שיטת הממשל בישראל

שיטת הממשל בישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. בראש המדינה עומד נשיא המדינה, אך זה אינו מחזיק בסמכויות רבות ותפקידו הוא סמלי בעיקרו. ראש הממשלה ממונה על ידי הנשיא שבוחר לתפקיד את האדם בעל הסיכויים הטובים ביותר להרכיב ממשלה. הממשלה מורכבת על ידי ראש הממשלה, וחייבת בתמיכת הכנסת.

הרשות המחוקקת היא הכנסת, המורכבת ממאה ועשרים חברים ונבחרת בבחירות כלליות אחת לארבע שנים (או פחות במקרה שהכנסת מחליטה לפזר את עצמה). ההצבעה בבחירות לכנסת מתבצעת על פי המפלגה שבה בוחר כל אזרח לתמוך, כל מפלגה שעברה את אחוז החסימה (נכון להיום - זכתה במעל ל-2% מקולות הבוחרים) תזכה למספר מושבים יחסי לאחוז הקולות לו זכתה.

בשנות התשעים היה נסיון לשנות את שיטת הבחירות לבחירה ישירה, ולהפריד בין בחירת ראש הממשלה לבחירות מפלגה, כך שכל אזרח יצביע בשני פתקים - אחד לראשות הממשלה, ואחד לכנסת. בשיטה זו ראש הממשלה נבחר על ידי האזרחים, ולא על ידי הנשיא. שיטה זו גרמה להתפלגות קולות הבוחרים בין מפלגות רבות וגרמה לחוסר יציבות קואליציוניות ולכן נזנחה.

למרות שבהכרזת העצמאות התחייבו החותמים לכתיבת חוקה בתוך מספר חודשים, עד היום לא נכתבה חוקה למדינת ישראל, וזאת בשל חילוקי דעות פנימיים בנוגע לאופיה של המדינה. את תפקיד החוקה ממלאים חוקי יסוד הנקבעים על ידי הכנסת ומקבלים מעמד מיוחד.

[עריכה] נשיא המדינה

ערך מורחב – נשיא מדינת ישראל

בישראל, שהיא דמוקרטיה פרלמנטרית, לנשיא תפקיד ייצוגי בעיקרו, הוא מסמל את אחדות העם והינו העומד בראש המדינה. לנשיא סמכויות אחדות בתחום הטקסי, כגון חתימה על חוקים, הסמכת שגרירים של ישראל וקבלת כתבי האמנה של שגרירים זרים. הנשיא משתתף בטקסים רשמיים של המדינה ומייצג אותה כלפי חוץ.

סמכות מעשית חשובה של הנשיא היא הסמכות לחון אסירים ולקצוב את עונשם של אסירי עולם. בדרך כלל זהו הליך מנהלי שגרתי, אך לעתים נקלע הנשיא ללחצים פוליטיים עזים לשחרורם של אסירים מסוימים, כגון יהודים שהורשעו בטרור ו/או אסירים ערבים במסגרת עסקות שבויים.

כמו כן מטיל הנשיא את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת בעל הסיכויים הטובים ביותר להרכיב ממשלה עמידה (זהו, על פי רוב, ראש הסיעה הגדולה ביותר בכנסת). וכן מורה הנשיא על פיזור הכנסת לבקשתו של ראש הממשלה.

[עריכה] הרשות המבצעת

ערך מורחב – ממשלת ישראל

ממשלת ישראל היא הרשות המבצעת של מדינת ישראל. בראשה עומד ראש הממשלה, וחברים בה שרים אשר בידי ראש הממשלה הסמכות למנותם ולפטרם. בידי ממשלת ישראל הסמכות ברוב ההיבטים הממלכתיים והציבוריים, והיא מייצגת את מדינת ישראל כלפי חוץ. שני לראש הממשלה הוא ממלא מקום ראש הממשלה אשר לו סמכויות סטטוטוריות, בעיקר בעת העדרותו של ראש הממשלה, בניגוד לתפקיד סגן ראש הממשלה אשר הינו תפקיד סמלי בלבד.

מאז שנת 1968 מוסדרות בחירתה וכהונתה של הממשלה באמצעות חוק יסוד: הממשלה.

במשך שנים אחדות התקיימה בחירה ישירה של ראש הממשלה, מתוך מגמה לשנות את השיטה הפוליטית, אך מטעמים שונים היא לא צלחה ובוטלה.

במרבית שנות המדינה (וגם כיום) מוטלת הקמת הממשלה על-ידי נשיא המדינה על מי שהומלץ על-ידי רוב הסיעות בכנסת. להקמת הממשלה נדרש ראש הממשלה לקבל את אמון רוב חברי הכנסת, ולכן טבעי הדבר להקים קואליציה של מפלגות אחדות (במה שכונה "מעשה מרכבה") ולמנות את ראשי המפלגות לשרים, ובכך לקבל את אמון הכנסת. אם זאת, היו מספר יוצאי דופן בהם מונו אנשים מקצועיים לתפקיד שרים ולא חברי כנסת. התפתחה נורמה ציבורית ששרים מתפטרים מחברותם בכנסת, על מנת לפנות מקום לחברי כנסת בתחתית הרשימה המפלגתית שלהם. החל משנות ה-90 רוב הקואליציות היו צרות, אך פעמיים הוקמה ממשלת אחדות לאומית, שכללה חלק ניכר מסיעות הכנסת, שראשי המפלגות הגדולות (ליכוד ועבודה) כיהנו בה כראשי ממשלה ברוטציה.

[עריכה] הרשות המחוקקת

ערך מורחב – הכנסת

משכן הכנסת

הכנסת היא הפרלמנט - הגוף המחוקק במדינת ישראל. היא קיבלה את שמה משמה של אספת זקני העם בתקופת הממשל הפרסי בארץ ישראל - הכנסת הגדולה. בכנסת חברים 120 חברים, אשר נבחרים אחת לארבע שנים בשיטת בחירות יחסית. בראש הכנסת עומד יושב ראש הכנסת, שנבחר לתפקידו מקרב חברי הכנסת, והוא לרוב בא מהמפלגה החזקה שבקואליציה.

הכנסת הראשונה נבחרה כאספה המכוננת ב-25 בינואר 1949. הכנסת הראשונה נבחרה כמוסד שהיה אמור לכונן חוקה למדינה, אולם באותו מושב הוחלט שלא לכונן אותה מיידית, אלא לחוקק חוקי יסוד שיצטרפו לכדי חוקה בבוא הזמן. ייתכן שזו הייתה טעות, מאחר שעד היום ניטשים ויכוחים מרים על זכויות האדם בישראל בעיקר בנושאי דת וזכויות הפרט.

תפקידה המרכזי של הכנסת הוא החקיקה, ובתחום זה השיגה הכנסת יבול רב, בדמותם של חוקי מדינת ישראל. ראו בעניין זה: החקיקה בישראל.

בבחירות לכנסת רשאי להצביע כל אזרח ישראל שמלאו לו 18 שנה. כל אזרח שמלאו לו 21 שנה רשאי להיות מועמד לכנסת, למעט עובדי מדינה, שופטים ואנשי צבא. לאנשי צבא אף יש תקופת צינון המעוגנת בחוק, אם כי יש טוענים שאינה ארוכה במידה מספקת.

החלטותיה של הכנסת, כגון אישורו של חוק או הצבעת אי אמון, מתקבלות באמצעות הצבעה במליאת הכנסת. ההחלטה מתקבלת בקולותיהם של רוב חברי הכנסת המשתתפים בהצבעה, ולעתים מדובר במספר חברי כנסת קטן להפליא. בנושאים מסוימים, כגון שינוי חלק מחוקי היסוד, נדרש רוב של 61 חברי כנסת.

[עריכה] הרשות השופטת

ערך מורחב – המשפט בישראל

ערך מורחב – בתי המשפט בישראל

הכניסה להיכל המשפט בחיפה, שהינו בין המודרניים והמפוארים במבני מערכת בתי המשפט בישראל

מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, בעלת שיטת משפט עצמאית, המושפעת מן המשפט המקובל, אך עם זאת בעלת מאפיינים ייחודיים משלה. לצד שיטת המשפט הישראלית מכיר הדין הישראלי במעמדו המיוחד של המשפט העברי כמו גם במעמדן של שיטות משפט דתיות אחרות, במיוחד בתחום דיני משפחה. במדינת ישראל אין חוקה פורמלית, ועקרונות הבסיס של השיטה, במיוחד לאחר המהפכה החוקתית, נלקחים מקובץ חוקי יסוד שחקיקתם טרם נשלמה, כמו גם מפרשנות החוק על פי מושגי יסוד בסיסיים הנובעים מעצם היות המדינה מדינה יהודית ודמוקרטית. במדינה נהוגה הפרדת הרשויות.

בית משפט היא ערכאה לה נותנת המדינה סמכות שפיטה כללית. בישראל פועלת מערכת בתי המשפט האזרחיים, ולצידם בתי דין דתיים, בתי דין לעבודה, בתי דין צבאיים, בתי משפט מינהליים. ליד בתי המשפט פועלת מערכת ההוצאה לפועל.

ככלל, סמכות שיפוט בעניין כלשהו במדינת ישראל תהא נתונה לאחד משלושת הערכאות של בתי המשפט, אלא אם כן, ניתנה סמכות זו לבית דין (ובלעז - "טריבונל"). ניתן לומר באופן כללי כי "בית משפט" הינו חלק ממערכת בתי המשפט הכללית של המדינה, בעוד ש"בית דין" דן בעניין מסוים, ובדרך כלל לפי מערכת דינים מיוחדת ושונה ממערכת החוקים הרגילה.