מבצע חמץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מבצע חמץ הוא שמו של המבצע לכיבוש יפו במלחמת העצמאות על ידי חטיבות "ההגנה" אלכסנדרוני, גבעתי וקרייתי.

[עריכה] רקע ופעולת האצ"ל

בתקופה שלפני כיבוש יפו היוו הכפרים הערביים אשר ממזרח לה איום על תל אביב ועל הדרך לירושלים, והמבצע נועד במקור לכבוש אותם (ולא את יפו). בין הכפרים הללו היו אל חיריה (אשר ישב על תלה של בני ברק המקראית ומרכזו במקום בו מצוי היום מחלף מסובים), סקייה, יהודייה, אזור וסלמה.

שיקולים מדיניים וצבאיים הכתיבו את ההחלטה שלא לתקוף את יפו ישירות, בשלב שלפני סיום הפינוי הבריטי.

הביטחון שמצבה הגיאוגרפי של העיר יחייבה להיכנע עם צאת הבריטים והרצון להימנע מלתקוף אותה חזיתית, הביאו להחלטה שיש לכבוש את כל הכפרים הערביים המקיפים את יפו והמשמשים גשר וקשר לאזורים ערביים אחרים בארץ.

תפיסה זו הייתה במסגרת הפעולות שהותוו ב"תוכנית ד'" של "ההגנה". כיתורה של העיר יפו עשוי היה להביא ממילא לכניעת התושבים ונפילתה כ"פרי בשל". זו הייתה מטרת "מבצע חמץ", דהיינו ביעור ה"חמץ", עם התקרב חג הפסח תש"ח.

בעקבות התקפות האצ"ל על שכונת מנשיה, ללא תיאום עם ארגון "ההגנה", החלה נטישה של תושבי יפו והכפרים, אשר נמשכה עד ל-13 במאי 1948 עם כניעת האוכלוסייה הערבית. כוחות האצ"ל נתקלו בהתנגדות מצד האוכלוסייה שגובתה בעזרה צבאית מסיבית של כוחות בריטיים שהוזרמו לעיר. האצ"ל נדרש על ידי הבריטים לפנות את השכונה ובמשא ומתן עם "ההגנה" והבריטים סוכם, כי "ההגנה" תכנס לשכונה והבריטים יקבלו את יפו תחת חסותם והם יפרידו בין היהודים לערבים.

[עריכה] מהלך המבצע

בערב פסח 28 באפריל 1948 החל כוח "ההגנה" מחטיבת אלכסנדרוני לכתר את העיר יפו, כדי להשתלט על מבואותיה המזרחיים והדרומיים של תל אביב. ההנחה הייתה שכיתור יפו, יביא לכניעת תושביה מבלי שהדבר יגרור התנגשות עם הכוחות הבריטיים. ב-30 באפריל הוכרע הקרב ומפקד "צבא ההצלה" בעיר נמלט ממנה בדרך הים. החלה בריחה המונית מיפו שנמלטו 70,000 מתושביה הערבים וב-13 במאי חתמו מנהיגיה על הסכם כניעה.

18 כוחות משנה משלוש חטיבות, אלכסנדרוני, גבעתי וקרייתי, נטלו חלק במבצע. חטיבת אלכסנדרוני הייתה הזרוע הצפונית של המלקחיים שנועדו לכתר את יפו, ומשימתה בשלב הראשון, הייתה לנתק את הכביש סלמה – יהודיה, על ידי כיבוש הכפרים חיריה וסקיה (אור יהודה של היום). לאחר השלמת כיבוש החלק הדרומי של מחנה תל ליטוינסקי שחלקו הצפוני נכבש ב-14 באפריל 1948.

שעת ה-"ש", שנקבעה ל-27 באפריל בשעה 22:00, נדחתה בגלל עיכוב בפינוי שדה המוקשים בדרום מחנה תל ליטוינסקי.

משימות הגדודים 32 ו-33 הוכתרו בהצלחה לאחר קרב לא קל, כאשר לערבים הנסוגים היו כ-40 הרוגים.

הכפרים חיריה, סקייה וכפר ענא נכבשו, והתקפות הנגד הערביות מכיוון סלמה ויהודייה נהדפו. הקשר בין העיירה הערבית בית דג'ן והעיירה יהודייה, עדיין לא נותק.

יחידה מוגברת של סיירים וחבלנים פשטה על הגשר שעל נחל איילון, פוצצה אותו וכך נותק הקשר כליל של העיר יפו מזרחה (לימים נבנה גשר חדש שנקרא גשר יחזקאל, על הכביש בין אור יהודה לצומת בית דגן).

בליל שביעי של פסח נכנסו גדודים 32 ו-33 של אלכסנדרוני לתוך הכפר סלמה ומצאוהו נטוש. תושביו נסוגו לעבר יפו. חמישה לוחמי חטיבת אלכסנדרוני נפלו בקרב הזה.

ב-28 באפריל תקף גדוד 52 של חטיבת גבעתי בפיקודו של יעקב פרי (פרולוב) את תל א-ריש שממנו ירו הערבים על חולון. בראש התל הייתה עמדת פילבוקס מבוצרת. ההתקפה החלה בשעה 02.00 והתל נכבש במהרה, אולם הערבים התאוששו מהר והחלו מיד בהתקפת נגד חזקה על הכוחות שטרם הספיקו להתבצר. כוח גבעתי נאלץ לסגת באבידות כבדות - 21 הרוגים ועשרות פצועים. לזכרם נקראת השכונה הסמוכה לתל בשם תל גיבורים. על התל ליד הפילבוקס יש אתר הנצחה לנופלים בקרב זה.