אדולף היטלר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רייכסקאנצלר ופיהרר גרמניה
|
|||||||||||||||||||||||||
אדולף היטלר (20 באפריל 1889 - 30 באפריל 1945) היה קאנצלר (ראש הממשלה) ומנהיגה הטוטליטרי (פיהרר) של גרמניה הנאצית בשנים 1933-1945 ומנהיג המפלגה הנאצית משנת 1920 ועד מותו. היטלר הוא המנהיג האחראי לפרוץ מלחמת העולם השנייה, להשמדתם של כשישה מיליון יהודים בשואה ולרצח מיליוני חפים מפשע אחרים.
תוכן עניינים |
מוצאו
- ערך מורחב – מוצאו של היטלר
אדולף היטלר נולד ב-20 באפריל 1889, בעיירה האוסטרית הקטנה בראונאו-אם אין (Braunau am Inn, בראונאו שעל נהר אין) במדינה הפדרלית האוסטרית אוסטריה עילית (Oberösterreich), סמוך לגבול באווריה שבגרמניה.
אי בהירות שוררת ביחס למוצאו. אביו, אלויס (Alois) נולד ב-1837, כבנה מחוץ למסגרת הנישואין של מריה אנה שיקלגרובר. בהיותו בן חמש נישאה אמו ליוהן גיאורג הידלר (Hiedler) ועם מותה, חמש שנים אחרי כן, עבר אלויס לחזקת אחיו של יוהן גיאורג, יוהן נפומוק הידלר. ככל הנראה היה אלויס בנם של אחד מהאחים, קרוב לוודאי יוהן נפומוק.
במהלך השנים הועלו טענות שונות לגבי מוצאו של אלויס, אביו של היטלר. טענה שערורייתית במיוחד הועלתה על-ידי הנס פרנק, המושל הכללי של פולין בזמן הכיבוש הנאצי. לפי פרנק, בירור מיוחד שערך לבקשת היטלר בשנת 1930 העלה כי אביו של אלויס היה יהודי בשם פרנקנברגר. עדותו זו למוצאו היהודי של היטלר אינה זוכה לסימוכין של ממש ואינה מקובלת על רוב החוקרים.
בגיל צעיר קץ אלויס בחיי החווה שבה גדל ועבר לוינה. הוא עבד זמן מה כמתמחה אצל סנדלר ואחר כך הצטרף לשירות הציבורי האוסטרי כפקיד מכס. עם הזמן הגיע לדרגת מפקח ובשנת 1875 הפך עוזר מפקח ראשי במכס באזור מגוריו, הדרגה הגבוהה ביותר הזמינה לאדם בעל השכלת בית-ספר יסודי.
בשנת 1885 נישא אלויס, עתה כבר בן 48 ואחרי שני נישואים כושלים ושני ילדים מנישואים אלו (אנגלה ואלויס הבן), לקלרה פלצל, אחייניתו, שהייתה בהריון ממנו בעוד אשתו שוכבת על ערש דווי. קלרה ילדה ארבעה בנים, ששלושה מהם מתו בינקותם. הרביעי, הראשון ששרד, היה אדולף.
התבגרות
היטלר גדל בבית טיפוסי של המעמד הבינוני. אמו, שאיבדה ארבעה מילדיה בילדותם, פינקה את שני הילדים ששרדו, אדולף ופאולה, ביתר שאת. אלויס, אביו, היה אדם נרגז הנוטה להתפרצויות זעם אלימות, מעשן כקטר וחובב הטיפה המרה שלא חיבב את השהות בבית גדוש הילדים והעדיף על פניהם את העיסוק בתחביבו, דבורים או שתיית בירה בחברת מרעיו.
בשנת 1895 החל אדולף היטלר ללמוד בבית הספר היסודי. אותה שנה פרש אביו לפנסיה, דבר שהשפיע מאוד על חיי אדולף, שמעתה נחשף גם למשמעת הקפדנית בבית הספר וגם לעריצותו המתמדת של אביו, שנהג להכותו כמעט באופן יומיומי. מתחים אלו עוד הוחרפו מאוחר יותר, עם מותו של אחיו אדמונד, שהותיר את אדולף הבן היחיד ומוקד שאיפותיו של אלויס, שרצה לראות את אדולף פקיד מכס כמותו, תוכנית שלהיטלר לא הייתה כל כוונה להגשים. בשנת 1903, כאשר היה אדולף היטלר בן 13, מת אביו אלויס במפתיע מדימום בריאות, מותיר את אדולף בן ה-13 חופשי ללכת בעקבות שאיפתו להפוך לאמן.
בשנת 1907 החליט היטלר לנסות להתקבל ללימודים באקדמיה לאמנות בוינה. אמו חלתה אותה עת בסרטן ועברה ניתוח כריתת שד, והיטלר טיפל בה בנאמנות, אך במקביל המשיך בהכנותיו להתקבל לאקדמיה. הוא משך כספים שבאו לו בירושה מדודתו ונסע לווינה לבחינות. לא היה ספק בלבו שיתקבל ללימודים, אך כשנמסרו התוצאות נאמר לו כי אין לו כישרון ציור של ממש וכי הייעוד החלופי האפשרי עבורו הוא בתחום האדריכלות. כיוון שלא הייתה לו תעודת בגרות, נחסם גם נתיב זה בפניו, כיוון שנבצר ממנו ללמוד בבית הספר להנדסת בניין. היטלר חש נפגע ולא סיפר על הכישלון לאף אחד מקרובי משפחתו או לחברו דאז, אוגוסט קוביצק.
היטלר שב לביתו, לאמו הגוועת. הוא נועץ ברופא, יהודי בשם בלוך, שהמליץ על טיפול דרסטי - הזרקת חומר בשם אידופורם ישירות לאזורים שנפגעו מהסרטן. הוא העביר את אמו למטבח, המקום החם בבית, ניקה, טיפל ואפילו שטף את הבית מדי פעם. היו שטענו שאכזריות הטיפול, שהיה מה שהציעה הרפואה באותם ימים, הולידה את שנאתו של היטלר ליהודים, אך טענה זו נסתרת על ידי העובדה שהיטלר עצמו אפשר לבלוך לעבור לארצות הברית כשהחלו רדיפות היהודים באוסטריה.
ב-21 בדצמבר 1907 מתה אמו של היטלר. הוא היה שבור ברוחו: אמו, שתמיד פינקה אותו ודאגה לו, הלכה לעולמה.
היטלר, יתום משני הוריו, שם פעמיו לווינה בשנית ועבר להתגורר עם ידידו אוגוסט קוביצק, שאף הוא הגיע מהעיר לינץ. היטלר המשיך באותו אורח חיים בטלני שסיגל לעצמו מאז שנשר מבית הספר התיכון. קוביצק תיאר אותו כציפור לילה. היטלר היה ישן עד הצהריים, יוצא לטיולי הליכה בעיר, ואז נשאר ער עד השעות הקטנות של הלילה שוטף את מוחו של קוביצק בסיפורים נלהבים על העתיד הגדול המצפה לשניהם, על אדריכלות ועל המוזיקה של ריכארד ואגנר שהייתה אהבתו הגדולה ביותר. היטלר לא ניסה למצוא עבודה. הוא חש שעמל כזה הוא מתחת לכבודו. ביום היה מתלבש כאמן, ובלילה התלבש כג'נטלמן צעיר שזמנו בידו. לעתים קרובות נהג לבלות באופרה, ובמיוחד באלו של ואגנר.
באוקטובר 1908 ניסה היטלר בשנית להתקבל לאקדמיה לאמנות, אך הפעם לא הצליח לעבור אפילו את הסינון הראשוני. תוצאה זו לא הייתה מפתיעה, נוכח העובדה שהיטלר לא טרח באמת להתכונן לבחינה. החלטה זו הייתה גזר דין מוות לשאיפותיו האמנותיות. חברו קוביצק, לעומתו, הצליח להתקבל לקונסרבטוריון למוזיקה של וינה ועשה חיל בלימודיו. קוביצק סיפר שיום אחד נעלם היטלר מדירתם המשותפת ויותר לא יצר עמו קשר.
היטלר החל לנדוד ממקום למקום. חסכונותיו החלו לאזול וחייו החלו להתדרדר, אך עדיין לא ניסה למצוא עבודה. בסופו של דבר אזל כספו, והוא החל לישון על ספסלים בגנים ציבוריים ולקבץ נדבות. בדצמבר 1909, קפוא ורעב, עבר היטלר להתגורר בבית מחסה למשך מספר שנים. לעתים היה מרויח מעט כסף בעבודות יום כגון גריפת שלג בכניסות של בתים, או בתחנת הרכבת.
היטלר אהב לקרוא, אם כי קריאתו נטתה תמיד לאקלקטיות. לצד חיבה ארוכת שנים לכתבי קארל מאי ונטייתו לבלוע צהובונים שערורייתיים, הוא טען כי קרא יצירות של פילוסופים כניטשה, הגל, פיכטה (Fichte), וגם של הפילוסוף האנגלי הגזעני צ'מברליין. רעיונותיו התגבשו משברי מידע שליקט מכל הבא ליד, עד לבניית תפישת העולם שתבוא לביטויה המלא והסופי בספרו "מיין קמפף".
בגיל 21 החל להתעניין בפוליטיקה. באחד הימים צפה בתהלוכת מחאה גדולה של פועלים בוינה, והחל לקרוא וללמוד על הפוליטיקה של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית. הוא התפעל מהשימוש שעשתה המפלגה בכוח ובהפחדה ככלי להשגת יעדים פוליטיים.
בוינה באותה תקופה, הייתה האנטישמיות באופנה. בדוכנים בעיר ניתן היה לקנות חוברות ועתונים אנטישמיים. ראש העיר של וינה דאז היה קרל לואגר (Karl Lueger), אנטישמי ידוע וחבר במפלגה הסוציאל-נוצרית (Christlichsoziale Partei), שאנטישמיות הייתה חלק ממצעה. היטלר העריץ את לואגר, על היכולת שלו להשתמש באיבה ככלי מניפולטיבי חזק. היטלר הושפע גם מלאנץ פון ליבנפלס (Lanz von Liebenfels), בעל המגזין הגזעני אוסטרה (Ostara) ומגאורג ריטר פון שונרר (Georg Ritter von Schönerer), פוליטיקאי וינאי אנטישמי שממנו שאל את רעיון עליונות הגזע הארי.
בספרו "מיין קמפף" טוען היטלר, שכאשר עיין בחוברת אנטישמית בפעם הראשונה, פשוט השליכה מידיו. "...הטון האנטישמי, בעיקר של העיתונים הוינאים, נראה לי בלתי הולם מסורת של אומה גדולה כזו". אך באותו ספר עצמו מתאר היטלר את המהפך שחל בו. "פעם כשטיילתי לי בעיר, פתאום ראיתי אדם לבוש בקפטן שחור, ופאות שחורות. האם זהו יהודי? הייתה המחשבה הראשונה בראשי. בלינץ, היהודים לא נראו כך. המשכתי להסתכל בדמות, אך ככל שהסתכלתי יותר בפרצוף הזר הזה, המחשבה בראשי הפכה ל... האם זהו גרמני?"
כדי לענות לעצמו על השאלה, החל היטלר להתעמק בנושא או, ליתר דיוק, לעיין בפמפלטים, ספרונים וצהובונים אנטישמיים. "ככל שראיתי יותר יהודים," טען ב"מיין קמפף", "כך התחדדה בעיני ההפרדה בינם לבין יתר האנושות... עבורי הייתה זו סערת הנפש הגדולה ביותר שעברתי אי פעם. הפסקתי להיות איש העולם הגדול והפכתי להיות אנטישמי."
האנטישמיות של היטלר עדיין לא ניכרה. הוא המשיך למכור ציורים שצייר בבית המחסה לידידו היהודי יוסף ניומן, בעל חנות לתמונות בעיר, אולם זרע השנאה נטמן, והמאורעות העתידים לבוא יטפחו שנאה זו ויגבירו אותה פי כמה.
בגיל 24 עזב היטלר את וינה כדי להימנע מגיוס לצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית, שאותה תיעב מילדות. במאי 1913 עבר לגרמניה, מולדתו המאומצת, והתיישב במינכן. השלטונות האוסטרים איתרו אותו, וכדי להימנע מללכת לבית הסוהר, כתב היטלר מכתב לקונסוליה האוסטרית בגרמניה וסיפר להם על שנותיו הקשות בוינה. טון המכתב, שהגיע לשלטונות האוסטרים, הרשים אותם. הם הזמינו את היטלר לבדיקה רפואית, שבה נמצא היטלר בלתי כשיר לשירות צבאי.
במינכן המשיך היטלר להתקיים מציור תמונות ומכירתן לחנויות קטנות. כששאל אותו אחד ממכריו כיצד הוא מתכנן למצוא עבודה קבועה, ענה היטלר שאין זה חשוב, שכן ממילא עומדת לפרוץ מלחמה.
מלחמת העולם הראשונה
ב-1 באוגוסט 1914, כחלק ממלחמת העולם הראשונה, הכריזה גרמניה מלחמה על האימפריה הרוסית, בהתאם לברית בינה לבין אוסטרו-הונגריה. יומיים מאוחר יותר התגייס היטלר לצבא, לגדוד הבווארי. "עבורי, כמו לכל הגרמנים, החלה עתה התקופה הגדולה והבלתי נשכחת ביותר בכל תקופת קיומי על פני האדמה. כל המאורעות שקדמו הפכו לבלתי קיימים והפכו לאין", כתב היטלר במיין קמפף. לאחר שנים של עוני ובדידות, מצא היטלר שייכות ומטרה לעצמו.
ביחידתו שימש היטלר בתפקיד של רץ. הוא נחשב חייל מרושל למדי בהתנהגותו, אך נכון תמיד להתנדב למשימות מסוכנות, כמו העברת תשדורות אל אזורי הלחימה ומהם. בזמני רגיעה היה מוציא את מכחוליו ואת צבעי המים שלו ומצייר את אזורי הקרבות. היטלר, שלא כמו חבריו החיילים, מעולם לא התלונן על איכות המזון, על התנאים הקשים שבהם חיו, או על היעדר בחורות. הוא העדיף לדבר על אמנות או היסטוריה. חבריו החיילים סברו שהוא שש לרצות את מפקדיו יותר מדי, אבל בדרך כלל היה ידוע כמתבודד, אמיץ ובר מזל. לדוגמה, בקרב בין היחידה אליו השתייך היטלר לבין כוחות בריטים ובלגים נהרגו 2,500 מתוך 3,000 חיילי היחידה. היטלר יצא בלא פגע. במקרים רבים אחרים קרה שעבר ממקום אחד למקום אחר דקות ספורות לפני שנפלה שם פצצה או פגז.
ב-7 באוקטובר 1916, מיצה היטלר את מנת המזל שלו: הוא נפגע ברגלו מרסיס של פגז בקרב על הסוֹם והועבר לאשפוז בגרמניה. זו הייתה הפעם הראשונה מחוץ לחזית מזה שנתיים. לאחר שהחלים, נסע לטייל בברלין, ולאחר מכן הוצב לתפקיד קל במינכן. במינכן נדהם היטלר לראות את האדישות של האנשים כלפי המאמץ המלחמתי. מאוחר יותר, הוא נטה לתלות את האשם ביהודים, בהם ראה קושרי קשר נגד המאמץ המלחמתי הגרמני.
כדי להתרחק מהאזרחים הלא אכפתיים, ביקש היטלר לשוב אל חבריו בחזית ונשלח לשם במרץ 1917. אחרי שבדצמבר 1914 קיבל היטלר את אות "צלב הברזל" מדרגה שניה, הוא קיבל באוגוסט 1918 את אות צלב הברזל מדרגה ראשונה, עיטור נדיר למדי לחייל שאינו קצין (דרגתו של היטלר הייתה רב טוראי, קורפורל). האירוניה היא, שאת ההמלצה לצלב הברזל נתן מפקדו של היטלר, שהיה יהודי, עובדה שהיטלר השתדל להסתיר בשנים שלאחר מכן. על אף שהיה חייל טוב, לא נחשב היטלר מתאים לפקד כקצין, גם מטעם היעדר רכוש, דבר ששימש עדיין באותה תקופה אלמנט חשוב בקביעת אפשרות קידום בדרגה.
ככל שהתקדמה המלחמה והכף הלכה ונטתה כנגד הגרמנים, נטה היטלר יותר ויותר למרה שחורה. הוא היה יושב בפינה שלו באוהל, ופתאום מתחיל להשתלח ב"יריבי גרמניה", היהודים והמרקסיסטים. באוקטובר 1918, בעקבות מתקפת גז בריטית ליד איפר (Ypres), סבל היטלר מעיוורון זמני ונשלח לטיפול בבית חולים צבאי.
ב-10 בנובמבר 1918 נכנס כומר זקן לאולם שבו שכב היטלר והודיע, שהמלחמה הסתיימה. גרמניה הובסה. הקייזר וילהלם השני הודח ובית הוהנצולרן נפל. גרמניה הקייזרית הפכה לרפובליקת ויימאר. היטלר תיאר את תחושותיו במיין קמפף: "ואז חלפו ימים נוראים, ונוראים יותר היו הלילות. ידעתי שהכל אבוד... בלילות אלו השנאה בי גברה, השנאה אל אותם אלה האחראים לתבוסה". לדעת היטלר, האחראים לתבוסה היו הפוליטיקאים בגרמניה, ובעיקר -- היהודים.
תחושתו זו של היטלר לא הייתה חריגה בקרב גרמנים אחרי המלחמה. הסכם ברסט-ליטובסק עם ברית המועצות היה נוח לגרמניה ואף חיסל את הלחימה בשתי חזיתות. במערב, אחרי תחילת מתקפת אביב 1918 היו הכוחות הגרמנים רחוקים רק מאה ועשרים קילומטרים מפריס. הנצחון נראה בהישג יד, עד שהקייזר וילהלם השני אף הורה להפוך את יום ה-24 במרץ בו הופגזו פאתי פריז ליום של חג לאומי בגרמניה.
אך גרמניה כבר עמדה על סף אובדן גמור. האבדות שספגה במתקפה, הגעתם של כוחות אמריקניים לחזית לקראת סוף המלחמה וכשלון המתקפה השנייה על המארן ביולי 1918 הותירו אותה על עברי פי-פחת. לפי הערכות, כשישה מליון גרמנים נהרגו או נפצעו במלחמה, כרבע מכלל הגברים הכשירים במדינה כולה.
השמועות על התמוטטות קרובה והולכת נפוצו בכל מקום, מלוות בהפגנות אנטי-מלחמתיות, נטישות ועריקות והתמוטטות של כוחות בחזית. הגנרל לודנדורף, ששימש בפועל דיקטטור בגרמניה מאז 1916 ביחד עם הגנרל הינדנבורג, החליט בצעד דרמטי להעביר את הסמכות להחליט על הפסקת אש (היינו, כניעה) לפרלמנט, הרייכסטאג. כאשר זה החליט באופן טבעי והכרחי לחתום על הסכם הפסקת האש, שינה לודנדורף את טעמו באופן מיידי והחל טוען כי גרמניה נכנעה בגלל שהפוליטיקאים "תקעו סכין בגב האומה."
זו הייתה גם הדיעה שאימצו רבים אחרים, ובתוכם היטלר. לא גרמניה היא שהפסידה, הפוליטיקאים, הבוגדים, המרקסיסטים, והיהודים, "פושעי נובמבר", הם שגרמו להפסד. השפלתה של גרמניה תחת חוזה ורסאי הייתה מלח על פצעיהם. כמו דור שלם של בוגרי מלחמת העולם הראשונה חש גם היטלר כי גרמניה לא תוכל לחזור למעמדה הקודם בלי שתעניש את "פושעי נובמבר" ותשים קץ לשליטתם של הבוגדים.
תחילת הקריירה הפוליטית
בקיץ 1919 הוצב היטלר, שעדיין היה חייל מגויס בצבא הגרמני במינכן בתפקיד סוכן סמוי לניפוי ההשפעה המרקסיסטית בשורות הצבא, על רקע הבהלה הכללית שפשתה בו בעקבות נסיונות ההתקוממות הסוציאליסטיים במינכן ובברלין. תפקידו של היטלר היה להודיע למפקדיו על כל חייל שתמך בדעות מרקסיסטיות, כשחייל שנמצא אשם בכך היה עשוי להשפט ולהיות מוצא להורג.
היטלר נשלח להכשרה פוליטית שנערכה באוניברסיטת מינכן. ההתפרצויות האנטישמיות שלו הרשימו מאוד את מפקדיו, והיטלר החל להרצות בפני חיילים שחזרו מן השבי על סכנות הקומוניזם, הדמוקרטיה ואי-הציות. בדוח שנכתב על היטלר צוין כי הוא נואם מעולה. גם היטלר גילה שהוא מסוגל להופיע בפני קהל לא מוכר ולשכנעו.
לקראת סוף שנת 1919 הוטלה על היטלר המשימה להסתנן ולחקור קבוצה קטנה של אנשים במינכן בשם "מפלגת הפועלים הגרמנית". המושג שמשך את תשומת ליבם של מפקדיו הייתה המילה "פועלים" בשם המפלגה, דבר שעורר חשד שמדובר בתנועה מרקסיסטית.
לבוש בבגדים אזרחיים הלך היטלר לפגישה של מפלגת הפועלים הגרמנית. הפגישה נערכה במרתף בירה במינכן, והגיעו אליה 25 אנשים. הוא הקשיב להרצאה שנתן גוטפריד פדר, שנושאה היה "איך ובאילו אמצעים ניתן לבטל את הקפיטליזם". אחרי הנאום שמע היטלר, שעמד לצאת מהאולם, מישהו אחר שקם ודיבר על איחוד בין גרמניה לאוסטריה. הדבר הכעיס את היטלר במידה כזו שקם ולהפתעת הכול דיבר בלהט במשך רבע שעה נגד הרעיון. אחד ממייסדי המפלגה, אנטון דרקסלר, לחש לשכנו לספסל, "...יש לו את מתנת הדיבור, נוכל להשתמש בו". לאחר שסיים את דבריו ניגש דרקסלר אל היטלר ונתן לו חוברת בת 40 דפים, שכותרתה "התעוררותי הפוליטית". הוא דחק בהיטלר שיקרא בה והזמינו לשוב ולבקר בכינוסי המפלגה.
למחרת בבוקר נזכר היטלר בחוברת שקיבל מדרקסלר והחל לקרוא בה. לשמחתו הרבה גילה שקווי המפלגה שתוארו בחוברת תואמים לשלו, מפלגה לאומית, פרו-מיליטריסטית, ואנטישמית. מספר ימים אחרי כן קיבל היטלר גלויה שהודיעה כי התקבל לשורות מפלגת הפועלים הגרמנית. הוא התבקש להגיע לפגישה עם מזכירות המפלגה. בפגישה הוא התקבל בברכה, אף על פי שטרם החליט אם להצטרף למפלגה או לא. בספרו "מיין קמפף" מתאר היטלר את המצב: "...חוץ מכמה רעיונות לא היה שם כלום. לא הייתה תוכנית, לא היה שום חומר מודפס, לא כרטיסי חבר, ואפילו לא חותמת גומי".
למרות התרשמותו שמדובר בארגון עלוב, נמשך היטלר לרעיונותיו של דרקסלר, שטען כי המפלגה עומדת להיות תנועה חברתית גדולה ולא סתם מפלגה פוליטית. בחוסר הסדר ששרר בה ראה היטלר הזדמנות. במיין קמפף כתב: "היתרון בארגון הקטן והאבסורדי הזה עם קומץ חבריו היה, שלא היה מבנה של ארגון. כך שהייתה אפשרות לבוא ולשנות סדרים ושיטות." הוא חשב על כך במשך יומיים ואז החליט להשיב בחיוב. ב"מיין קמפף" כתב: "לבסוף הגעתי להחלטה שעלי לעשות צעד זה... זו הייתה ההחלטה החשובה בחיי", ובנימה הדרמטית המופרזת הרגילה שלו הוסיף: "מכאן והלאה לא תהיה דרך חזרה".
היטלר לא עבד מעודו בעבודה מסודרת, פרט לתקופת שירותו בצבא, אך מרגע שהצטרף למפלגה, בשנת 1919, כשהוא כבר בן 30, החל לעבוד במלוא המרץ להבטיח את הצלחתה. הוא החל בגיוס חברים חדשים על ידי פרסום הזמנות לכנסים של המפלגה. בהדרגה, הגיעו יותר ויותר אנשים לכינוסי המפלגה. באחת האסיפות עלה היטלר לנאום ושוב, הרשים את מנהיגי המפלגה ואת הקהל. היה זה רגע חשוב בקריירה שלו: הוא גילה את כשרונו הגדול. מאותה נקודה הפך היטלר, בנאומיו הנרגשים ובאישיותו הבימתית הכריזמטית למוקד המשיכה העיקרי של המפלגה. הוא התחיל לנהל את כל תחום הפרסום וגיוס החברים של המפלגה.
בתחילת 1920, אחרי שעזב את שירותו הצבאי והתפנה לעיסוק מלא בקידום המפלגה, דחק היטלר במפלגה לקיים עצרת המונים, ביודעו שזו תהיה פרובוקציה בעיני הקומוניסטים. העצרת הסתיימה בהצלחה גדולה, שהביאה לחיזוק מעמדו במפלגה. במקביל, הגה היטלר את רעיון השימוש בסמל צלב הקרס בדגל המפלגה ושינה את שם המפלגה למפלגת העבודה הגרמנית הנאציונל-סוציאליסטית (Nationalsozialistische Deutsche Arbeiterpartei) שנודעה מכאן בקיצור בשם המפלגה הנאצית.
כשרונו של היטלר כנואם הלך והשתפר. הוא גייס עוד ועוד תומכים במהלך 1921, כשבין התומכים הראשונים הבולטים נמנים ארנסט רהם, קצין צבא קטום אף וקשוח הליכות שהיה גם הומוסקסואל פרוע; הרמן גרינג, מן הטייסים הגרמניים הבולטים במלחמת העולם הראשונה, אדולף רוזנברג, גרמני ממוצא לטבי שהיה סבור שביכולתו ליצור תאוריה מאחדת של תפישות הגזע, ורודולף הס הכנוע והצייתן שהפך עד מהרה למזכירו האישי של היטלר.
בקיץ אותה שנה נסע היטלר לברלין כדי לגייס תומכים נוספים למפלגה. בהיעדרו החליטו חברים במזכירות המפלגה שהוא צבר יותר מדי כוח וסיפחו אליהם קבוצה פוליטית נוספת, כדי להחליש את כוחו של היטלר. כששמע על כך היטלר חזר מייד למינכן והודיע ב-11 ביולי 1921 על התפטרותו לאלתר מן המפלגה. ראשי המפלגה הבינו את טעותם וביקשו ממנו לשוב לתפקידו, אך היטלר הודיע להם שהוא מוכן לשוב רק אם יהפוך ליושב ראש המפלגה ותינתן לו שליטה מלאה בה. חברי המזכירות התקפלו. בהצבעה על כך מונה היטלר לתפקיד ברוב של 543 קולות לעומת אחד. בכנס הבא של המפלגה, שנערך ב-29 ביולי 1921, הוכרז היטלר לפיהרר של המפלגה הנאצית, תואר שישא עמו לאורך כל הדרך.
הפוטש במרתף הבירה
- ערך מורחב – הפוטש במרתף הבירה
במהלך השנתיים הבאות ביסס היטלר את מעמדו כראש המפלגה. חולשתה של ממשלת וויימאר שכנעה אותו כי הוא יכול לחקות את המצעד על רומא של מוסוליני משנת 1922 ולתפוס את השלטון בעצמו. היטלר תכנן להשתמש בארגון הצבאי-למחצה של המפלגה, פלוגות הסער (אס אה, Sturmabteilung) בראשות ארנסט רהם, ובכיסוי "מכובד" בדמות הגנרל אריך לודנדורף (שליט גרמניה בפועל בשנתיים האחרונות למלחמת העולם הראשונה). לודנדורף היה אמור להפוך לדיקטטור של המשטר במינכן, ובעזרת היטלר כנואם הנלהב של הלאומיות הגרמנית המתחדשת - להשתלט על גרמניה כולה.
בערב ה-8 בנובמבר 1923 צעדו היטלר ותומכיו מהאס אה אל הבירגרברויקלר, מרתף הבירה בו עמד לנאום גוסטב פון קאהר, הקומיסר הממונה בבוואריה תחת משטר החירום שהוטל בה. לפי התוכנית, הייתה ההשתלטות על מרתף הבירה וההכרזה על המהפכה אמורה להניע את פון קאהר ואת ראש משטרת בוואריה, האנס פון זייסר והגנרל אוטו פון לוסוב לתמוך בתוכנית. השלושה לא התרשמו מהיטלר, אך כאשר הופיע לודנדורף במקום, הסכימו לחתום על תמיכה בפוטש. בטעות טקטית גסה, נטש היטלר את המקום כעבור זמן קצר ולודנדורף אפשר לשלושה לעזוב את המקום.
למחרת, התברר כי השלושה נסוגו מתמיכתם הכפויה בפוטש, והיטלר ולודנדורף נותרו אובדי עצות והחליטו על מצעד לשום מקום ברחובות מינכן, בתקווה שזה יעורר את הציבור לתמיכה בפוטש. לא כך אירע בפועל, והפוטש התפורר בתוך כמה שעות.
מיין קמפף
- ערך מורחב – מיין קמפף
אחרי הפוטש עמד היטלר לדין בעוון בגידה, אך במשפט עצמו, בגלל האווירה האוהדת לרעיונותיו הלאומניים וההיתר שניתן לו להשתמש בבית המשפט כבמה לנאומים פוליטיים, התהפכה הקערה על פיה. היטלר הודה ברצונו להחליף את הממשלה והתווה את רעיונותיו, תוך שהוא מציג את עצמו כפטריוט נאמן ואת הממשלה הדמוקרטית בברלין ואת מייסדיה כבוגדים. "אני לבדי נושא באשמה. אבל אינני פושע בגלל זה. אם ניצב אני לפניכם היום כמהפכן, הרי זו מהפכה כנגד המהפכה. אין דבר כזה בגידה - בבוגדים של 1918". העיתונים נתנו לדבריו פרסום והפכו אותו במידה רבה ממעורר מהומות מקומי ששמו לא נודע הרבה מעבר למינכן וסביבתה לאישיות לאומית מוערכת. גרמניה למדה להכיר את האיש ואת רעיונותיו, ורבים בה אהבו אותם.
היטלר נמצא אשם ונדון לחמש שנות מאסר במצודה (Festungshaft, מאסר במצודה נחשב למאסר פוליטי שאינו מכתים את כבודו של הכלוא במאסר פלילי רגיל), עם אפשרות לשחרור מוקדם על התנהגות טובה כבר לאחר שישה חודשים. האמת היתה, שהשופטים כלל לא רצו למצוא את היטלר אשם. רק לאחר שהובטח להם שיקבל שחרור מוקדם, הרשיעו אותו. אריך לודנדורף נמצא זכאי במשפט, ארנסט רהם וד"ר וילהלם פריק, מתומכיו של היטלר, נמצאו אשמים אך לא נאסרו.
ב-1 באפריל 1924 נלקח היטלר לבית הסוהר במצודת לנדסברג, שם זכה לתא מרווח, אפשרות לקבל מתנות ומבקרים ככל שיחפוץ וחשוב מכל, להחזיק את מזכירו הפרטי רודולף הס. בתאו הכתיב היטלר למזכירו את דעותיו, שמצאו אחר כך את צורתם הסופית בספרו "מיין קמפף" ("מאבקי"), ההצגה המקיפה הראשונה של רעיונותיו של היטלר. בספר מתאר היטלר את חייו עד לאותה נקודה, ובעיקר מתווה את רעיונותיו הקיצוניים על לאומנות גרמנית, אנטישמיות ואנטי-בולשביזם.
היטלר משלב רעיונות של דרוויניזם חברתי וגזענות בנוסח צ‘מברליין וגובינו עם תפישות היסטוריציסטיות נפוצות באותה תקופה, כמו "שקיעת המערב" של אוסוולד שפנגלר לתיזה מבולבלת משהו על מאבק נצחי לא בין אומות או ציוויליזציות כי אם בין גזעים שונים. מן העבר האחד ניצב הגזע הארי העליון, ומן העבר השני הגזע היהודי הנחות, אויבו הנצחי. המאבק בין היהדות לבין האריות יסתיים בניצחון של צד זה או צד זה, טען היטלר. אין פשרה אפשרית בין אויבים נצחיים אלו. כרגיל בתורות גזעניות, כוללת גם התפישה ההיטלריאנית את הסתירה הבסיסית -- תיאור היהודים בו זמנית כנחותים, עלובים, טיפשים, נתעבים, אכולי זימה ומושחתים מחד; ומאידך, זוממי מזימות מתוחכמים ביותר, המשתמשים במצג שווא של עליבות וטיפשות כדי להסוות את מזימותיהם הקטלניות.
בתווך בין הגזע הארי והיהודי, מצויים כל שאר הגזעים, שמידת קרבתם לגזע הארי תקבע את מעמדם. בתחתית הסולם הגזעי, מעט מעל ליהודים, מצוי הגזע הסלאבי. לגזע נחות זה מייעד היטלר תפקיד של חוטבי עצים ושואבי מים עבור הארים. השטחים הנרחבים בהם יושבים הסלאבים הם מרחב המחיה (Lebensraum) העתידי עבור הגזע הארי, חלקו מהגזע הסלאבי ישועבד וחלקו יושמד.
שנות בניין המפלגה
אדולף היטלר השתחרר מהכלא בסוף 1924, כשמונה חודשים אחרי מאסרו, וגילה לשמחתו כי המפלגה התפוררה כמעט לחלוטין בהיעדרו. בשנת 1925 הוא מתחיל בהליך הדרגתי של ארגון המפלגה בהתאם לתוכניות שטווה בעת מאסרו.
תהליך בניין כוחה של המפלגה היה איטי וממושך משחשב. המצב הכלכלי המשתפר תחת הקנצלר ואחר כך שר החוץ גוסטב שטרזמן הפחית במידה משמעותית את התרעומת נגד רפובליקת ויימאר. עבור המפלגה הנאצית, שלא היה לה בסיס כוח מסורתי באזור כלשהו בגרמניה והתבססה על הסתה על רקע מצוקה, הייתה זו תקופה קשה, כמעט מכת מוות לשאיפותיה. היטלר עצמו, עם זאת, נטה לתאר את התקופה כמאושרת ושלווה. בין השאר, מצא בשנים אלו את הבית האידאלי שלו, בבית שכור בהרים שמעל לכפר ברכטסגאדן (Brechtesgaden). הבית, שנקנה זמן לא רב אחרי כן, עתיד להפוך מעונו הרשמי מעתה ואילך.
עד לחודש מאי 1926 הצליח היטלר לגבור על כל יריביו במפלגה הנאצית והפך להיות המנהיג הראשי, כשהוא מכונן במפלגה את עקרון המנהיג (הפיהררפרינציפ). עם זאת, בעקבות משפטו ומאסרו, עדיין לא הייתה לו אפשרות לשאת נאומים בפומבי (הגבלה זו הוסרה בשנת 1927). באותם ימים התהדקה הכרותו של היטלר עם יוזף גבלס, שהסתייג ממנו תחילה אך במהרה הפך למאמין האדוק ביותר של היטלר. ביומנו כתב גבלס: "אנחנו שואלים והוא עונה תשובות מבריקות. אני אוהב אותו. הוא כבר חשב על הכל. הוא מרגיע את מוחי מכל השאלות. הוא יכול להיות המנהיג שלי. אני משתחווה לאיש גדול יותר, הגאון הפוליטי." ולאחר כמה ימים, לאחר שבילה עם היטלר זמן מה בברכטסגאדן: "ימים אלו סימנו את דרכי. גרמניה תחיה, הייל היטלר".
עלייה לשלטון
| הישגי המפלגה הנאצית בבחירות בתקופת וויימאר |
||||
|---|---|---|---|---|
| בחירות | הצבעה (באלפים) |
אחוז | מושבים ברייכסטאג |
הערות |
| מאי 1924 | 1,918.3 | 6.5 | 32 | בתקופת מאסרו של היטלר |
| דצמ' 1924 | 907.3 | 3.0 | 14 | עם שחרורו של היטלר ממאסר |
| מאי 1928 | 810.1 | 2.6 | 12 | שיא תקופת שטרזמן |
| ספט' 1930 | 6,409.6 | 18.3 | 107 | אחרי פרוץ המשבר הכלכלי |
| יולי 1932 | 13,745.8 | 37.4 | 230 | אחרי מועמדות היטלר לנשיאות |
| נוב' 1932 | 11,737 | 33.1 | 196 | בחירות דמוקרטיות אחרונות |
| מרץ 1933 | 17,277 | 43.9 | 288 | אחרי עליית היטלר לשלטון |
המפנה בגורלו של היטלר ובגורלה של המפלגה הנאצית הזדמן בעקבות המשבר בארצות הברית בשנת 1929, שהפך במהרה משבר עולמי. התמוטטות הבורסה בארצות הברית הובילה לדרישת פרעון מהירה של הלוואות שנטלה גרמניה בארצות הברית בשנים הקודמות והביאה בתוך זמן קצר לשפל כלכלי קשה במדינה. בתוך כמה חודשים עלו האבטלה והאינפלציה שדוכאו בשנים שחלפו לגבהים שהיו מוכרים משנות העשרים הראשונות.
הייתה זו שעתה הגדולה של המפלגה הנאצית. בבחירות בספטמבר 1930 הגדילה המפלגה את מספר בוחריה ב-5.6 מליון והפכה למפלגה השנייה בגודלה ברייכסטאג. גם מפלגות אחרות עלו, כשהמפסידות העיקריות הן המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD), מעוז הכוח של ויימאר, שאיבדה מצביעים לקומוניסטים, והלאומנים של ה-DNVP, שהפסידו מכוחם לנאצים. אך עיקר התוספת בבוחרים עבור המפלגה הנאצית באה מאלו השרויים במצוקה -- אותם חמישה מליון בוחרים שנמנעו מהצבעה בשנת 1928 ונזעקו לקלפיות בעקבות המשבר הכלכלי.
שנתיים אחרי כן, ביולי 1932, הכפילה המפלגה הנאצית את תוצאותיה פעם נוספת. גם כאן, נהנו הנאצים מגידול במספר הבוחרים, אך גם מהיעלמותן של מספר מפלגות קיצוניות אחרות בימין. המפלגה הצליחה לגרוף מעט למעלה משליש מן הבוחרים ודומה היה כי זהו, פחות או יותר, המספר המרבי של תומכיה, שכן בשני הסיבובים בבחירות לנשיאות באביב וקיץ 1932, כמו גם בבחירות בנובמבר 1932, בהם הייתה ירידה בהצבעה לנאצים, לא הצליחה המפלגה לעבור את מחסום 40 אחוז מכלל הבוחרים.
היטלר עמד בראשית שנות השלושים על סיפו של השלטון, אך דומה היה כי אין לו כל דרך חוקית לתפוס אותו. לעזרתו, באו הכוחות השמרניים בגרמניה, האצולה היונקרית שהייתה רגילה לנהל את ענייני המדינה מקדמת דנא ושלוחיה כמו הגנרל שלייכר, הקנצלר לשעה ברינינג, והנשיא פון הינדנבורג ששאפו מכבר לחסל את התעתוע הדמוקרטי המזיק במדינתם. במהלך השנים שבין 1930 ו-1933 התחלפו שלושה ראשי ממשלה, כשכל אחד מהם חותר בדרכו להחריב את הדמוקרטיה הרעועה של ויימאר.
לבסוף, החליטו קובעי המדיניות מאחרי הקלעים, ובראשם הגנרל שלייכר ופון פאפן, להמליץ בפני הינדנבורג על מינוי היטלר לקנצלר בסברם כי הכוחות האחרים במדינה ידאגו לרסנו בהיותו בשלטון. למרות ההסתייגות של הינדנבורג מהיטלר, שלא ראה בו מועמד מתאים להנהיג את המדינה, הסכים הנשיא הסנילי כמעט לחלוטין להיעתר לבקשה וב-30 בינואר 1933 מונה אדולף היטלר לקנצלר.
אחרי מינויו, כתב מי שהיה ידידו של היטלר ואחר כך אויבו המושבע, הגנרל לודנדורף, לחברו לנשק הנשיא פון הינדנבורג: "במינוי היטלר לראש הממשלה, מסרת את ארצנו הקדושה לאחד הדמגוגים הגדולים בכל הזמנים. אני מנבא לך שאיש רע זה, יוביל את הרייך לתהום ויגרום לחורבן אומתנו. הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על פעולתך זו".
שליט גרמניה
ב-30 בינואר 1933 מונה אדולף היטלר לראש ממשלת גרמניה. במהלך 12 שנות שלטונו הביא לפרוץ מלחמת העולם השנייה ולשואה. בכך הוביל למותם של עשרות מיליוני בני אדם, ובהם כשישה מיליון יהודים שהושמדו בשואה.
תיאור מפורט של תקופת שלטונו של היטלר מופיע בערך גרמניה הנאצית וכן בערך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, מספר סוגיות ייחודיות להיטלר, לסגנון שלטונו ולמיתוסים שנקשרו בשמו ראויים להרחבה כאן, מעבר לתיאור השוטף של אירועי שלטונו.
"השנים הטובות"
השנים שלאחר "ליל הסכינים הארוכות" (1934 - 1937) נחשבות על ידי רבים ל"שנים הטובות" של הנאציזם. השנים כללו הצלחות בתחומי מדיניות החוץ והפנים, אשר היו שחשבו כי הן מאפילות על צדדיו האפלים של המשטר, על רדיפת היהודים, ועל ההכנות הקדחתניות למלחמה העתידה לבוא. ההיסטוריון יואכים פסט אף התבטא כי אם היה היטלר נרצח בידי מתנקש בשנת 1937, היו מרגישים הגרמנים כי אבד להם אחד מגדולי האומה. סבסטיאן הפנר השיב לכך, כי מייד לאחר הרצחו היו חשים הגרמנים בכאוס שהיה נוצר, שכן בשנים אלו הפך המשטר הנאצי לחצר ביזנטית של ארגונים בעלי תחומי סמכות חופפים, ובעלי הסמכות להחליט החלטות של חיים ומוות באשר לכל אחד ואחד מ"אזרחי" הרייך השלישי, ארגונים שלא היו מאוגדים ביניהם בכל קשר חוקי, שכן הבסיס החוקי למשטר נשמט זה מכבר, אלא באישיותו של היטלר
היטלר קיבל לידיו בראשית שנת 1933 כלכלה במשבר. כמו דנמרק, הולנד, נורבגיה ואוסטריה סביבה, סבלה גם גרמניה מאבטלה בשיעור של כ-30 אחוז -- למעלה משישה מליון מובטלים ובנוסף, סבלה גם מהיפר-אינפלציה ומתלות גדולה בחומרי גלם. כעבור ארבע שנים, היו פחות ממליון מובטלים בגרמניה והתוצר הלאומי הגולמי עלה בין 1932 ו-1937 ב-107 אחוז. היטלר גם החל בפרויקטים לאומיים שאפתניים, ובמיוחד סלילת הכבישים המהירים, האוטובאהן, ומפעלי המכונית העממית, הפולקסוואגן של פרדיננד פורשה (אף כי ייצורה בפועל החל רק אחרי המלחמה).
להיטלר עצמו הייתה הבנה מוגבלת למדי ועניין דל בכלכלה והוא הותיר בשנים הראשונות יד חופשית למדי להיילמאר שאכט, שר הכלכלה, לחולל תעלולים פיננסים, והפעיל שורה של צעדים חריפים להגדלת התעסוקה:
- מאסר מנהיגי איגודי העובדים והפיכת "חזית העבודה" (DAF) בראשות נאמנו רוברט ליי לאיגוד הפועלים החוקי היחידי בגרמניה. ליי לא איחר ליישם הקפאה מוחלטת של השכר, הפחתות מוגדלות לצורכי מס הכנסה ואכיפת "פנקס עבודה" שרק הוא אפשר תעסוקה.
- מתן העדפה לתעסוקות עתירות כוח אדם: נאסרה הכנסה לשימוש של מכונות החוסכות בכוח אדם; חוזים ממשלתיים ניתנו רק לחברות שהסתמכו על כוח אדם ולא על מכונות (עובדה זו הייתה נכונה במיוחד ביחס לתוכנית האוטובאהן); נדרש אישור ממשלתי לפיטורי עובדים.
- תעסוקה צבאית וקדם-צבאית: הונהג גיוס חובה וצעירים הופנו ל"שירות עבודה בהתנדבות" ו"שירות צעירים בהתנדבות" שביצעו "עבודות יזומות" כמו נטיעת יערות או סיקול קרקעות. כמו כן הונהג בשנת 1935 שירות עבודה (RAD) שכפה על כל גבר צעיר (ומאוחר יותר נשים צעירות) חצי שנת עבודה עבור הממשלה.
- פיטורי נשים: נשים במקצועות שירות ציבורי או רופאות פוטרו ואילו נשים נשואות קיבלו כסף כדי לא לעבוד.
- מעבר לכלכלת מלחמה: מרגע עלייתו לשלטון וביתר שאת משנת 1936 ואילך, העביר היטלר את גרמניה למבנה כלכלי המכוון לחימוש ומלחמה, כשמספרים גדלים והולכים של גברים מועסקים במכונת המלחמה המתפתחת.
צעדים אלו של היטלר מבהירים במידת מה כי הנס הכלכלי היה במידה רבה תוצר של עבודות יזומות בכפייה מסוגים שונים ובהדרגה, הכפפת שוק העבודה לצורכי בניין מכונת המלחמה הגרמנית. אבל גם כך, יש הכופרים בעצם הטענה כי התחולל בגרמניה שיפור כלכלי ממשי בשנות שלטונו הראשונות של היטלר, בעיקר מהסיבות הבאות:
- האוטרקיה שכשלה: אחד מלקחי השפל הגדול היה הנסיון להפחית את תלותה של גרמניה בייבוא חומרי גלם מבחוץ והפיכתה לאוטרקית ככל שאפשר, מבחינת אספקת מזון ואנרגיה (דלק סינתטי). זה היה נסיון נואל, שנכשל לחלוטין. בשנת 1939, אחרי האיחוד עם אוסטריה וכיבוש צ'כוסלובקיה עתירות המשאבים הטבעיים, עדיין ייבאה גרמניה כשליש מחומרי הגלם הנדרשים לה ונותרה תלויה כשהייתה בחומרים מבחוץ.
- החוב המתעצם: בעוד שהכנסותיה של הממשלה הגרמנית עלו מ-10 מיליארד רייכסמארק בשנת 1928 ל-15 מיליארד רייכסמארק בשנת 1939, הוצאות הממשלה גדלו מ-12 ל-30 מיליארד רייכסמארק, והחוב הממשלתי עמד על 40 מיליארד רייכסמארק. במלים אחרות, התעסוקה היזומה והחימוש מומנו באמצעות הגדלת חוב שמשמעותה הייתה שגרמניה נצבה על פי פחת כלכלית.
- האנשים הפכו עניים יותר: אם בוחנים את צריכת המזון של אזרחי גרמניה כמדד לעושרם, הרי שניתן לאתר ירידה בצריכת רוב סוגי המזון הבסיסיים בהשוואה בין נתוני 1927 ו-1937. השכר הממשי (בניכוי אינפלציה) בשנת 1938 עמד באותה רמה בה היה בשנת 1928.
הנס הכלכלי של היטלר היה למעשה כשלון חרוץ מנקודת מבט כלכלית ואנושית. מנקודת מבטו של היטלר, עם זאת, הייתה המדיניות הכלכלית שנקט הצלחה כבירה. כבר בשנים הראשונות לקיום המשטר דחף היטלר להגברת החימוש, כשהוא בולם את הקצאת הכספים לצבא ולבניינו רק בנקודות בהן נדמה היה שמוצרי יסוד חיוניים כמו חמאה עומדים לאזול בחנויות.
משנת 1936 ואילך, דומה, נפלה אצל היטלר ההכרעה לוותר לחלוטין על הנסיון לבנות את גרמניה ככוח כלכלי המבוסס על סחר בינלאומי, יבוא וייצוא. גרמניה, מבחינתו, הייתה אמורה להפוך לאי-בודד מבחינה כלכלית. הקשר היחידי בינה לבין "הגזעים הנחותים" (לתפישתו) שישבו סביבה היה אמור להיות כיבושם. המדינה שעטה קדימה לעבר מלחמה בלתי נמנעת. שאכט, ששאף לכונן כלכלה "אזרחית" נדחק הצידה לטובת גרינג שמונה ל"פיהרר" של "התוכנית הארבע שנתית" שהתמקדה כל כולה בבניין מכונת המלחמה.
המנהיגות של הפיהרר
למרות אי-ההסכמה ליעדים אליהם חתר היטלר, היו שהתרשמו מיכולתו המרשימה להשתלט על מדינה גדולה כגרמניה, להנהיג אותה בלי שיקומו מערערים על שלטונו, ולבנות "מכונת שלטון" ואינדוקטרינציה משומנת היטב.
מתחילה, ראוי לסייג את הדברים. בדיחה גרמנית נושנה אומרת כי המהפכה נגד הקייזר נעצרה כאשר נתקלו המורדים מול מדשאת הארמון בשלט "אסור לדרוך על הדשא". גרמניה לא הייתה מעולם מדינה משופעת במהפכות, ושנים רבות של חינוך "הגליאני" לציות כערך עליון ול"חופש באמצעות שיעבוד מלא", הפחיתו את הסיכוי שמהפכה כזו תתרחש במהלך שנות שלטונו הקצרות של היטלר.
מכונת ה"תיאום" (גלייכשאלטונג)
- ערך מורחב – גלייכשאלטונג
אחד מסודות הצלחתו של המשטר הנאצי הייתה המערכה המקפת לתיאום (גלייכשאלטונג), מושג שמשמעותו המילולית "סינכרוניזציה" אך משמעותו המעשית הייתה "נאציפיקציה" של כל היבטי החיים תחת המשטר הנאצי.
הנאצים החריבו בשיטתיות כל מוסד שהיה עשוי לערער באופן כלשהו על כוחם, מגן הילדים ועד זקנה, כשהם מנסים להמיר כל אחד מהם במוסד משלהם. ילדים היו צריכים להשתתף בתנועות הנוער הנאציות, בתחילה היונגפולק ומאוחר יותר ההיטלריוגנד. כל מורה היה חייב להצטרף לאגודת המורים הנאצית, ששמרה הן על ה"טוהר הגזעי" של המורים, והן על מינון התעמולה הגזענית והנאצית בחומר הלימודים. בחופשים, היו התלמידים נדרשים לצאת למחנות עבודה.
אחרי השלמת הלימודים בא גיוס החובה לצבא ואחריו האוניברסיטאות, שעברו אף הן נאציפיקציה מזורזת לסילוק המרצים היהודים והתחלת לימודי "מדעים נאציים" (כגון תורת היחסות ומכניקת הקוונטים מטוהרים מ"זבל יהודי"). אנשי המפלגה הנאצית היו נתונים גם במאבק תמידי עם הכנסייה, במיוחד בדרום גרמניה השמרנית והקתולית יותר, לערעור מעמדה ולמעשה, להחלפתה.
עבור אזרחים מן השורה, פעלו העיתונות, הרדיו והקולנוע תחת שלטונו של יוזף גבלס, שר התעמולה והגאולייטר של ברלין. חלק גדול מאיכרי גרמניה עדיין זרעו את שדותיהם במו ידיהם בתקופה הנאצית, אך לרכישת מכשירי רדיו במחיר מוזל ככלי תעמולה נמצאה תמיכה מקיפה.
לכוון לרצונו של הפיהרר
מעבר למכונת האינדוקטרינציה, התבסס השלטון הנאצי יותר מכל על היטלר עצמו. המשטר כולו נבנה סביב אישיותו והמיתוס של הפיהרר הגאוני, בעל רצון הברזל שלעולם אינו טועה.
היטלר עצמו דאג לחזק את הרושם הזה באמצעות המנעות קפדנית ממתן הוראות מדוייקות או התחייבות ברורה כמעט בשום מקרה, כך שהמערכת השלטונית כולה הייתה שרויה במאבק פנימי מתמיד באשר לכוונתו המדוייקת, ופעלה כל הזמן לפי התפישה של "לכוון לדעתו של הפיהרר". המריבה המתמדת בין הרשויות השונות גם שירתה את עניינו של היטלר פעם נוספת בהציגה אותו כבורר העליון בכל המחלוקות. כך, לדוגמה, פעלו בתחום מדיניות החוץ בשנת 1938 קונסטנטין פון נויראט, שר החוץ, אלפרד רוזנברג ראש המחלקה לענייני חוץ של המפלגה, יואכים פון ריבנטרופ ולשכתו הענפה והרמן גרינג. ההחלטה הסופית, בכל מקרה, הייתה תמיד של היטלר. כל הפועלים בתחום התחרו על חסדיו.
מן העבר השני, דאג היטלר לנתק את עצמו מכל נושא שנוי במחלוקת. הוא סרב להכריע במחלוקות, אלא אם כן אולץ לעשות כן, ונמנע מביטוי פומבי של מחוייבות קונקרטית לביצוע פעולה קונקרטית כלשהי. כך, לדוגמה, היטלר נתן אישורו לארגון הפוגרומים בליל הבדולח ב-1938. אחרי שהתברר כי הפוגרומים עוררו תגובות שליליות בעולם ובגרמניה עצמה, נמנע היטלר מכל איזכור של האירוע וכלפי חוץ הפנה אצבע מאשימה כלפי גבלס, שהיה האיש "שנתן את ההוראה" בפועל. אנשים בגרמניה נהגו לומר על דבר מביש או מחפיר שראו: "אילו רק היה הפיהרר יודע על כך", מתוך מחשבה שהפיהרר, המנהיג העליון שאיננו טועה לעולם, היה מן הסתם שם קץ לאותם מעשי שחיתות, ביזה, רצח וכפיה שנהגו פעילי המפלגה הנאצית לבצע.
מימוש רצונו של הפיהרר התבצע דרך המפלגה הנאצית. החל ב"גאולייטרים" וכלה בפעילי השטח, דחפו אנשי המפלגה כל הזמן להעצמת והעמקת הגלייכשאלטונג ולהקצנה מתמשכת של האמצעים הננקטים, מתוך תפישה שבכך הם פועלים ליישום רצונו האמיתי של הפיהרר, אף שהוא אינו יכול לומר זאת בגלוי מטעמים של מדיניות חוץ ומראית עין. לא התקיים הליך מסודר של העברת פקודות להקצנה של הנאציפיקציה של החיים בגרמניה. המפלגה קיימה מדי שנה מספר אירועים (לדוגמה, יום העלייה לשלטון, כנס המפלגה בנירנברג, יום הולדתו של היטלר, יום הפוטש, וכדומה) בהם היה היטלר הנואם המרכזי. נאום זה ונאומים אחרים בכנסים שימשו דרך להעברת מסרים כללית על כיוונים רצויים לפעולה. פעילי השטח עצמם, בהשראת הנאומים ומתוך תפישותיהם הם, דחפו כל הזמן להקצנה נוספת, כשלעתים קרובות נוצר הרושם כאילו פעולות חקיקה או תקנות באות בעקבות לחץ מלמטה ולא כיוזמה של ראשי המפלגה.
הפיהרר שאינו טועה לעולם
חלק ניכר מכוחו של היטלר נבנה על המיתוס של יכולתו הכמעט מיסטית, לכאורה, לגרוף הצלחות בזו אחר זו בקלות כמעט בלתי נתפשת. היטלר עצמו, כאדם שעיקר כוחו ביכולתו הדמגוגית, תפש את שלטונו קודם כל במונחים תועמלניים. הוא הפך למאמין האדוק ביותר באי-יכולתו לטעות וחש כי עליו לשוב ולספק את ההצלחה הבאה ולהמשיך "לתחזק" את ההערצה ההמונית אליו ואת האופוריה בציבור.
רשימת ההצלחות של היטלר הייתה אכן מרשימה:
- ב-1935 הונהג גיוס חובה כללי (אגב הפרת הפסקאות העוסקות בגיוס ובגודלו של הצבא הגרמני בחוזה ורסאי) והופעלה תוכנית התחמשות שאף היא סתרה חוזה זה. בריטניה וצרפת עמדו מן הצד ולא פצו פה.
- ב-1936 חודשה הנוכחות הצבאית בחבל הריין (אגב הפרת חוזה לוקרנו). בריטניה וצרפת המשיכו לעמוד מן הצד.
- בתחילת 1938 בוצע ה"אנשלוס" איחודה של אוסטריה עם הרייך. איטליה של מוסוליני, בעלת האינטרס הראשי באוסטריה, וויתרה להיטלר. מעצמות המערב המשיכו לראות בפעולתו של היטלר יוזמה רוויזיוניסטית "במסגרת המקובל".
- בספטמבר 1938 התקיימה ועידת מינכן בהשתתפות איטליה, בריטניה וצרפת שקרעה את חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה. היטלר הכריז כי אין לו שום תביעות נוספות מצ'כיה. צ'מברליין חתם על ההסכם לויתור על חבל הסודטים, שב לבריטניה ונפנף בנייר שעליו חתימתו של היטלר בבשרו על "שלום בזמננו".
- מארס 1939 כיבוש צ'כיה וכינון מדינת בובות בסלובקיה ואילוצם של הלטבים לוותר על העיר ממל. כאן כבר הבינו בריטניה וצרפת כי היטלר אינו מתכוון לעצור והמטרה הבאה היא פולין. הם לא הגיבו בהכרזת מלחמה בתגובה על ההפרה הבוטה של הסכם מינכן.
ברוב הצעדים הללו, לפחות עד משבר הסודטים בקיץ 1938, נהנה היטלר מתמיכה כמעט בלתי מסוייגת מן העם הגרמני, כצעדים לבניין מחודש של כוחה של גרמניה כמעצמה מובילה באירופה. אך היטלר נפל כאן גם קורבן למיתוס שלו עצמו. הוא לא היה יכול, גם מסיבות של שימור המשטר וגם מתוך התייחסותו לעצמו, להרשות לעצמו לעצור.
מצבה הכלכלי של גרמניה היה בכי רע, כשחלק חשוב בדחיפה ל"אנשלוס" ולכיבוש צ'כיה נובע מהרצון לנכס לרייך את המשאבים התעשייתיים, הצבאיים והטבעיים של של שתי המדינות. הצבא העצום שבנה היטלר לא היה דבר שאפשר להמשיך לבנותו לאורך זמן בלי להשתמש בו. המשטר הנאצי, כפי שכותב איאן קרשו, היה מושתת על רדיקליזציה והתפשטות מתמידים. המשך הרדיקליזציה וההתפשטות היו הכרח קיומי והישרדותי עבור המשטר, לא עניין של בחירה.
למרות שהמשטר הנאצי עשה שימוש רחב במשטרה חשאית, מעצרים ודיכוי מתנגדים, אופיו היה שונה בתכלית מזה של המשטר הסובייטי תחת סטלין. במקום שבו סטלין נבנה על דיכוי, טיהורים ואימה, נבנה היטלר על אהדת ההמון והמיתוס שלו כגאון שאינו טועה לעולם. עצירה של התהליך והודאה בכך שבעצם גרמניה היא עיי חורבות כלכליים הייתה שוות ערך להתמוטטות המשטר.
היטלר המשיך לנחול הצלחות גם הלאה, אחרי פתיחת המלחמה:
- בספטמבר 1939 בא כיבוש פולין בתוך ארבעה שבועות.
- ב-1940 כיבוש דנמרק ונורבגיה, כמעט בלא מאמץ.
- זמן לא רב אחרי כן, באה הפלישה לצרפת דרך הולנד, בלגיה ולוקסמבורג והיטלר עמד בשערי פריס בתוך ארבעים יום.
- ב-1941 באו כיבוש יוון ויוגוסלביה.
הצלחות אלו הכתיבו כמובן גם את הצעדים ההכרחיים הבאים, שהובילו לנפילתה של גרמניה ובראש ובראשונה, ביוני 1941, "מבצע ברברוסה" להכנעת ברית המועצות.
רצח עם כשיטה
תפישתו של היטלר את תולדות העולם כמאבק בין גזעים הכתיבו את גישתו לשטחים שנכבשו על-ידי גרמניה. בעמים הסלאבים אותם כבש במזרח ראה היטלר לא יותר מצבא עבדים בזוי, שייעודו לשמש את האדונים הארים או למות ברעב. אלו היו הערכים עליהם התחנך בילדותו, תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית. תפישתו לא השתנתה. זו הייתה שגיאה טקטית מן המעלה הראשונה.
במקום להפוך את האוקראינים לבני בריתו, דבר שהיו נכונים לעשות ככל הנראה, מכיוון שראו בנאצים משחררים מעול הכיבוש הסטליניסטי (שאך שנים מעטות קודם הביא למותם ברעב של כ-20 אחוז מתושבי אוקראינה), הוא בחר לנהוג בהם כפי שנהג בפולנים ובצ'כים. הם נועדו לתפקיד עובדי הכפייה של הרייך ולא יותר. כאשר המחתרת הצ'כית ביצעה את ההתנקשות בראש האס.דה, הריגול הנגדי, ריינהארד היידריך, הגיב היטלר בהוראה להשמיד כליל את הכפר לידיצ'ה בצ'כיה, שהיה סמוך למקום ההתנקשות.
אך פשעים איומים אלו התגמדו אל מול הגורל שייעד היטלר לעם הנחות מכולם, לדעתו: היהודים. אלו, כמו הצוענים, לא היו ראויים אפילו לעבדות - דינם היה אחד: השמדה.
אופי גנוסיידי
גם כאן ניתן להבחין ברדיקליזציה הדרגתית של האמצעים. בשנים הראשונות למשטר הנאצי, פעלו הנאצים בעיקר באמצעים "לגליסטיים" להגבלתם של היהודים והוצאתם ההדרגתית מתוך החברה הגרמנית. צעדים אלו כוונו בראש ובראשונה לגרום ליהודים להגר מגרמניה וככאלו, הצלחתם הייתה חלקית. בשנת 1938 עדיין גרו כשלושה רבעים מיהודי גרמניה במדינה.
אחרי ה"אנשלוס" עם אוסטריה, פרצו האוסטרים במסגרת חגיגות האיחוד בפוגרומים נגד היהודים בעידודו של אדולף אייכמן, שכמו היטלר גדל אף הוא בלינץ שבאוסטריה. אייכמן, שקודם לכן ראה בהגירה את הפתרון המועדף, שאב עידוד מה"הצלחה" של הפוגרומים בהגברה מהותית של קצב ההגירה הכפויה היהודית. ב-18 החודשים הראשונים אחרי ה"אנשלוס" עזבו 150 אלף מיהודי אוסטריה את המדינה. ברעיון נעשה שימוש נוסף ב"ליל הבדולח" ב-9 בנובמבר 1938. פעולות אלו, לטענת קרשו ואחרים, העידו על קיומם של סימני "אופי גנוסיידי" בגרמניה הנאצית.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, וביתר שאת אחרי הפלישה לרוסיה והכרזת המלחמה מצד ארצות הברית, החלו המעצורים נשמטים בזה אחר זה ובמהרה עלתה גרמניה ההיטלראית על דרך ההשמדה ההמונית של היהודים.
דיון נרחב ומסועף עוסק בשאלת אחריותו הישירה של היטלר להשמדת היהודים. בעבר נטו היסטוריונים גרמנים לטעון כי היטלר וקבוצה קטנה של נאצים בכירים היו אלו שדחפו ל"פתרון הסופי", כשהעם הגרמני ניצב חסר אונים, אילם, עיוור וחרש מול הזוועה שלא ידע עליה אלא ברמז.
אחרים, במיוחד בשנות החמישים ובשנים האחרונות בעקבות מחקרו של דניאל יונה גולדהגן, נטו לראות נטיות גנוסיידיות כחלק מאישיותו של העם הגרמני מדורי דורות, או לכל הפחות תחת שלטון היטלר. הם הצביעו על האהדה העצומה לה זכה היטלר בגרמניה, על דעותיו הגזעניות והאנטישמיות החריפות, השתתפות הרחבה יחסית בפעולות נגד יהודים, אם בשתיקה ואם בעידוד, ועל התחושות האנטישמיות שרווחו בחברה הגרמנית בכללה. אפילו אדם כמו תומאס מאן, מתנגד מובהק של הנאצים והומניסט ידוע, סבר כי "לא יזיק" לגרמניה אם יהיו בה קצת פחות רופאים ועורכי דין יהודיים.
האמת נמצאת ככל הנראה בנקודה כלשהי בין שתי התפישות. אין ספק כי תחושות אנטישמיות רווחו בכל רחבי אירופה ובכך אין ייחוד גרמני. רעיונות אנטישמיים וגזעניים רווחו במדינות נוספות, לעתים אף במידה ובמופעים קיצוניים יותר מאשר בגרמניה. עם זאת, שגיאה תהיה לתאר את העם הגרמני כמי שהולך שולל על-ידי היטלר וחבר מרעיו.
התנועה הנאצית, עוד לפני עלותה לשלטון, משכה כשליש מבין המצביעים ומנתה עוד לפני עלייתה לשלטון כמליון וחצי חברים. מי שהצטרף לתנועה או שמע את הפגנות האס.אה בהן זומר שיר הקרב שלה, "חיילי פלוגות הסער, צעירים וזקנים" (Ihr Sturmsoldaten jung und alt) שקרא בבית החמישי "וכאשר הדם היהודי יותז מן הסכין/ ישובו הזמנים הטובים" (Und wenn das Judenblut vom Messer spritzt\ Dann geht's nochmal so gut); או מי ששמע סיסמאות מפלגה כמו "היהודים הם אסוננו" (Die Juden sind unser Unglück) או "היהודי הוא אכן אדם, גם הזבוב הוא אכן חיה" (Sicher ist der Jude auch ein Mann, aber der Floh ist auch ein Tier); או מי ששמע את נאומיהם של היטלר או גבלס -- כל אלו לא היו יכולים לטעות באשר לרעיונות הכלליים שהיו למנהיגי המפלגה הנאצית. הסתייגות מהותית, לא נשמעה.
מובן כי בין שירים לוחמניים, גזעניים או אנטישמיים ורצח עם יש עדיין מרחק רב. סביר גם להניח כי להיטלר עצמו או למי ממנהיגי המפלגה הנאצית לא הייתה, ערב מלחמת העולם השנייה, תוכנית מוגדרת מראש להשמדה כזו. אך המתווה הבסיסי של משטר המבוסס על שנאה, על שאיפה לשליטה עולמית ("היום גרמניה, מחר העולם כולו"), על שנאת הזר והאחר ("הגרמני תמיד לפני הזר והיהודי") התקיים והיה מקובל ואהוד כסדר יום "סביר" למפלגה שלטת.
באופן טבעי, כאשר פרצה המלחמה וידם של הכול הפכה קלה הרבה יותר על ההדק, נחשפו מערכי הנפש הסמויים ופרצו השדים החבויים אצל כל הצדדים. שד השמדת העם או, כניסוחו של איאן קרשו, הנטייה הגנוסיידית, פרץ גם מן הנפש הגרמנית, ולא הוכתב מלמעלה על-ידי היטלר או גבלס. לא כל הגרמנים היו "תלייניו מרצון של היטלר", כפי שטוען גולדהאגן. אך חלק נכבד מהם היה גם היה.
השמדה עצמית
כאשר כלתה הרעה על גרמניה והבולשביקים השנואים מחד וכוחות ארצות הברית ובריטניה מאידך החלו מתקדמים אל גרמניה עצמה, לא שקל היטלר אף לרגע להיכנע. הרודן הנאצי, שבתוך פחות משנתיים הפך לשבר כלי מבחינה בריאותית, ביקש להעלות בלהבות את גרמניה, ממש כמו ואלהאלה של זיגפריד, ברונהילדה והאגן.
לצד חלומות בהקיץ על ישועה ברגע האחרון, דוגמת זו שהייתה לפרידריך הגדול עם מותה של הצארינה, פעל היטלר כדי להמיט חורבן מוחלט על כל דבר שהיה ביכולתו להחריב. פקודת "האדמה החרוכה" שלו כוונה תחילה נגד שטחי אוקראינה וברית-המועצות מהם נסוג, ואחר כך גם כלפי גרמניה. בראייתו הגזענית של היטלר, אם העם נכשל במבחן המלחמה, הרי שאינו ראוי להמשיך ולהתקיים, והעם הגרמני לא היה מבחינתו יוצא דופן.
ערב התאבדותו, בארבע בבוקר ה-29 באפריל 1945, כשהוא וראשי המשטר הנאצי מסתתרים בפיהררבונקר שבברלין, כתב היטלר את צוואתו האחרונה. את רכושו הוריש למפלגה ואם זו לא תתקיים, למדינה. "ואם גם המדינה תהרס", הוסיף באדישות צוננת, "הרי שאין צורך בהחלטה נוספת מצדי". נאמן לשקריו עד המוות, הוסיף היטלר גם צוואה פוליטית בה טען כי המלחמה "ניזומה באופן בלעדי על ידי אותם מדינאים בינלאומיים ממוצא יהודי או העמלים למען האינטרסים היהודיים." הוא עצמו עשה כל מאמץ למנוע את המלחמה, כמובן, אך כוחה של היהדות הבינלאומית גבר. אבל, מוסיף היטלר, "לא הותרתי ספק שלא ארשה שמיליוני ילדים אירופאים ממוצא ארי ימותו מרעב... בלי שהאשמים האמיתיים יכפרו על אשמתם, אף כי תוך שימוש באמצעים הומניים יותר" (היינו, השמדה בגז). לסיכום הוא קורא ל"הנהגת האומה ולממשיכה להקפיד על חוקי הגזע ועל התנגדות ללא רחם למרעילים העולמיים של כל האומות, היהדות הבינלאומית".
בליל ה-29-30 באפריל נשא היטלר את אווה בראון לאישה. בשעות אחר הצהרים ב-30 באפריל השניים התאבדו. על פי בקשתו, גופתו הוספגה בבנזין ונשרפה על ידי עוזריו מחוץ לבונקר, כדי שהאויב לא יתעלל בה (כפי שקרה למוסוליני). חיילי הצבא האדום שאיתרו את שרידי הגופה, קברו אותם בקבר לא מסומן.
"רייך אלף השנים" שהיטלר הבטיח לגרמניה - הרייך השלישי - החזיק מעמד 12 שנים בלבד, והיה אחראי למותם של עשרות מיליוני בני אדם, ולביצוע הפשעים המחרידים ביותר בהיסטוריה האנושית.
ראו גם
- גרמניה הנאצית - גרמניה תחת שלטונו של היטלר
- פיהררבונקר - הבונקר של היטלר בברלין שבו סיים את חייו
- מיין קאמפף - ספרו של היטלר שכתב בכלא
- יומני היטלר
- מלחמת העולם השנייה
- ההתנגדות הגרמנית לנאציזם
לקריאה נוספת
- איאן קרשו, היטלר - היבריס: 1936-1889, הוצאת עם עובד, 2003.
- איאן קרשו, היטלר - נמסיס: 1936-1945, הוצאת עם עובד, 2005.
- קונרד היידן, איש מתגרה באירופה (חיי אדולף היטלר), הוצאת צ. לינמן, 1941. (הביוגרפיה הראשונה על היטלר שהופיעה בעברית עוד בעצם מלחמת העולם השנייה).
- הרמן ראושנינג, שיחות עם היטלר. הוצאת מסדה, 1941.
- ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1961.
- אלן בולוק, היטלר, אנטומיה של רודנות, הוצאת הקבוץ המאוחד, 1974.
- סבסטיאן הפנר, היטלר - החידה האיומה ופשרה, הוצאת שוקן, 1979.
- יואכים פסט, היטלר - דיוקנו של לא איש, בית הוצאה כתר, 1986.
- רון רוזנבאום, היטלר - מסע אל שורשי הרשע, הוצאת מטר, 1999.
- יואכים פסט בתוך הבונקר של היטלר - 14 הימים האחרונים, הוצאת אחוזת בית, 2006.
- ריצ'רד אוברי, הדיקטטורים, הוצאת עם עובד, 2006.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: אדולף היטלר |
||
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אדולף היטלר |
| ערך מומלץ |
 |
ערך זה מוגן ויכולים לערוך אותו רק ויקיפדים בעלי ותק של ארבעה ימים לפחות. לפרטים וסיבות עיינו בדף הגרסאות הקודמות ובדף השיחה. אם אתם סבורים שיש לשנות את תוכן הערך, אנא ציינו זאת בדף השיחה. |
