דיני לשון הרע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

בתחום המשפט, דיני לשון הרע עוסקים בזכותו של אדם לשם טוב. זכות זו מוגנת על ידי שני תחומי משפט, תחום המוניטין הקשור לדיני העוולות המסחריות, והוא זכותו החיובית של אדם להנות משמו הטוב, ודיני איסור הוצאת לשון הרע, הם הצד האחר, הצד השלילי לפיו זכאי אדם שלא יפורסמו דברים הפוגעים בשמו הטוב. כבר אמרו חז"ל "טוב שם משמן טוב", ואכן פגיעה בשמו הטוב של האדם חמורה לעיתים אף מהפגיעה בנכסיו, ומשולה לפגיעה בגופו.

תחום המשפט העוסק בדיני לשון הרע כולל איסורים (עבירות) פליליים וכן עוולות אזרחיות. כנגד האיסורים הפליליים ניתן להטיל עונש, וכנגד העוולות - פיצוי וצווי מניעה. מבחינת סיווגם המשפטי יש קרבה בין דיני לשון הרע ודיני הנזיקין.

בבסיס העיסוק בדיני לשון הרע עומדת מלאכת איזון, בין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, ובין זכותו של נשוא הפרסום לשמור על שמו הטוב.

לשון הרע מוגדר כפרסום אשר עשוי לפגוע בשמו, בפרנסתו או בכבודו של נשוא הפרסום. קיימות מספר הגנות למקרים בהם יש אינטרס ציבורי לפרסם (כגון שנשוא הפרסום הוא איש ציבור ועוד).

[עריכה] לשון הרע בחוקי מדינת ישראל

החוק המרכזי העוסק בדיני לשון הרע הוא חוק איסור לשון הרע התשכ``ה - 1965.

סעיפים מרכזיים בחוק זה:

סעיף 1: אומר שלשון הרע היא דבר משפיל פוגע בכבודו של אדם במובן של כבוד מוסרי חברתי ואנושי.
סעיף 14: מגדיר את הגנת אמת הפרסום – פרסום אמת שיש בו עניין ציבורי מוגן.
סעיף 13: פרסומים לגיטימיים באופן מיוחד – כנסת, ח"כ, ממשלה וחבריה, פרסום מבקר המדינה.
סעיף 15: ואילך, מגדיר פרסומים מוגנים בעיקר פרסומים המתייחסים לדעות ומבוסס על תו"ל.

לצורך לשון הרע לא משנה אם מדובר בעובדה או דעה , להבחנה יש חשיבות בנוגע להגנות.

איסור לשון הרע מגן על כבוד האדם במובן של שם טוב וגם על הפרטיות זאת משום שפרסום משפיל הנוגע לחיים החברתיים הוא פרסום שבדרך כלל אין בו עניין ציבורי. מקור הגישה הזו במשפט האנגלי והמשפט הישראלי ב-1965. המשפט האנגלי והישראלי עד 1981 לא הכירו בפרטיות כערך חברתי מוגן במשפט הפלילי, או עוולה אזרחית. לפני 1981 הפרטיות הייתה ערך חברתי משני ומוגן בדרכים אחרות, וההגנה על הפרטיות, נתלוותה להגנה על ערכים אחרים. למשל, חוק איסור לשון הרע נועד להגן בין היתר גם על הפרטיות. החוק מספק מענה לנפגע בגין פרסום לשון הרע נגדו בכל אמצעי, כגון: פרסום כתבה בעיתון, משלוח מכתב, ראיון טלויזיוני לרבות שימוש בטכנולוגיות שונות כגון האינטרנט. יחד עם זאת, ככל שנוגע לאחריות עקיפה/תורמת לפרסום לשון רע, קיימת לאקונה בחוק. סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע קובע אחריות עקיפה על כתפי אלה אשר סייעו לפרסום לשון הרע אחריות באמצעות "אמצעי התקשורת". יחד עם זאת, החוק מגדיר "אמצעי תקשורת" כשידורי רדיו, טלוויזיה ועיתונות. מאחר והאינטרנט לא מצוין בחוק כאמצעי תקשורת, לכאורה לא לא ניתן להטיל אחריות עקיפה על גורמים שסייעו לפרסום לשון הרע בעקיפין. למשל, שרותים שונים באינטרנט, כגון: פורומים, חדרי שיחות, דואר אלקטרוני וכיו"ב. נכון לשנת 2006, קיים פסק דין אחד שתומך בהכנסת האינטרנט להגדרת "אמצעי תקשורת" ו-2 פסקי דין אחרים ודעה של שופט בית משפט העליון שהגיעו למסקנה כי לא ניתן להחיל את סעיף 11 גם על האינטרנט.

[עריכה] פסקי דין מרכזיים

פסק דין חברת החשמל נ' עיתון הארץ - חברת החשמל קנתה רכב מנהלים אמריקני למנהל שלה. אמצעי התקשורת מתחו ביקורת חריפה על הרכישה ועל נוהג בזבוז הכספים של חברת החשמל, בייחוד לאור העובדה שאף על פי שחברת חשמל הודיעה שהיא תמכור את הרכב ומסרה את הרכב לסוכנות למכירת רכבים משומשים, היא ביקשה סכום של מעל 28 אלף לירות כאשר המחיר בשוק היה לכל היותר 22 אלף לירות והודיעה למנהל הסוכנות שיבקש את אישור חברת חשמל גם אם מוצע סכום גבוה מאוד עבור הרכב. היו שמועות בקרב עובדי חברת החשמל שהחברה לא רצתה למכור את הרכב אלא להרוויח זמן.

עיתון "הארץ" פנה לחברת החשמל וביקש תגובה על השמועות על אי רצונה למכור את הרכב. חברת החשמל סירבה להשיב ובעקבות כך עיתון הארץ פרסם כתבה בה תוארו הפרטים, ובמקום התקופה של 3 חודשים וחצי מאז מסירת הרכב לסוכנות כתבו ארבעה חודשים, ולבסוף סוכם בעיתון שחברת החשמל לא רצתה למכור את הרכב. זהו פסק הדין היחיד שמנסה להתמודד עם הבחנה בין דעה לבין עובדה. הנאמר בפסק הדין על ההבחנה לא התקבל מאוחר יותר על ידי ביהמ"ש העליון.

פסק דין שרון נ' בנזימן ועיתון הארץ - עוזי בנזימן פרסם בעיתון "הארץ" כתבות נגד אריאל שרון, והאשים אותו במרמה, על כך ששרון הטעה את מנחם בגין. בנזימן הסתמך על הרצאות שנשא בנו של מנחם בגין. כמו כן הייתה התייחסות למאבק של שרון נגד קיסנג'ר שהיה שר החוץ ומזכיר ארצות הברית. קיסנג'ר פרסם כתבה בשבועון טיים, לפיה שרון הטעה את מנחם בגין בלבנון, כלומר בגין העביר מידע מוטעה שקיבל משרון. שרון הגיש תביעה נזיקית נגד בנזימן וטען שמדובר בפרסום שקרי.

ביהמ"ש המחוזי: דחה את תביעתו של שרון וגרס שהפרסום זוכה להגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע ושהוא פרסום אמת שיש בו עניין ציבורי.

בערעור לעליון: נדחתה העמדה שמדובר בפרסום אמת שיש בו עניין ציבורי, ביהמ"ש דחה את סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, הואיל וביהמ"ש העליון לא רצה לבדוק את אמיתות או שקריות הסיפור. ביהמ"ש הסתמך על פסק דין אנגלי ארווינג נ' פינגווין הוצאת ספרים: מדובר היה בהיסטוריון האנגלי ארווינג, שפרסם ספרים לפיהם השואה לא התרחשה. פרופ' ליבשטיק מארצות הברית פרסמה ספר לפיו ארווין מכחיש שואה ומספר שקר. הוצאת פינגווין הוציאה את ספרה של ליבשטיק. ארווין תבע את הוצאת הספרים בגין פרסום לשון הרע. ביהמ"ש האנגלי לא רצה לבדוק את אמיתות או שקריות הפרסום. הוא טען ששאלת התרחשות השואה מעניינת את ההיסטוריונים, ולביהמ"ש אין את הכלים לבדוק זאת. ביהמ"ש סיווג את התרחשות השואה כדעה, ולכן לפי פסק דין האנגלי עובדה היסטורית תקבע לפעמים כדעה.

פסק דין בורוכוב נ' יפת - בפסק דין זה התייחס בית המשפט העליון ליסוד הנפשי הנדרש בעבירת לשון הרע. ביהמ"ש גרס שהלכת הצפיות היא לא תחליף לכוונה בעבירת לשון הרע. קביעה נוספת שנאמרה בפסק דין זה על ידי השופט אהרן ברק, גרסה שעבירת איסור לשון הרע לא נועדה להגן רק על הכבוד, כי הכבוד מוגן בעוולת לשון הרע. עבירת לשון הרע נועדה להגן גם על החופש של האדם מפני סנקציה.