נשק כימי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נשק כימי הוא נשק להשמדה המונית, שבו נעשה שימוש בכימיקלים לא כבחומרי נפץ, אלא כבאמצעים להרעלת הקורבן מתוך מטרה לפצוע ,להביאו לאי יכולת לחימה או להמיתו.
השימוש הראשון בנשק כימי נעשה בקרב איפר (1915) במלחמת העולם הראשונה על ידי הגרמנים. אומנם מספר הנפגעים מנשק כימי במלחמה זו לא היה גבוה (יחסית למספר הנפגעים מנשק קונבנציונאלי), אך יצא לו מוניטין של נשק מפחיד ואכזרי. הבעיה העיקרית במיגון נגד הנשק - קשה להגן על כל הגוף ומספיק שיש פגיעה קטנה על מנת לגרום למוות.
קיימים שני סוגים עיקריים של חומרי לחימה כימיים:
- חל"כ עצבים – גז הפוגע במערכת העצבים (סארין, למשל), בדרך כלל חוסם את הסינפסה שהיא המעבר בין שני תאי עצב. נפגע מגז עצבים מאבד שליטה על שרירי גופו, מפרכס, מזיע ומאבד שליטה על סוגרים. פעולתו של גז עצבים מהירה יחסית. סיבת המוות היא בדרך כלל דום נשימה או דום לב. רוב גזי העצבים חודרים לגוף דרך מערכת הנשימה, ולכן מסכת אב"כ יעילה נגדם.
- חל"כ כווייה - חומר, בדך כלל רסס נוזלי, שגורם לכוויות במגע עם העור. הכוויות אינן כוויות חום אלא כוויות כימיות. חל"כ זה עלול להביא מוות אם נשאף לריאות וגורם לבצקת ריאות. טיפול בחל"כ כוויות הנו טיפול תומך. ניתן להימנע מפגיעת חל"כ כוויות על ידי שהייה בחדר סגור, או לבישת בגדים מיוחדים.
גז מדמיע הוא סוג של נשק כימי, אם כי הוא איננו הורג. רוב בקבוקוני הגז המדמיע הנמכרים לשימוש פרטי לא מכילים גז מדמיע אלא תרסיס פלפל חריף.
כיום ניתן לחמש בראשי קרב כימיים טילים ופגזים ולירות אותם ממגוון רחב של כלי נשק כמו: תותחים, רימונים, טילי קרקע-קרקע ועוד.
יעילות הנשק הכימי במלחמה הנה מוגבלת, גם כנגד אזרחים. עיקר כוחו בפאניקה שהוא גורם אם מתבצע שימוש בו כנגד אוכלוסייה אזרחית. דרכי התגוננות מפני נשק כימי ידועות וקלות לביצוע. טווח השפעתו קטן ומושפע ממזג האוויר ופני השטח.
נשק כימי נחשב לנשק לא קונבנציונלי - נשק להשמדה המונית, שהשימוש בו אסור. חרף זאת נעשה בו שימוש לעתים רחוקות, על-ידי שליטים חסרי מעצורים: הדיקטטור האיטלקי בניטו מוסוליני השתמש בנשק כימי בפלישתו לאתיופיה, גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, עשה בו שימוש במלחמתו בתימן וסדאם חוסיין, שליט עיראק, השתמש בנשק כימי במלחמתו בכורדים שבצפון ארצו.
