אריה דרעי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אריה דרעי
תאריך לידה	17 בפברואר 1959
ממשלות	23, 24, 25
כנסות	13, 14
סיעות	ש"ס
תפקידים בולטים	שר הפנים שר בלי תיק מנכ"ל משרד הפנים

אריה דרעי (נולד ב-17 בפברואר 1959), איש ציבור ישראלי, ח"כ ושר מטעם מפלגת ש"ס. עלייתו המהירה לעמדות כוח והסתבכותו בפלילים, מיקדו בו עניין ציבורי ותקשורתי נרחב .

תוכן עניינים 1 הקריירה המוקדמת עד הקמת ש"ס 2 הקמת ש"ס ופעילותו כשר הפנים 3 החשדות הפליליים 4 פרשת בר-און חברון 5 ההרשעות בפלילים והמאסר 6 לקריאה נוספת 7 קישורים חיצוניים

[עריכה] הקריירה המוקדמת עד הקמת ש"ס

דרעי נולד במקנס אשר במרוקו ב-17 בפברואר 1959. בילדותו עלה עם הוריו ואחיו לארץ, וקיבל חינוך חרדי בישיבות "פורת יוסף" ו "ישיבת חברון" בירושלים.

עם בגרותו החל להתבלט כעסקן ציבורי, תחילה במישור המוניציפלי, כמזכיר היישוב החרדי מעלה עמוס וחבר המועצה האזורית גוש עציון, וכמנהל ישיבת "לב בנים", ולאחר מכן החל בפעילות במישור הארצי.

[עריכה] הקמת ש"ס ופעילותו כשר הפנים

בשנת 1984 התקיימו הבחירות לכנסת האחת עשרה. בבחירות אלו התמודדה לראשונה תנועה בשם "התאחדות הספרדים שומרי התורה" הידועה יותר בכינוי ש"ס. מפלגה זו הוקמה על ידי גורמים בציבור החרדי המזרחי, בהנהגת הרב עובדיה יוסף, לשעבר "הראשון לציון" - הרב הספרדי הראשי, ובעידודו של הרב שך, ממנהיגי הציבור החרדי באותה התקופה. המטרה הייתה צנועה - לאפשר לציבור החרדי המזרחי קול משלו, על מנת למנוע את הטמעותו בציבור החרדי האשכנזי. תוצאות הבחירות העניקו לש"ס ארבעה מושבים בכנסת ישראל (מה שנחשב להפתעת הבחירות). ש"ס הצטרפה לקואליציה וראש הרשימה הרב יצחק חיים פרץ מונה לשר הפנים.

עוד מראשית הקמת התנועה בלט אריה דרעי שהיה בין מקימיה. ב-1986 מוּנה למנכ"ל משרד הפנים, והוא בן 27 שנים בלבד.

לאחר הבחירות לכנסת השתים עשרה, בחירות שלאחריהן הוסכם על הקמת ממשלת אחדות לאומית בראשותו של יצחק שמיר, קיבל דרעי את תפקיד שר הפנים. הוא הושבע לתפקידו ב-22 בדצמבר 1988 והיה לשר הצעיר בתולדות מדינת ישראל.

ממשלת האחדות הלאומית סבלה מראשיתה מאי יציבות, ומנסיונות של שני השותפים הראשיים, הליכוד ומפלגת העבודה להפרד ולחבור עם גורמים נוספים, ולהקים ממשלה "צרה" שתוביל את המדינה בדרכם. אריה דרעי היה שותף פעיל בנסיונות אלו. ידידותו האישית עם חיים רמון, מחברי הכנסת הצעירים והמובילים במפלגת העבודה באותה התקופה, הובילה למגעים שבסיומם הוסכם על הפלת הממשלה, והקמת ממשלת עבודה - חרדים במקומה. הסכמה זו קיבלה את ביטויה בהצבעת אי אמון ביום 15 במרץ 1990, שהפילה את ממשלת האחדות. מהלך זה ידוע בכינוי "התרגיל המסריח".

העולם החרדי, בראשות הרב שך, התמרמר על חבירתה של ש"ס לגורמי השמאל, והדבר גרם לנתק בין הרב שך לרב עובדיה יוסף ולש"ס. לאחר נסיונות חוזרים ונשנים לא הצליח שמעון פרס, יו"ר מפלגת העבודה, להקים קואליציה, ובסופו של דבר הוטל התפקיד על יו"ר הליכוד, יצחק שמיר, אשר הקים ממשלת ליכוד - ימין - חרדים, שגם בה כיהן דרעי בתפקיד שר הפנים.

[עריכה] החשדות הפליליים

במהלך המשבר הקואליציוני שכונה "התרגיל המסריח", החלו להתפרסם ידיעות על מעורבותו של דרעי בפלילים. בעיקר מדובר בכתבה שפירסם העיתונאי החוקר מרדכי גילת בעיתון ידיעות אחרונות. פרסומים אלו הביאו לכך שביום 1 ביוני 1990 הוגשו כנגד דרעי תלונות במשטרה, וביום 10 ביוני 1990 פשטה המשטרה על משרד הפנים שבראשות דרעי, ותפסה שם מסמכים הדרושים לחקירה.

עם חלוף הזמן התגבשו החשדות לכלל שני תיקים פליליים, המכונים "התיק הציבורי" ו "התיק האישי".

בעניין "התיק האישי" נחשד דרעי כי קיבל שוחד בסך 150,000 דולר, שבו השתמש לקניית דירות בירושלים. יחד עמו הועמדו לדין שותפיו לעבירה על פי כתב האישום - יום טוב רובין, אריה ויינברג ומשה ויינברג. דרעי טען כי הכספים התקבלו כירושה מהוריה המאמצים של רעייתו, יפה דרעי, משפחת ורדרבר מארצות הברית.

בעניין "התיק הציבורי" נחשד דרעי כי העביר כספים ממשרד הפנים לגופים חרדיים שהקימה ש"ס, תוך ניגוד עניינים, הפרת נהלים, ועקיפת שיקול דעתן של הרשויות המקומיות. דרעי טען כי בהעברת הכספים מילא חובתו כאיש ציבור, וכי הציבור הספרדי החרדי היה מופלה במשך שנים רבות, ובמעשיו הייתה אפליה מתקנת. החשדות התבססו במידה רבה על ממצאי מבקרת המדינה, מרים בן פורת, שבדקה את פעילויות דרעי במשרד הפנים.

במהלך חקירתו במשטרה ניצל דרעי במשך זמן רב את זכות השתיקה, ובכך הביא עליו ביקורת ציבורית רבה, וכן הביא להתארכות החקירה לכדי שלוש שנים.

במהלך כל החקירה המשיך דרעי בתפקיד שר הפנים, בתחילה בממשלתו של יצחק שמיר, ולאחר מכן בממשלת יצחק רבין שבאה בעקבות הבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992. בבחירות אלו נבחר לראשונה כחבר כנסת.

ביום 20 ביוני 1993 הוגש כנגד דרעי כתב האישום ב"תיק האישי", כאשר הוחלט כי "התיק הציבורי" ימתין עד לקבלת ההכרעה בתיק האישי. תגובתו של דרעי הייתה "אבן נגולה מעל לבי". גם לאחר הגשת כתב האישום שימש דרעי בתפקיד שר הפנים, עד שבג"צ, שדן בעתירה שהגישה התנועה לאיכות השלטון, קבע, ב-8 בספטמבר 1993 כי דרעי אינו יכול להמשיך ולכהן כשר כאשר הוגש נגדו כתב אישום פלילי. בעקבות קביעה זו התפטר דרעי מתפקיד שר הפנים, ויתר על חסינותו, וזו הוסרה בהליך מזורז ב-26 בספטמבר 1993.

[עריכה] פרשת בר-און חברון

גם לאחר הגשת כתב האישום כנגדו, וניהול משפטו בבית המשפט המחוזי בירושלים, המשיך דרעי להנהיג את תנועת ש"ס. ניהול המשפט שימש כטיעון פוליטי בידי אנשי ש"ס, אשר טענו כי המדובר בהתנכלות של אנשי "האליטות הישנות" - פרקליטות, משטרה, שופטים, אנשי אקדמיה ותקשורת, לנציג "האליטות החדשות", מזרחי צעיר, חרדי, אשר התקדם בגיל צעיר לעמדות כוח, ועשה בהן שימוש לטובת המגזר ממנו בא - בהקמת ישיבות, מקוואות, ורשת חינוך לגיל הרך. בבחירות בשנת 1996 זכתה ש"ס בהישג משמעותי וקיבלה עשרה מנדטים, כפי הנראה בשל העלאת טענות אלו.

עם זאת, ידע דרעי כי בלחץ הציבורי אין די, וכי המשך ניהול המשפט מהווה סכנה של ממש מבחינתו לקבלת עונשים חמורים, וקטיעת הקריירה הפוליטית שלו. על רקע זה ניתן לראות את מאמציו, בשנת 1996 ו-1997, לדאוג לכך שהיועץ המשפטי החדש אשר ימונה יהיה כזה שיסתכל על עניינו באהדה.

אמנם דרעי לא היה חבר בממשלה, ובש"ס עצמה עלו כוחות חדשים, אשר התחרו במנהיגותו, וביניהם אלי ישי, אך עדיין היה דרעי "המושך בחוטים" בפוליטיקה של ש"ס, ובפוליטיקה הישראלית בכלל.

בינואר 1997 התקיימה הצבעה על תוכניתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להעביר חלקים מהעיר חברון לרשות הפלסטינית, במסגרת הסדר. בהצבעה זו היו קולות אנשי ש"ס בעלי חשיבות עליונה. ש"ס הצביעה בעד ההסדר. ימים ספורים לאחר מכן פירסמה כתבת הערוץ הראשון, איילה חסון, כי הצבעת אנשי ש"ס עבור הסכם חברון הייתה חלק מעיסקה בה סוכם כי ליועץ המשפטי ימונה רוני בר-און (לימים שר בממשלת ישראל וחבר כנסת), שנראה לדרעי כיועץ משפטי נוח לעניינו. מינויו של בר-און ליועץ המשפטי אכן התקבל במורת רוח בקהיליה המשפטית, והיו רבים שסברו שאין לו את האישיות והידע המשפטי המתאימים לתפקיד, דבר שהביא להתפטרותו המהירה.

בחודש אפריל 1997 פירסמו היועץ המשפטי החדש, אליקים רובינשטיין, ופרקליטת המדינה עדנה ארבל את מסקנותיהם בפרשה. נמצא כי כנגד רוב המעורבים בפרשה וביניהם בנימין נתניהו, ושר המשפטים צחי הנגבי אין להגיש כתבי אישום, אך בהתנהגותו של דרעי דבק רבב פלילי, ונמצא כי יש להגיש כנגדו כתב אישום.

בחודש ספטמבר 2003 החליט היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין שלא להגיש כתב אישום כנגד דרעי אף בפרשה זו, וזאת בשל הנסיבות שהצטברו מאז, וביניהן הרשעתו של דרעי ב"תיק האישי", וב"תיק הציבורי", מאסרו, ופרישתו מן החיים הפוליטיים.

[עריכה] ההרשעות בפלילים והמאסר

ב17 במרץ 1999, הרשיע בית המשפט המחוזי (בראשות השופט יעקב צמח, השופטת מרים נאור, והשופטת מוסיה ארד) את אריה דרעי באישומי "התיק האישי". דרעי הורשע בעבירות שוחד, מירמה והפרת אימונים, ונדון לארבע שנות מאסר וקנס של 250,000 ש"ח.

ההחלטה התקבלה בהלם ובזעזוע בציבור החרדי ובציבור הספרדי. הרב עובדיה יוסף אף איבד את שלוותו והורה לכתב הערוץ הראשון ניצן חן שבא לראיינו, במסיבת עיתונאים סוערת בביתו של דרעי - "תצא בחוץ".

כנגד ההרשעה הוגש לבית המשפט העליון ערעור על ידי דרעי. בחודש יולי 2000 התקבל הערעור חלקית, אך בגין ההרשעות באישומים שנותרו על כנם נפסקו לדרעי שלוש שנות מאסר.

דרעי מעולם לא קיבל את הרשעתו בתיק זה, ועשה מאמצים רבים לקבל זיכוי אף לאחר ריצוי עונשו. עיקר טענתו הייתה כי הרשעתו נסמכת על עדותו של עד מדינה מפוקפק בשם יעקב שמואלביץ', ואשר הפרקליטות הסתירה מבית המשפט מסמכים הנוגעים להרשעותיו הקודמות בשווייץ. בית המשפט העליון שדן בסוגיה זו במאי שנת 2003 קבע כי גם ללא עדות שמואלביץ' עומדת ההרשעה על כנה, ולכן דחה את בקשתו של דרעי לדיון נוסף בעניינו.

רבים סבורים כי בעניינו של דרעי מדובר ברדיפה פוליטית, ולא במקרה של איש ציבור שסרח. בין המפרסמים מאמרי ביקורת נוקבים בעניין זה, עורך העיתון מעריב, אמנון דנקנר.

בחודש ספטמבר 2000 החל דרעי בריצוי עונשו בכלא "מעשיהו". עם כניסתו לכלא ליווה אותו קהל של אלפים, אשר אף הקים בשערי הכלא "ישיבה" בשם "שאגת אריה".

במהלך תקופת ישיבתו בכלא קיבלה הכנסת חוק מיוחד (אשר כונה "חוק דרעי") לפיו ניתן יהיה לשחרר מן הכלא אסירים שיוכיחו התנהגות טובה לאחר חצי מתקופת מאסרם, במקום שני שליש, כנהוג. החוק בוטל לאחר תקופה קצרה.

ב-15 ביולי 2002 השתחרר אריה דרעי מן הכלא.

לאחר שיחרורו מהכלא נוהל באופן מהיר "התיק הציבורי" בבית משפט השלום בירושלים. ב-24 בספטמבר 2003 נמצא כי יש לזכות את דרעי מארבעה מתוך חמשת האישומים שהוגשו כנגדו, והוא הורשע בעבירה אחת בלבד של הפרת אמונים, בכך שהעביר 400,000 ש"ח לעמותה בשם "קול יהודה" שבראשה עמד אחיו, יהודה דרעי. בגין עבירה זו לא נדון דרעי למאסר נוסף בפועל.

אריה דרעי אינו פעיל היום מבחינה פוליטית, אם כי יש הטוענים שהוא פועל רבות מאחורי הקלעים.

[עריכה] לקריאה נוספת

• יואל ניר, אריה דרעי - העלייה, המשבר, הכאב, הוצאת ידיעות אחרונות, 1999.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אריה דרעי באתר הכנסת
• פסק הדין של בית המשפט העליון בערעור "התיק האישי"
• דרעי זוכה ב-4 מתוך 5 האישומים בתיק הציבורי; הורשע בהפרת אמונים (כתבה ב-msn.co.il)