ניצנים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ב1942 קנתה קק"ל בית ענק טובל בירק מידי אפנדי ערבי, ויסדה את קיבוץ ניצנים, בעיקר בידי עולים חדשים, חלקם שרידי השואה ואחרים כאלו שנמלטו ממנה מרומניה ומפולין. הקיבוץ נכבש במלחמת העצמאות בידי צבא מצרים, ונכבש שוב בידי צה"ל בסוף המלחמה. לאחר המלחמה שבו רוב חבריו והקיבוץ הוקם מחדש בשטח הפתוח שבחולות ניצנים. הקיבוץ הינו כיום חלק ממועצה אזורית חוף אשקלון.
תוכן עניינים |
[עריכה] ניצנים במלחמת העצמאות
בכ"ט בנובמבר 1947, בהתקבל החלטת האו"ם לחלוקת הארץ וסיום המנדט הבריטי, הוחלט שניצנים, הקיבוץ הצעיר שהוקם רק שלוש שנים קודם ב1942, אינו בתוך שטח המדינה היהודית שתקום.
היישוב העברי נערך להתקפה אך בניצנים, קיבוץ של של העובד הציוני, מפלגה של מעפילים, עולים חדשים זרים מפולין, מפלגה שלא הייתה בקונצנזוס של ההגנה, חשו מקופחים.
[עריכה] הכנות ותחושת קיפוח
בקשות חוזרות ונשנות לקבלת תחמושת ותגבורת לא נענו. אחד החברים נסע לתל אביב זמן קצר לפני פלישת המצרים, ולא זז משם, עד שפגש את דוד בן-גוריון. הוא התעקש וקיבל אישור לקבלת מרגמה ומכונת ירייה. עם הגיעו בחזרה לחטיבת גבעתי, הם הבטיחו לקיים את הנאמר בבקשה החריגה, ובכל זאת מעולם נשק זה לא הגיע לניצנים. כך קרה גם לגבי מכשיר האלחוט אשר פעל בקושי. בקשות חוזרות ונשנות להחלפת המכשיר נענו בשלילה, למרות שהיו מכשירים חלופיים, וכן היו בנמצא טכנאים שיכלו לסייע לתקן את המכשיר, כפי שהעידו לאחר מכן כמה מאנשי היחידות בגבעתי, והמפקדים. בעקבות התלונות שהגיעו עד תל אביב, שלחה חטיבת גבעתי תגבורת לקיבוץ, אך אלו היו חיילים לא מאומנים וללא מוטיבציה רבה. למרות זאת בקיבוץ קלטו אותם בחום רב, והחלו להתכונן בכל הרצינות לתקיפה.
אחת מבנות הקיבוץ הגדירה את תחושת הקיפוח: המצור של הערבים היה כאין וכאפס לעומת המצור של הפלמ"ח.
[עריכה] הבידוד ותקיפות ראשונות
הקיבוץ היושב בין הכפרים הערבים איסדוד (אשדוד כיום) ומג'דל (אשקלון כיום), והיושב על דרך החוף מעזה ליפו ולתל אביב, היה למעשה במצור במשך כמה חודשים, בגלל תקיפת הנוסעים והמכוניות בידי ערביי הסביבה. מצבם היה דומה למצב היישובים האחרים בדרום כמו כפר דרום ויד מרדכי. פעמיים הותקפה ניצנים בידי כוחות ערביים מקומיים, שנהדפו. כלי רכב של שיירה של הפלמ"ח אשר יצאה להביא תחמושת לניצנים עלתה על מוקש, ולאחר 11 שעות של קרב נחלצו הלוחמים ללא כלי הרכב אשר נפלו שלל. על התנהגות חלק מהחיילים הייתה ביקורת קשה במפקדת גבעתי, ויצחק פונדק המג"ד הדיח את אחד ממפקדי הפלוגות. בשנת 2003 הוא נסע במיוחד למנהטן כדי לבקש סליחה על טעותו, לאחר שלמד את פרטי הקרב הזה. (על סיפור זה ר' ב[קישורים])
[עריכה] פלישת המצרים ומבצע תינוק
עם הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 פלש הצבא המצרי למדינה החדשה, ועבר את ניצנים. ב-16 במאי הוחלט על מבצע תינוק והתינוקות עם חלק מהאמהות והאבות פונו למושבה באר טוביה הסמוכה, במבצע מסוכן ובהתגנבות לילית דרך הואדיות. מחזות הפרידה היו קורעי לב, וביחוד זכורה פרידתה של מירה בן-ארי האלחוטנית הצעירה, מבנה התינוק, ביודעה שהיא היחידה המצליחה להפעיל את מכשיר האלחוט המקרטע. במעיל של בנה התינוק נמצא פתק, המוסר את אהבתה ופרידתה. חוסר המקצועיות של חיילי התגבורת הוביל בין היתר לחפירת ביצורים בקו ישר וארוך, לאורך האזור שלפני חדר האוכל.
[עריכה] תקיפת ניצנים
המצרים הגיעו עד אשדוד אך נבלמו בגשר עד הלום. הם התפנו לכבוש את היישובים שלא נכבשו, כמו יד מרדכי וניצנים. ב-24 במאי נפל יד מרדכי ולוחמיו נסוגו לאחר שאזלה תחמושתם ולא נותרה להם יכולת לחימה.
הצבא המצרי החליט לתקוף את ניצנים, בטנקים בארטילריה ובתקיפה אווירית. ההרוגים הראשונים היו בתעלה הישרה, אשר ספגה צרור ארוך ממטוס מצרי. המצב הלך והחמיר, למרות מספר פעמים של עמידת גבורה מול טנקים ונסיגתם של המצרים לאחר שתי תקיפות.
בלילה שבין 6 ו-7 ביוני 1948, החלה התקפה ארטילרית בחצות הלילה. התקפת הארטילריה נמשכה מספר שעות. לאחר פגיעה במגינים רבים, ולאחר כשלון בלימת ההתקפה המצרית, נכנסו ראשוני הטנקים המצרים לשטח הקיבוץ המבוצר.
[עריכה] הקרב האחרון
הלוחמים נסוגו והתבצרו ב"ארמון" - בית האפנדי הגדול, אותו בית שנקנה בידי קק"ל והיה היסוד לקיבוץ. בתחילת הקרב האלחוטנית קראה שוב ושוב לתגבורת ולא נענתה. מכשיר האלחוט הפסיק לפעול במהלך הלילה, ולפתע פעל בדקות האחרונות של הקרב. האלחוטנית מירה בן-ארי ואנשים נוספים ראו בזה מעין אות לנכונות החלטתם לסגת. הם ניסו ליצור קשר עם חטיבת גבעתי אך לא נענו. המפקד הורה על נסיון מילוט לכיוון פרדס שבאזור, אך הלוחמים ספגו משם מכת אש ונאלצו לחזור פצועים אל ה"ארמון". מכשיר הקשר שוב חדל לעבוד, הקרב נמשך, רוב הלוחמים היו פצועים, התחמושת אזלה, ובארבע אחר הצהריים, משנראה שאין כל אפשרות אחרת החליט המפקד אברהם שוורצשטיין להיכנע ולמלט חלק מהלוחמים.
[עריכה] נפילת המפקד והאלחוטנית
הם הטמינו את מכשיר האלחוט והרסו את הנשק. אחד הלוחמים יצא עם גופיה לבנה אך נורה ונהרג. המפקד עצמו יצא, עם ממחטה לבנה וידים מורמות אל המצרים. בהגיעו אל אחד הקצינים המצרים, זה הוציא את אקדחו וירה באברהם. האלחוטנית מירה בן-ארי יצאה בעקבותיו, נגשה אל הקצין ירתה בו והרגה אותו באקדחה. היא נשארה לעמוד ולא ברחה. קצינים מצרים נוספים שעמדו בסמוך ירו בה והיא נפלה ומתה על יד מפקדה. את עצמותיהם מצאו במקום שבו נפלו, לאחר כיבוש ניצנים מחדש.
יש מספר גרסאות לסיפור, ולא ברור לגבי נפילת החייל הנוסף, אם היה ומיהו, וכן האם האלחוטאית והמפקד יצאו יחד, או בזה אחר זה.
[עריכה] השבי, הנמלטים וההכפשה
שאר האנשים נפלו בשבי, פרט לארבעה שהצליחו להמלט ולהגיע למפקדת חטיבת גבעתי על יד באר טוביה. נמנע מהם לספר את סיפורם, ובלי לברר את העובדות, הוחלט במפקדת החטיבה למתוח ביקורת קשה; בדף קרבי של חטיבת גבעתי כתב קצין התרבות של החטיבה, אבא קובנר תחת הכותרת "נפילת ניצנים כשלון":
- "...הכישלון חמור... בית אין מגינים על תנאי,
- הגנה משמע בכל כוחות הגוף והנפש,
- ואם יפקוד הגורל: טוב ליפול בחפירות הבית מאשר להכנע לפולש רצחני...
- להיכנע כל עוד חי הגוף, והכדור האחרון נושם במחסנית, חרפה היא.
- לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות"
בין ההרוגים היו מספר ניצולי שואה נצר אחרון למשפחתם, וכן שתי נשים פצועות (שולמית דורצ'ין חובשת שנותרה עם הפצועים עד הרגעים האחרונים, ודבורה אפשטיין קשרית) שמתו מפציעתן הקשה בשבי המצרי בפלוג'ה.
[עריכה] כיבוש מחדש, טיהור שם הלוחמים
סמוך לסוף המלחמה בנובמבר-דצמבר 1948 כבש צה"ל את האזור מחדש.
לאחר המלחמה בעקבות דרישה חוזרת ונשנית של בני ניצנים, הוקמה ועדה שטיהרה את אנשי ניצנים מחרפתם, וסיפורם הפך למיתוס.
- "בפקודת היום של חטיבת גבעתי נכללו פסקאות שיש להן משמעות של הטלת דופי כלפי לוחמי ניצנים. פקודת היום, שנכתבה מתוך כוונה רצויה לחזק את רוחם של מגיני מרחב הדרום, לא שיקפה את כל האמת על התגוננות קבוצת ניצנים והאבקותם המרה של לוחמיה, ויש להצטער על כן, שבלא מזיד נאמרו בפקודת היום דברים שלא צריכים היו להאמר. הנסיבות הקשות של האבקות מתיישבי ניצנים, הבדידות המרה של הלוחמים, חוסר הקשר עם העורף, אוזלת התחמושת והמזון ועל הכול מספר הנופלים הגדול בהתגוננות ההיא הם עדות נאמנה של האבקות נואשת המעניקה כבוד לכל אלה אשר נאבקו במקום עד הכדור האחרון".
יצחק פונדק, מפקד הגדוד ששלח את יחידת התגבורת, והיה אחראי לסייע לקיבוץ בעת הקרב, וכמו כן היה מאלו שראו את הנסוגים בהגיעם, הגיע לחקירה והביע את צערו ואת תחושת האחריות שלו. 43 שנה אחרי מלחמת השחרור בשנת 1991 רשם את צוואתו ובקשתו לחלקת קבר בניצנים:
- "הנני מתקרב לגיל גבורות וחשבתי לעצמי כי אם לא הצלחתי בתש"ח לגונן כראוי על ניצנים הלוחמת על חייה מבודדת ונשכחת מלב כל, מן הראוי לפחות שבהגיע יומי אמצא לצדם של חייליי שנפלו בקרב האכזר. שלכם תמיד, י. פונדק" (נוסח מעט אחר נמצא בספר של רם אורן המטרה תל אביב). הקיבוץ נענה: "כבוד הוא לנו להשיב בחיוב לפנייתך..."
אבא קובנר לעומת זאת מעולם לא הסכים להתחרט בפומבי על דבריו, למרות שנודעו לו לאחר הקרב פרטים רבים שהיו צריכים לשנות את תגובתו. במלחמת יום הכיפורים נפל בנו של אבא קובנר בשבי המצרי. אחד מבני ניצנים, יאיר חמיצר, כתב לו מכתב עם שתי מלים: חרפה ומוות.
[עריכה] בשולי הסיפור
סופר המותחנים רם אורן בחר בסיפור ניצנים מההיבט האישי של המשתתפים בו, וביחוד סיפורה של מירה בן-ארי כמרכז העלילה בספרו "המטרה - תל אביב".
[עריכה] ניצנים לאחר מלחמת העצמאות
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] ראו גם
- יד לאישה הלוחמת
- מירה בן ארי
[עריכה] קישורים חיצונים
- ניצנים בתקופת המנדט ומלחמת העצמאות באתר "ההגנה"
- יצחק פונדק נושא באחריות בכבוד
- מאמר בYNet על לחימת הנשים במלחמת העצמאות, כולל פרטים רבים על הקרב בניצנים וכן תמונת הקבורה באוקטובר 1948 בניצנים ומראה הבית המחורר
- אברהם שוורצשטיין מפקד ניצנים - מאתר נזכור
- ויכוח של מאיר פעיל המצדיק את אבא קובנר וטוען שלא הייתה הפליה
- סיפורי חיילי גדוד 53
[עריכה] קישורים חיצוניים
| יישובי המועצה אזורית חוף אשקלון | |
|---|---|
| קיבוצים | גברעם · זיקים · יד מרדכי · כרמיה · ניצנים |
| מושבים | בית שקמה · ברכיה · גיאה · הודיה · חלץ · כוכב מיכאל · מבקיעים · משען · ניר ישראל · נתיב העשרה · תלמי יפה |
| יישובים קהילתיים | בת הדר · ניצן |
| בשטח המועצה נמצא גם המוסד החינוכי כפר סילבר | |
