עבודת אלילים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עבודת אלילים, או פגניות היא פולחן דתי של ישות חומרית כלשהי או ישויות רבות ביחד או לחוד (להבדיל ממונותאיזם האבסטרקטי), שהיה נפוץ בעולם הקדום.
עבודת האלילים ייחסה לאלילים תכונות אלוהיות ועבדה אותם בתפילה, קורבנות וטקסים נוספים, במטרה לרצותם ולחזק את כוחם. לעיתים הקורבנות היו לא רק מן הצומח והחי אלא אף מהאדם, כפי שמסופר בתנ"ך על מישע מלך מואב, שהקריב את בנו בכורו שהיה עתיד למלוך אחריו, בצעד אחרון של מצוקה במלחמה ונושע, (ספר מלכים ב' פרק ג' כ"ז), ועל מלך יהודה אחז, שהעביר את בנו באש (ספר מלכים ב פרק ט"ז ב'). הפולחנים הקדומים ביותר שידועים, היו ב3,000 לפני הספירה במסופוטמיה ובאוגרית. במערב אסיה ואירופה הם נמשכו עד חדירת הנצרות והאיסלאם. בלב אסיה ובמזרחה ובחלקים של אפריקה ודרום אמריקה הם נמשכים עד ימינו אלה.
תוכן עניינים |
[עריכה] המקור לעבודת האלים
המחשבה של האדם הפגאני בצאתו אל החיים, הייתה שמאחורי עולם הטבע המלא בכוחות חזקים יש משמעות וסיפור. בדרך של האנשת הכוחות ופרסונפיקציה של האלים, יכלו הקדמונים לתת משמעות הגיונית ופשר לחיים שמחוצה לאדם, למחזוריות הטבעית היומית של השמש, החודשית של הירח, והשנתית של חלקי השנה, וגם לתופעות לא קבועות כמו בצורת, ליקוי חמה וליקוי לבנה, מטאורים, סופות וסערות, רעידות אדמה, התפרצויות געשיות, ונחשולי ים פתאומיים. כל תופעה סימלה אל העומד מאחוריה. כשהוא מתחזק התופעה דומיננטית וכשהוא נחלש או יורד לשאול התופעה נעלמת. ועל כן יש לעבוד את האלים הטובים והנכונים ולהכנע בפניהם ולקבע אותם כפטרוני המקום, בכדי לחזק את כוחם, ולעיתים אף יש להקריב קורבנות לאלים הרעים ומשרתיהם הדמונים, בכדי לשכך את כעסם.
התנאים הגאוגרפים של כל ארץ, בנו לא מעט את דמותם של האלים. כך במיתולוגיה כנענית בארץ כנען השחונה, מוכת הבצורת וצמאת הגשמים, התפתה אמונה שבו האל בעל - אל הגשמים והסערות, שמרווה את פני האדמה, שהוכרז על ידי אבי האלים אל (בעלה של אל האדמה אשרה ומקבילו של זאוס היווני), לאל השולט, ניצח את אחיו ים - אל הימים, ועוזריו מפלצות הים, שהציף את הארץ במי מלח והרס את היבולים, כאשר האלה שפש - אלת השמש עוזרת לו לייבש את הקרקע, אבל הפסיד כנגד האל מות - אל המוות שממנו הבצורת והעקרות וירד לשאול, דבר שהביא בצורת כבידה, בסופו של דבר ניצל בעזרתה של אחותו הבתולה, אלת המלחמה - ענת, וקם לתחיה, והירווה את פני האדמה החריבה. בסיפור זה, הצליחו הקדמוניים שהיו ברובם איכרים, לתת הסבר מלא והגיוני, למחזוריות האקלימית ולתופעת הבצורות החוזרת ונשנית בארץ כנען, וגם אפשרות של שליטה עליה, באמצעות פולחן נכון של האלים, שיגביר את כוחם של האלים הטובים, בעל, אשרה ועשתורת. עוד בעניין פירוט של אלים כנענים ידועים.
מספר פולחני עבודת האלים, היו רבים כדימיונו של האדם. היו עמים שעבדו לשמש או לירח (עבודת אל הירח באור כשדים), או לאחד הכוכבים (בעיקר כוכב נוגה). היו עמים שעבדו לאחד מאיתני הטבע כמו אל הים או אל הברק. היו שעבדו לכוח טבע כמו פיריון, והיו עמים שעבדו לבעלי חיים מיוחדים שייצגו חוזק בלתי רגיל, כמו שוורים, אריות, תנינים ונחשים כמו עבודת הנחש והתנינים במצרים העתיקה, שבו הפרעונים היו עוטרים על ראשם כתר או ציץ שבו סמל נחש, וכמו פולחן נחש הקוברה שנהוג עד היום במקומות מסוימים בהודו. באי הטרופי באלי שבארכיפלג האינדונזי נהוג עד היום פולחן להר הגעש של האי. היו עמים שעבדו לפסלים שייצגו אלים ושהיו עשויים מחרס, נחושת או זהב שסימלו כוח, או רעיון מסוים, כמו עגל הזהב - שנעשה במדבר, העגלים שהקים ירבעם בממלכת ישראל ופסל מיכה, או היו מיניאטורות לשימוש עצמי של האל הרווח כמו צלמיות עשתורת.
אף במקרא עצמו, ישנם לעיתים סיפורים, שמזכירים מיתוסים פגאניים ולדעת חוקרים מהוים שכבה קדומה, כמו הסיפור בבראשית (פרק ו') על בני האלוהים - ה"נפילים", הבוחרים להם בנות אדם יפות לפי בחירתם, ומולידים מהן גיבורים ואנשי שם, דבר הגורם להשחתת האנושות ולמבול. מיתוס זה ממשיך בתהילים, על בני העליון שנופלים. "אַנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם, וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם: אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן, וּכְאַחַד הַשָֹּרִים תִּפֹּלוּ:" (ספר תהילים פב, ו-ז). תופעת בני האלוהים מוזכרת פעמים נוספות, כמו בספר איוב, שם מסופר על בני האלוהים המתייצבים בפמליה של מעלה ביחד עם השטן, אצל ה', (פרק א' ו') ועל הרעתם בבוקר, "בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים:" (שם לח, ז)
התייחסות מעניינת יש למפלצות הים המיתולוגיות, בספר בראשית "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים" (פרק א' כ"א) ובישעיה, "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהֹוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן, וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם:" (ספר ישעיה פרק כ"ז א'). גם בהתייחסויות אלו יתן לראות הדים אל אמונות שרווחו בעולם הפאגאני, אודות מפלצות ים נוראות.
[עריכה] מקור המונח "פגניות"
הכינוי פגניות (מלטינית, paganus פירושו "כפרי") שימש את הנוצרים בשלהי האימפריה הרומית ובימי הביניים. מאחר והנצרות התפשטה בתחילה בערים, זוהה הפוליתאיזם עם הכפריים, שאיחרו לקבל את המונותאיזם והרבו לערב אותו באמונותיהם הקודמות. מדובר היה, כמובן, בכינוי גנאי, הבא להצביע על בורותם ופשטותם של "עובדי האלילים".
[עריכה] פולחנים
הפולחנים היו רבים ומגוונים:
- לאל - נסכים של ראשית היין.
- אצל אשרה נטעו עצים לכבודה, וקיימו יחסי מין טקסיים במקדשים שניבנו לכבודה, בהושע (ד') מתוארת זביחה על ראשי ההרים והקטרה על הגבעות, "תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ"
- אצל הבעל הייתה התגודדות בכלי נשק ושפיכת דם עצמית, קורבנות מסוגים שונים ואף קורבנות אדם. היה האל הקשה ביותר שאיתו התמודדו ישראל. אליהו בהר הכרמל בעימותו עם פולחן הבעל, מבקש מנביאי הבעל להוריד אש על המזבח. לפחות פעמיים מסופר על טבח שנעשה בעובדי הבעל, פעם אצל אליהו ופעם אצל יהוא.
- אצל עשתורת - אלת הפיריון והתשוקה בפולחנה היה מעורב גם בישול גדי בחלב אימו והאכלת יונים וגם יחסי מין פולחניים.
- אצל שפש - אלת השמש, בתנ"ך מתוארת עבודתה בהשתחוות לכיוון השמש למזרח. כמו כן מתוארת עבודה פולחנית הקשורה לסוסים ומרכבות שיוחדו לה במסלול מסוים, ואחר כך היו מוקדשים או נזבחים. הקשר בין שמש למרכבת סוסים קיים גם במיתולוגיות נוספות, כמו הליוס - אל השמש הרוכב במרכבה הרתומה לארבעה סוסים אבירים. מתואר בתנ"ך שבפולחן משולב שלה ושל הבעל, מעל המזבחות לבעל, היו צורות של שמשות הקרויות חמנים מלשון חמה.
- אצל מילכום (משורש מ.ל.ך.) (ידוע גם בשם המולך) אל העמונים - פולחנו היה בקורבנות שונים עד קורבן אדם.
- בתרפים - אלילי הבית שהיו בצורת ראש אדם, לאחר ההקטרה היה אפשר לדובב אותם ולקבל עתידות.
- ואצל תמוז - אל צמיחת התבואה הבבלי עבודתו הייתה בכך, שהיו מדליקים בזמן הקיץ, בזמן שכל הצמחיה כמשה, אש בתוך פסלו שהיה ממתכת חלולה ועיניו שעשויות עופרת, היו ניתכות ונוזלות, כדי שיראה שהוא בוכה, והיו מקוננים אז על מות הצמחיה בחודש תמוז החם.
לעיתים מושא הפולחן היה המלך עצמו, כפי שמתואר אצל יואש מלך יהודה לאחר מות יהוידע הכהן: "וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ - אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם: וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת" (ספר דברי הימים ב', פרק כ"ד י"ז-י"ח)
[עריכה] התייחסות המקרא לפגניות
ה' אלוהי ישראל הוא אל ללא דמות, פנים או תיאור כלשהוא. הדבר המוחשי היחיד שניתן לעם הם לוחות הברית - לוחות אבן שעליהם חרוטים ציווים, שמושמים בתוך ארון מצופה זהב, שמעליו צלמים של הכרובים, שני מלאכים, שלפרשנות חז"ל היו מלאך זכר ומלאך נקבה. מעבר לכך, יש איסור גורף על עשיית כל פסל, צלמית, או תמונה, אפילו כאלו המיוחסים לאלוהי ישראל ובוודאי כאלו שמיוחסים לאלים אחרים.
וכפי שמתואר בפסוקים הבאים:
| וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם, בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל, תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה; תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה - אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף - אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם; תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה, תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים, כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם, אֲשֶׁר חָלַק יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם. | ||
| -- ספר דברים ד, טו-יט | ||
עבודת אלים נוספים נאסרת במקרא באופן נחרץ וגורף ומוכרזת עליה מלחמת חורמה קנאית ובלתי מתפשרת. האיסור על עבודה זרה הוא אחת המצוות של עשרת הדיברות. ולא רק שיש איסור לעבוד עבודה זרה, יש מצווה להרוס ולהחריב אותה כמעט בכל דרך אפשרית. כך לדוגמה "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא:" (ספר דברים, פרק י"ב ג'-ד').
בנוסף על כך, יש איסור לחמוד ולקחת צלמיות עבודה זרה בשל שוויים הכספי. במעמד השבועה על הר גריזים והר עיבל בכניסה לארץ, מקללים את מי שיעבוד עבודה זרה בסתר. האיסור והאזהרות במקרא ובנביאים חוזרים פעמים רבות ומדמים את העבודה הזרה לניאוף וזנות ובגידה. על פי התנ"ך עבודה זרה הינה אחד מהחטאים המוסריים הקשים ביותר לצד רצח וניאוף.
את איסור הקדשים, יש לראות לא סתם כאיסור זנות, אלא כמאבק כנגד פולחנה של אשרה שבה קיום יחסי מין היו חלק מהפולחן, "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר, כִּי תוֹעֲבַת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם: (ספר דברים, פרק כ"ג י"ח-י"ט). הכלב הוא הקָדֶש שהיה כהן הומוסקסואלי. כך אפשר לראות את איסור בישול גדי בחלב אימו, שמעלה ריח ניחוח מיוחד, כנגד פולחנה של האלה עשתורת, פטרונית הצאן, שמובא לה גדי כאות תודה, "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּו." (ספר שמות פרק כ"ג י"ט) ולכן לא מפליא שבשני ציווים אלו, ישנה סמיכות לעבודת בית המקדש היהודי. את האיסור, "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי, אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" (ספר שמות, פרק כ' כ"ג) אפשר לראות כמאבק בפולחנים כמו בעל פעור, בהם היה גילוי הערווה חלק אינטגרלי. מקום נוסף שמתייחס אל העבודה הזרה הוא הביטוי "שגר אלפיך ועשתרות צאנך", שהוולדות של הבקר והצאן היו מיוחסים בימי קדם לאל שגר ולאלה עשתורת, והפסוק מציין שזהו פועלו של ה'.
לצד עבודה זרה ישנה גם עבודה זרה בשיתוף, שהינה אמונה באל אבסטרקטי לצידה של אמונה בכוחות נוספים נמוכים יותר. דבר שהיה כנראה רווח בתקופה התנ"כית, בה היו אנשים שעבדו את אלוהי ישראל ביחד עם אלים אחרים. כפי שמסופר במפורש על התושבים הזרים שהביא שלמנאסר מלך אשור לשומרון, "וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְרֵאִים אֶת יְהֹוָה וְאֶת פְּסִילֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים..." (ספר מלכים ב', פרק י"ז מ"א) וכפי שמעידים הממצאים שנמצאו בכונתילת עוג'רוד בכתובות שנמצאו ובהם כתוב לה' ואשרתו. מאוחר יותר, הנצרות נחשבת לעבודה זרה בשיתוף, מכיוון שהיא מעלה בן אנוש למדרגת אלוהות ומאמינה בו ביחד עם האמונה באל מופשט.
האלים בתנ"ך נקראים בשמות גנאי שונים ומשונים כמו: אלוהים אחרים", "אלוהי נכר", "עצבים" (שמעציבים את עובדיהם), "שיקוצים" (מלשון שקץ), "גילולים" (מלשון גללים) "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה וְהַאֲבַדְתִּי גִלּוּלִים וְהִשְׁבַּתִּי אֱלִילִים מִנֹּף..." (ספר יחזקאל פרק ל' י"ג) ו"תועבות", והיחס אליהם נע בין תיעוב והגעלות לבין זלזול וציניות.
בשלב מסוים ניכר "גיור" של אלים רבים והכנסתם כשמות האלוה היהודי, כמו אל, אדון, מלך, ועוד אולי מתוך פרשנות פשטנית של הפסוק: "הָבוּ לַיהֹוָה בְּנֵי אֵלִים" (ספר תהילים פרק כט)
[עריכה] הפגניזם בהיסטוריה היהודית
אברהם אבינו נחשב במסורת היהודית למונותאיסט הראשון ולמנתץ אלילי אור כשדים, דבר שלפי פשט המקרא הכריח אותו לגלות ממקום הולדתו לארץ ישראל. את האמונה הזו באל אחד אבסטרקטי, ניסה להנחיל לסביבה הקרובה לו ולבניו אחריו, לא תמיד בהצלחה יתרה. בין היתר ניסה להלחם בקורבנות אדם, שהיוו שיאים פולחניים בכמה מהעבודות, ובהקשר הזה יש לקרוא את עקדת יצחק, כסיפור הבא לעשות דה לגיטימציה לקורבנות אדם, באופן שהוא מצווה על הקרבת הבן החשוב, ופורט על המיתר הזה בלב האדם, ומראה שיש לאברהם מסירות נפש כמו בכל הפולחנים ועם זאת, הוא לא מוכן לקבל את קורבן האדם ומבטל את הציווי. (ספר ירמיה פרק ז' ל"א) "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת, אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי (במקרא), וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי (בעקידת יצחק)."
לפי המסופר במקרא היו נשים ישראליות חשובות שהיו להם תרפים. יעקב מבקש מבני משפחתו שיפטרו מאלוהי הנכר וקובר אותם תחת האלה אשר בשכם.(ספר בראשית, פרק ל"ה פסוקים ב'-ד'). לפי המסורת היהודית עם ישראל עבד את עגל הזהב מייד לאחר מעמד הר סיני ומתן תורה, בזמן שמשה רבנו בושש לרדת מהר סיני, כאשר אהרון - הכהן הגדול הוא זה שיוצר בעבורם את העגל מתכשיטי הזהב שלהם. רבים מפרשני המקרא וההוגים היהודים התחבטו בשאלה הזו, כיצד יתכן שהדבר קורה בסמיכות למעמד מלא הוד שכזה.
לפני הכניסה לארץ, בנות מואב מתחברות אל ישראל בעצתו של הנביא בלעם בן בעור בכדי לפגוע בהם ולדלדל את כוחם. והן גורמות לעם ישראל לעבוד לאלילם בעל פעור. כתוצאה מחטא זה נהרגים במגפה 24,000 איש מישראל. סיפור זה מגלה את החומרה הגדולה והקנאות שמיוחסים לאלוהי ישראל והתרבות היהודית שמספרת סיפור זה למאורע זה.
בכניסה לארץ, במלחמת יהושע כנגד האמורי, את השליטה בשמש ובירח "שֶׁמֶשׁ בְּגִבעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן:" (ספר יהושע, פרק י' י"ב) אפשר להבין לא רק כאפקט פרגמטי, אלא בהקשר של המלחמה הרוחנית כנגד אלי השמש והירח, וגילוי עליונותו של אלוהי ישראל עליהם.
לאחר כניסת ישראל לארץ, בתקופת השופטים מסופר כי כאשר ישראל סוטים מעבודת האל, הם עובדים בעיקר בשלושה פולחנים שונים: אשרות, בעלים, ועשתורות שהמשותף להם הם הפיריון והצמיחה בארץ של ספר המדבר. עליית שמואל מלווה במשבר של שבי ארון הקודש ומות הכהנים, בעקבות זלזולם בעבודת המשכן וקיום יחסי מין שהיו אולי פולחניים: "וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֹוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל, וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבֻן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:" (ספר שמואל א', פרק ב' כ"ב) אבל כריאקציה שמואל גורם לישראל להתנער מהפולחנים הזרים, וממליך את שאול שממשיך במעשיו, ואף מתואר כמי ש"הסיר" את האובות והידעונים, וכמעט כילה אותם. דוד ממשיך מגמה זו ביתר שאת, וקורא במעמדות שונים כמו המלחמה בגלית לדבוק ביהוה אלוהי ישראל, וכנראה שהעבודה הזרה בתקופה זו מועטת, או נמצאת במחתרת.
דווקא בתקופת תור הזהב של עם ישראל, שבו אין מלחמות, שלמה המלך, אשר בנה בית המקדש ונחשב לחכם מכל אדם, חטא בליברליות יתרה כלפי העבודה הזרה, כפי המסופר "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן: וְכֵן עָשָׂה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן:" (ספר מלכים א' י"א), דבר שגרם על פי ספר מלכים לאיבוד ממלכתו ולפילוג. נכדו אסא מסיר את פולחני האלילים באופן חלקי. בממלכת ישראל מאוחר יותר, איזבל אשת אחאב, מלכה דומיננטית, בת מלך צידון, מנסה להחדיר בישראל את פולחן הבעל הצידוני בחוזק יד ובקנאות, ולא מהססת לשם כך, להפעיל את המנגנון הצבאי, ולחסל את רוב נביאי ה', כאשר השרידים שבהם מתחבאים במערה. על רקע פעולות אלו יש לראות את מעשיהם של אליהו ויהוא, שמחזירים מלחמה שערה וטובחים בנביאי הבעל עד כלותם.
חזקיהו המלך, שנחשב לאחד המלכים הצדיקים, משלים את פעילותו של אסא, ואף מכתת והורס את נחושתן - נחש הנחושת של משה, ששימש כאובייקט פולחני. (ספר מלכים ב', פרק י"ח ד') בניגוד מוחלט אליו, בנו, מנשה המלך, היה הקיצוני ביותר מבין המלכים עובדי האלילים, עליו כתוב שלא רק עבד כמעט את כל האלילים האפשריים, והעביר את בנו באש, אלא אף הכניסם לתוך בית המקדש עצמו, ובמיוחד מצוין שהכניס פסל אשרה לתוך בית המקדש, (ספר מלכים ב פרק כ"א ג'-ז') אולי כהתרסה על האיסור, "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ, אֵצֶל מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ". (ספר דברים פרק ט"ז כ"א). בנוסף הנהיג פולחן של כהנות מין, "קדשות", של האלה אשרה בתוך בית המקדש עצמו!!! כפי שמצוטט בהמשך. פולחנים אלו נמשכו כ60 - 70 שנים, (698-629 לפני הספירה),
אמנם על נכדו יאשיהו המלך מסופר, שבשנה העשירית למלכותו גילה ספר תורה, ובעקבות גילויו מחדש של דת ישראל, הרס את כל פולחני האלילים, ובדרך אגב, יש כאן מידע על דרכי הפולחן שהיו נהוגים מתקופת סבו מנשה ועד תקופתו.
| וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית יְהֹוָה, אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה...וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ, מִבֹּא בֵית יְהֹוָה אֶל לִשְׁכַּת נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים, וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ...וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית, אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ, וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם: | ||
| -- ספר מלכים ב', פרק כ"ג | ||
סמוך לחורבן בית ראשון, מתואר ביחזקאל, ששבעים איש מזקני ישראל מעלים מנחת קטורת בבית המקדש לתבניות רמשים, בהמות ושקצים, נשים מבכות את האליל תמוז (אליל), ו25 איש בין פתח ההיכל למזבח משתחוים לכיוון מזרח אל השמש, כאשר אחוריהם להיכל עצמו באקט של ביזוי. (ספר יחזקאל פרק ח' פסוקים ה' -ט"ז) עוד מתוארת בישעיהו (פרק נ"ז ה') שחיטת ילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים, ובהושע (פרק ד' י"ד) מצב של התערבבות בנות ישראל עם קדשות ועם פולחנם באופן שהפך להיות נורמה.
על פי תיאורי התנ"ך, בסופו של דבר, ה' אלוהי ישראל הפסיד במערכה בינו לבין האלילים על לב עמו, שלא שמר לו אמונים, למרות כל הנסים והנפלאות שעשה איתם, ונאלץ להחריב את בית מקדשו, בידי נבוכדנאצר מלך בבל, ולהוציא את עמו לגלות, שעמים עובדי אלילים אחרים ובמיוחד הבבלים כובשי ירושלים, ראו בה, את הפסדו המוחץ, תוך שהוא מבטיח שלעתיד לבוא, ישכחו ויוסרו שמות הבעלים בעם ישראל, ועל מצילות הסוס ששמש לפולחן אל השמש, במקום צורותיו של השמש יהיה חקוק קודש לה'.
[עריכה] שאריות פגניות בתרבות העכשוית
עד היום ישנם שאריות של שמות אלים בתרבויות המונותיאסטיות השונות. ביהדות שם אלוהים הינו בריבוי ולא ביחיד ומכאן הביטוי "אלוהים אדירים" שבמקורו הינוי ביטוי פלישתי, אבל השתרש בשפה העברית. (ספר שמואל א פרק ד ח'). שמות חודשים עבריים מסוימים כתמוז ואדר, כמו גם שמות גיבורים יהודיים כמו אסתר (עשתורת) ומרדכי (מורדוך) הם שמות של אלים של אותה תקופה.
בשפה העברית מוטמעים שמות אלים רבים וביניהם: שחר, שלם, מות, ים, בעל, רשף, עשרת, כושר, חורון, ענת, סער ואל.
בנצרות שמות הימים בשבוע קשורים לאלים שונים. Sunday הוא יום השמש, Monday הוא יום הלבנה, Tuesday הוא יומו של האל טיר במיתולוגיה הנורדית, (או שמא יומו של זאוס?) Wednesday הוא יומו של האל הנורדי אודין, Thursday הוא יומו של ת'ור בעל הקרניים, אל הרעם הנורדי. Friday - הוא יומה של פרייה אלת האהבה ואשת אודין במיתולוגיה הנורדית, Saturday הוא יומו של האל הרומאי סטורן.
גם כמחצית שמות החודשים לועזיים שאובים משמות אלים. חודש ינואר מקורו ביאנוס אל השערים הרומאי. פברואר מאל המוות האטרוסקי פברוס. חודש מרץ שאוב ממרס - אל המלחמה הרומאי. השם אפריל סוברים שקשור לאפרודיטה. חודש מאי משם האלה הרומאית מאיה. יוני מהאלה יונו, אישתו של יופיטר, המקבילה הרומאית להרה.
[עריכה] נאו פגניזם
משמעותו של המושג "פגניזם" חודשה בתקופת הרנסאנס, עם הקריאה לשוב למקורות התרבות הקלאסית של יוון העתיקה ורומא. יחד עם עיון בכתבים קלאסיים וחידוש רעיונות שנשכחו זה מכבר, שבו מספר אינטלקטואלים גם אל אלים של הפנתאון היווני והרומי. לרוב מדובר היה בשימוש מטאפורי בלבד באלים כדימויים, אולם לעיתים היה מדובר בפולחן של ממש, תוך עירוב יסודות מאגיים. זהו הנאו-פגניזם ("פגניות חדשה").
המשיכה לכפרי ולעממי נמשכה בזרם הרומנטי, שהרבה להתעניין במנהגים דתיים "עתיקים" - שלרוב היו יותר פרי דימיונם של הכותבים מתובלים בבליל מקרי של עובדות. שוב מדובר בשימוש במיתוסים עתיקים, או בעלי ניחוח של עתיקות, כנושאים ליצירות אמנות; אך גם בחידוש פולחנים "קדומים". במאה ה-19 לווה הדבר, בעקבות הקולוניאליזם האירופי, בפניה לארצות בהן עדיין נהוגים מנהגים דתיים "פגניים", בראש ובראשונה להודו האקזוטית.
עם התנועות שניתן למנותן כמשתייכות על הזרם הפגני (או, למעשה, הנאו-פגני), בשל השימוש שהן עושות בפנתאונים פוליתיאיסטיים, נציין את מסדר שחר הזהב (ממנו התפצל הO.T.O. של אליסטיר קרואולי), ויקה גרדנריאנית ואלכסנדרית (מסורות הנקראות על שם מייסדיהם - גרדנר ואלכסנדר, בהתאמה) ומסורת פרי.
ה- "Golden Bough" של Frazer וה"אלה הלבנה" של רוברט גרייבס (שתורגם לעברית) נחשבים שניים מהספרים המשפיעים בתחום.
גם במוזיקה ניתן להצביע על זרם שניסה להתחקות אחר המסורות הפגאניות ולשלב אותן במוזיקה שלו. היה זה זרם הפולקלור ואקזוטיקה, שצמח בתחילת המאה ה20' והבולטים שבמלחיניו הם בארטוק, קודאי וסטרווינסקי (באחת מתקופותיו השונות). יצירה המייצגת היטב את הנסיון המוזיקלי להתייחס לטקסים ומסורות פאגאניות היא "פולחן האביב" של סטרווינסקי, המאתרת טקס הקרבת קורבנות לכבוד בוא האביב.
[עריכה] ההתמודדות עם הפגניזם
אמנם עם כל זאת, על פי ספרי הנביאים, נראה שעם ישראל לא הצליח להמנע מלהגרר אחרי תרבויות העבודה זרה שרווחו במזרח התיכון העתיק, ועבדם לפרקים. אף היום לא ברור מה סוד קסמה של העבודה הזרה, אבל אין ספק שהיה בה משהו מגרה ומושך, שעם ישראל ניסה להתמודד איתו מאז ימי האבות ועד סוף ימי הבית הראשון ולרוב ללא הצלחה יתרה. בתלמוד ישנה אגדה שאחד ממלכי ישראל (מנשה) בא בחלום הלילה לאחד מחכמי בית המדרש שזלזל בו, ואמר לו שאם היה בתקופתו, הוא היה מפשיל את שיפולי גלימתו ורץ לעבודה זרה. (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף קב/ב)
בעשורים האחרונים מתחיל להתעורר בעולם גל שמוגדר כ"נאו פגניזם", ובו יש כמיהה והשתוקקות אל הטבע והטבעיות של הפגניזם, למוחשיות שבו, לעושר הסמלים שקיים בהם ולמקום שבו הנשיות תפסה בימי עבר. התעוררות זו מתוארת בסרטים כמו "עיניים עצומות לרווחה" ובספרים כמו "צופן דה וינצ'י", בהם מתוארים דתות פגניות כמו "מסדר ציון" שעוסקות בפולחנים קדומים ובהם פולחנה של אשרה, בקיום יחסי מין טקסיים, בין כהנים לכהנות או בין גברים לנשים בדת. אף שסרטים וספרים אלו הם בידיוניים, הם משקפים הלך רוח מסוים שקיים בחברה המערבית, שהעולם הרוחני האבסטרקטי והאחיד של היהדות והנצרות לא סיפק אותו.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- האפוס של הבעל, נמצא בחפירות העיר הכנענית אוגרית, (ראס-שמרה, בלבנון)
- הגביע והלהב, החוקרת ריאן אייזלר.
- צופן דה וינצ'י, רומן בידיוני, מאת דן בראון
- האלה הלבנה, רומן בידיוני, מאת רוברט גרייבס
- מיכל בת המלך, רומן בידיוני, מאת טלה בר
[עריכה] קישורים חיצוניים
- שובם של עובדי האלילים, אלי אשד, מאמר, NFC
- פולחן האביב במגידו – דיווח עיתונאי בידיוני משנת 1520 לפנה"ס, באתר דעת
- תרבות פוליתאיסטית, תאולוגיה פגנית, כנעניות, מאגיה, כישוף ופולקלור, האתר של כרמית
- הפולמוס העקיף בנושא העלאת קורבן אדם, פרופ' יאירה אמית, מקראנט
- פורום פאגאניזים בישראל, פורומי תפוז
- חגי כנען בישראל, טלה בר, האייל הקורא
- אלי כנען, מקדש וירטואלי באנגלית
- כל מה שרציתם לדעת על פגניות מאת כרמית מזרחי, האייל הקורא
- המיתוס הפגאני: הגיבור והאלה הלבנה מאת טלה בר, האייל הקורא
- פגניות: הגדרה בקונטקסט היסטורי וריאליסטי
- קורים של כישוף סקירת הנאו-פגניזם באינטרנט.
