ג'ון פיצג'רלד קנדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ג'ון פיצג'רלד קנדי

הנשיא ה־35 של ארצות הברית
תחילת כהונה:	20 בינואר 1961
סוף כהונה:	22 בנובמבר 1963
תאריך לידה:	29 במאי 1917
תאריך פטירה:	22 בנובמבר 1963
מקום לידה:	ברוקלין, מסצ'וסטס
הגברת הראשונה:	ז'קלין לי בובייה קנדי
מפלגה:	דמוקרטית
סגן נשיא:	לינדון ג'ונסון
חתימה:

ג'ון פיצג'רלד קנדי (29 במאי 1917 - 22 בנובמבר 1963), הנשיא ה-35 של ארצות הברית. הנוצרי הקתולי הראשון שכיהן כנשיא ארצות הברית. נרצח בטרם סיים את כהונתו.

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו

קנדי נולד בברוקליין, מסצ'וסטס, בנם של ג'וזף קנדי ורוז פיצג'רלד. אביו, דמות משפיעה ביותר בחייו, היה מיליונר, פוליטיקאי, דיפלומט ופעיל מרכזי במפלגה הדמוקרטית. ג'ון פ. היה השני בילדי המשפחה, ובעודו ילד גדל בצילו של אחיו הבכור, ג'וזף, אשר בו תלה אביו את התקוות לעתידה הפוליטי של המשפחה, ואף למינוי לנשיאות בעתיד.

כילד נשלח קנדי לפנימיה יוקרתית. בשנת 1935 למד בבית הספר לכלכלה בלונדון, ולאחר מכן המשיך את לימודיו באוניברסיטת פרינסטון. עד מהרה נאלץ קנדי להפסיק את לימודיו בשל מחלה. הייתה זו מחלה כרונית הנקראת מחלת אדיסון, אשר באותו הזמן לא היו את הכלים המדעיים לאיבחונה, וקנדי סבל ממנה במשך שנים מבלי שניתן היה להקל על מצבו. הסימפטומים של המחלה הם אובדן משקל, חולשה, בעיות דם, ובעיות במערכת העיכול.

לאחר הפסקת לימודיו בפרינסטון, המשיך קנדי את השכלתו באוניברסיטת הרווארד. באותה התקופה היה אביו שגריר ארצות הברית בבריטניה, וקנדי נסע לבקרו מספר פעמים. בתקופה זו גילה עניין במדיניות החוץ, וביקר באיטליה שהייתה תחת שלטון מוסוליני ובגרמניה שהייתה תחת שלטון אדולף היטלר, וכן במדינות אירופיות נוספות. התוצאה של ביקורים אלו ושל עניין זה הייתה תזה לתואר מוסמך, בנוגע לניתוח המדיניות הבריטית בהסכם מינכן, אשר הביאה לקנדי את סיום התואר בהצטיינות יתרה, בשנת 1940. התזה פורסמה על ידי אביו בתור ספר הנקרא "מדוע נרדמה אנגליה?", אשר היה לרב מכר באותה התקופה. לדעתו של קנדי, כפי שהיא מובעת בספר, לא היו הסכם מינכן, והמדיניות שהובילה אליו, קשורים בפגמים באופיו של נוויל צ'מברליין או של ההנהגה הבריטית, אלא המשך ישיר לאופי בדלני רב שנים של העם הבריטי.

[עריכה] שירותו הצבאי

באביב 1941 התנדב קנדי לצבא, אך נדחה בשל בעיות בגבו. הוא חיזק את עצמו במהלך הקיץ, והתקבל לשירות בצי בספטמבר של אותה שנה. בדצמבר הצטרפה ארצות הברית למלחמת העולם השניה לאחר המתקפה על פרל הארבור, וקנדי נשלח אל החזית, כקצין צי באוקיינוס השקט. בחודש מרץ 1943 קיבל פיקוד על ספינת טורפדו שמספרה 109-PT. קנדי שירת בדרגת סגן, ופיקד על צוות בן 12 אנשים. ב-2 באוגוסט 1943 ננגחה ספינת הטורפדו שלו על ידי משחתת יפנית. כתוצאה מהניגוח התחולל פיצוץ בספינת הטורפדו והיא עלתה באש וטבעה. קנדי נפצע בגבו (הפגוע ממילא) אך הצליח לאסוף את הניצולים לאי קטן, המצוי בשליטת היפנים, ובין היתר גרר פצוע אחר 5 ק"מ. לאחר כמה ימים הצליח קנדי לאתר את ילידי האי, ולבסוף הצליח ליצור קשר עם כוחות אמריקאים, דבר שהביא לחילוצו ולחילוץ ניצולי צוות הסירה. בשל פעולות אלו קיבל קנדי את עיטור לב הארגמן, מדליית הצי, ומדליית המרינס. הפציעה שנפצע בפעולה זו החמירה את הפגיעה בגבו, והוא אף לקה במחלת המלריה. הוא שוחרר שחרור מוקדם מטעמי בריאות בתחילת שנת 1945. במאי 2002 צוות של המגזין נשיונל ג'אוגרפיק איתר את ספינת הטורפדו הטבועה 109-PT ליד איי שלמה.

בעודו משרת בצי קיבל קנדי את הידיעה כי אחיו הבכור, ג'וזף, נפל בקרב. אביו, ג'וזף קנדי האב, החליט עתה כי היורש הראוי, והנשיא העתידי, יהיה ג'ון פ. קנדי, השני בבניו.

[עריכה] קריירה פוליטית מוקדמת

בשנת 1946 החליט נציג מסצ'וסטס לבית הנבחרים של ארצות הברית, ג'יימס מ. קרלי, להתמודד על משרת ראש העיר של בוסטון. משפחת קנדי החליטה כי ג'ון פ. הצעיר ימלא את מקומו. היה זה הימור בטוח, שכן מסצ'וטסט הייתה מאז ומעולם מעוז של המפלגה הדמוקרטית, וכל מתמודד מטעמה זכה בנשיאות באופן כמעט אוטומטי. קנדי נבחר לבית הנבחרים האמריקני בשנת 1947.

הייתה זו תקופת הנשיאות של הנשיא הארי טרומן. על הפרק עמדו נושאים כגון שיקומן של ארצות הברית ושל אירופה לאחר המלחמה, היחס למשטר הקומוניסטי בסין והמלחמה הקרה שהחלה אז לתת את אותותיה. כחבר בית הנבחרים תמך קנדי בדרך כלל במדיניותו של טרומן בכל הנוגע למדיניות הפנים, אך השמיע מדי פעם ביקורת על דרכו במדיניות החוץ.

בשנת 1952 החליט קנדי לרוץ לסנאט. הייתה זו שנה גרועה מאוד למפלגה הדמוקרטית. באותה שנה נבחר הנשיא דווייט אייזנהאואר ברוב מוחץ, ויריבו של קנדי על המושב בסנאט היה הנרי קבוט לודג', פוליטיקאי ותיק, ושגרירה הראשון של ארצות הברית לארגון האומות המאוחדות. לאחר מירוץ צמוד ניצח קנדי ברוב של 70,000 קולות.

כסנטור מונה קנדי לועדת העבודה והרווחה בסנאט וכן לועדת יחסי החוץ. בדרך כלל ייצג נאמנה את בני מסצ'וסטס, והעביר חוקים שסייעו למדינה ובמיוחד לקהילת העסקים. כסנטור יצא פומבית כנגד מדיניותו של ג'וזף מקארתי, אשר יצא ב"ציד מכשפות" כנגד מה שנראה לו כגורמים קומוניסטים בממשל האמריקאי.

בשנת 1953 נישא קנדי לז'קלין בובייה. בתקופה זו סבל מאוד מבעיות בגבו, עבר סידרת ניתוחים, והמעיט מאוד את היקף פעילותו בסנאט. בעודו מחלים מן הניתוחים, כתב ספר על פעולות אמיצות של חברי הסנאט באמריקה, אשר הצביעו כנגד דעת הרוב וכנגד דעת בוחריהם בנושאים חשובים שעל הפרק. הספר "דיוקנאות באומץ" היה לרב מכר, וזיכה את קנדי בפרס פוליצר.

בשנת 1956 הציג את מועמדותו לתפקיד המועמד הדמוקרטי לסגן נשיא ארצות הברית. הוא נכשל בכך, אך קיבל את החשיפה הלאומית שבה חפץ, ולמעשה היה לדמות פוליטית במישור הלאומי.

בשנת 1958 נבחר שוב לסנאט ברוב מוחץ. לקראת הבחירות לנשיאות שהתקיימו בשנת 1960 הכריז על מועמדותו למשרת הנשיא. בבחירות המקדימות עמדו מולו שלושה מתמודדים בעלי כישורים וותק - הסנטור אדלאי סטיבנסון שהיה מועמד בשנים 1952 ו-1956, הסנטור יוברט המפרי, והסנטור לינדון ג'ונסון. קנדי ניצח במערכת בחירות קשה ומסובכת, ונבחר כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב13 ביולי 1960. קנדי בחר כמועמדו לסגן הנשיא את לינדון ג'ונסון, בן טקסס, בצעד שנועד לחזק את התמיכה במועמד הקתולי, הליברל והעירוני, בדרום השמרני, הפרוטסטנטי והכפרי.

[עריכה] הבחירות לנשיאות בשנת 1960

פורטרט של ג'ון פ. קנדי

אל מול קנדי הציבה המפלגה הרפובליקנית כמועמד לתפקיד הנשיא את סגן הנשיא המכהן ריצ'רד ניקסון. ניקסון נחשב ככוכב עולה בפוליטיקה האמריקאית, וכמומחה למדיניות חוץ. השניים היו בעלי רקורד פוליטי דומה. ניקסון אמנם, בניגוד לקנדי, לא בא ממשפחה עשירה ובעלת השפעה, אבל שניהם היו בני אותו דור, לחמו במלחמת העולם השניה, והקריירה שלהם התקדמה על פסים דומים. ניתן היה לומר שבתקופת שירותם המשותף בבית הנבחרים, התפתחה אף ידידות ביניהם.

המרכיב העיקרי אשר הופך את מערכת הבחירות של שנת 1960 לחשובה ולציון דרך בדמוקרטיה האמריקאית, הינו השימוש בטלוויזיה. קנדי וניקסון ערכו שלושה עימותים טלוויזיונים פומביים - ב26 בספטמבר 1960, ב7 באוקטובר 1960 וב 21 באוקטובר 1960. עימותים אלו, אשר ניצפו בצפיית שיא של 70 מיליון צופים, שלראשונה יכלו להתרשם בצורה בלתי אמצעית מן המועמדים לנשיאות, לא כדמות המצולמת מזווית מחמיאה, בנאום מחושב וערוך היטב על מסך הקולנוע, או נצפית מרחוק באספת בחירות, אלא בשידור ישיר, לא ערוך, על מסך הטלוויזיה בסלון המשפחתי. העם האמריקאי, אשר בחר לנשיאות אדם נכה, כפרנקלין דלאנו רוזוולט, עובדה שהוסתרה היטב ובצורה מחושבת במהלך ארבע תקופות כהונתו, או אדם גוסס כוודרו וילסון אשר בילה זמן רב במיטתו, כשיועציו ואשתו הצעירה מנהלים למעשה את ארצות הברית, יכול עתה להתרשם בפעם הראשונה מן האנשים שהעמידו עצמם לבחירה.

ניקסון היה חלוץ השימוש בטלויזיה. כשהואשם בעבר בקבלת מתנות בצורה בלתי חוקית, נשא נאום טלויזיוני נרגש, המכונה "נאום צ'קרס" בו טען כי המתנה היחידה שקיבל היה כלב קוקר ספניאל בשם צ'קרס, אך אינו מוכן לוותר עליו שכן בנותיו אוהבות אותו כל כך. נאום זה הציל את הקריירה שלו. ניקסון היה משוכנע כי ביכולתו לנצח כל אחד תוך שימוש במדיה החדשה. בפועל עשה ניקסון את כל השגיאות האפשריות - הוא הגיע בלתי מגולח לאולפן, וכשהוא סובל מכאבים בברכו. הוא סירב להתאפר, והחליפה שלבש לא תאמה את הרקע של האולפן, כך שבצילום השחור לבן של אותה התקופה נבלע ניקסון ברקע. קנדי, מצידו, הגיע מוכן ונמרץ. הוא שידר רוח נעורים, היה לבוש היטב ומגולח, והיה אף אדם נאה יותר מניקסון. על אף בעיות חמורות בגבו, ששיתקו אותו לתקופות של חודשים, ועל אף שסבל ממחלה כרונית, נראה קנדי שזוף, צעיר וחסון, וניקסון נראה חולני, מרושל וחסר אנרגיה. התוצאה הייתה כי רובם של אלו שהאזינו לעימותים ברדיו סברו כי ניקסון ניצח, בעוד ששבעים מליון האמריקנים שצפו בהם בטלויזיה נתנו את הניצחון בעימות לקנדי.

הבחירות עצמן, שהתקיימו ב8 בנובמבר 1960 היו בין הצמודות בהיסטוריה של ארצות הברית. קנדי ניצח ברוב דחוק ביותר. לקנדי הצביעו 49.9% מן המצביעים - 34,227,096 בוחרים, ואילו ניקסון קיבל את קולותיהם של 49.6% מן המצביעים - 34,108,546 בוחרים.
לאחר הבחירות נשמעו טענות על זיוף תוצאות הבחירות בשיקגו שהבטיח לקנדי את הניצחון במדינת אילינוי ואורגן לכאורה על ידי אביו רב ההשפעה, ואולם אלו לא התקבלו.

עם בחירתו לנשיאות היה קנדי לנשיא הצעיר ביותר שנבחר לנשיאות אי פעם (אמנם תאודור רוזוולט היה צעיר ממנו כשמונה לנשיא, אך הוא לא נבחר לתפקיד אלא מונה לאחר רציחתו של הנשיא ויליאם מקינלי). קנדי היה הקתולי הראשון שנבחר לנשיאות.

[עריכה] תקופת הנשיאות

[עריכה] סגנונו האישי של קנדי

ג'ון פ. קנדי

ג'ון קנדי נכנס לתפקיד הנשיא לאחר תקופת הנשיאות הארוכה של הנשיא אייזנהאור, שהיה אדם שמרן, ואפור במידה רבה. קנדי הגיע לבית הלבן כשלצידו אשתו היפה והזוהרת ג'קי, בת 31 בעת תחילת הכהונה, ושני ילדים קטנים, קרוליין וג'ון ג'ון. מזה זמן רב לא הייתה בבית הלבן "גברת ראשונה" המטפלת בתינוק.

קנדי הביא לבית הלבן רוח נעורים. לראשונה כלל הבית הלבן פעוטון, בריכת שחייה, חדר משחקים ובית עץ על המדשאה. קנדי הקפיד להצטלם כשהוא משחק עם ילדיו.

ג'קי, מצידה, החליטה להפוך את הבית הלבן למרכז תרבותי, שייצג את ההיסטוריה האמריקאית. היא אספה חפצי אומנות ורהיטים עתיקים, וביצעה בבית הלבן שיפוצים נרחבים.

הזוג שידר סוג של זוהר שהיה עד אז נחלתם של כוכבי קולנוע. הבית הלבן כונה "קמלוט" על שם טירתו האגדית של המלך ארתור. בין באי הבית הלבן היו משוררים, סופרים, מדענים, כוכבי קולנוע וספורטאים.

הייתה זו חזות נוצצת, אך מתחתיה היה זרם עכור של טרגדיות אישיות, ובראשן מות בנו של קנדי, פטריק קנדי, אשר נפטר בעודו בן מספר ימים, באוגוסט 1963. קנדי סבל במהלך כל התקופה מבעיות הבריאות שליוו אותו כל חייו, ובמיוחד ממצבו של גבו. דבר זה לא הפריע לו לנהל מספר רומנים מחוץ לנישואין שהוסתרו היטב מעיני הציבור. בין היתר, נראה כי היה לו רומן עם שחקנית הקולנוע מרילין מונרו, וזכורה במיוחד הופעתה הפומבית ביום הולדתו, בה שרה לו את השיר "יום הולדת שמח אדוני הנשיא" בקול מלחשש ובנעימה אינטימית שלא ניתן לטעות בה.

עם כל זאת עבד קנדי שעות ארוכות. הוא היה קורא שישה עיתונים עוד במהלך ארוחת הבוקר, קיים פגישות עם מדינאים ואישים אחרים במהלך היום, וקרא דו"חות מיועציו. ממשלו השתמש היטב במדיה, ובמיוחד בטלוויזיה. שידורים מהחדר הסגלגל ומסיבות עיתונאים מצולמות, הפכו לדבר שבשיגרה.

את השקפת עולמו ייצג היטב נאום קבלת הכהונה שלו ב20 בינואר 1961 שבו אמר "אל תשאל מה ארצך יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען ארצך". רעיונות אלו באו לידי ביטוי במדיניות "הספר החדש" (The New Frontier) בה דרש הנשיא מן האמריקאים "להיות חלוצים בספר החדש". "הספר החדש" לא היה מקום גיאוגרפי, כי אם דרך חשיבה, דרך פעולה - להתקדם אל העתיד תוך שיפור מתמיד בחינוך, בתעסוקה ובתחומים אחרים, דרך חידושים מדעיים, והנחלת הדמוקרטיה והחירות לעולם כולו. קנדי דרש מאומות העולם להלחם במה שקרא לו "האויבים המשותפים של המין האנושי": עריצות, עוני, מחלות והמלחמה עצמה. בשיאה של המלחמה הקרה, ב26 ביוני 1963 יצא קנדי אל ברלין, המחולקת עתה על ידי חומה, והקרועה בין מזרח ומערב, על מנת להפיץ את בשורתו. בנאומו בברלין שבה את לב הברלינאים, והצית את דמיונו של העולם, כשהכריז "אני ברלינאי" "Ich bin ein Berliner".

כל אלו גרמו לכך שבתקופת כהונתו היה קנדי, כפי הנראה, הנשיא הפופולרי ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית.

[עריכה] משבר הטילים בקובה

ערך מורחב – משבר הטילים בקובה

ארוע מרכזי בתקופת כהונתו היה משבר הטילים בקובה, שבו הוכיח קנדי את יכולתו להתמודד עם משבר יוצא דופן ביחסים בין המעצמות, שהעמיד את העולם על סיפה של מלחמה גרעינית.

במהלכים מדיניים מיומנים הצליח קנדי לנטרל את הקיצונים בממשלתו, אשר דרשו הכרזת מלחמה, ובאותה העת למנוע מברית המועצות להשתמש באיום הטילים מקובה על מנת לצבור עוצמה. רבים סבורים כי בתקופת משבר הטילים היה העולם קרוב למלחמה גרעינית יותר מאי פעם.

המשבר החל ב14 באוקטובר 1962 כאשר מטוסי ריגול אמריקנים גילו אתרי שיגור של טילים גרעיניים בקובה, בעודם בבניה. אם קנדי היה מתקיף את האתרים, כנראה שפעולה זו הייתה מובילה למלחמה. אם קנדי לא היה מגיב על בניית האתרים, הדבר היה מתפרש כגילוי חולשה קריטי של ארצות הברית. קנדי החליט על הטלת מצור ימי על קובה. הפתרון נמצא במגעים דיפלומטיים חשאיים,שהתקיימו בין אחיו של ג'ון קנדי, רוברט, לבין חרושצ'וב. כשבוע לאחר מכן - ברית המועצות הסכימה להסיג את הטילים אם ארצות הברית תתחייב שלא לפלוש לקובה לעולם, ולהסיג טילים אמריקאיים שהיו מוצבים בתורכיה.

[עריכה] מדיניות החוץ

קנדי שירת כנשיא בתקופת השיא של המלחמה הקרה. הייתה זו יריבות אידאולוגית ופוליטית, שהשפיעה על כל צעד שעשתה ארצות הברית בתחומי מדיניות החוץ, ושקנדי נאלץ להקדיש להתמודדות עמה חלק ניכר מזמנו.

בתחילת כהונתו של קנדי אירע משבר "מפרץ החזירים" - פלישה כושלת לקובה (ב-17 באפריל 1961) של אלפי גולים קובנים, במטרה להפיל את משטרו של פידל קסטרו. הפלישה נכשלה, ומשטרו של קסטרו רק התחזק. קנדי אישר את התוכנית, אותה ירש מן הממשל הקודם, אך משהתברר במהלך הלחימה כי רק סיוע אמריקאי נרחב יציל את הפלישה הכושלת, הורה קנדי שלא לסייע לגולים, על מנת שלא להעמיק את המעורבות האמריקאית במה שנראה ככישלון מהדהד, ולחסוך בחיי אדם. מדיניותו זו של קנדי כלפי קובה, משמשת תפקיד מרכזי בספקולציות על מניעים אפשריים לרציחתו, כאשר בין החשודים אנשי CIA וגולים קובנים הממורמרים על כי נמנע מהם להמשיך ולהפיל את משטרו של קסטרו, ואנשי קסטרו הרוצים לנקום על המעורבות בענייניהם.

בשני תחומים עיקריים ראה קנדי את הניצחון העתידי במלחמה הקרה. התחום הראשון, והחשוב ביניהם, היה המירוץ לחלל. בעת שנכנס לתפקידו הקדימו הסובייטים את ארצות הברית בכל האספקטים של הטיסה לחלל, וקנדי היה נחוש להשיגם. הוא הכריז כי "אף אומה אינה יכולה לצפות כי מנהיגת האומות תישאר מאחור במירוץ לחלל" בכך קשר באופן ישיר את המירוץ לחלל ואת המלחמה הקרה. קנדי היה הנשיא הראשון שביקש מן הקונגרס להקציב עשרים ושניים מיליארד דולר לתוכנית אפולו, שמטרתו נחיתת אדם על הירח לפני סוף העשור. כשמטרה זו הושלמה, לא היה קנדי בין החיים.

התחום הנוסף היה "צבא השלום", חיל מתנדבים אמריקאי, במסגרתו נשלחו מתנדבים צעירים לרחבי העולם לסייע בתחומים כגון חינוך, חקלאות, בריאות ותשתיות. ארגון זה קיים עד היום.

במהלך כהונתו של קנדי העמיקה המעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם, ומספר הלוחמים האמריקאיים שהוצבו בדרום וייטנאם עלה מ-2,000 חיילים בתחילת כהונתו של קנדי ל-16,000 בסופה. חיילים אלה לא היו מעורבים בלחימה עצמה.

[עריכה] קנדי וישראל

הנשיא קנדי ואשתו נוסעים במכוניתם ברחובות דאלס, זמן קצר לפני ההתנקשות.

קנדי היה נשיא ידידותי למדינת ישראל, ואף נפגש לפגישה היסטורית עם ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון. בסמוך לפני בחירתו, גילו האמריקנים באמצעות תצלומי לוויין את בנייתו של הכור הגרעיני בדימונה. ישראל נדרשה לתת הסברים, ולאחר זמן מה סיפקה לארצות הברית את מלוא המידע. ביום 21 בדצמבר 1960 הכריז בן גוריון בכנסת כי ישראל בונה כור גרעיני בנגב, אך הכור ישמש לצרכי שלום. קנדי, שנכנס לתפקידו מספר ימים לאחר מכן, קיבל כפי הנראה את ההסברים, ולא דרש פעולות נוספות, שהיה בהן כדי למנוע פיתוחה של פצצה גרעינית על ידי ישראל. בפגישתו עם בן גוריון בניו יורק ב30 במאי 1961 השיג הנשיא את הסכמת ישראל העקרונית למתן פומבי לביקור מדענים מטעמה בכור, וכן לביקור של מדענים ממדינות נייטרליות בכור.^[1]

בתקופה זו בנתה ישראל את כוחה הצבאי, שהופגן מספר שנים לאחר מכן במלחמת ששת הימים. על אף שבעלת הברית העיקרית, וספקית הנשק הראשית של ישראל הייתה צרפת גילתה אף ארצות הברית אהדה, וסייעה לצה"ל, גם אם בהיסוס ותוך הימנעות מהאצת מירוץ החימוש, באספקת נשק מתוחכם, ובין היתר טילי נ"מ חדישים מסוג "הוק", שאותם ביקש בתחילה ראש הממשלה דוד בן גוריון בפגישתו עם הנשיא בניו יורק. הטילים סופקו רק מאוחר יותר, בקיץ 1962, בלחץ חברי קונגרס דמוקרטיים בעיצומן של הבחירות לקונגרס. ביקור חשוב נוסף, שבו הושגו הסכמות הדדיות בין הצדדים, היה של שרת החוץ גולדה מאיר עם הנשיא בפלם ביץ', פלורידה, ב27 בדצמבר 1962. ^[2]

[עריכה] קנדי ומדיניות הפנים

הבעיה הגדולה ביותר שעמדה בפני הנשיא קנדי במישור הפנימי הייתה הבעיה הגזעית. בשנת 1954 פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית כי ההפרדה הגזעית בבתי הספר אינה חוקית. מדינות הדרום לא קיבלו החלטה זו, ולא צייתו לה. ההפרדה נמשכה באוטובוסים, מסעדות, בתי קולנוע, ומקומות ציבוריים אחרים.

אמריקנים הגונים רבים מכל הגזעים נדרו להאבק במדיניות זו. הכומר האפרו-אמריקני הכריזמטי מרטין לותר קינג היה מנהיגה של תנועה זו. קנדי סבר כי מאבק פומבי וגלוי רק יגרום לניכור בין הצדדים, ולכשלונו של המאבק לסיומה של ההפרדה הגזעית, בו תמך כעיקרון. ב11 ביוני 1963 החליט קנדי לסייע בגלוי לתנועת "זכויות האזרח", הוא הציע חוק זכויות אזרח לקונגרס האמריקאי, ונשא נאום לאומה האמריקאית בו אמר: "מאה שנים של שיהוי עברו מאז שהנשיא אברהם לינקולן שיחרר את העבדים, אך יורשיהם, נכדיהם, אינם חופשיים עדיין... אומה זו הוקמה על ידי אנשים מאומות שונות ומרקעים שונים, על הבסיס שכל האנשים נוצרו שווים".

[עריכה] ההתנקשות בחייו ותוצאותיה

ערך מורחב – רצח קנדי

קבר ג'ון קנדי בארלינגטון, וירג'יניה

הנשיא קנדי נרצח בדאלאס, טקסס, ב22 בנובמבר 1963. היה זה אירוע מרעיש ויוצא דופן בעיני אנשים רבים. האמריקאים סבורים שכל מי שחי אז יכול לשחזר את מעשיו ברגע המדוייק בו נודע לו על הרצח. רצח קנדי נחשב לאחד הארועים הדרמטיים של המאה העשרים ולאחת התעלומות הגדולות בהיסטוריה.

ועדה שהוקמה לחקירת הרצח, בהשתתפות שופט בית המשפט העליון ארל וורן, ונקראה לפיכך ועדת וורן, מצאה כי הרצח בוצע על ידי מתנקש יחיד - לי הארווי אוסוואלד, אשר פעל לבדו. מסקנות אלו אינן מקובלות על רבים. רבים הם הסבורים כי קנדי נרצח כתוצאה ממזימה, וכי היה יותר ממתנקש אחד. האחריות לרצח מוטלת על רבים - סוכנויות הביון האמריקניות, הממסד הצבאי תעשייתי, המאפיה, וגורמים מחוץ לאמריקה כרוסים או כפידל קסטרו.

זכרו של קנדי מונצח על ידי האמריקנים במקומות רבים, ובין היתר מופיע דיוקנו על מטבע של חצי דולר. מדי פעם מתפרסמים סקרים ומחקרים המראים כי האמריקאים סבורים שמדובר באחד מגדולי נשיאיהם.

ב-14 במרץ 1967 הועברה גופתו של קנדי למקום קבורה קבוע בבית העלמין הלאומי בארלינגטון.

אחת מאתרי ההנצחה לזכרו הוא יד קנדי שבהרי ירושלים.