העלייה השנייה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| עליות לארץ ישראל והתיישבות בה |
|
העלייה השנייה ("עליית הפועלים") הוא כינוי לגל ההגירה היהודי השני לארץ ישראל בעיקר ממזרח אירופה ומתימן בין השנים 1903 ל- 1914 אז פרצה מלחמת העולם הראשונה ובעטיה פסקה ההגירה. 35 אלף עולים הגיעו, רובם מרוסיה. מתוכם כ- 10,000-13,000 איש נשארו. רק מיעוט קטן מקרב העולים, 1,000-1500 איש, היו חדורי אידאולוגיה סוציאליסטית-לאומית. גרעין אידאולוגי זה, על אף גודלו הקטן, השפיע רבות על היישוב בארץ ישראל.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע לעלייה
[עריכה] ההרכב החברתי של העלייה
מבחינת ההרכב הדמוגרפי, הגירה זו הייתה במידה רבה המשכה של העלייה הראשונה. הרוב המכריע של המהגרים הגיעו ממזרח אירופה, בעיקר מתחום המושב ומגליציה, ומיעוטם מארצות האיסלאם. אוכלוסיית המהגרים מנתה בעיקר משפחות מסורתיות-דתיות שקיוו לשפר את מצבם הכלכלי, למצוא מנוחה ונחלה ולהמשיך באורח חייהם הקודם. רובם לא היו מאורגנים ולא בעלי אידאולוגיה מגובשת. כרבע מכלל המהגרים היו ילדים עד גיל 15, וכשיעור הזה היו בני ה-50 ומעלה. כ-63% מקרב המהגרים היו גברים.
מיעוט קטן מקרב אנשי העלייה השנייה היו צעירים רווקים ורווקות בשנות העשרים לחייהם שעלו מתוך אידאלים סוציאליסטים וציוניים (חלוציות ולאומיות) ומתוך מרד נעורים. קבוצת הצעירים חדורי הסוציאליזם והלאומיות היהודית היוו את הגרעין הקשה, אשר הוביל את ההתיישבות החלוצית בישראל מתוך נחישות דעתם ליישב את הארץ ולעבד את אדמתה כערך עליון. למרות שדיברו יידיש ורוסית כשפת אם, שימוש בשפה העברית נראה להם כחשוב ביותר-"עברי דבר עברית". חלקם היו מוכנים לוותר על פרטיותם וערכיהם הישנים למען המטרה. עולים אלה מרדו נגד החיים היהודיים בגולה ורצו ליצור בארץ "חברה חדשה" ו"אדם חדש". המחיר ששילמו הצעירים היה רב. הם חוו קשיים רבים בארץ כתוצאה מהפער בין החזון ובין המציאות, כך שחלק גדול מהם עזב לבסוף את הארץ והיו אף מקרים רבים של התאבדויות. מיעוט זה היווה את האליטה האידאולוגית של היישוב בארץ ישראל, אשר עתידה הייתה להוביל את היישוב עד הקמת מדינת ישראל ואף שנים לאחר מכן. במשך שנים רבות זוהתה העלייה השנייה עם אליטה זו, אך המחקר כיום מצביע על כך שקבוצה זו הייתה מיעוט ואין בה כדי לייצג את שאר המהגרים בתקופת העלייה השנייה.
[עריכה] גורמי ההגירה
ההגירה לארץ ישראל התקיימה על רקע הגירת המונים ממזרח אירופה שהתרחשה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 והקיפה יותר מ-35 מיליון איש. היהודים היגרו בשיעורים גבוהים יחסית לחלקם באוכלוסייה. הגל שבו נכללת העלייה השנייה היה הגדול בגלי ההגירה - יותר מ-1.3 מיליון יהודים היגרו אז לארצות הברית ו-35 אלף באו לארץ ישראל. הרוב המכריע של המהגרים היהודים, כמו אצל כלל המהגרים, היגר לארצות הברית. ארצות יעד אחרים היו אנגליה, ארגנטינה, צרפת, קנדה ודרום אפריקה. עם המניעים להגירה ההמונית שפקדה את אוכלוסיית מזרח אירופה - היהודית והלא יהודית כאחד - יש למנות את הגידול הדמוגרפי המהיר באזור זה ואת הקשיים הכלכליים שנוצרו בעקבותיו. החברה היהודית בתחום המושב, גליציה ורומניה סבלה ממצוקה כלכלית קשה והייתה שרויה בעוני כבד.
גורם נוסף שהאיץ את הגירתם של היהודים היו הגזרות והרדיפות מצד השלטונות ומצד האוכלוסייה המקומית. שניים מהאירועים שהאיצו ביהודים להגר היו פרעות קישינב שהתרחשו בשנת 1903 ופרעות לאחר ניסיון ההפיכה ברוסיה בשנת 1905.
[עריכה] החיים בארץ ישראל
רוב המהגרים התיישבו בערים, בעיקר ביפו, ירושלים וחברון, היכן שניתן היה למצוא עבודה ולפרנס משפחה. החיים בארץ היו קשים ביותר, והמהגרים התקשו למצוא עבודה אשר תכלכל אותם כראוי ובצורה יציבה. בשל החיים הקשים, שיעור העוזבים היה גבוה: בשנים הראשונות להגירה שיעור העוזבים עמד על 70% עד 75%, ובחלק השני של ההגירה ירד שיעור העוזבים לבערך -50%.
[עריכה] ההתיישבות
העיר העברית הראשונה הוקמה ב- 1909 ותקרא בעתיד תל אביב. יסדו אותה 60 איש שיצאו מיפו והקימו את אגודת "אחוזת בית" על-מנת להקים שכונה בשם זה כדי לצאת מהצפיפות של יפו (10 אלף יהודים) לרמת-חיים גבוהה יותר. הקרבה ליפו ואיכות הסביבה בשכונה הביאו להרחבתה. לפני מלחמת העולם הראשונה היו בה 2,000 תושבים. בסוף התקופה "גימנסיה הרצליה" הועברה אליה והשכונה הפכה למרכז לחינוך.
בירושלים הורחבו השירותים לאוכלוסייה היהודית והוקמו שכונות יהודיות חדשות. יהודים השתלבו היטב בכלכלה והצורך בכספי החלוקה כמעט פסק. עיר נוספת שהתפתחה בעלייה השנייה הייתה חיפה – עולים בעלי הון השקיעו בפיתוח תשתית כלכלית. העיר הגיעה ל3,500 תושבים והונחה אבן הפינה לטכניון.
המיעוט הפועלי-אידאולוגי התיישב ברחבי הארץ, ולא רק בערים, וייסד יישובים רבים. הדבר נבע מהקושי של הפועלים להתקבל לעבודה במושבות קיימות וכן מהאידאולוגיה הציונית-מעשית, אשר חרטה על דיגלה גם את כיבוש הקרקע. למרות מספרם המועט של המהגרים הפועלים, לא הייתה אחדות דעה בנוגע לדרך ואופי ההתיישבות ומכאן ריבוי צורות ההתיישבות של מיעוט פועלי זה.
צורת ההתיישבות העיקרית הייתה ה"קבוצה" וניתן לראות מספר שלבים עד יסודה:
- קומונות לשם השגת עבודה במשותף – קומונה יצרנית ("קב' הסתתים").
- קופה משותפת, צריכה משותפת – קומונה צרכנית ("קומונת רומני").
- הקולקטיב בסג'רה (1907). קומונה יצרנית + צרכנית + הגנתית. חווה של יק"א, פועלי-ציון. קבוצה דומה התישבה באיילת השחר.
- אום ג'וני – חוות כנרת. יוצאי קומונת כנרת שקיבלו אתגר מרופין.
- סיוע "המשרד הארצישראלי" (1908) – ארתור רופין. עליית קומונת חדרה (1910, יוסף בוסל).
- הקמת הקבוצה "דגניה" – "אם הקבוצות" (1912, מעבר מאום ג'וני לנקודת הקבע באב-אלתום - שער הנהר, מוצא הירדן מהכנרת, בו היא ממוקמת עד היום). משק קבע (כי המתיישבים לא מרקסיסטים).
חוות לאומיות הוקמו על אדמות של קק"ל שלא היה להן ייעוד. עליהם יוקמו משקים חקלאיים והפועלים יוכשרו לעבודה חקלאית בהדרכת אגרונומים, ובעתיד יוכלו להשתלב במושבות. כך הוקמו היישובים - כנרת, בן שמן, חולדה. היוזמה הייתה של ארתור רופין, ראש המשרד הארצישראלי (סניף ההסתדרות הציונית בא"י). בחוות פרצו סכסוכים בין המנהלים לפועלים עקב סירוב הפועלים לקבל את מרות המנהלים (מתוך רוח הקומונה) והתעקשות המנהלים על ציות (מתוך רצון להצליח).
אחת מהחוות הידועות והמרכזיות הייתה חוות כנרת, שהוקמה בשנת 1908. בה החלו הנסיונות להקמת צורת ההתיישבות של הקבוצה והמושב, וכן מספר מוסדות חשובים של פועלי הארץ, כמו "חוות העלמות", "סולל בונה" ו"המשביר".
חוות פרטיות (=אחוזות) היו שייכות לבעלי-הון מחו"ל (כעוד השקעה כלכלית שלהם) שהובטח להם שיוכלו להתיישב בהם כשהמטעים יתנו פרי. עבדו בהם פועלים עבריים ואכן התבססו על משק מטעים. גם האחוזות ביזמת רופין. הוקמו – מגדל (בעמק הכנרת), פוריה (בגליל התחתון), כרכור (במישור החוף).
מושב פועלים הוקם לפי עקרונות של עבודה עברית עצמית ושטחי אדמה שווים לכל אחד מחברי המושב. חברי המושב קובעים מי יתקבל למושב. השוני ממושב עובדים הוא שבו האדמה לאומית משותפת, תוך התבססות על עזרה הדדית. המושב הראשון היה עין גנים ב- 1908 ליד פתח תקווה.
הקואופרציה יוסדה לראשונה ב-1911 ביוזמת ד"ר פרנץ אופנהיימר ונקראה "מרחביה". יישוב חקלאי במימון פרטי וניהול "קפיטליסטי" שיהפוך עם התבססותו ליישוב שיתופי שיוכל לקבל בעלי מקצועות שונים (בתעשייה) ואז לחברים תהיה בחירה- אם להשתייך לקבוצה השיתופית או לחיות בנפרד. היישוב לא הצליח כלכלית, וגם בו פרצו סכסוכים בין הפועלים למנהל והוא סטה מדרכו של אופנהיימר.
[עריכה] החינוך
התרחבות היישוב היהודי הביאה לפיתוח מערכת החינוך ואף החומר הנלמד. הוקמו מוסדות חינוך (מגני-ילדים עד לסמינר למורים) רבים, תוך קבלת סיוע מ"כל ישראל חברים" וחברת "עזרה". החל חינוך אידאולוגי לאומי, בהשפעת אחד העם וחובבי ציון.
העניין המרכזי שהעסיק את המתיישבים כונה "מלחמת השפות" – ויכוח על שפת ההוראה בעקבות ההחלטה להורות בגרמנית בטכניון. כתוצאה התפתחה רשת חינוך עברי בחסות ועד ציבורי עם ערכים לאומיים-ציוניים. בסופו של דבר הניצחון במאבק היה בידי השפה העברית. היישוב השתחרר מתלות בין-תרבותית ושפות זרות והוגברה הלאומיות היהודית. פרישת המורים מעזרה הייתה למעשה השתחררות מה"אפוטרופסות" ומעבר לעצמאות בתחום החינוך, והקמת מוסדות-חינוך כמו בית-המדרש ע"ש ילין ובית הספר הריאלי בחיפה.
[עריכה] המיעוט הפועלי
[עריכה] האידאולוגיה של המיעוט הפועלי
רוב המהגרים היו נעדרי אידאולוגיה מגובשת. רק מיעוט מבין המהגרים היו בעלי אידאלוגיה פועלית לאומית-סוציאליסטית. אחד ההוגים המרכזיים של זרם אידיאולגי זה היה אהרון דוד גורדון אשר עיקרו היה "כיבוש העבודה, כיבוש השמירה וכיבוש הקרקע".
מטרת "כיבוש העבודה" היא שליטה של עובדים עבריים בענפי העבודה השונים במשק, כחלק מחזון ישוב ובניית הארץ. ניתן לחלק את המשנה האידיאולגיות הזו לשלושה פנים. עבור היחיד פירוש הדבר גאולה מן הגלות (גלות = הרגשה של אי שייכות). ניתן להשיג שלמות נפשית רק על ידי עבודת אדמה ולא חיים עירוניים. עבודה שיש בה יצירה שמתגאים בה מביאה אושר. גורדון קובע הפרדה בין חברות אורגניות (עם, משפחה) לחברות מכאניות (עיר, מדינה). "רומנטיקה" עם מעט רציונליזם.
עבור כלל היהודים "כיבוש העבודה" פירושו שלמות נפשית אשר נובעת משייכות (טבעית) לעם ובכך יציאה נגד המתבוללים והווית הגולה. בשינוי הערכים הלאומיים יש שני מרכיבים- האינדיבידואל העובד הוא חלק מן הקולקטיב (העובד) ומשיג שלמות נפשית - "עם אדם" (כנגד הטענה האנטישמית). בניגוד ליהודים בגולה שאינם עובדי אדמה (ועוד האדמה אינם שלהם) – תהליך פרודוקטיביזציה לאומי. גורדון טען כי הארץ נקנית ביזע ועבודה ולא בכסף ובדם. עם יוצר יצירות טבעיות בארץ הטבעית. ארץ ישראל נבחרה בשל העבר הרחוק של הארץ – התנ"ך. עם זאת היה ברור שתיווצר תחרות בין הערבים ליהודים על הפרחת הארץ והזכות להם. לסיכום כיבוש העבודה מתבטא בשטח ב"כיבוש" כל מתיישב לעבודה – ויתור על הנוחיות והמנטליות העירונית וכן הכנה פיזית וברמה הארצית בכיבוש המקצועות מידי הערבים.
כדי לכבוש את העבודה יש לכבוש את הקרקע ואת השמירה. ועל כך בהמשך.
[עריכה] מימוש האידאולוגיה – הקמת מפלגות פועלים
מקרב המהגרים הרבים, רק 1000-1500 היו חדורי אידאולוגיה סוציאליסטית-לאומית. שתי מפלגות פועלים הוקמו בראשית המאה העשרים בהתאם לרוח האידאולוגית החדשה.
הפועל הצעיר נוסד ב- 1905 בראשות אהרון דוד גורדון. היא החזיקה בתפיסה סוציאליסטית מעשית, לא דוגמטית ולא מרקסיסטית ואף תמכה בשימוש בקפיטליזם לשם הקמת מדינה (משיכת הון מעשירים). אי לכך טענה כי העלייה וולנטרית - נובעת מהקשר בין עם ישראל לא"י. המפלגה פעלה לחינוך ותרבות עבריים.
ראשיתה של פועלי ציון בשנים 1898-1899 באגודות ציוניות סוציאליסטיות. סניף של המפלגה הוקם בארץ בשנת 1906. המפלגה דגלה בסוציאליזם מרקסיסטי זאת אומרת תפיסה מעמדית (דוגמטית) ומלחמת מעמדות. בדומה לרעיונות מרקס טענה כי העלייה סטיכית – מתוך אילוץ, בגלל הנסיבות - המצב של הפועלים היהודים בגולה. פעלה לחינוך ותרבות ביידיש. ההנהגה של המפלגה עזבה את הארץ כעבור מספר שנים ואת מקומם תפסו אישים כגון דוד בן גוריון ויצחק בן צבי. אישים אלה מיתנו את האידאולוגיה המרקסיסטית של המפלגה וחיזקו את המרכיבים הלאומיים. בכך התקרבו לאידאולוגיה של מפלגת הפועל הצעיר.
למרות ההבדלים לא חסרו עקרונות משותפים לשתי המפלגות: שאיפה להגדלת העלייה, עצמאות מדינית, הטבת מצבים של הפועלים ודגש על העבודה והקמת חברה עברית שוויונית בא"י. שתי המפלגות השתייכו לפלג הציונות המעשית והשתתפו בקונגרס הציוני.
[עריכה] הוויכוח בין האיכרים לפועלים
בין האיכרים שהתיישבו בארץ עוד בימי העלייה הראשונה לבין הפועלים החדשים פרצו סכסוכים מפני שהאיכרים העדיפו לשמור על פועליהם הערבים מאשר להעסיק את העולים היהודים.
האיכרים העלו מספר טענות רובן מתפיסה מעשית:
- הפועלים היהודים חסרי ניסיון, לא יודעים ולא יכולים לעבוד כמו שצריך.
- פועלים דורשים תנאים טובים ושכר גבוה (לעומת הערבים) ואילו האיכרים בקושי מקיימים את עצמם.
- רוצים להישאר עצמאיים בלתי-תלויים (לא רוצים לחזור על בעיית האפוט').
- יש צורך בהתחברות לאוכלוסייה הערבית ומניעת סכסוך עמה וזאת על ידי מתן עבודה.
טענות הפועלים לעומת זאת נבעו יותר מאידאולוגיה:
- הם ילמדו, הניסיון והיכולת יגיעו עם הזמן.
- הכסף יחזור למושבה (קניה במכולת וכו').
- לעבודה עברית יש ערך למפעל הציוני. לטווח הארוך יש להתעלות מעל שיקולים כלכליים.
- המצב הכלכלי של האיכרים לא כל כך רע.
- הפועלים יגדילו ויפתחו את המושבה.
מעבר לטענות הנוגעות לתעסוקת העולים שררו הבדלים פוליטיים-חברתיים בין שתי הקבוצות. הפועלים אינם שומרי מצוות ומחזיקים בהשקפה סוציאליסטית - מטיפים ל"מלחמת-מעמדות" ושואפים להשפיע במושבות. נוסף על כך שרר פער גילים ומנטליות שונה. האיכרים ראו בעולים הסוציאליסטים איום על מעמדם והשפעה רעה על הנוער וסברו כי קליטת הפועלים תעכיר את האווירה במושבה. מכאן היחסים בין הקבוצות סבלו מחוסר אמון ועוינות.
[עריכה] כיבוש השמירה
- ערך מורחב – כיבוש השמירה
בתקופת העלייה השנייה החלו לצוץ בעיות בטחוניות ביישוב היהודי עקב התגברות ההתקפות הערביות ורוח הלאומנות הערבית. בעתיים של הפרעות ברוסיה נגד יהודים (שכונו בשם "הסופות בנגב") התארגנו קבוצות יהודים להגנה עצמית. כיוון שפעילים בולטים בהגנה שם היו בין העולים בתקופה זו, ביקשו להעתיק פעילות זו במושבם החדש, בארץ-ישראל. בעיניהם, אך טבעי הוא שהשמירה על היישובים העבריים בארץ-ישראל תהיה בידיים יהודיות. מספר מטרות עמדו לנגד עיניהם:
- ביטחונית – אין בוטחים בשומר הערבי.
- כלכלית – כך ייווצרו מקומות עבודה.
- גרעין לכוח לוחם יהודי-לאומי בעתיד.
- ציונית – עצמאות, הקמת גרעין צבאי, על א"י צריך להגן.
- תדמית פסיכולוגית ומורלית – לחזק את דימוי היהודים (החלש בגולה).
מספר שלבים התרחשו בארגון השמירה היהודית בארץ ישראל:
- 1907 – "בר-גיורא" הוקם על ידי פועלי-ציון יוצאי ההגנה העצמית בהומל, רוסיה (בראשות יצחק בן צבי, אלכסנדר זייד, ישראל שוחט, ישראל גלעדי, יחזקאל חנקין, צבי בקר ויחזקאל ניסנוב), במטרה לכבוש את השמירה בגליל התחתון. המשימה הראשונה הייתה הגנה על הקולקטיב בסג'רה (אילניה) בגליל התחתון, שם ישבו בני העלייה השניה. בעקבות הצלחת המשימה קיבלו את השמירה על מסחה (=כפר-תבור), שם התנכלו אל בני היישוב השבט הבדואי השכן, וזאת בתנאי שיועסקו פועלים יהודים. הארגון נקרא על-שם שמעון בר-גיורא, ממנהיגי "המרד הגדול" של היהודים ברומאים ב-66 לספירה.
- 1909 – "השומר" הוקם על בסיס בר-גיורא (בראשות ישראל שוחט, מניה שוחט, יצחק בן-צבי) במטרה להגביר את ההגנה היהודית וחדירה למושבות כדי להחליף את הערבים בכל. נערכו מבחני קבלה קשים, והארגון היה אליטיסטי באופיו.
- 1912 – הארגון עבר גם ליהודה אחרי שהוכיח הצלחתו בגליל. בתקופה זו היה עמוס במשימות שמירה אך בכל זאת נשאר ארגון קטן של הטובים ביותר.
- 1913 – גורשו מיהודה, שנה לאחר מכן הופסקה הפעילות בעקבות פרוץ מלחה"ע הראשונה וב-1920 ארגון השומר פורק רשמית.
חשיבותו של ארגון השומר מתפרשת במספר היבטים. הוא היווה בעצם הגרעין ליצירת הכוח הביטחוני של היישוב. הוא עורר הרתעה והערכה אצל הצד הערבי. הוא הגביר את הערכים בתחום הצבאי – "טוהר הנשק". חינוכית ואידאולוגית הוא מימש את האידאלים של שותפות ושוויון, והשפעתו על הנוער בגולה הייתה רבה מאוד, למשל השם והרוח אצל "השומר הצעיר". מבחינה כלכלית השומר תרם להתיישבות החקלאית. למרות זאת הועלתה ביקורת על "השומר" - שהיה ארגון אליטיסטי וסגור אשר הונהג בדרך לא דמוקרטית ונטה למיליטנטיות.
ארגון "השומר" היווה את הבסיס להקמת ארגון "ההגנה".
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- גור אלרואי, אימיגרנטים - ההגירה היהודית לארץ-ישראל בראשית המאה העשרים, הוצאת יד בן-צבי, 2004.
[עריכה] קישורים חיצוניים
העלייה השנייה באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
