בדואים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בדואים (אטימולוגיה: בערבית יחיד: بَدَويّ ברבים: بَدْو, נגזר מהמילה بادية שפירושה "מדבר", באנגלית: Bedouin) הוא שם כללי לשוכני מדבר. בדרך־כלל משמש כהתייחסות לקבוצות ערבים נוודים או נוודים למחצה שנמצאים בחגורת המדבריות מחופיו האטלנטיים של מדבר סהרה דרך המדבר המערבי, חצי האי סיני והנגב ועד לחופו המזרחי של חצי האי ערב. לעתים משתמשים בשם גם כהתייחסות לקבוצות לא ערביות, למשל הבג'ה מהחוף האפריקאי של הים האדום.
באופן מסורתי בדואים מחולקים לשבטים - "עשאיר" (عشائر, ביחיד: عشيرة "עשירה") - שכל אחד מהם מונהג על ידי שייח'. בני שבט אחד, או מספר שבטים קרובים, מייחסים את עצמם בדרך־כלל לאב מייסד אחד.
הבדואים המסורתיים קנאיים מאוד לכבוד המשפחה; והיחס לנשים אינו שווה: האוהל הבדואי המסורתי מחולק לחלק שבו חיים הגברים ולחלק שבו חיים הנשים ולידו נמצא הצאן - כבשים ופרות.
כלכלת הבדואים נשענת על גידול גמלים, כבשים, עזים, וסוסים. בעלי־חיים אלה, למעט סוסים, משמשים אותם למאכל. הגמלים משמשים בעיקר לרכיבה, אולם גם להפקת חלב ומהפרשותיהם הבדואי מיצר חום בלילה על ידי שריפתו, צמר ובשר. נדידת הבדואים נעשית לפי עונות השנה בתחום מוגבל (לכל משפחה או שבט בדואי תחום נדידה מוגדר), על מנת לנצל את המרעה באופן הטוב ביותר בתנאים הקשים של המדבר. במקומות שבהם האקלים מאפשר זאת, נוהגים הבדואים לעבד אדמות כחקלאים.
כל הבדואים כיום הם מוסלמים, וכמעט כולם דוברים ניבים שונים של ערבית. בדרך־כלל אפשר להבחין בהבדלים בולטים בין הניבים הבדואים לניבים של שאר דוברי הערבית באזור, ואפשר למצוא מאפיינים משותפים לניבים בדואים באזורים שונים.
עד תחילת המאה העשרים ישבו רוב השבטים הבדואים מחוץ לתחום שלטונן של מדינות, ממלכות ואימפריות ששלטו באזור. האזורים המדבריים נחשבו מסוכנים ובלתי אטרקטיביים לשלטון המרכזי, ולפיכך הם פיתחו מערכת שלטון חלופית עצמאית. עם קביעת גבולות בינלאומיים במזרח התיכון ובצפון אפריקה הוגבלה נדידת הבדואים והוטלה עליהם מרות השלטון המרכזי, דבר שעורר התנגדות נחרצת ואף אלימה. כיום הבדואים משולבים בדרך־כלל במערכת המדינות של המזרח התיכון. בערב הסעודית ובירדן שולטות משפחות ממוצא בדואי. במצרים עדיין יש מתיחות מסוימת בין הבדואים לבין השלטון המרכזי.
