צום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

צום - המנעות רצונית מאכילה ולעתים אף משתייה למשך פרק זמן מוגדר מראש.

תוכן עניינים

1 הסיבות לצום
2 הצום בדתות
3 ראו גם
4 קישורים חיצוניים

[עריכה] הסיבות לצום

הצום נעשה, לעתים קרובות, מהסיבות הבאות:

דת - ציווי או טקס דתי
רפואה - עקב מצב רפואי, לעתים לפני ניתוח או בדיקה; לעתים מסיבות בריאותיות אחרות, לדוגמה ניקוי הגוף מחומרים מסוימים.
מחלה - במצב של מחלה חזקה לעיתים ישנה תגובה ספונטנית של צום. מצב זה ידוע גם אצל בעלי חיים, שיכולים לגווע ברעב אף בשל כאבי שיניים למשל.
מצב נפשי - מצב שבו האדם מאבד את החשק שלו לאכול לדוגמה במצב של דיכאון כבד.
אמצעי לחץ חברתי-התנהגותי. מכונה גם שביתת רעב. אמצעי זה עשוי להתקיים למשל במשא ומתן, לעתים עד לכניעת הצד השני וללא הגבלת זמן מראש.

הצום מלווה אצל רוב האנשים בתחושת רעב ובתשישות ואצל חלק מהאנשים אף בכאבי ראש ותופעות גופניות נוספות. האדם הצם שרוי לרוב במתח פסיכולוגי, בשל השינוי שהוא חווה, במיוחד כאשר ישנה מחוייבות דתית או חברתית להמשכת הצום לפרק זמן קבוע. ישנם הרגלי אכילה מסוימים המקילים על הכניסה אליו ועל היציאה ממנו. לעיתים דוקא צום עלול לגרום לעליה במשקל, כאשר הארוחות שלפני ואחריו גדולות במיוחד.

[עריכה] הצום בדתות

[עריכה] הצום ביהדות

ערך מורחב – תענית

ביהדות קיימים כמה ימי צום. פרט לאחד מהם, שמקורו בציווי בתורה - יום הכיפורים, שאר ימי הצום מציינים אבל, ונקבעו לאחר חורבן בית המקדש הראשון (למעט צום תענית אסתר, שאינו מציין אבל). ביהדות, לעתים קרובות כרוך הצום בביטויי צער ואבלות נוספים, כגון לבישת שק. (יואל ב' 12; יונה ג' 7-8; תהלים ל"ה 13; אסתר ד' 3). ביום כיפור ובתשעה באב אף יש עוד ארבעה איסורים בנוסף לצום: רחיצה, שיכה, קיום יחסי מין, ונעילת נעלי עור.

אלה ימי הצום ביהדות :

שבעה עשר בתמוז, בו הובקעה העיר ירושלים;
תשעה באב, בו חרבו ירושלים ושני בתי המקדש, וכן ארעו אסונות נוספים, כדוגמת חורבן ביתר ועוד ;
ג' בתשרי – צום גדליה;
עשרה בטבת – שבו באה ירושלים במצור;
י"ג באדר - תענית אסתר ;
יום הכיפורים, בתאריך י' בתשרי, הנחשב ביהדות כיום גזירת הדין, היום הקדוש בשנה ("יומא" - היום).

בניגוד לימי הצום האחרים, מטרת הצום ביום הכיפורים איננה אבלות, אלא עינוי הגוף לצורך התעלות והיטהרות הנפש.

צומות נוספים הם תענית שובבי"ם, הנהוגה במשך שישה שבועות, בימי שני וחמישי שבין פרשת שמות לבין פרשת משפטים (השם שובבי"ם הוא ראשי תיבות של שמות פרשת השבוע בתקופה זו: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים). מנהג נוסף שמקורו בקבלה, הוא לצום ברוב ימי שני וחמישי של רוב ימות השנה, מנהג זה קיים בקהילות הספרדיות, במיוחד אצל הזקנים והמקובלים. מנהגים אלו אינם חובה הלכתית אלא מנהגי חסידות.

הבהרה: ויקיפדיה אינה מקור לפסיקת הלכה.

[עריכה] הצום בנצרות

בדת הנוצרית אין ציווי לצום מלא מאכילה ושתיה. עם זאת הצום הוא מעשה מקובל כמעשה הסתגפות, צער ואבל. הזרמים השונים בנצרות נבדלים במידת ההגבלות שהם מטילים על אכילה, ובתכיפות המועדים שבהם מתקיימות ההגבלות. בנצרות האורתודוקסית ההגבלות האלה שכיחות וגם בנצרות הקתולית יש מועדים רבים הכוללים הגבלות ממין זה. בכנסיות הפרוטסטנטיות, לעומת זאת, אין כמעט מועדים שבהן מצווה המאמין להגביל את עצמו באכילה.

בנצרות הקתולית ובנצרות האורתודוקסית יש הגבלות על אכילה במועדים מסוימים:

בנצרות הקתולית נהוג להימנע מאכילת בשר ומוצריו בכל יום שישי בשבוע, לאות אבל על כך שישו נצלב ביום שישי (לפי הברית החדשה). עם זאת, מותר למאמין הקתולי לאכול בשר בימי שישי אם הוא מביע את האבל בדרך אחרת.
הקתולים והאורתודוקסים מתנזרים מאכילת בשר וממתקים במשך 40 יום לפני חג הפסחא. התקופה אינה רצופה, כיוון שהיא אינה כוללת את ימי ראשון. ספירת 40 הימים מתחילה תמיד ביום רביעי, המכונה "יום רביעי של האֶפר". לפני תחילת 40 ימי ההתנזרות מבשר, מקובל אצל הקתולים לחגוג את הקרנבל ואת מרדי גרא.
ביום שישי הטוב, יום השישי האחרון לפני חג הפסחא, מקובל אצל הקתולים לאכול רק לחם ומים כביטוי לאבל כבד. יום שישי זה נחשב יום זיכרון ליום שבו נצלב ישו.
בחלק מהקהילות האורתודוקסיות מקובל להתנזר מכל מאכל ומשקה במשך 12 שעות, מחצות הלילה ועד שעת הצהריים, בכל אחד מ-40 ימי האבל שלפני חג הפסחא.

[עריכה] הצום באיסלאם

בדת המוסלמית ישנו חודש שלם (חודש הרמדאן) שבו צמים לגמרי ביום, ואילו בלילה אוכלים סעודה חגיגית. באיסלאם, בעיקר באיסלאם הסוני, נהוגים גם צומות רשות. המרכזי בהם הוא צום עשוראא, ביום העשירי לחודש מוחרם, החודש המוסלמי הראשון. זהו צום מלא בן 24 שעות, אולם אין חובה לקיימו. קיום הצום הוא ביטוי לאדיקות דתית, או פיצוי על ביטול צום רמדאן עקב מחלה, נסיעה וכיוצא באלה.

צום נוסף הנחשב מומלץ אך אינו חובה, וקיומו הוא ביטוי לאדיקות דתית, הוא צום בחודש שוואל, החודש העשירי בלוח השנה המוסלמי. מוסלמים אדוקים בוחרים שישה ימים בחודש שוואל וצמים בהם כמעין המשך לצום רמדאן (הוא החודש התשיעי בלוח המוסלמי). מסורות מוסלמיות אומרות מפי מוחמד, כי מי שצם ברמדאן ובשישה ימים מחודש שוואל, נחשב כמי שצם שנה שלמה.