ריצ'רד ניקסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ריצ'רד ניקסון למניין: הנשיא ה-37 תקופת כהונה: 20 בינואר, 1969 - 9 באוגוסט, 1974 תאריך לידה: 9 בינואר, 1913 תאריך פטירה: 22 באפריל, 1994 מקום לידה: יורבה לינדה, קליפורניה הגברת הראשונה: פט ניקסון מפלגה: רפובליקנית סגן נשיא: ספירו ט. אגניו ג'רלד פורד

ריצ'רד מילהאוס ניקסון (9 בינואר 1913 - 22 באפריל 1994) הנשיא ה-37 של ארצות הברית והיחיד עד כה שהתפטר מהתפקיד, בשל סדרת שערוריות הקרויות פרשת ווטרגייט.

תוכן עניינים 1 מלידתו ועד בחירתו לבית הנבחרים 2 קריירה פוליטית מוקדמת 3 הבחירות לנשיאות ב-1960, והתקופה שלאחריהן 4 הנשיאות 4.1 יחסי חוץ 4.2 מדיניות פנים 5 פרשת ווטרגייט 6 שנותיו האחרונות 7 קישורים חיצוניים

[עריכה] מלידתו ועד בחירתו לבית הנבחרים

ניקסון נולד במחוז אורנג' בקליפורניה לפרנסיס ניקסון וחנה מילהאוס. הוא חונך על ברכי הדת האוונגלית הקואקרית, ואמו קיוותה כי יהפך למיסיונר. חינוכו היה דתי והדגיש את ההמנעות משתיה חריפה, ריקודים, ולשון לא נקיה. אביו היה פחות דתי, והתרכז בעסקיו, שילוב של חנות מכולת ותחנת דלק.

הוא למד ב"ויטייר קולג'" בקליפורניה (המשוייך לתנועה הקואקרית), וסיים שני בכיתתו. לאחר מכן קיבל מילגה ללימודי משפטים באוניברסיטת דיוק הצפון קרוליינה. הוא שירת בתפקיד עורפי בצי ארצות הברית במלחמת העולם השניה, ולאחר שחרורו עבד כעורך דין עבור חברת פפסיקו.

[עריכה] קריירה פוליטית מוקדמת

ניקסון נבחר לבית הנבחרים כנציג מדינת קליפורניה מ-1946, במחזור שכלל משוחררים טריים מהמלחמה, כנציג מדינת מסצ'וסטס, ג'ון פ. קנדי. ניקסון התבלט כאנטי קומוניסט בולט, והשתתף בפעולות ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית. היה לו תפקיד משמעותי במשפטו של עובד משרד החוץ האמריקני, והבכיר בממשל טרומן, אלג'ר היס, שנשפט על עדות שקר, כחלק מהאשמתו בהיותו מרגל סובייטי.

ב-1950 נבחר ניקסון לסנאט, לאחר שהביס את המתמודדת הלן גאהגן, שהייתה שחקנית וחברת קונגרס, והואשמה על ידי ניקסון במהלך מסע הבחירות בהיותה בעלת נטיות קומוניסטיות.

ב-1952 נבחר ניקסון לסגן נשיא, לצידו של הנשיא דווייט אייזנהאואר, והוא בן 39 בלבד.

ניקסון היה בין חלוצי השימוש בטלוויזיה לקידום מטרותיו האישיות. משהועלתה האשמה כנגדו, במהלך מסע הבחירות שלו לסגן הנשיא, כי מסעות הבחירות שלו מומנו על ידי חברות קש שהחזיקו בעלי עסקים גדולים, הגן ניקסון על עצמו, בהופעה טלויזיונית ראשונה מסוגה. היה זה נאום רגשני בו אמר כי אשתו פט אינה לובשת מעיל פרווה אלא "מעיל בד רפובליקני הגון", והצהיר כי המתנה היחידה שקיבל אי פעם הוא כלב קוקר ספנייל בשם "צ'קרס", אך הוא לא יוותר עליו כי בנותיו אוהבות אותו. נאום זה שכונה "נאום צ'קרס" גרם לכמות כזו של תגובות אוהדות, עד שלא נותרה לאייזנהאואר ברירה אלא להשאיר את ניקסון כמועמד לסגן הנשיא.

בכהונתו כסגן נשיא נסע ניקסון לביקור בדרום אמריקה ושם התעמת באופן אמיץ עם מפגינים שמחו על מדיניות החוץ של ארצות הברית. במהלך כהונתו נדרש ניקסון פעמים מספר למלא את תפקידי הנשיא, שכן בריאותו של אייזנהאואר הייתה לקויה והוא סבל מהתקף לב ושבץ. ניקסון הוכיח כושר אלתור ראוי לציון, כאשר קיים עימות בלתי מתוכנן לגבי יתרונות הקפיטליזם בהשוואה לקומוניזם עם ניקיטה חרושצ'וב נשיא ברית המועצות, בעת ביקור בתערוכה האמריקנית הלאומית.

[עריכה] הבחירות לנשיאות ב-1960, והתקופה שלאחריהן

ב-1960 נבחר ניקסון למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. בבחירות עצמן הפסיד לידידו ג'ון פ. קנדי. במהלך המירוץ לנשיאות התקיים (ב-26 בספטמבר) עימות הבחירות הטלוויזיוני הראשון אי פעם בין מועמדים לנשיאות. קנדי הוכיח עצמו כ"עובר מסך" הרבה יותר טוב מניקסון, כאשר ניקסון סירב להתאפר על אף שניתן היה לראות את זיפי הגילוח על פניו, ולבש חליפה אפורה שנבלעה ברקע האפור של האולפן. בדרך לאולפן נפצע ברגלו וחש ברע. ניקסון ציפה לסחוף את הבוחרים באמצעות השגיו במדיניות החוץ, אך שידר תדמית חלושה, חיוורת וחולנית, לעומת קנדי שנראה צעיר ואנרגטי. למעשה היו לקנדי בעיות בריאות רבות יותר מלניקסון, לרבות מחלה כרונית בשם "מחלת אדיסון", וכאבי גב שנבעו מפציעה בשירותו הצבאי. הוכח כי אלו ששמעו את הדיון ברדיו סברו שניקסון ניצח, אך הרוב צפו בטלויזיה והעדיפו את קנדי על פני ניקסון. שלושת העימותים הנוספים לא שינו את הרושם הראשוני וקנדי ניצח בבחירות ברוב דחוק.

בשנת 1962, הפסיד במירוץ למושל קליפורניה. בליל הבחירות סירב בתחילה לרדת מחדרו במלון כדי להכיר בהפסדו בפני העיתונאים, אולם לנוכח מחאתם הופיע בפניהם לבסוף כשהוא כעוס ותוקפני, הודיע להם כי זו תהיה "מסיבת העיתונאים האחרונה" שלו, הכריז על פרישתו מהפוליטיקה ואמר לעיתונאים ש"לא יהיה לכם את דיק ניקסון להתעלל בו עוד". תדמית המפסיד שלא בכבוד דבקה בו לאחר מסיבת העיתונאים האחרונה, ונוצלה בשנים הבאות על ידי יריבים רפובליקנים כנלסון רוקפלר, שביקשו למנוע ממנו מועמדות נוספת לנשיאות. את תדמית הלוזר הזו הצליח לנער מעליו רק לאחר הנצחון ב-1968, וגם אז לא לגמרי.

ניקסון נכנס כשותף במשרד עורכי דין בניו יורק ועבר להתגורר בה. אף שזנח את בסיסו הפוליטי הקליפורני, המשיך ניקסון להיות מעורב בפוליטיקה ולהתגייס למסעות הבחירות של מועמדים רפובליקנים ב-1964 וב-1966. על המועמדות לנשיאות ב-1964 לא התמודד, משום שהעריך כי לא ניתן יהיה להביס את ג'ונסון. אך לאחר שהוביל את המפלגה הרפובליקנית להישגים נאים בבחירות של 1966, גמלה בליבו ההחלטה להתמודד שוב. הוא רץ לנשיאות בבחירות 1968, והביס את המועמד הדמוקרטי יוברט המפרי.

[עריכה] הנשיאות

[עריכה] יחסי חוץ

• לגבי וייטנאם, ניקסון הבטיח "שלום עם כבוד" וטען ל"תוכנית סודית" שתסיים את המלחמה. בפועל לא הייתה לו כל תוכנית כזו. בשנת 1969 ניקסון ביקר בדרום וייטנאם, נפגש עם הנשיא נגוין ון תיו ועם מפקדי צבא ארצות הברית. ניקסון בעצה אחת עם היועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר החליטו על מדיניות שכונתה 'וייטנמיזציה'. עיקרי התוכנית היו הגברת המעורבות של צבא דרום וייטנאם בלחימה באמצעות אימונו וחימושו באופן מסיבי על-מנת לאפשר החזרת חיילים אמריקאים לביתם. השבת החיילים הביתה הייתה אמורה לספק לניקסון תמיכה ציבורית רחבה - אך הוייטנמיזציה נכשלה כישלון חרוץ. בלית ברירה נאלץ ניקסון להחזיר חיילים (למרות התנגדות הצבא) וכדי לשמור על מראית עין של הישגים במלחמה הורה על הפצצות מסיביות בקנה מידה עצום של צפון וייטנאם וקמבודיה (צבא צפון וייטנאם העביר אספקה לדרום דרך קמבודיה). מערכת ההפצצות כנגד קמבודיה הורחבה גם ללאוס ב-1969, על מנת להשמיד בסיסים של "החזית הלאומית לשחרור וייטנאם" שפעלו מאדמותיהן . למרות שהייתה בלתי יעילה מבחינה צבאית, מערכה זו גרמה למותם של אלפי קמבודים. כאשר הורה על ההפצצות ניקסון הבין כי הוא מרחיב את המלחמה לשטחה של קמבודיה שהייתה עד אז נייטרלית. פרטים על ההפצצה נשמרו בסוד אף ממזכיר המדינה ויליאם רוג'רס ומראשי המטות המשולבים. בפועל גרמה ההפצצה לתגובת שרשרת שהחלה את אחת הטרגדיות הגדולות בתולדות האנושות - משטרו הפושע של פול פוט בקמבודיה, אשר השמיד מליוני קמבודים חפים מפשע. ההפצצות גרמו להורדת המשטר המלוכני של הנסיך נורודום סיהאנוק, ועליית הדיקטטור הימני לון נול במקומו. החל אי סדר ברחבי המדינה, אשר גרם לרבים מאוכלוסיית האיכרים לפנות אל תנועת הקמר רוז', בראשות פול פוט. תנועה זו שהתיימרה להיות תנועה מאואיסטית לאומית ומהפכנית, הייתה למעשה תחת שליטתו של אינטלקטואל מטורף, אשר ניסה בפועל בליל של תאוריות, שעיקרן העברת האינטיליגנציה למחנות עבודה בכפר. התוצאה הייתה 1.7 מליון קמבודים שנרצחו על ידי המשטר על לא עוול בכפם.

בהמשך, הבין ניקסון שהוא לא ינצח במלחמה וחיפש כל דרך לברוח ממנה. ניקסון הפחית את מספר החיילים של ארצות הברית המשרתים בוייטנאם ופתח בשיחות שלום עם צפון וייטנאם. לאחר ארבע שנים נוספות של שפיכות דמים הושג הסכם שלום אשר היה בפועל כניעה אמריקאית. צבא ארצות הברית נטש את אדמת וייטנאם תוך השארת המערכה לצבא דרום וייטנאם, דבר השקול לכניעה. מיד עם עזיבת צבא ארצות הברית כבש צבא צפון וייטנאם את דרום וייטנאם.

• נירמול היחסים עם הרפובליקה העממית של סין תוך נטישת המדיניות האמריקנית המסורתית של תמיכה ברפובליקה הסינית טאיוואן כסין האמיתית. לטווח הקצר ניקסון ציפה לשחק את "הקלף הסיני" כנגד ברית המועצות וצפון וויטנם. לטווח הארוך, ישנם הטוענים שצעד זה שילב את סין במשפחת העמים וסייע להשגת שלום. בתחילה נפתח המהלך במשחק פינג פונג בין הנבחרת הסינית ובין נבחרת ארצות הברית, כאשר בעקבות המשחק באה סדרת מגעים שהגיעה לשיא בביקורו של ניקסון בבייג'ין.
• תמיכה במדינת ישראל במלחמת יום כיפור, והפעלת רכבת אווירית של ציוד צבאי ותחמושת לשם סיוע לצה"ל במלחמה. ניקסון היה הנשיא האמריקני הראשון שביקר בישראל.
• ניקסון חתם על הסכמי סאל"ט עם ברית המועצות לפירוק מנשק אטומי. יש הרואים בהסכמים אלו צעד ראשוני לקראת תהליך שהגיע לשיאו כחמש עשרה שנה לאחר מכן עם מדיניות ה"גלסנוסט" של מיכאיל גורבצ'וב. אחרים טוענים שדווקא צעדיו ההפוכים של רונלד רייגן הם אשר הביאו להתמוטטות ברית המועצות.

[עריכה] מדיניות פנים

מבחינת יחסי הפנים של ארצות הברית התיימר ניקסון לייצג את "הרוב הדומם" של אמריקנים שמרנים שלא אהבו את "תרבות הנגד" של ה"היפים", וראו בעין לא יפה את המפגינים כנגד המלחמה בוייטנאם ובעד זכויות האדם.

• הקמת הסוכנות להגנת הסביבה.
• הקמת הרשות למלחמה בסמים.
• ניתוק שער הדולר מבסיס הזהב ב-1971.
• התחלת תוכנית מעבורת החלל.
• ניקסון נאלץ להתמודד עם משבר אנרגיה בינלאומי, שיצרה OPEC, ארגון המדינות המייצרות נפט, בעקבות מלחמת יום הכיפורים. בין השאר, הוגבל המהירות המותרת לנסיעה ל-55 מייל בשעה, על מנת לחסוך בדלק.

בתקופת נשיאותו יועציו הקרובים היו בוב הולדמן וג'ון ארליכמן, שאף כונו "חומת ברלין" בשל נטייתם לשמור על דיסקרטיות ולהגן על הנשיא מאישים אחרים, אפילו כאלה מבתוך הבית הלבן.

[עריכה] פרשת ווטרגייט

ב-1972 זכה ניקסון בנצחון נוסף בבחירות לנשיאות, כאשר הביס את מועמד המפלגה הדמוקרטית ג'ורג' מקגוורן, ברוב של 62% מכלל המצביעים. הוא ניצח ב-49 מ-50 המדינות.

בשנת 1972, לקראת הבחירות, פרצו מספר אנשים למטה המפלגה הדמוקרטית במלון ווטרגייט בוושינגטון. הם נתפסו בניסיון להשתיל מכשירי ציתות. הפורצים נעצרו, והועלה החשד כי יש קשר בינם לבין הנשיא. ניקסון וקבוצת אנשים מקורבת אליו התאמצו לטשטש את הראיות ולמעשה פגעו בהליך המשפטי באופן לא חוקי, סירבו למסור עדויות ומחקו קלטות פרוטוקול שעל-פי החוק חייבות להקליט כל שיחה רשמית בבית הלבן.

בסופו של דבר העיתונאים בוב וודוורד וקרל ברנשטיין שהסתייעו במדליף בשם "גרון עמוק" חשפו את הפרשה. ניקסון ניסה לשמור על נשיאותו בכל אמצעי, ונאבק מאבק אבוד ונואש כנגד אלו שקמו להדיחו. הוא האמין ביכולתו לתמרונים פוליטיים, וסבר כי יצליח לשמור על נשיאותו בכל מצב. אך על אף יכולתו המוכחת למניפולציה פוליטית (שבגינה כונה "טריקי דיק"), הלך מצבו והחמיר. לאחר שחבר מושבעים גדול קבע כי הוא היה "קושר שותף" לפריצה לווטרגייט, נקט בצעדים קיצוניים והורה על פיטורי התובע המיוחד ארצ'יבלד קוקס, וחלק מעוזריו האישיים שהתנגדו לצעדיו. כל צעדיו לא עזרו ובית הנבחרים פתח בהליכי הדחה רשמיים. ניקסון לא רצה להיות הנשיא הראשון המודח על ידי הסנאט, ולכן ב-8 באוגוסט הודיע בנאום לאומה על התפטרותו למחרת, ה-9 באוגוסט 1974.

ממשיכו ג'רלד פורד נתן לו חנינה נשיאותית בטרם הרשעה (בדומה לחנינה שנתן הנשיא חיים הרצוג לבכירי השב"כ בפרשת קו 300), ובכך הסתיימו ההליכים כנגד ניקסון, והוא פרש מן החיים הציבוריים.

[עריכה] שנותיו האחרונות

בשנותיו האחרונות ניסה ניקסון (בהצלחה מסוימת) לשקם את תדמיתו, וכובד כמדינאי בכיר בתחום היחסים הבינלאומיים. ידוע כי נשיאים משתי המפלגות התייעצו בו לעיתים. לאחר פרישתו כתב מספר ספרים, לרבות היסטוריה של מלחמת וייטנאם, וזכרונותיו האישיים.

ניקסון הלך לעולמו באפריל 1994 בגיל 81 כתוצאה מסיבוך של שבץ שבו לקה. הוא נקבר לצד אשתו, פט, בתחומי הספריה הנשיאותית על שם ריצ'רד ניקסון בעיר הולדתו יורבה לינדה בקליפורניה.

אישיותו של ניקסון מוסיפה להיות מושא לחקירה של היסטוריונים, סופרים וקולנוענים. ניקסון הוא דמות מורכבת ומלאת סתירות, אשר מצד אחד הוכיח יכולת ביצוע, ולפי חלק מההיסטוריונים מדיניות מרחיקת ראות ואף גדולה היסטורית, ומצד שני נכנע לתכונות כחשדנות, קטנוניות ותככנות אשר הובילו לנפילתו.

פרשת ווטרגייט היוותה נושא לסרט הקולנוע "כל אנשי הנשיא" מ-1976 בהשתתפות רוברט רדפורד ודסטין הופמן, אשר שיחקו את העיתונאים וודוורד וברנשטיין שחשפו את הפרשה.

בשנת 1995 הוקרן הסרט "ניקסון" של הבמאי אוליבר סטון בכיכובו של אנטוני הופקינס בתפקיד ניקסון. הסרט מציג פורטרט לא מחמיא של ניקסון, כעושה דברם של אנשי הממון הגדולים, אשר גררו אותו להמשיך את המלחמה בויאטנם.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• תומר ריבל, התפתחות ממשל ניקסון