יפו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יפו (בערבית: يَافَا - יאפא) היא עיר נמל עתיקה בארץ ישראל, לחוף הים התיכון. מבחינה מוניציפלית שייכת יפו לתחומה העירוני של עירית תל אביב יפו, וזאת מאז תחילת שנות החמישים, אם כי לעיר היסטוריה עתיקה ושונה בתכלית מן ההיסטוריה של תל אביב. יפו מוזכרת בתנ"ך, בין היתר כעיר הנמל ממנה יצא יונה הנביא למסעו. בזמן מסעי הצלב הייתה יפו מחוז בממלכת ירושלים הצלבנית. מאז ועד המאה העשרים שימשה יפו כנמל ראשי וחשוב בארץ ישראל, אם כי עלייתה של תל אביב בסמוך לה, והשימוש בנמלים אחרים כנמל חיפה הביאו לכך שהנמל, ולאחריו העיר, ירדו מגדולתם. במלחמת העצמאות נכבשה יפו בידי צה"ל, והדמוגרפיה שבה השתנתה, כאשר כתשעים אחוזים מתושביה הערבים נמלטו, ויהודים באו במקומם. כיום, התושבים הערביים והיהודים של יפו חיים בדו קיום שמהווה דוגמה לערים מעורבות אחרות.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה של העיר
[עריכה] מקור השם יפו
יפו היא מערי הנמל העתיקות בעולם. שמה, יפו, הוא לפי אחת הגרסאות הוכחה לכך שנבנתה על ידי יפת בנו של נח (על שמו גם רחוב יפת בעיר, ועתיקותה הינה עוד מתקופת המבול. יש המייחסים את השם ליופיה של יפו. המסורת ההלניסטית מייחסת את השם "יפו" ל"יופיאה", היא קסיופיאה אמה של אנדרומדה.
[עריכה] ימי קדם
יפו העתיקה נבנתה על גבעה, שגובהה כארבעים מטר (הידועה כיום כגבעת יפו, ובתחומה נמצא "גן הפסגה" היום) שיתרונה היה בכך שהיא משקיפה אל קו החוף ונוחה לביצור ולהגנה.
לראשונה נזכרת יפו באגרות מצריות משנת 1470 לפנה"ס, המתפארות בכיבושה על ידי הפרעה תחותמס השלישי, שהשתמש בתחבולה הטרויינית שימיה כימי האנושות - הסתרת אנשי מלחמה חמושים בסלים, ומתן הסלים למושל העיר כמתנה. גם במכתבי תל אל עמארנה נזכרת יפו, בשמה הפרעוני יא-פּוּ. העיר הייתה תחת שלטון מצרי עד לשנת 800 לפנה"ס לערך.
יפו נזכרת בספר יהושוע כגבול נחלת שבט דן, ונראה כי שבט זה, אשר נחלתו השתרעה על פני מישור החוף באזור הידוע כיום כגוש דן, כבש את חוף הים ועסק בספנות, (ומוזכר בשירת דבורה בקובלנה "דן למה יגור אוניות" שכן לא בא לעזרת דבורה הנביאה וברק בן אבינועם במלחמתם). עם זאת נראה כי ביפו שכנו הפלשתים.
דוד המלך ובנו שלמה המלך כבר שלטו בעיר יפו, ודרכה הגיעו הארזים ששמשו לבניין בית המקדש הראשון. גם לאחר מכן, בימי מלכי יהודה שימשה יפו כנמל לתושביה היהודים של הממלכה, ויונה הנביא החל בה את מסעו אל העיר נינוה, שהתקיים כנראה בימי המלך ירבעם השני. ב־701 לפנה"ס שימשה העיר לפלישתו של המלך סנחריב, מלך אשור, בימי המלך חזקיהו.
לאחר מכן, הייתה יפו, ככל ערי יהודה, תחת שלטון האימפריה הפרסית. בתקופה זו גרו בה פיניקים שמוצאם מצידון, ונבנה בה מקדש גדול לאליל אשמון. בספר עזרא מוזכר כי בתקופה זו שוב שמשה יפו נמל דרכו הובאו ארזים לבניין הבית השני.
בתקופה ההלניסטית הייתה יפו נמל חשוב, שכן מרכז השלטון היה במצרים או באנטיוכיה, שם ישב המלך, אם מבית תלמי או מבית סלאוקוס. לתקופה זו ניתן לשייך את אגדת אנדרומדה.
אנדרומדה הייתה נסיכה אתיופית אשר אמה, קסיופיאה, היא בתו של איאולוס אל הרוחות, נשאה למייסד העיר קיפיאוס. משהתגאתה אמה ביופיה הרב של ביתה, עוררה את כעסו של פוסידון אל הים, אשר סבר כי בנותיו נאות מאנדרומדה. הוא עורר גלים שאיימו להרוס את העיר, ועל מנת לפייסו, נכבלה אנדרומדה אל סלע לחוף הים, וניתנה כקורבן למפלצות הים. הגיבור פרסאוס הרכוב על הסוס המעופף פגסוס התיר אותה מכבליה, והרג את מפלצת הים שרצתה לטרוף את אנדרומדה היפה. עד היום ניתן לראות ביפו את "סלע אנדרומדה".
בימי בית חשמונאי הייתה יפו עיר עוינת, שתושביה אויבים מרים ליהודים, וטבחו במיעוט היהודי שחי בקרבם. יהודה המכבי נכשל בניסיון לכבשה, אך יורשיו שמעון התרסי ויונתן הוופסי הצליחו בכיבושה בשנת 147 לפנה"ס, ויפו הייתה לנמל חשוב לממלכת החשמונאים, ושימשה את אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון המלכה.
בברית החדשה מוזכר סיפורו של פטרוס הקדוש אשר התגורר בבית שמעון הבורסקאי, והעלה מן המתים את האלמנה טאביתה (ייתכן שהמדובר בשיבוש של השם העברי "צביה"). ביפו הופיע בפני פטרוס מלאך, וציווהו לאכול מ"כל בהמת הארץ וחיה ורמש ועוף השמים". פטרוס מחה כי מעולם לא אכל "פיגול וטמא" ונענה כי "את אשר טיהר האלוהים אתה אל תטמאנו". סיפור זה מסמן את הניתוק בין הנצרות והיהדות. ביתו של שמעון הבורסקאי ואתרים נוספים הקשורים בסיפור זה נמצאים כיום ביפו, ומקודשים לנצרות, אך הנצרות, עם תחילתה, לא קנתה אחיזה ביפו, וקהילה המונהגת על ידי בישוף לא הייתה ביפו עד למאה החמישית.
פומפיוס קרע את יפו מעל ממלכת יהודה, אך יוליוס קיסר הורה על השבתה אל הממלכה, לאחר שקיבל סיוע מן השליט החשמונאי הורקנוס השני ויועצו אנטיפטרוס האדומי. בשנת 67 לספירה, בימי המרד הגדול נכבשה העיר לאחר קרב ימי עז. הרומאים טבעו מטבעות מיוחדים לזכר הניצחון בקרב זה, ועליהם הכיתוב Judea Navalis (יהודה הימית - כשם אחד הרחובות הראשיים ביפו של ימינו) ו Victoria Navalis (ניצחון ימי). בניצחון זה נחרבה העיר.
העיר נבנתה מחדש על ידי הרומאים, ונקראה "פלאביה יופיי" על שם המשפחה הפלאבית, היא משפחת הקיסרים שהקים אספסיאנוס. בתקופה זו הייתה בעיר אוכלוסייה יהודית, והיא מוזכרת במספר מקומות במשנה ובתלמוד.
[עריכה] ימי הביניים
ידוע מעט מאוד על יפו בימי הביזנטים. הכיבוש המוסלמי של הארץ, בשנת 638 הביא לירידתה, ואוכלוסייתה, כמו גם חשיבותה, נדלדלו מאד, שכן שכנתה רמלה הפכה לבירת הארץ המוסלמית. הצלבנים כבשו את העיר בשנת 1099 והפכו אותה למעוזם, ולנמל המוביל אל בירתם ירושלים, אם כי עכו ועתלית וכן אשדוד שימשו אף הם את הצלבנים במידה שווה, ולסלעים החדים המצויים בסביבות נמל יפו יצא שם רע, לאחר סערה בשנת 1102 בה נטרפו אוניות רבות, וכאלף צלבנים טבעו בים. ב-1173 ביקר הנוסע היהודי רבי בנימין מטודילה ביפו, ומצא בה יהודי אחד, המתפרנס מצביעה. הסולטן הממלוכי בייברס כבש את יפו מן הצלבנים בשנת 1268. שנים רבות לאחר אובדן יפו עוד נקראו הנסיכים הצלבנים שישבו בקפריסין "נסיך יפו". בשנת 1345 נחרבה העיר בפקודת מלך מצרים שחשש כי היא תשמש בסיס לתקיפה צלבנית נוספת.
[עריכה] העת החדשה
העיר עמדה בחורבנה עד המאה ה-17 עת התיישבו בה נזירים פרנציסקניים, והקימו בה אכסניה, במקום בו מצוי כיום מנזר סנט פטר. העיר הייתה לעיר נמל קטנה וחסרת חשיבות באימפריה העות'מאנית. מלחמות הפחות הביאו לחורבנה של העיר ולהרג רב בתושביה בשנת 1775, אך לאחר מכן השתקמה העיר, עד שנפוליון הטיל עליה מצור בשנת 1799, במהלך מסעו בארץ ישראל. העיר נכבשה, תושביה נטבחו ומושלה, אגא עבדאללה הוצא להורג. מגיפות שפרצו בשל החללים שלא הובאו לקבורה, הביאו להרג רב הן בקרב תושבי העיר הנותרים, והן בקרב חיילי נפוליון, אשר הורה ללא רחמים להרוג אף את חייליו שנדבקו במגפה.
בשנים שבין 1810 - 1820 שלט ביפו מושל רב עוז ורב עלילות בשם אבו נבוט, וזאת מטעם מושל הארץ אחמד אל ג'זאר. הוא הביא לשיקום העיר, ובנה את המסגד הגדול המצוי בה "מסגד המחמדייה". מעמדה של העיר שוקם, והצרפתים והאנגלים שיכנו בה קונסוליות.
בשנים אלו החלה אף אוכלוסייה יהודית רבה להשתקע ביפו. בשנת 1820 קנה היהודי העשיר מאיסטנבול, ר' ישעיה אג'ימן, בית שישמש את עולי הרגל המגיעים לעיר דרך יפו. על אף שהיו שהקדימו אותו ביישוב יפו, הייתה רכישת הבית על ידיו ראשיתה של ההתיישבות היהודית המאורגנת בעיר בזמן המודרני. יהודים ממרוקו אשר ניסו כפי הנראה להגיע לצפת ואשר ספינתם נטרפה בים, הקימו בעיר שכונה קטנה מסביב לאותה האכסניה בשנת 1830 בערך.
כעשר שנים משנת 1830 שלטו המצרים ביפו, ושנים אלו היו טובות לעיר ולהתפתחותה. השליט המצרי איברהים באשא נטע בסביבת העיר פרדסים רבים, אשר העיר הייתה ידועה בהם במשך שנים רבות, ושהיוו את תחילתו של המותג "Jaffa Oranges". לאחר עזיבת המצרים גדל היישוב במהירות. ספינות קיטור הגיעו לנמלה, ועמם אף מתיישבים חדשים - נוצרים מכת הטמפלרים. משה מונטיפיורי ביקר בעיר מספר פעמים, ובשנת 1855 רכש פרדס, על מנת לספק תעסוקה ליהודים תושבי יפו. בין השנים 1879 - 1868 גדל מספר תושביה של העיר עד כדי כך, שהיה צורך בהריסת החומות שהקיפו אותה.
בעיר יפו התגוררו בני כל הדתות - נוצרים מסוגים שונים (פרנציסקנים, מרונים ויוונים), מוסלמים ויהודים. דרך עתיקה הובילה מן הנמל, אל ירושלים, בחומתה היה קבוע שער יפו. רחוב ראשי בירושלים נקרא "רחוב יפו" כשם שרחוב ראשי ביפו נקרא "רחוב ירושלים". דרך זו הייתה במאה התשע עשרה לרחוב משגשג, בו הוקמו בתי הארחה ובתי תפילה.
בשנים אלו היה נמל יפו מרכז לבואם של עולי העליות הראשונות לארץ. אז נוסדו השכונות היהודיות "נווה צדק" ו"נווה שלום". באוקטובר 1898 ביקר בנימין זאב הרצל ביפו, ושהה באכסניה יהודית הקרויה "אכסניית קאמיניץ". בשנת 1895 היו ביפו כשמונה עשר אלף תושבים, מהם כשלושת אלפים יהודים. באותה העת התיישב בעיר הברון הרוסי יוסטינוב, ופתח בה בית חולים.
ב26 ביולי 1903 נפתח ביפו סניפו הראשון של "בנק אנגלו פלשתינה" שייקרא לימים "בנק לאומי". בשנת 1921 העביר הבנק את עסקיו לתל אביב.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו בעיר כארבעים וחמישה אלף תושבים, וכרבע מהם יהודים. העיר שימשה כמרכז לבאים לארץ, (בין היתר התגורר בעיר בשנים אלו מוסטפה כמאל אתא תורכ, שהיה באותו הזמן קצין תורכי, ויהיה לימים לשליטה של תורכיה), והיו בה אכסניות רבות לעולים, ותעסוקה רבה שסיפקו הפרדסים, הנמל, והתנועה המתמדת של תיירים. עם פרוץ המלחמה היו בשכונה הצפונית, תל אביב אשר נבנתה מחוץ לעיר הצפופה, כאלף איש.
[עריכה] ימי המנדט הבריטי
בשנת 1917 גירשו התורכים את כל תושבי יפו (ויישובים נוספים, ראו גירוש תל אביב), בשל החשש כי הבריטים יכבשו את העיר. תושבי יפו הערבים יצאו לכפרים שבסביבת העיר ובהזדמנות הראשונה חזרו לבתיהם. העיר אכן נכבשה על ידי הבריטים, כשרבים מתושביה היהודים מצויים בצפון הארץ מאחורי קווי התורכים. לאחר כשנה, משנכבשה הארץ כולה, שבו אליה גם תושביה היהודים.
פרעות ביהודים בשנים 1920 ו-1921 הביאו לבריחת התושבים היהודים שהתרכזו עתה בתל אביב שהפכה למרכז העירוני היהודי החשוב ביותר. תחילתן של פרעות תרפ"א במצעד שנערך ביפו ב-1 במאי 1921 אשר הפך למאורעות דמים. בין היתר התנפלו הפורעים על "בית העולים" בעיר, והרגו ביושביו. בין ההרוגים בפרעות גם הסופר יוסף חיים ברנר.
בסוף 1922 היו ביפו כשלושים ושנים אלף תושבים, ובתל אביב כחמישה עשר אלף. בשנת 1927 היה מספר תושבי תל אביב כשלושים ושמונה אלף. בתחומי העיר יפו נותרו מספר אלפי יהודים, אך רובם התרכזו בשכונות שהיו על הגבול עם תל אביב, וניתן היה לראותם כחלק מתל אביב. יפו הערבית הייתה כמעט ריקה מיהודים. בתחילת שנות השלושים היו בשתי הערים יחדיו כשמונים אלף תושבים.
בזמן מאורעות תרצ"ו הייתה יפו לקו החזית בין היהודים והערבים. שביתת הפועלים הערבים בנמל יפו, הביאה להקמתו ולפיתוחו של נמל תל אביב. לוחמת הערבים כנגד הבריטים בסמטאות הצפופות והמעוקלות, הביאה להחלטה להרוס בתים רבים.
[עריכה] יפו במלחמת העצמאות
לפני מלחמת העצמאות נחשבה יפו לאחת המרכזים החשובים ביותר של האוכלוסייה הערבית בארץ וישבו חלק גדול ממערכות העיתונים והמוסדות המפלגתיים הערביים.
על פי תוכנית החלוקה הייתה יפו בשטחה של המדינה היהודית, אך בשל אוכלוסייתה הערבית ברובה, שונתה התוכנית, והיא הפכה למובלעת ערבית בתוך השטח היהודי. כבר בסתיו 1947 ביצרה ההגנה עמדות בשכונות הדרומיות של תל אביב אשר גבלו ביפו ואיישה אותן במגויסים אשר השתייכו לחי"ש ולחי"ם. מיד לאחר החלטת החלוקה ב-29 בנובמבר, החלה לחימה והעיר שמשה כמרכז להתקפות ולצליפות על תושבי תל אביב. הצליפות נעשו בעיקר ממבנים גבוהים, דוגמת מסגד חסן בק, וקטעים מרחובות הרצל, עלייה ואלנבי היו חשופים לאש הצלפים. ב-8 בדצמבר 1947 ערכו ערבים, שיצאו מן הכפר סלאמה הסמוך לעיר, התקפה גדולה על שכונת התקווה בתל אביב. אך העיר יפו הערבית הייתה כולה מוקפת ביישובים יהודיים, ולמגיניה הערבים נשקפה תקווה מועטה. האצ"ל ראה בעיר מטרה להתקפות, וערך מספר התקפות על האוכלוסייה האזרחית בדצמבר 1947 ואף לאחר מכן. בפברואר 1948 נהרגו בבית חרושת בשם "היוצק" פועלים יהודים אשר הבריטים פרקו אותם מנשקם. העיר הפכה לשדה קרב בין יהודים לערבים, אם כי לא נעשה ניסיון של ממש לכיבושה. ב־13 במרץ 1948 הורעשה העיר בשימוש ראשוני במרגמת ה"דוידקה", שיוצרה על ידי התע"ש. ההרעשה על שכונת אל כביר הביאה להמלטות רבים מתושבי השכונה, אם כי הרעש שיצרה המרגמה היה גדול בהרבה מכוח ההרס שלה.
ב־25 באפריל 1948 פתח האצ"ל במתקפה על יפו, כבש את שכונת מנשיה, אך נתקל בהתנגדות בריטית וערבית, ובמשא ומתן עם הבריטים השכונה נמסרה לידי "ההגנה". שאר העיר נכבשה על ידי חטיבות "ההגנה" במבצע חמץ, והעיר נכנעה ב־13 במאי 1948. במהלך המתקפות נמלטו רוב תושביה הערביים של יפו והנהגתה דרך הנמל. "גן הכובשים" בעיר מנציח את זכרם של הרוגי האצ"ל וההגנה שנפלו בקרב על העיר. מאוכלוסייה של כחמישים וחמישה אלף ערבים לפני המלחמה נותרו בעיר כשלושת אלפים וחמש מאות איש לאחריה, בעיקר מקרב דלי האמצעים.
[עריכה] בימי המדינה
בשנת 1949 הוסר הממשל הצבאי מן העיר והיא הפכה ל"מינהל יפו" במסגרת עירית תל אביב. בראשית שנות החמישים אוחדו שתי הערים, לעיר ששמה תל אביב יפו. בימי העלייה ההמונית בתחילת שנות החמישים יושבה יפו בעולים, מהם שהשתכנו בבתים נטושים של תושביה הערביים, ומהם שהתיישבו בשיכונים שהוקמו לקליטתם. במהלך השנים נהרסו בהדרגה חלק מהבתים הנטושים והוחלפו בשיכונים חדשים. ביפו ממשיכה לגור אוכלוסייה ערבית ניכרת, בצד האוכלוסייה היהודית.
בין היתר התיישבה ביפו קהילה של עולים מבולגריה ביניהם הרב אברהם בכר שהיה רבה של הקהילה במשך שנים רבות. קבוצת הכדורגל מכבי יפו, שהתבססה על עולים אלה, הייתה במשך שנים רבות קבוצת פאר אשר שיחקה בליגת הכדורגל הראשונה של ישראל, אם כי בשנים האחרונות הדרדרה למשחק בליגות הנמוכות.
בשנות החמישים קנתה לה יפו שם של אזור פשע, ו"השטח הגדול" קנה לו מוניטין מפוקפקים, אשר הונצחו במחזה "קזבלן" שכתב יגאל מוסינזון. המוניטין האקזוטיים של העיר הונצחו בשיר: "זוהי יפו ילדה, זוהי יפו, שחודרת כמו יין לדם" שכתב יוסי גמזו, ובשירה של להקת "התרנגולים" (מילים חיים חפר): "אין כמו יפו בלילות, אין/אין כמו יפו בעולם/ כשעוברות החתיכות הן/ עם שפתיים צבע דם".
על מנת לשפר את המצב, ולהפוך את החיים בעיר לטובים יותר הוקמה בשנת 1960 החברה לפיתוח יפו העתיקה. הישג בולט שלה הוא שיקומו של האזור הסמוך למגדל השעון והפיכתו למרכז תיירות תוסס. הסמטאות המובילות אל הנמל (סמטאות המזלות, הקרויות בשמות המבוססים על גלגל המזלות), גלריות האומנים, המסעדות ומקומות הבילוי, וכן הנמל הציורי, משמשים מוקד לתיירות פנים ולתיירות חוץ. ביפו חיי תרבות ואומנות עשירים: פועלים בה שני תיאטראות - "תיאטרון הסימטה" ו"התיאטרון העברי ערבי", ומתקיימים פסטיבלים כ"פסטיבל דואט" המוקדש לדו הקיום בעיר, ו"אירועי לילות יפו".
בשנת 1999 הקים ראש העיר רון חולדאי את "המישלמה של יפו" שהיא מסגרת ארגונית המובילה את שיקומה ופיתוחה של יפו.
[עריכה] אתרים מעניינים בעיר
- כיכר השעון, היא מרכז חיי העיר מיום שנבנתה בשנת 1906 לרגל מלאת 25 שנים לשלטון הסולטאן עבד אל חמיד השני.
- מאפיית אבולעפיה ברחוב יפת, הוא רחובה הראשי של העיר, היא מרכז קולינרי מפורסם, כמו גם הוכחה לאפשרותו של דו קיום יהודי ערבי.
- כנסיית סנט פטר, הפרנציסקנית, נבנתה במתחם הפרנציסקני בעיר בסוף המאה ה-19 על שרידי מבצר צלבני, שהפך לאכסניה פרנציסקנית. מסופר כי בעת שהמקום שימש כאכסניה, שהה בו נפוליון.
- סלע אנדרומדה שעל פי המיתולוגיה אליו נכבלה אנדרומדה היפה.
- סמטאות המזלות - סמטאות ציוריות המשופעות בגלריות לאומנות ובפסלים וציורים, המובילות אל נמל יפו.
- נמל יפו.
- גבעת יפו - מרכז לחפירות ארכיאולוגיות של העיר הקדומה. השריד הקדום ביותר הוא שערים מצריים בני למעלה מ-3,500 שנים ששוחזרו, במקום לוח הסבר לפיו ניתן להבין את מהלך החפירות ותבנית העיר הקדומה.
- בית הכנסת לעולי לוב - המכונה "בית זונאנה" נרכש על ידי הגביר היהודי זונאנה במאה ה-18. במאה ה-19 חדל מלשמש את היהודים ושימש כאכסניה, וכבית חרושת לסבון. בשנת 1948 החל לשמש כבית כנסת לעולי לוב. בשנת 1995 הפך למוזיאון.
- שוק הפשפשים - שוק עתיקות (אמיתיות ומחודשות) וכל חפץ משומש ושבור. במקום גם מספר מסעדות.
[עריכה] מסגדי העיר
- מסגד המחמודיה,נבנה על ידי אבו נבוט, מושל העיר במאה התשע עשרה, כולל אף את "סביל אבו נבוט", הסביל הוקם על ידי אבו נבוט לטובת עולי הרגל הבאים אל העיר.
- מסגד עג'מי, הוקם במאה השמונה עשרה ונקרא על שם הקבר הסמוך לו המיוחס לאיברהים אל עג'מי. במהלך השנים נפגע המסגד בשל הזנחה,ובשנות השבעים שוקם המבנה ונבנה לו צריח חדש.
- מסגד חסן בק (נמצא בתל אביב ליד כרם התימנים אך נבנה במנשייה שמחוץ ליפו), נבנה בשנת 1914 על ידי מושל יפו חסן בק בצרי אלע'אבי. המסגד נבנה באמצעות עבודות כפייה, אותן הטיל המושל על תושבי יפו, וכתוצאה מכך סירבו מוסלמים להתפלל בו. במלחמת העצמאות, לפני כיבוש יפו, שימש צריח המסגד צלפים ערבים, שצלפו לעבר העוברים ושבים ברחוב הירקון. בשנת 1983 קרס הצריח, והחל משנת 2000 עבר המסגד תהליך שיקום שבסופם חזר המסגד לפעילות מלאה.
- מסגד הים, ממקום סמוך לים בצמוד לנמל העיר, לאחרונה שוקם האתר, אך עדיין נותר ללא פעילות.
- מסגד אל סיקסק, הממוקם בסמוך לשוק הפשפשים ובחזיתו מצוי סביל שאינו פעיל עוד. כיום מצוי בשטח המסגד מפעל חברת "כתר פלסטיק" ומועדון חברתי לקהילה הבולגרית.
- מסגד הגבול (מסג'יד אל אביאד), השוכן על גבול יפו-בת-ים, מעולם לא הושלם על ידי מתכנניו הערביים, ובשנת 1948 הוקם בשטח שלד הבניין בית כנסת.
[עריכה] מועדונים
(מעודכן לסוף 2006)
- Honey Beach
- Yellow Beach
- דאנג'ן
- Dietrich
- התיאטרון
[עריכה] תיאטרון
- תיאטרון הסימטה
- בית מיומנה
- תיאטרון נוגה
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אתר מישלמת יפו
- אתר החברה לפיתוח יפו העתיקה
- על יפו באתר מט"ח
- על עתיקות יפו באתר של רשות העתיקות
- אתר עיריית תל אביב-יפו
- יפו העתיקה - מסלול טיול מפורט מאתר טיולים מסלולי טיול של יוחאי גוטויין
- הצעה לטיול ביפו העתיקה - אתר "למטייל"
