יוסי ביילין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

יוסי ביילין

תאריך לידה	12 ביוני 1948
ממשלות	25, 26, 28
כנסות	15 - 12, 17
סיעות	העבודה, ישראל אחת, מרצ-יחד
תפקידים בולטים	שר המשפטים שר הכלכלה והתכנון שר לענייני דתות

יוסף ביילין (נולד ב-12 ביוני 1948 בפתח תקוה) – פוליטיקאי ישראלי ממחנה השמאל. את רוב דרכו הפוליטית עשה במפלגת העבודה, כבן טיפוחיו של שמעון פרס. משנת 2004 מכהן כיושב ראש מפלגת מרצ-יחד.

ביילין היה עיתונאי בעיתון "דבר" בשנים 1969-1979, ודובר מפלגת העבודה בשנים 1977-1984. קיבל דוקטורט במדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב ב-1981.

בזמן כהונתו של שמעון פרס כראש ממשלה בשנים 1984-1986 שימש כמזכיר הממשלה, והיה אחד מחבורת בני טיפוחיו של פרס שכונתה בלעג על ידי מתנגדיהם "הבלייזרים", וכללה בין השאר גם את נמרוד נוביק, אמנון נויבך, ישראל פלג ואורי סביר. אחרי הרוטציה בראשות הממשלה, כשפרס עבר למשרד החוץ, מונה ביילין למנכ"ל מדיני של המשרד. בתפקידו זה פעל להתרחקות ממשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, לו היו קשרים חמים עם ישראל.

בשנת 1988 נבחר לראשונה לכנסת מטעם המערך (השני) יחד עם חברי "השמינייה", ביניהם חיים רמון, אברהם בורג, ועמיר פרץ. כיהן כסגנו של פרס במשרד האוצר, ועורר תרעומת רבה בציבור כשאמר ש"נצטרך להתרגל לחיות עם 7-6 אחוזי אבטלה", אם כי התבטאות זו תרמה לדימויו כמי שלא חושש לומר את האמת הקשה גם במחיר פופולריות אישית. במרץ 1990 היה מראשי מתכנני הפלת ממשלת האחדות השנייה, במה שכונה אחר כך על ידי יצחק רבין "התרגיל המסריח". רבין גם כינה אותו בעקבות כך "הפודל של פרס".

בזמן שהות מפלגת העבודה באופוזיציה הקים יחד יאיר הירשפלד ורון פונדק את הקרן לשיתוף פעולה כלכלי (ECF), ששימשה אותו רבות בפעולותיו המדיניות והפוליטיות. האיחוד האירופי היה לאורך השנים אחד מהתורמים הבולטים לקרן, דבר שזכה לביקורת מצד חוגי הימין שראו בכך התערבות בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל מצד האיחוד, ויש אף שטוענים שדבר זה מוכיח כביכול שהוא פועל מאינטרסים זרים.

עם הקמת ממשלת רבין השנייה, נתמנה לסגן שר החוץ, שוב תחת פרס. במסגרת זו יזם את המגעים של הירשפלד ופונדק עם הפלסטינים שהובילו לגיבוש הסכם אוסלו. ביולי 1995 נתמנה לשר הכלכלה והתכנון, אך פעל לסגירת משרד זה. בתקופה זו גיבש עם מחמוד עבאס (אבו מאזן) את "הבנות ביילין-אבו מאזן" כבסיס להסדר קבע אפשרי בין ישראל ומדינה פלסטינית. ההסכמים מעולם לא נחתמו, אך היוו בסיס ליוזמות אחרות. לאחר רצח רבין כיהן בממשלת שמעון פרס כשר במשרד ראש הממשלה.

באותה תקופה עסק ביילין גם ביחסי ישראל עם יהודי העולם, וארצות הברית בפרט. הוא עורר עליו תרעומת רבה כאשר קרא לבחון מחדש את אופי היחסים, ואת מרכזיות התרומה הכספית לישראל בהן. במקביל הוא הציע לייסד מפעל שייממן לכל צעיר יהודי מחוץ לישראל ביקור בישראל במסגרת מאורגנת כמתנת העם היהודי. בשנת 1999 הוקם בעקבות יוזמה זו פרויקט תגלית.

ביוני 1997 התמודד על ראשות מפלגת העבודה אך הגיע למקום השני אחרי אהוד ברק ולפני שלמה בן עמי ואפרים סנה. בתקופה זו החל לפעול למען יציאה חד צדדית של צה"ל מלבנון, דבר שהתממש בתקופת ממשלת ברק.

יוסי ביילין

בממשלת ברק מונה לשר המשפטים למרות היותו חסר השכלה משפטית. דבר זה לא הפריע לו להתעמת עם נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק בצורה ששרי משפטים אחרים נמנעו ממנה. כתוצאה ממינוי זה התפטר מהכנסת על מנת לפנות מקום לבא בתור ברשימה לכנסת.

אחרי פרישת המפד"ל וש"ס מממשלת ברק, הופקד גם על משרד הדתות, והצביע על הצורך בסגירתו (שאכן התממשה בממשלת שרון השנייה). עם נפילת ממשלת ברק היה מראשי המתנגדים להצטרפות מפלגת העבודה לממשלת שרון, וייסד ביוני 2002 את תנועת שח"ר (שלום, חינוך, רווחה).

לאחר שנבחר למקום שנחשב לא ריאלי ברשימת מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה, פרש ממפלגת העבודה ביחד עם חברת הכנסת יעל דיין, והצטרף עם תנועתו לרשימת מרצ. מרצ הציבה את ביילין, שהצטרף למפלגה לאחר הבחירות הפנימיות לקביעת הרשימה לכנסת, במקום ה-11 ברשימתה, שלא נכנס לכנסת לאחר הבחירות.

בשנת 2003, לאחר תהליך ממושך בחסות בינלאומית, הגיעו קבוצת ישראלים בראשות יוסי ביילין להבנות עם אישים פלסטינים על מבנה אפשרי להסכם קבע בין ישראל ומדינה פלסטינית עצמאית שתקום ליוזמתם, הידועות בכינויין הבנות ז'נווה. טקס החתימה שמתוקשר, והמסע הציבורי של יוזמת ז'נווה הצליחו לגרום ליוזמה להוות גורם משפיע על סדר היום הציבורי בישראל. בראיון שנתן דב וייסגלס ל"הארץ" הוא אף מנה את קיום היוזמה כאחד הגורמים שהביאו את אריאל שרון ליזום את תוכנית ההתנתקות.

למרות שאנשי "יוזמת ז'נווה" הדגישו שמדובר בהצעה היפוטתית, ושהם לא התיימרו לפעול בשם מדינת ישראל, רבים בציבור הישראלי ראו ביוזמה חתירה תחת סמכות מדינת ישראל. גם החסות הבינלאומית והמימון שהיוזמה קיבלה ממשלת שווייץ עוררו ביקורת על ביילין, בדומה לביקורת על צורת פעולתו בקרן לשיתוף פעולה כלכלי.

עם איחוד מרצ ושח"ר והקמת "יחד" התמודד על ראשות המפלגה נגד רן כהן בבחירות שהתקימו בין כלל ציבור מתפקדי המפלגה החדשה. בהתמודדות עזר לו ההד הציבורי של הבנות ז'נווה שנשמר בזכות המנגנון הממומן הייטב של "יוזמת ז'נווה". במסע הבחירות טען ביילין שעל המפלגה לשים דגש יותר על הצד המדיני ולהסתמך על בוחרי שמאל מסורתיים, לעומת כהן שטען שיש להמשיך לפעול בתחומים חברתיים, ולנסות להגיע לציבורים חדשים שלא הצביעו למרצ. בבחירות שנערכו ב-16 במרץ 2004 זכה ביילין בראשות המפלגה החדשה ברוב של 53 אחוז. מאז מנסה ביילין לבנות את מנהיגותו בצילו של מנהיג מרצ הפורש יוסי שריד, שנותר חבר כנסת.

עם פרסום תוכנית ההתנתקות התנגד לה ביילין, וטען שאל לישראל לנקוט בצעדים חד צדדיים, אלא לשאוף למשא ומתן, על פי רוח הבנות ז'נווה. אולם עם הזמן שינה את דעתו והוביל את מפלגתו לתמיכה בתוכנית, ובהענקת "רשת בטחון" לממשלת שרון. על רקע זה גם התעמת בפומבי עם יוסי שריד שבניגוד להחלטת הסיעה סירב להצביע בכנסת בעד צירוף מפלגת העבודה לממשלה.

דמותו של ביילין בקרב הציבור הישראלי שנויה במחלוקת. הודעת התנחומים שהוציא בשם יח"ד על מותו של יאסר ערפאת, כמו כן הצעותיו למסור את שטחי הר דב לידי חיזבאללה ולחנון את מרואן ברגותי, הביאו לבקורת נגדו (בעיקר מצד הימין) והאשמתו ביחס סלחני לטרור הערבי והפלסטיני. מנגד, בשמאל מתייחסים באהדה רבה ליוזמותיו המדיניות של ביילין, ומעריכים אותו הן כאיש חזון והן כאיש ביצוע.