הפלנגות הנוצריות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
  |
| עימותים עיקריים: |
| מבצע ליטני | מלחמת לבנון (מבצע שלום הגליל) |
| מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה |
| הכוחות בסיכסוך: |
| צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות |
| אש"ף | אמל | חיזבאללה | סוריה | צבא לבנון |
| יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון) |
| מושגים: |
| רצועת הביטחון | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד |
| חוות שבעא |
| אישים ישראלים בולטים: |
| יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר |
| אריאל שרון | רפאל איתן | מפקדי מלחמת לבנון | אהוד ברק |
| אישים לבנוניים נוצרים: |
| סעד חדאד | אנטואן לאחד | באשיר ג'ומאייל |
| אישים לבנוניים מוסלמים: |
| עבאס מוסאווי | חסן נסראללה | מוחמד חוסיין פדלאללה |
| אישים ערביים: |
| חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל |
| רקע הסטורי: |
| גדר הצפון |
| ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון |
מפלגת הכתאיב הסוציאל-דמוקרטית הלבנונית (בערבית: حزب الكتائب اللبنانية) הידועה יותר בשם הפלנגות[1], היא מפלגה פוליטית וארגון גרילה בלבנון.
ראשית המפלגה בארגון נוער שהוקם בידי פייר ג'ומאייל ב-1936 בהשראת מפלגות הפלנחות הפשיסטיות. למפלגה נודעה השפעה רבה במהלך מלחמת האזרחים בלבנון (1975-1990) בזכות הכוח הצבאי המשמעותי שלה - הפלנגות, שהיו הלוחמים העיקריים ב"פלג השמרני".
עם הפלישה הישראלית ללבנון, שיתפו הפלנגות פעולה עם ישראל, וכך הפכו למפלגה החזקה ביותר בלבנון. לאחר המלחמה, נוכח תדמית של "משתפי הפעולה עם ישראל" שדבקה באנשי הפלנגות, ומספר אירועי טבח שביצעו בפלסטינים בלבנון, ירד כוחה של המפלגה.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] הקמת המפלגה וימיה הראשונים
הפלנגות הוקמו על ידי פייר ג'ומאייל, שארל חילו, ג'ורג' נקאשה ואחרים בנובמבר 1936, כארגון ספורט צבאי-למחצה לנוער מרוני. מרבית חבריה באותה עת היו בני נוער נוצרים מאזור הר הלבנון וסטודנטים נוצרים בביירות. פייר ג'ומאייל שאב את השראתו מארגון הפלאנחות הספרדיות הפשיסטיות, אשר עם חבריו נפגש כשהשתתף באולימפיאדה בברלין כספורטאי. בראשית דרכה של התנועה התנהל מנהיגה כרודן, בהתאם לרוח הפשיזם, ועד היום ההצדעה במפלגה מתבצעת במועל יד.
בתחילה, תמכה התנועה בהמשך המנדט הצרפתי על לבנון, אולם לאחר מכן החלה לצדד בעצמאותה של לבנון, ולפיכך הורה הנציב הכללי הצרפתי על פירוק התנועה ב-1942. התנועה הוקמה מחדש עם עזיבת הצרפתים ב-1943. למרות היחסים המתוחים בין הממשל הצרפתי לפלנגות, התנועה המשיכה להיות "פרנקופילית" ופרו-מערבית. כך למשל, ביטאונה של המפלגה יצא לאור במשך שנים בערבית ובצרפתית.
ב-1949, עם חשיפת שאיפתה של סוריה להשתלט על לבנון, נחרדו הנוצרים ממהלך זה, מתוך חשש מהפכתם למיעוט במדינה הסונית הגדולה. החל משנה זו גדל מספר תומכיה של התנועה, ובהתאמה מספר חבריה.
[עריכה] תפיסת העולם בעבר
מוטו המפלגה הוא "האל, המולדת והמשפחה" (גם כיום), ומדיניותה הדגישה את לאומיותה של לבנון ואת שורשיה הפניקים, המבדילים אותה משאר מדינות ערב. מדיניותה הכלכלית היא אנטי-קומוניסטית, והיא תומכת ביוזמה פרטית ובכלכלה חופשית. הכתאיב נקטה תמיד קו אנטי-פלסטיני, והתנגדה גם לגל הפאן ערבי שסחף את המזרח התיכון החל משנות ה-50.
באותה עת, בהתאם לעמדה הנוצרית, הייתה המפלגה מעוניינת בשימור הסטטוס קוו, והתנגדה לעריכת מפקד אוכלוסין נוסף. זאת, מכיוון שהמוסלמים - שהתרבו בקצב מהיר יותר, הפכו את הנוצרים למיעוט, אך בחלוקת השלטון עדיין היוו הנוצרים רוב, מאחר שהחלוקה נקבעה על פי מפקד אוכלוסין מ-1932.
[עריכה] במלחמת האזרחים ב-1958
השפעת הפלנגיסטים הייתה מוגבלת בימיה הראשונים של עצמאות לבנון, והיא נתמכה בעיקר על-ידי תושבי הר הלבנון הנוצרים, מעמד הביניים והשכבות החלשות. במהלך שנות ה-50 הראשונות, החלה הכתאיב בחימושה של המיליציה שלה, הפלנגות. עם פרוץ מלחמת האזרחים הראשונה בלבנון ב-1958, הפכה הכתאיב למייצגת הראשית של הנוצרים הלבנונים, והצליחה לעשות שימוש בכוחה הצבאי כדי לשפר את מעמדה הפוליטי. כך, על רקע משבר שפקד את נשיא לבנון דני שמעון כאשר צבא לבנון סירב להתעמת עם המפגינים המוסלמים בביירות, התגייסו הפלנגות לעזרתו של שמעון, ופיזרו את ההפגנות.
לאחר המלחמה, תוך שימוש נבון באלימות ושביתות, הצליחו הפלנגות להפיל את ראש הממשלה רשיד כראמה, ולהביא למינויו של פייר ג'ומאייל לאחד מארבעת שרי הקבינט. שנתיים לאחר מכן נבחר ג'ומאייל לפרלמנט הלבנוני. עם תום העשור החזיקו הפלנגיסטים בתשעה מושבים בפרלמנט (מתוך 99), והיוו אחת מהקבוצות הגדולות בפוליטיקה הלבנונית, הידועה בפלגנותה הרבה.
[עריכה] עימותים עם אש"ף והתעצמות
החל מסוף שנות ה-60 ועד תחילת מלחמת האזרחים בלבנון ב-1975 התרחשו מספר עימותים חמושים בין הפלנגות ללוחמי אש"ף על רקע התבססות הארגון הפלסטיני בלבנון, ובייחוד לאחר אירועי ספטמבר השחור בירדן.
למרות שפייר ג'ומאייל קיבל את הסכם קהיר של 1969 עם אש"ף, במסגרתו הורשו הפלסטינים לפעול מלבנון ולהחזיק את נשקם בתוך המחנות, הרי שתמיכתו נבעה מהסעיף בהסכם שחייב את אש"ף לכבד את חוקי לבנון ואת ריבונותה. אולם, במהרה התברר כי אש"ף אינו מתכוון למלא את חלקו בהסכם, ומספר עימותים פרצו בין צבא לבנון למיליציה הפלסטינית. אש"ף החל לבסס נוכחותו באזורים בעלי רוב נוצרי, להקים מחסומים במקומות אלו, וב-1970 אף חטפו אנשיו (ולאחר מכן שחררו) את בשיר ג'ומאייל, בנו של פייר ג'ומאייל, מנהיג הכתאיב.
בחשש גובר ראו הנוצרים את כניסתם ההמונית של פלסטינים אנשי אש"ף ללבנון, לאחר גירושם מירדן בעקבות אירועי ספטמבר 1970. הנוצרים חששו הן בשל הפרת האיזון הדמוגרפי לרעתם, והן בשל העובדה כי מרבית הבורחים היו חמושים, שיכלו להוות (ולבסוף כך היו) כוח-נגד למיליציות הנוצריות בלבנון. מספר עימותים פרצו בתקופה זו בין הנוצרים לפלסטינים, ולבסוף הבינו ראשיה של מפלגת הכתאיב כי יש צורך לחזק את המיליציה שלהם. החל מ-1973 החלו הפלנגות לאגור כלי נשק, להתחמש גם בנשק כבד, ולנהל אימונים קבועים. גם מפלגות נוצריות אחרות, כדוגמת הנמרים של המפלגה הלאומית ליברלית, החלו לחזק את המיליציות שלהן. כך נכנסו הפלנגות מוכנות באופן יחסי לעימות עם המחנה הרדיקלי ב-1975, עם 20,000 חברים וכ-8,000 לוחמים.
[עריכה] במהלך מלחמת האזרחים בלבנון
בשלב הראשון של הלחימה התרכזו הפלנגות בהגנה על השכונות הנוצריות בלבנון ובתקיפת מעוזיהם של הפלסטינים באזור. עם התרחבות הלחימה אל מחוץ לביירות צברו הפלנגות, בהנהגת פייר ג'ומאייל ושני בניו, בשיר ואמין, כוח רב והרחיבו את מחנות האימונים. הפלנגות (והמילציות המרוניות האחרות) זכו לתמיכתן של בלגיה, מערב גרמניה ואיראן (תחת שלטון השאה).
בסוף השלב הראשון של מלחמת האזרחים החלו מנהיגי הפלנגות לקרוא לחלוקת המדינה הלבנונית. תוכניתם הייתה להקים מדינה מרונית נפרדת, אשר תכלול את הר הלבנון, לבנון הקטנה, המולדת ההיסטורית של המרונים ושני אזורים נוספים בעלי משמעות מדינית, כלכלית וגיאוגרפית: החוף ומזרח ביירות.
על רקע התחממות היחסים בין ישראל לנוצרים בלבנון החל משנת 1975, בה ישראל פתחה במדיניות הגדר הטובה, החל צה"ל לסייע למיליציות הנוצריות ולחמשן. עם כניסת צה"ל למלחמת האזרחים במבצע שלום הגליל פעלו הפלנגות לצד ישראל, ולוחמיהן זכו לאימונים ונשק ממנה.
הפלנגות הפכו למפלגה החזקה בלבנון לאחר הפלישה הישראלית ב-1982, ובשיר ג'ומאייל נבחר לנשיא לבנון על ידי הפרלמנט באוגוסט 1982. בחירתו נתמכה בסיוע של ישראל, שקיוותה כי ג'ומאייל יחתום על הסכם שלום עמה. אולם ג'ומאייל נרצח בהתנקשות פחות מחודש לאחר בחירתו (על פי מרבית ההערכות בהכוונת מנגנוני המודיעין הסוריים), בטרם הספיק להגיע להסכם, ואחיו אמין ג'ומאייל ירש אותו על כס הנשיאות. באותה תקופה סברו רבים כי אמין ג'ומאייל חסר את הכריזמה והיכולת הצבאית של אחיו בשיר, וגם את הניסיון הפוליטי העשיר של אביו פייר, והוא נקלע לקשיים בניסיון לאחד סביבו את העם הלבנוני ואת מפלגת הכתאיב.
התפתחות נוספת שהחלישה את מעמדן של הפלנגות וגרמה להן להצטייר כמשתפות פעולה עם ישראל, הייתה חתימת הסכם ב-17 במאי 1983 בין נשיא לבנון אמין ג'ומאייל, ישראל וארצות הברית[2] שקבע כי "מצב המלחמה בין ישראל ללבנון הסתיים, ואינו קיים עוד", וכך היווה הסכם שלום בין המדינות; נטען כי ישראל וארצות הברית הפעילו מכבש לחצים על ג'ומאייל כדי שישלים עם ההסדר. מוסלמים לבנונים רבים ראו בהסכם ניסיון של ישראל לזכות בשליטה קבועה על דרום לבנון, וההסכם הצטייר בעולם הערבי כהסכם כניעה כפוי[3].ג'ומאייל נסוג מהסכם זה מאוחר יותר בעקבות לחץ מוסלמי וכלל ערבי שראה בו שליט בובה של ישראל ובוגד בעמו.
[עריכה] יחידת הקומנדו SKS
ה-SKS (מצרפתית: Section Katâ'ib de Sécurité, מחלקת הבטחון של הכתאיב) הוקמה ב-1976 במימון סורי[4], כיחידה מובחרת בת אלף לוחמים, הכפופה לבשיר ג'ומאייל. ג'ומאייל השתמש בה להכנעת מנהיגים מקומיים ולביסוס שליטתו במזרח ביירות. לאחר רציחתו של ג'ומאייל הפך סמיר ג'עג'ע למפקד היחידה. ה-SKS נלחמו בדרך כלל באזור הבירה הלבנונית (ובמחנות הפליטים הפלסטיניים הסובבים את העיר), אולם לעיתים "הושאלו" גם לזירות אחרות (למשל, לדרום לבנון). היחידה הייתה ידועה לשמצה בשל חבריה ה"בריונים", שהטילו את חתיתם על הלא-נוצרים בלבנון, שלחמו ביחידה[5].
[עריכה] אירועי טבח שביצעו
דימוים של לוחמי הפלנגות כפושעים ורוצחים התחזק נוכח הרקורד הארוך של מעשי הטבח שביצעו במוסלמים לבנונים ובפלסטינים במהלך המלחמה.
"השבת השחורה"
האירוע הבולט הראשון התרחש בביירות ב-6 בדצמבר 1975 וזכה לכינוי "השבת השחורה". במהלך השבת עצרו אנשי פלנגות את העוברים והשבים במחסומים זמניים שהקימו, וערפו את ראשו של כל מוסלמי או פלסטיני שעצרו במקום.
טבח קרנטינה
אירוע אלים נוסף התרחש זמן קצר לאחר מכן, ב-18 בינואר 1976, בשכונת קרנטינה במזרח ביירות, שהייתה מובלעת של אש"ף באזור הנוצרי של העיר. באירוע שזכה לכינוי "טבח קרנטינה" השתלטו לוחמי הפלנגות על השכונה, שבה חיו בעיקר מוסלמים, כורדים וארמנים, טבחו כאלף מתושבי המקום וגרמו למנוסתם של השאר.
טבח תל א-זעתר
מחנה הפליטים הפלסטיני תל א-זעתר בפאתי ביירות, שהיה מעוזו העיקרי של אש"ף, נהרס כליל בקרבות ארוכים במהלך שנת 1976. לטענת הפלסטינים, עם נפילת המחנה ב-12 באוגוסט 1976 נטבחו כאלפיים מתושבי המקום.
טבח סברה ושתילה
מעשה הטבח המפורסם ביותר שביצעו הפלנגות הנוצריות התרחש בין ה-16 ל-18 בספטמבר 1982 במחנות הפליטים הפלסטינים סברה, שתילה, בורג' אלבראג'נה ואלפאכהאני במערב ביירות. אנשי הפלנגות, שהוסעו למקום על ידי כלי רכב צה"ליים, רצחו כ-700 מתושבי המקום בסדרת אירועים שנודעה בשם "טבח סברה ושתילה" ואשר גררה תגובות בינלאומיות קשות ביותר. ייחודו של טבח זה היה היתפסותה של ישראל כמעורבת בו, לאור התעלמות ההנהגה הישראלית מההשלכות החמורות שעלולות היו להיגרם מהכנסתם של לוחמי פלנגות למחנות פליטים פלסטיניים, לנוכח מקרי העבר.
[עריכה] בעלי ברית במהלך המלחמה
בדומה למשתתפות אחרות במלחמת האזרחים בלבנון, שהתאפיינה בשינויי בריתות מהירים ובלתי צפויים, שינתה מפלגת הפלנגות את בריתותיה מספר פעמים במהלך המלחמה. חילופי בעלי הברית נבעו לעתים משינוי עמדה בקרב גורמים אחרים, לפעמים בשל שינוי בנסיבות, ולעתים בשל שינוי גישה בהנהגת המפלגה, שהפגינה פרגמטיות רבה בהקשר זה.
בתחילת המלחמה שללה המפלגה כל התערבות זרה בלחימה, אולם עם נצחונותיהם הראשונים של הפלסטינים, ובייחוד הטבח שביצעו בדאמור, החלו הנוצרים (ובכלל זה הפלנגות) לתמוך במעורבות סורית. לאחר כניסתה של סוריה ללבנון לחמו הפלנגות יחד עם הסורים נגד הפלסטינים (לאסד היו אינטרסים משלו להתנגד לפלסטינים). ב-1976 אפשרה סוריה לפלנגות לתקוף אזורים שהיו בשליטתה ולהטיל מצור על מחנה הפליטים הפלסטיני תל א-זעתר. ב-12 באוגוסט המחנה נפל, והפלנגות רצחו כ-2,000 איש במקום.
אולם במהרה נעכרו היחסים בין סוריה לבין הפלנגות, על רקע התנגשות אינטרסים: שאיפותיו הפוליטיות הגדלות של בשיר ג'ומאייל מחד, ורצונה של דמשק להבטיח את שליטתה על המיליציות הנוצריות מאידך. כך, בתחילת 1978 פרצה "מלחמת מאת הימים" בין הצבא הסורי למיליציה. עימותים כבדים התנהלו בין הצדדים בפיאדיה ובאשרפיה, ולאחר מכן התפשטו למזרח ביירות ולהר הלבנון. לקראת הבחירות לנשיאות בפרלמנט הלבנוני ב-1982 החלה סוריה לבחוש בזירה הפוליטית בניסיון להבטיח את בחירתו של עושה דברה, סולימאן פרנג'יה. ג'ומאייל, שראה בעצמו מועמד לתפקיד הרם, היה זקוק לניצחון צבאי לפני הבחירות, והכוחות הלבנוניים (שבאותה העת כללו בעיקר לוחמי פלנגות) תקפו באפריל 1981 את זחלה, על מיקומה האסטרטגי בהרים המשקיפים על ביירות ועל כביש ביירות-דמשק. במהלך הלחימה נעזר ג'ומאייל בהפצצות אוויריות ישראליות שזימן.
עם כניסתה של ישראל למלחמה ב-6 ביוני 1982 איפשרו "הכוחות הלבנוניים" את ההתקדמות הישראלית לביירות, על רקע התנגדותם הגוברת לכיבוש הסורי. עם הגעת צה"ל לבירה ביצעו הפלנגות את טבח סברה ושתילה, שהטביע אות קין על המיליציה עד היום. ב-23 באוגוסט, לאחר התערבות ישראלית, נבחר בשיר ג'ומאייל לנשיא. ישראל גם הבטיחה את בחירתו של אחיו אמין ג'ומאייל תחתיו, לאחר ההתנקשות בג'ומאייל ב-14 בספטמבר.
עם נסיגתה של ישראל לרצועת הבטחון נחלשה המיליציה ככוח צבאי, במקביל להיחלשותה הפוליטית של המפלגה כשברקע הדימוי הבעייתי שדבק בה בעקבות הסכם האי-לוחמה עם ישראל ואירועי הטבח בפלסטינים. המיליציה ניסתה להתרחק מדימוי זה, ולטענתה ניתקה את קשריה עם ישראל.
[עריכה] בזירה הפנים-נוצרית
בתחילת הלחימה הצטרפה המפלגה לחזית הפוליטית של המחנה השמרני במלחמה, החזית הלבנונית, והמיליציה שלה - הפלנגות, הצטרפה למיליציה של החזית - הכוחות הלבנוניים, שהורכבה גם מבריגדת מרדה, שומרי הארזים והנמרים.
כמקובל בפוליטיקה הלבנונית, במהרה התגלעו מחלוקות בין מרכיבי "הכוחות הלבנוניים". חלקן נבעו מקרבתה של משפחת ג'ומאייל לישראל, התנהלותה הפלילית של המשפחה[6], ועמדתן הפרו-סורית של מפלגות מסוימות; אולם, הסיבה העיקרית הייתה נסיונותיו של בשיר ג'ומאייל להשתלט על "הכוחות הלבנוניים". בשיר, שהיה מפקדה של המיליציה המאוחדת, רצה להפוך למנהיגם הבלתי-מעורער של הנוצרים בלבנון, ושאף להפוך את המיליציה לכוח הנוצרי הלוחם היחידי, תוך ביטול נאמנותם של לוחמי "הכוחות" ליחידותיהם המקוריות.
ג'ומאייל גיבה נסיון זה באלימות רבה. ב-13 ביולי 1978 תקפה יחידת ה-SKS את ביתו של סולימאן פרנג'יה, מנהיג בריגדת מרדה, ורצחה את בנו, טוני, ובני משפחה אחרים. נסיבות הרצח שנויות במחלוקת בין הצדדים[7]. ב-7 ביולי 1980 תקפו הפלנגות את מפקדת מיליציית הנמרים של כמיל שמעון. באירוע, שכונה מאוחר יותר "יום הסכינים הארוכות", נרצחו כ-200 מתוך 500 לוחמי המיליציה, והשאר נותרו בתוך "הכוחות", אולם פיקודם הנפרד בוטל.
כך השיג ג'ומאייל את מטרתו - הכוחות הלבנוניים היו נאמנים לו, והורכבו במרביתם מלוחמי הפלנגות, והמיליצה אף המשיכה להינות מתדמית של ארגון כלל-נוצרי.
[עריכה] הפיצול
פייר ג'ומאייל נפטר ב-1984, ואלי כראמה הפך לנשיא הפלנגות. אולם בהעדר כיוון והנהגה, התפצלה המפלגה למספר פלגים יריבים. ב-1985 עזבה המפלגה את החזית הלבנונית, אירוע שהחליש עוד יותר את השפעתה. התפטרותו של אמין ג'ומאייל מהנשיאות ב-1988 ועזיבתו את לבנון, הגבירה מגמה זו עוד יותר.
בסיוע סוריה לקח ג'ורג' סעדה את השליטה במפלגה והחזיק בה מ-1986 עד מותו ב-1998. במהלך הנהגתו של סעדה קיבלה הכתאיב את הסכם טאא'ף, אשר פגע בייצוגם של הנוצרים בפרלמנט והחליש את מוסד הנשיאות, המוחזק תמיד על ידי מרוני. מוניר אל-חאג' הפרו-סורי הפך לנשיאה החדש של המפלגה ב-1999 (שוב, בעזרת סוריה). בבחירות לפרלמנט הלבנוני ב-2000 התמודד מוניר חאג' ברשימה פרו-סורית מובהקת.
מספר גורמים התייצבו נגד עושי דבריה של סוריה בהנהגת המפלגה, חלקם ממשפחת ג'ומאייל. נדים ג'ומאייל (יליד 1982), בנו של בשיר, יסד את "האופוזיציה של הכתאיב" עם אלי כראמה. תנועתו של נדים קרובה מאוד למפלגה הנוצרית הכוחות הלבנוניים.
[עריכה] חזרת אמין ג'ומאייל
עם חזרתו של אמין ג'ומאייל ללבנון ב-2000 התגלעו סכסוכים רבים, שגלשו לדיונים בבתי משפט ואף לאלימות בין תומכי הקו הפרו-סורי לבין תומכי ג'ומאייל. ג'ומאייל ראה עצמו כמנהיגה הלגיטימי של המפלגה, והיה מעוניין לנקוט קו פחות פרו-סורי, לאור הבנתו כי מצע זה פוגע במפלגה הנוצרית.
נוכח פעולותיו של ג'ומאייל להגדלת מספר תומכיו, החליטו חאג' וסגנו, כרים פקראדוני, להקדים את הבחירות לראשות המפלגה ממרץ 2002 לאוקטובר 2001, במטרה לקצר את השהות בה ג'ומאייל יספיק לפעול. בנוסף, "הועזבו" תומכים אחדים של ג'ומאייל מהפרלמנט של המפלגה (הבוחר את הנשיא), ומושביהם מולאו במתנגדים לג'ומאייל. ג'ומאייל גינה צעדים אלו, והכריז כי יחרים את הבחירות.
ב-4 באוקטובר 2001, תוך מעורבות סורית ברורה בבחירות, נבחר פקראדוני לנשיאה של המפלגה (ברוב של 74 מתוך 90 חברי הפרלמנט שנכחו, 13 נעדרו), והמשיך לנקוט קו פרו-סורי ברור. פקראדוני שימש בעבר כיועצו של בשיר ג'ומאייל, ובמהלך מלחמת האזרחים שימש כערוץ הקשר בין הפלנגות למשטר הסורי. ג'ומאייל התבטא נגד המפלגה שלטענתו לא ייצגה את האינטרסים של לבנונים, ונגד ראשיה, שלדבריו פעלו לריסוקה של המפלגה; בסופו של דבר הביא ג'ומאייל את ועידת הנהגת התנועה ביולי 2002 להחליט על הדחתו מהמפלגה בכוח, נוכח סירובו לעזוב מרצונו[8]. בתגובה לסילוקו הקים אמין ג'ומאייל ב-29 ביולי 2002 אופוזיציה פנימית במפלגה בשם "תנועת הרפורמות בכתאיב", בנסיון להדיח את פקראדוני. במהלך תקופת הנהגתו של פקראדוני, וגם בתקופת חאג' קודם לכן, השתתפו ראשי הפלנגות בכל ההפגנות והמצעדים הפרו-סוריים. הנוצרים בלבנון, שמאז ומעולם חששו מסוריה הסונית, לא חלקו את עמדת המפלגה, והתמיכה בה הגיעה לשפל. פקראדוני, בקו לא אופייני למרונים, הביע תמיכה ב"התנגדות" החזבאללה ופעולות ארגוני הטרור הפלסטיניים נגד ישראל.
[עריכה] האיחוד החלקי
לאחר מהפכת הארזים שהפכה את עמדתו הפרו-סורית של פקראדוני ללא מקובלת בקרב מרבית הציבור הלבנוני, פסק בית משפט בלבנון ביולי 2005 כי הבחירות לראשות המפלגה ב-1989 היו לא-חוקיות, ועל כן יש לערוך בחירות חדשות במהרה[9]. בבחירות שנערכו נבחר אמין ג'ומאייל לנשיא המפלגה, ופקראדוני הפך לראש הלשכה הפוליטית של המפלגה. הפלגים התפייסו והתאחדו ב-13 בנובמבר 2005 [10].
אף-על-פי-כן, אלי כראמה ופואד אבו נאדר סירבו לחזור למפלגה. כיום אלי כראמה הוא מנהיגה של "האופוזיציה של הכתאיב", ופואד אבו נאדר, שהיה יד ימינו של בשיר ג'ומאייל, הוא מנהיג "הכוחות הלבנוניים האותנטיים". הם מתנגדים לכיבוש הסורי, וטוענים לתמיכת הציבור הנוצרי.
בבחירות מאי-יוני 2005, מועמדי המפלגה רצו במסגרת איחוד של עצמאים ואנשי פלנגות בשם "המפגש של קֻרְנָת שַהוֻאָן" (لقاء قرنة شهوان) , ושניים מחברי הפלנגות - פייר אמין ג'ומאייל (בנו של אמין גו'מאייל) ואנטואן ח'אנם נכנסו לפרלמנט ולקואליציה של "כוחות ה-14 במרס". עד רציחתו ב-21 בנובמבר 2006 כיהן ג'ומאייל כשר התעשייה בממשלת סניורה.
[עריכה] מצע המפלגה כיום
עם השנים התמתנה מפלגת הכתאיב, ככל הנראה - מכורח הנסיבות. בעוד שבעברה דגלה בכינונה של מדינה לאומית עם השפעה נוצרית, בדומה למדינה היהודית כמדינה שהוקמה ליהודים, כעת דוגל הארגון במדינה לבנונית פלורליסטית, חילונית ומערבית, שבה קיימת הפרדת הדת מהמדינה. זאת, מתוך הכרה כי המוסלמים הפכו לרוב מוצק בלבנון, אשר לא יסכים לעולם למדינה נוצרית, וכי מדינה חילונית לגמרי היא האפשרות הריאלית הטובה ביותר עבור המיעוט הנוצרי, החושש מהתגברות האסלאם במדינה.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ מהמילה היוונית phalanx (פלנקס), שמו של מערך צפוף של חיל רגלים.
- ^ ראו את הטקסט המלא באנגלית
- ^ ראו בדיווח אמריקני זה מה-8.3.1985
- ^ בשיר ג'ומאייל התנגד לפלישה הסורית למזרח בירות באותה העת, ואילו מנהיגים אחרים בפלנגות תמכו בה. על כן, המימון נועד לפייס את דעתו של בשיר בנושא. ראו מעבודת דוקטורט של פאואז טרבולסי בשם Le long coup d’Etat phalangiste פה (צרפתית)
- ^ כך, יורם המזרחי ממפקדי צד"ל תאר את ה-SKS:
שמעם מטיל האימה של SKS לא הרשים הרבה בגזרה המזרחית (שאז הייתה מובלעת) ואחרי שהלוחמים מביירות לא הוכיחו עצמם בתפקידי סיור או תפיסת מוצבים, הם שימשו מעין עתודה רכובת נגמ"שי שלל רוסיים BTR152. כך קרה שכמה פעמים עלו למזרע'ה, סיירו בשטח ההררי בין שובא לשבעא'ה והתגלו...כמבריחי סיגריות ועארק, טיפוסים שליליים, שפעם אחר פעם סרבו להשתתף במבצעים "מסוכנים"... או שנמלטו כל עוד נפשם בם מיחידת צ'עיאקה שאחרי כיבוש מארון א ראס ביצעו התקפת נגד מוצלחת ועקרו כח נוצרי שהפקיר בשטח לא רק גוויות אלא גם שני זחל"מים, טנק שרמן וגי'פ... מספר פעמים הוזעקתי להר "להרגיע" אנשי SKS שאיימו לעלות על הכפר (חוות שבעא) בניגוד להוראות מפורשות של פיקוד הצפון. פעם מנעתי עימות חמוש בין "הנועזים" הביירותים לכח טנקי שרמן של רס"נ, חדאד. אחדים מאנשי SKS נשלחו "לצינון" בכלא מגידו, שם המתינו למועד הפלגת נחתת שתחזירם לג'וניה, כל זה בניגוד לרצון השיח' באשיר... -- משקפת שדה - ^ לטענת מספר עדויות, המשפחה הייתה מעורבת בהברחת סמים, ממנה עשתה את הונה הגדול. כמו כן, באזורי שליטה גבו לעיתים הפלנגות דמי חסות מעסקים מקומיים. לוחמי הפלנגות עצמם כונו לעיתים כ"גורמים מפוקפקים" ופושעים.
- ^ לטענת תומכי פרנג'יה, מדובר היה בניסיון של בשיר ג'ומאייל להשתלט על המרדה. תומכי אלו שנותרו בחזית טוענים כי פרנג'יה החל לנהל משא ומתן עם סוריה ועושה דברה הבולט בלבנון ראשיד כראמה, כדי לזכות בתמיכת סוריה שתעניק לו יתרון על פני המפלגות הנוצריות האחרות. לטענת תומכי החזית, הבריגדה של פרנג'יה החלה ברצף התנקשויות נגד בכירי מפלגת הכתאיב, ורק בעקבותיהן באה המתקפה על ביתו של פרנג'יה.
- ^ ראו דיווח זה של הדיילי-סטאר מה-8 ביולי 2002.
- ^ ראו בדיווח חדשותי זה
- ^ ראו דיווח חדשותי זה בנוגע לאיחוד
[עריכה] קישורים חיצוניים
| ערך מומלץ |
