גיוס חוץ לארץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

גיוס חוץ לארץ (גח"ל) הוא השם שניתן במלחמת השחרור לחיילים שגויסו מקרב היהודים שעלו ארצה באותה עת.

מבין העולים אשר באו לישראל, היו שגויסו והתגייסו לעזור לה בזמן מלחמת השחרור ולגור בה. חלקם הגדול היו עולים שבאו ממחנות העקורים וממחנות קפריסין, רובם ניצולי השואה מאירופה, אשר נמלטו מארצותיהם. הם באו ממחנות פליטים, בהם התנאים היו קשים, במטרה להגיע לארץ ישראל אך לרוע מזלם נשלחו לקפריסין בחופי א"י. היו גם עולים שבאו ישירות מארצות צפון אפריקה וממזרח וממרכז אירופה. "ההגנה", שראתה את עצמה אחראית לגורלם של מגויסי גח"ל, היא זו שנתנה להם הכשרה צבאית וסיפקה להם נשק.

כבר במחנות עברו העולים הכשרה מזערית ואימונים מצומצמים על ידי שליחי "ההגנה". האימונים החלו ב־1946 כאימוני גדודי נוער. האימונים עסקו בקורסי עזרה ראשונה, בלימוד עברית, בהקמת קשר ראשוני עם אווירת הארץ וחיי היישוב היהודי של תקופת המאבק, לימדו את הצעירים תרגילי סדר וספורט ושאר אימונים, אשר נחשבו לחוקיים בעיני הבריטים. עם כל החשיבות של אימונים אלו, הם לא הספיקו משום שהם לא היו תחליפים לאימון צבאי של ממש, כיוון שלא ניתן היה להתאמן בנשק ובשדאות. לכן נאלצו להשתמש בתחליפים כמו רובי עץ, כידוני עץ ואבנים אשר שימשו לזריקה במקום רימוני יד.

העצורים הרבים קיוו שישוחררו מהמעצר וישובו לארץ ישראל. בהתחלה הבריטים אכן אישרו עלייה המונית ממחנות העצורים. אבל כשמועצת הביטחון של האו"ם החליטה על הפוגה ראשונה בקרבות, הבריטים הקפידו מאוד על כך שלא יעלו צעירים בגיל התגייסות ממחנות אלה, "כדי שלא להגביר כוח של אחד הצדדים במלחמה", מכיוון שהחלטת האו"ם הייתה כביכול "אובייקטיבית". אף על פי כן, הועלו כ-20,000 עצורים שהיו נחוצים ועשויים לעזור בקרבות בתחבולות שונות ומורכבות.

עבור חלק מאנשי הגח"ל היה צה"ל מעין תחנה חברתית ולאומית ראשונה בדרכם לארץ. לחלק אחר היה צה"ל תחנה אחרונה. כאלף מהם נהרגו בקרבות הקשים שנערכו בארץ, לפני שהספיקו בכלל לחיות בה.

כשצה"ל הוקם כמעט חצי מחייליו היו ניצולי שואה. למרות התפקיד המכריע שמילאו, נתקלו ניצולי השואה ביחס מתנשא ומזלזל מצד הישראלים הוותיקים. קראו להם אג"ד - אנשי הגולה הדוויה. תחושת הזרות שחשו בני היישוב כלפי ניצולי השואה באה לידי ביטוי במחזות, בשירים ובספרים של אותה תקופה. אצל יגאל מוסינזון, למשל, במחזהו "בערבות הנגב", אפשר למצוא את אורי, דני ורמי ולצדם איש גח"ל א', איש גח"ל ב' ואיש גח"ל ג'. לא היה להם שם, לא פרצוף.

רבים מהם נפלו בקרבות לטרון ובקרבות אחרים, בטרם חויילו באופן מסודר, מבלי ששמם נודע ונקברו כאלמונים. על כך כתב המשורר נתן אלתרמן בשירו "אחד מן הגח"ל" :

מסיפון אנייה מתנודדת

הוא ירד אל רציף הנמל.

וחכתה ברציף לו מולדת

בדמות אוטו צבאי וסמל.

עוד הארץ הזאת לא נתנה לו

לא ידיד, לא פנה למקלט,

לא שמחה מן האלף הללו

אשר לנו היו למתת.

לא, כי רק את חייו, פליטי-חרב

הוא קבל על החוף מידה.

אבל גם את חייו, אי-בערב