תורה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך. לערך העוסק במשמעויות אחרות של המלה "תורה", ראו תורה (פירושונים).
התורה היא השם שניתן לחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, וקרויים גם "חמישה חומשי תורה":
1. בראשית - בריאת העולם והתרקמותו של עם ישראל.
2. שמות - יציאת מצרים, מתן תורה ובנין המשכן - עיצוב תרבותי של עם ישראל
3. ויקרא - מוקדש בעיקר לדיני הכהנים והמקדש
4. במדבר - סיפור מסעות ישראל במדבר לעבר ארץ ישראל.
5. דברים - חזרה כללית של נאומי משה על הספרים הקודמים.
לפי המסורת היהודית, התורה ניתנה למשה מפי אלוהים "כסופר המעתיק מספר קדמון" פרט לשמונת הפסוקים אחרונים, אודותם חלוקות הדעות של חז"ל מי כתבם, משה בעצמו או יהושע בן נון. הפסוקים הלל מספרים אודות מותו של משה, ולכן יתכן כי יהושע כתבם אודות משה לאחר מותו, או שמשה כתבם לפני מותו, בדמע, על העתיד להתרחש.
התורה היא הבסיס של דרך החיים של קיום מצוות הנכללות בתרי"ג מצוות, כפי שעוצבו על ידי חז"ל.
תוכן עניינים |
[עריכה] כינוי הספרים
בספרות חז"ל, המדרשים ובמסורת היהודית לכל הספרים יש כינויים. ספר בראשית מכונה בחז"ל "ספר הישר", על שם האבות שהיו ישרים. [1] ספר שמות מכונה בשם "ספר השני", על ידי בעל הלכות גדולות והמשנה ברורה, ומוסבר על פי הנצי"ב, מכיוון שהוא שני והמשך לספר בראשית. ספר ויקרא מכונה בחז"ל "תורת כהנים" מכיוון שהעיסוק בכהנים ומקדש תופס בו חלק מרכזי.[2] ספר במדבר מכונה "חומש הפקודים" בשל המפקדים שנערכו במדבר.[3] וספר דברים מכונה בחז"ל "משנה תורה" מכיוון שיש בו חזרה כללית על הספרים הקודמים.[1]
[עריכה] חלוקת התורה
התורה הייתה במקורה ספר אחד (אם כי יש הטוענים כי קובץ ממקורות שונים, ראה מקורות התורה, בהמשך) וכזו היא מתוארת במקרא שאין בו חלוקה לחומשים.
חלוקת התורה לחמישה ספרים, שכל אחד מהם היה נקרא "חומש", מופיעה בפירוש לראשונה בתלמוד הירושלמי, במאמר אגדה, (סנהדרין פרק י הלכה א). יש הטוענים כי חלוקת התורה לחומשים, הייתה עוד ידועה מתקופת המשנה, אולם אין לכך במשנה ראיות חד משמעיות. חוקרים אחרים טוענים לעומת זאת כי חלוקת התורה לחמישה הייתה ידועה עוד בתקופת נחמיה, ואילו אחרים מייחסים זאת לתרגום השבעים.
היו מחז"ל שחילקו את התורה לשבעה חלקים, בכך שהעמידו את הפסוקים בבמדבר י, לה-לו ("ויהי בנסוע") כ"ספר בפני עצמו". עם זאת, אין זו חלוקה עיקרית, גם לדעה זו.
מקור החלוקה לפרקים בתוך ספרי התורה הינו בתרגום התורה ללטינית - הוולגטה, בעוד ביהדות מקובלות חלוקות אחרות. החלוקה לפרקים לא הייתה ידועה לבעלי המסורה, אולם שולבה לבסוף בנוסחים האחרונים של המסורה.
על פי המסורת היהודית התורה מחולקת לסעיפים הנקראים "פרשיות". לפי התורה שבעל פה, פרשיות אלה נובעות מהכתבת התורה מפי הגבורה למשה. הן מתחלקות ל"פרשיות פתוחות" ול"פרשיות סתומות". הזיהוי תלוי בהתחלת הפרשה הבאה: אם מתחילה הפרשיה (במגילת ספר התורה) באותה שורה בה הסתיימה הפרשה הקודמת היא נקראת "פרשיה סתומה" ואם בשורה הבאה היא נקראת "פרשיה פתוחה". פרשיות פתוחות מסמנות חלוקה ראשית של הטקסט, ופרשיות סתומות לחלוקת משנה. לימוד פסוקים בהקשרם מחייב זיהוי הפרשה לה שייכים הפסוקים. קיימות 290 פרשיות פתוחות , ו379 סתומות, ובסך הכל, 669. הפרשיות מופרדות ביניהן בספר התורה על ידי רווחים.
חלוקה נוספת והידועה יותר היא החלוקה לסדרים או בשמם הידוע יותר, פרשות. התורה מחולקת ל54 פרשות הנקראות בבתי הכנסת במחזור שנתי. גם הפרשות מובדלות זו מזו בספר התורה על ידי רווחים. מקור החלוקה לפרשות הוא בבבל.
בארץ ישראל הייתה מקובלת חלוקה אחרת ל155 פרשות שקריאתן מתמשכת על פני שלוש שנים עד שלוש שנים וחצי. חלוקה זו מסומנת בכמה ממהדורות התנ"ך, והיא משמשת לפעמים בסיס לקריאת התורה בבתי כנסת רפורמיים.
להרחבה בנושאים אלה, ראה: חלוקת הפרקים בתנ"ך.
[עריכה] קריאה בתורה
בבתי כנסת קוראים כיום בתורה, בימי שני, חמישי ובשבת את פרשת השבוע, בספר תורה שנכתב על גבי קלף על ידי סופר סת"ם. המקור למנהג הקריאה בתורה הוא קדום, ונזכר בתנ"ך.
בנוסף לפרשת השבוע ישנם קטעי קריאה מיוחדים לחגים, ואם חל החג בשבת, קוראים בו את הקטע המיועד לחג.
טקס קריאת התורה הינו מן הטקסים המרכזיים ביהדות.
בתלמוד הירושלמי (מגילה ד' א') מובאת מסורת לפיה "משה התקין את ישראל שיהיו קוראים בשבתות ובימים טובים ובראשי חודשים ובחולו של מועד. בא עזרא והתקין לישראל שיהיו קוראים בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה".
בתלמוד הבבלי (בבא קמא פ"ב ע"א) מובאת מסורת אחרת המייחסת את התקנה הזו לנביאים של דור המדבר: "עמדו נביאים שביניהם (בימי משה) ותקנו להם שיהיו קוראים בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקוראים בשני ומפסיקים שלישי ורביעי וקוראים בחמישי ומפסיקין ערב שבת". התלמוד הבבלי מנסה להסביר את הסתירה שבין שתי המסורות בזה שהתקנה לקרוא בתורה במנחה של שבת ובשני וחמישי הוא אמנם מן התקנות של הנביאים במדבר אלא שתקנתם הייתה שיקרא רק אדם אחד שלשה פסוקים או שלושה אנשים שלושה פסוקים (כלומר כל אדם פסוק!) ואילו עזרא בא ותיקן שיקראו שלושה עולים ועשרה פסוקים.
ההתפתחות ההיסטורית של מוסד הקריאה בתורה הייתה כנראה כדלקמן:
- בימי מלכי יהודה, גלות בבל בתקופת שיבת ציון, השלטון הפרסי ובתקופת החשמונאים הייתה כנראה קריאה של קטעים מוגדרים בחגים ובמועדים וכן בשבתות ובארועים מיוחדים - "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל - מצוותן יהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו" (מגילה ל"ב ע"א).
- קריאה של קטעים מהתורה על פי הסדר אך לא במסגרת מוגבלת של זמן - כך נהגו כפי הנראה בתקופת המשנה.
- סיום קריאת התורה בפרק זמן מוגדר. בבבל סיימו את הקריאה של חמישה חומשי התורה בפרק זמן מוגבל של שנה, כלומר במחזור שנתי, ואילו בארץ ישראל סיימו את הקריאה בפרק זמן של שלוש שנים עד שלוש שנים וחצי. בשלב זה החלוקה לסדרים ופרשיות לא הייתה אחידה בכל המקומות - כך נראו פני הדברים בתקופת האמוראים. יש המשערים שהחלוקה הבבלית היא המקורית, והחלוקה הארצישראלית נוצרה עקב התארכות התפילה (על ידי דרשות ופיוטים), שהצריכו לקצר את קריאת התורה.
- חלוקת התורה לחמישים ושלוש פרשיות. לצורך הקריאה במחזור השנתי נוצרה חלוקה עיקרית של 53 פרשות. חלוקה זו נוצרה כפי הנראה בימי הסבוראים לאחר חתימת התלמוד ואולי בראשית תקופת הגאונים. בתקופה זו רווחו מנהגים שונים בחיבור פרשיות וחלוקתן.
- חלוקת התורה ל- 54 פרשות מתוכן 14 פרשות נקראות לפי הצורך שתים שתים בכל שבת. חלוקה זו התפשטה עם התפשטות קובץ הפסיקה ההלכתי ארבעת הטורים של רבנו יעקב בן אשר "בעל הטורים", ויצרה מנהג אחיד לפיה קוראים בכל קהילות ישראל באותה פרשה.
[עריכה] הערות שוליים
[עריכה] ראו גם
- רשימת פרשות התורה
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תורה |
- בלדד השוחי, מי כתב את התורה?, באתר נענע
- התורה עם פירוש באתר מכון ממרא
