וקומץ מטוסי סיור של צה"ל.

בהמשך המלחמה חל איזון בכמות הנשק בעקבות עסקאות רכש גדולות מצ'כוסלובקיה, ביניהן רכישת מטוסי קרב, וכן הברחת מפציצים מארצות הברית וכלי שריון ממקורות שונים. לאיזון תרמה רבות גם השמדת הציוד הערבי, ולקיחת חלק ממנו כשלל. ללא הסיוע הסובייטי דרך צ'כוסלובקיה, לא הייתה מצליחה מדינת ישראל, כפי שהצליחה, לפרוץ מעבר לקווי הפסקות האש הראשונות ולהגיע להישגים במלחמה.

[עריכה] הנופלים במערכה

[עריכה] ישראל

במערכה על עצמאות ישראל מיום החלטת עצרת האו"ם ועד לכריתת הסכמי שביתת הנשק, נפלו כ - 6,000 איש ואשה, מתוכם כ-2,000 אזרחים מתוך אוכלוסייה יהודית שמנתה בעת הכרזת המדינה כ-650,000 איש. בפי הנופלים שם המשורר נתן אלתרמן את מילות הנופלים לאומה:

"אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

[עריכה] ערבים

לכוחות הערביים אבדו בין 3,000 ל 15,000 לוחמים (סדירים ולא סדירים). אין מספרים מדויקים בנושא. אחת ההערכות לגבי החמושים שנהרגו בצד הערבי היא:

• מצרים 2000
• סוריה 1000
• ירדן 1000
• עיראק 500
• לבנון 500
• פלסטינים וערביי ישראל 3000
• סך הכל: 8000 נהרגו.

[עריכה] תוצאות המלחמה

[עריכה] מדינת ישראל

"הקו הירוק" נקבע כגבול הפסקת אש (בהסכמי רודוס) והפך בהדרגה לגבולה של מדינת ישראל דה פקטו. ישראל מעולם לא הכירה בקו הירוק , גבול שהיה גדול במידה ניכרת מזה שנקבע בתוכנית החלוקה, כגבולה המדיני, אך מרבית מדינות העולם רואות בו עד היום כגבול הבינלאומי.

שטחים שהוקצו בתוכנית החלוקה למדינה הערבית ועברו במהלך המלחמה לשליטת ישראל כללו, בין השאר: חלק ניכר מהגליל התחתון והמערבי כולל נהריה ועכו (המשולש בין נצרת לראש הנקרה), כפרי "המשולש" (ואדי ערה), הערים יפו, רמלה ולוד, פרוזדור ירושלים מורחב (אזור בית שמש וקרית גת), אזור בשפלה הדרומית (כולל אשדוד ואשקלון) ואזור גדול במערב וצפון הנגב כולל את באר שבע. סך הכול נוספו למדינה היהודית כ-5,700 קמ"ר שהם כ-21 אחוז משטחה של ארץ ישראל המנדטורית ( 27,000 קמ"ר).
השטח שנוסף הוא שטח איכותי ועתיר יחסית במשקעים, תוספת זו הכפילה למעשה את השטחים המתאימים לחקלאות לעומת השטחים בתוכנית החלוקה שכללו כ-9,600 קמ"ר של הנגב הדרומי במדינה היהודית.

בדיונים בין ישראל לפלסטינים הפך הקו הירוק כנקודת מוצא למשא ומתן בדבר הגבולות בהסדר הקבע.

[עריכה] שטח ואוכלוסייה בהשוואה לתוכנית החלוקה

בתום המלחמה היה שטחה של מדינת ישראל 20,770 קמ"ר שהם כ-77% משטחה של ארץ ישראל המנדטורית (27,000 קמ"ר). האוכלוסייה היהודית הגיעה לכ-1,000,000 נפש והאוכלוסייה הלא יהודית שנשארה בשטח מדינת ישראל מנתה כ-156,000 נפש.

לפי תוכנית החלוקה הוקצו למדינה היהודית כ-15,000 קמ"ר, המהווים 55% משטחה של ארץ ישראל המנדטורית. האוכלוסייה היהודית מנתה אז כ-600,000 נפש, כשבשטח שהוקצה למדינה היהודית נמצאים כ-400,000 תושבים ערבים: בערים המעורבות (צפת, טבריה וחיפה) והערביות (בית שאן ויבנה), בשטח העיר הערבית יפו (מובלעת ערבית בשטח יהודי), וכן במספר ניכר של כפרים ערביים.

לפני תוכנית החלוקה היו "בשליטה יהודית רק 6% משטח ארץ ישראל כולל שטחים שהיו רכוש לאומי בהיותם שייכים לקרן הקיימת לישראל" (מתוך דבריו של משה שרת בהרצאת-פתיחה לפני הוועדה המיוחדת של האו"ם בירושלים 17 ביוני 1947).

[עריכה] ירושלים

ירושלים, שעל פי תוכנית החלוקה הייתה אמורה להיות עיר בינלאומית , נחלקה לשניים כאשר ישראל החזיקה בחלקה המערבי (המודרני) ואילו ירדן החזיקה בחלקה המזרחי, שכולל גם את העיר העתיקה ואת הר הבית והכותל המערבי שבתוכה. גדר גבול ומעברי גבול הוקמו באמצע העיר. הר הצופים, על האוניברסיטה ובית הקברות שבו, נשאר מובלעת בשליטת ישראל בתוך העיר המזרחית. ישראל הכריזה על ירושלים כבירתה, והעבירה אל ירושלים המערבית את מוסדות השלטון.

[עריכה] המדינה הערבית

המדינה הערבית שהייתה אמורה לקום ממערב לירדן, על-פי תוכנית החלוקה, לא קמה. על חלק משטחה המיועד השתלטה ישראל, את החלק המזרחי ("הגדה המערבית") סיפחה ממלכת ירדן, ועל החלק המערבי (רצועת עזה) השתלטה מצרים, שמנעה מהערבים הפלסטינים להכריז על עצמאותם.

[עריכה] הפליטים הערבים

ערך מורחב – ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות

על פי הערכות, שכנו בשטח המנדט ערב הקמת מדינת ישראל כ-1,300,000 ערבים. 400 אלף מהם נשארו בשטחים שנתפסו על ידי צבא ירדן (מרבית יהודה ושומרון/"הגדה המערבית") וסופחו לממלכת ירדן בתום המלחמה. 150 אלף נותרו ברצועת עזה שנתפסה בידי צבא מצרים. בתחומי מדינת ישראל נותרו 150 אלף ערבים. ההערכות לגבי מספרם של הפליטים שמצאו מקלט בירדן, בסוריה ובלבנון נעות בין 600 אלף ל-750 אלף, אם כי יש גם טענות אחרות. הפליטים שנשארו ב"גדה המערבית" או הגיעו לירדן, זכו לאזרחות ירדנית בתום המלחמה. יתר הפליטים נותרו חסרי אזרחות, כיוון שהמנדט הבריטי כבר לא התקיים, והמדינות שאליהן נמלטו סירבו להעניק להם אזרחות. במקומות פזורתם השתכנו הפליטים במחנות צפופים, במבנים מאולתרים ורעועים, עם מערכות ביוב ומים לקויות וחיו מאז חיי עוני וחרפה. כל זאת כתוצאה מרצונם של שליטי ערב להנציח את בעיית הפליטים כנשק מדיני נגד מדינת ישראל.

[עריכה] החלטה 194

לקראת סיום המלחמה העבירה מועצת הבטחון של האו"ם את החלטה 194 הקוראת להקמת ועדת פיוס שבה שני הצדדים יגיעו להסכמה ביניהם על כל הנושאים השנויים במחלוקת. החלטה זו הייתה אנטי-ישראלית ברוחה שכן היא התעלמה ממעשי האיבה הערביים והשתמעה ממנה דרישה לתת לפלסטינים את זכות השיבה (סעיף 11). מתוקף החלטה זו גם הוקם אונר"א - ארגון שתפקידו לסייע לפליטים הפלסטינים אך בפועל רק הנציח את פליטותם ואת עוניים.

[עריכה] הפליטים היהודים

כ 700,000 פליטים יהודים ברחו ממדינות ערב בעקבות גל פרעות שנפתח כנגדם בעקבות נצחון ישראל על הערבים. רוב העולים הגיעו לארץ בתחילת שנות החמישים ונקלטו במעברות. ישראל מתחילה בקליטת עליה בתנאים קשים, תוך הנהגת מדיניות של כור היתוך וצנע כלכלי.

[עריכה] הקמת צה"ל

במהלך מלחמת העצמאות הוקם צבא ההגנה לישראל תוך פירוק שאר הארגונים הצבאיים היהודיים: לרבות ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י. בן-גוריון האמין שבמדינה ריבונית צריך להיות רק כוח חמוש אחד והוא הצבא הכפוף למרותה של המדינה. במהלך מלחמת העצמאות צה"ל רכש כלים ואמצעי לחימה והקים את חילותיו הבסיסיים: חיל האוויר, חיל הים, חיל הרגלים (חטיבת גולני), חיל השריון הישראלי (חטיבה 8), חיל התותחנים וחיל ההנדסה.

[עריכה] ראו גם

• חיל האוויר הישראלי במלחמת העצמאות

[עריכה] קישורים חיצוניים

• מלחמת העצמאות באתר הכנסת
• מלחמת העצמאות במט"ח: חלק א', חלק ב', חלק ג', כללי
• מלחמת העצמאות באתר חיל הים הישראלי
• מלחמת העצמאות באתר של חיל התקשוב חלק א', חלק ב'
• אתר לימודי לכיתות ג'-ה' על מלחמת העצמאות
• אתר לימודי על מלחמת העצמאות
• "באב אל ואד בדרך אל העיר" על ההשתפות של אגד בפריצה לירושלים

[עריכה] לקריאה נוספת

• דוד בן גוריון, יומן המלחמה: מלחמת העצמאות, ההוצאה לאור של משרד הבטחון, 1982.
• מטכ"ל, ענף היסטוריה, תולדדות מלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, 1959.
• זאב וילנאי, המערכה לשחרור ישראל, הוצאת הקרן הקיימת לישראל, 1949 .
• נתנאל לורך, קורות מלחמת העצמאות, הוצאת מסדה, 1958.
• רונן יצחק, שותפות ועוינות: עבדאללה, הלגיון הערבי ומלחמת 1948, הוצאת י"ל מאגנס וההוצאה לאור של משרד הביטחון, תל אביב 2006.
• אפרים תלמי, מה ומי: לכסיקון מלחמת העצמאות, הוצאת דבר, 1980.
• אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות - תש"ח-תש"ט - דיון מחודש, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 2004.
• יהודה ואלך, מדריך כרטא למלחמת העצמאות - מבצעים - אתרי קרבות - אתרי הנצחה, הוצאת כרטא, 2005.
• יואב גלבר, קוממיות ונכבה, הוצאת דביר, 2004.
• קרבות תש"ח, הוצאת מערכות, צבא ההגנה לישראל.
• לימור אבוניל, צבא ההצלה של אלקאוקג'י, עבודת גמר לתואר שני, אוניברסיטת בר אילן, 2005.
• משה שרת, בשער האומות 1946 - 1949, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1958.

מלחמות ישראל
העצמאות 1947-49 סיני 1956 ששת הימים 1967 ההתשה 1969-70 יום הכיפורים 1973 שלום הגליל 1982

ערך מומלץ