המבול
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
על פי המסופר בתורה בפרשת נח, המבול הוא שיטפון אדיר שהביא האלוהים כעונש על בני האדם על פשעיהם, כדי למחות אותם מעל פני האדמה. האלוהים הורה לנח, הצדיק היחיד בארץ, לבנות תיבה - היא תיבת נח, במטרה למלט בה את משפחתו ומבחר מהחיות על פני כדור הארץ. אפשר לראות במבול את סיפור הבריאה השני, מכיוון שלגרסת התנ"ך נכחדו כל האנשים ובעלי החיים שנותרו מחוץ לתיבה, והאנושות התחילה מחדש מבני נח. מקור השם מבול שניתן לשיטפון המים הזה, יכול להיות גזור מהמילים בליה, בלבול, או הובלה (של מים ממקום גבוה לנמוך)[1].
תוכן עניינים |
[עריכה] הסיפור המקראי
[עריכה] הסיבות למבול
התורה מספרת, בסוף תיאורם של הדורות שלאחר אדם הראשון, פרשה מיסתורית של לקיחת "בני האלוהים" את "בנות האדם":
| "וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. וַיֹּאמֶר ה', לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה". | ||
| -- בראשית ו, א-ג | ||
לא ברור מהו בדיוק אותו עוון, מיהם "בני האלוהים" ומיהן "בנות האדם"; היו שפירשו זאת במושגים מיתולוגיים, של מלאכים הלוקחים בנות אדם, אך הפרשנות המקובלת רואה זאת בצורה פשטנית, כבני הגדולים ('אלוהים' הם גם שליטים) אשר חוטפים בזרוע נשים מבנות פשוטי העם.
התגובה האלוהית היא קשה:
| "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה', אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'". | ||
| -- שם, ה-ח | ||
[עריכה] בניית התיבה
- ערך מורחב – תיבת נח
נח, אשר מתואר על ידי התורה כ"צדיק תמים בדורותיו", מצטווה על ידי אלוהים לבנות תיבה גדולה, אשר בעזרתה יינצל הוא ומשפחתו מפני המבול שנגזר כעונש על בני דורו החוטאים, ויציל גם את מיני בעלי החיים, על ידי לקיחת מבחר מעולם החי.
גודלה של התיבה שהיוותה למעשה גן חיות צף ומעבדה ביולוגית ענקית, היה כשל נושאת מטוסים קטנה. לתיבה היו 3 קומות - "תחתיים שניים ושלישים". על פי חז"ל, הקומה העליונה הייתה למגורי נח ומשפחתו ואכסון האוכל, האמצעית למגורי בעלי החיים והתחתונה לאחסון הפסולת.
התיבה הייתה משוחה בזפת מבפנים ומבחוץ כדי למנוע חדירת מים אליה. וגגה של התיבה היה משופע. עם זאת, היו שהבינו שהתיבה כולה הייתה משופעת, בצורה של מעין מקבילית משולשת, כדי להשיג יציבות במי המבול. על פי חז"ל, בניית התיבה ארכה 120 שנה, ועל פי חז"ל, הזמן נועד להמחיש לחוטאים את רצינותה של הגזירה, כדי שיחזרו בתשובה ולא יבוא עליהם העונש.
אל התיבה נצטווה להביא זוג יחיד של חיות טמאות ושבעה זוגות של מינים טהורים ועופות, כדי שמהם יתחדש העולם שלאחר המבול. כן נצטווה נוח לקחת "מכל מאכל אשר יֵאכל" כדי להאכיל את החיות.
על פי חז"ל, בתום מאה ועשרים השנים, המתין ה' עוד שבעה ימים נוספים, כדי שיכלו ימי אבלו של מתושלח הצדיק, על מנת שהלה לא יראה את המבול. בשנת שש מאות לחיי נוח, החל המבול לרדת על הארץ.
[עריכה] המבול
על פי הכרונולוגיה התנ"כית המבול נמשך שנה ו-11 יום. התורה מציינת שהמבול החל בשבעה עשר לחודש השני, כאשר קיימת מחלוקת תנאים האם זהו החודש השני למניין ישראל (אייר) או למניין המלכים (מרחשוון) [2], והדעה הרווחת היא זו האחרונה. על פי דעה זו החל המבול ביום י"ז במרחשון, ואז החל לרדת גשם זלעפות שנמשך 40 יום. לאחר מכן המשיכו המים להתרבות דרך מעיינות תהום במשך 150 יום. נחשולי המים כיסו את כל הארץ, ואף את פסגות ההרים הגבוהים. כעבור 150 יום נעצרה התרבות המים, והם החלו לפחות אט אט. בי"ז בסיון נחה התיבה על הר אררט כשעדיין לפי רש"י הייתה שקועה 11 אמה במים (כ-5.5 מטר), כך שעדיין לא נראה דבר בעולם מלבד המים. בא' באב נראו ראשי ההרים.
בי' באלול שילח נח את העורב, לבדוק האם כבר יבשה הארץ. העורב סירב להרחיק ולא סר מחלון התיבה. כעבור שבעה ימים שילח נח את היונה בפעם הראשונה, וזו שבה כלעומת שיצאה. נח הסיק שעדיין מים על הארץ והמשיך להמתין. כעבור שבעה ימים נוספים שילח את היונה בשנית, וזו שבה עם עלה מעץ הזית. נח הבין מכך שהעצים כבר נראים לעין, אבל הארץ עדיין לא נראתה. כעבור שבעה ימים נוספים שלח נח את היונה בשלישית, וזו לא שבה אליו יותר, דבר שמביא את נח להבנה כי פני האדמה כבר נגלו. יונה עם עלה של זית הפכה להיות סמל אוניברסלי לשלום, על פי סיפור היונה של נח, מכיוון שהיא מבשרת ששלום בא לעולם, ואפשר לצאת מהתיבה.
[עריכה] הקפו של המבול
אף שלפי הפשט נראה שהמקרא מתאר תופעה כלל עולמית, כפי שכתוב "...וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם...וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ ... וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה: (בראשית ז י"ט-כ"ג) קשה לומר באופן רציונאלי שהיה אפשר לכסות את כל כדור הארץ במים עד לגובה של הרי אררט. וכבר אצל חז"ל ישנה דעה כי המבול היה אירוע מקומי. כך רבי יוחנן סובר כי בארץ ישראל לא היה מבול והמבול היה מוגבל לשטחה של בבל שבמושגים קדומים נחשבה לכל הארץ. [3], דעה שפרשנים כמו רש"י ו"התורה תמימה" מאמצים. הדבר יכול להסביר את הדימיון לסיפור המבול במקרא שקיים דוקא במיתוסים המסופוטמים.
[עריכה] לאחר המבול
ב-27 לחודש השני ציווה אלוהים על נח לצאת מן התיבה ולהוציא עמו את משפחתו ואת החיות, וכך אכן עשה נח.
כאשר יצא מהתיבה, בנה נח מזבח לה' והקריב לו מן הבהמות והעופות הטהורים אשר היו בתיבה. ה' אומר בלבו שלא יוסיף עוד "לקלל את האדמה", "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (ח, כא), ושעונות השנה יתנהלו כסדרן ללא הפרעה נוספת:
| "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ". | ||
| -- שם, כב | ||
לאחר מכן בירך ה' את נוח ואת בניו והטיל עליהם את מצוות "פרו ורבו ומלאו את הארץ". כן כרת אתם ברית, ש"לא יהיה עוד מבול לשחת את הארץ". הסימן לברית היא הקשת הנראית בענן:
| "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן, וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ". | ||
| -- שם ט, יב-טז | ||
פרשני ימי הביניים התמודדו עם העובדה שהקשת בענן היא תופעה טבעית הנובעת משבירת אור השמש על ידי המים, כאשר בפסוקים נראה שהקשת התחדשה עם המבול. לכך ניתנו הסברים שונים: היו שכתבו שהקשת בענן מראה שהשמש נראית (אם אין שמש אין קשת), ועל כן המבול אינו מוחלט; היו שכתבו שאור השמש התחזק באותו זמן וכך התאפשרה תופעת הקשת; והיו הסברים נוספים לכך.
הוגים שונים ניסו לתת הסבר מדוע הסימן הוא דוקא בקשת. באופן פשוט הקשת נראת בשעה שיש גשם, והדבר נועד לאותת לאדם שלא יפחד מהגשם, כי אלוהים זוכר להפסיקו בזמן ולא להביא מבול. יש שטענו שדוקא הקשת היא האות בשל צורתה שהיא מופנת כלפי השמים ולא כלפי הארץ, בהבטחה ששוב לא ירו ממנה חיצי מוות. היו שטענו הסמל הוא בצבעים, שכולם מרכיבים את הצבע הלבן וכך לכל האנשים יש מקום וביחד הם מרכיבים את צלם האדם. והיו שטענו שריבוי הצבעים רומז דוקא לעולם החי ולצבעוניות שקיימת בו בניגוד לבני האדם שם השוני בגוונים הוא מזערי, לומר שלא יבוא שוב מבול בשל הזכות של בעלי החיים ולא האדם.
[עריכה] מקבילות לסיפור המבול בתרבויות אחרות
לסיפור המבול ותיבת נח ישנן מקבילות בעמים ובתרבויות שונות ורבות, ביבשות אסיה, אירופה ואף אמריקה. בין התרבויות שיש להן מיתוסים דומים, ניתן למנות את תרבויות יוון, אירלנד, גרמניה, מאיה, אינקה, הופי, אצטקים, סין, אינדונזיה, פולינזיה ועוד רבות.
[עריכה] בבל
הסיפור הדומה ביותר לסיפור תיבת נח שבמקרא מופיע באגדת גילגמש, אודות המלך גילגמש מהמיתולוגיה הבבלית, וניכרת השפעה תרבותית שכנראה עברה מהסיפור הבבלי למקראי. על פי י"מ גרינץ ('ייחודו וקדמותו של ספר בראשית', עמ' 43) המביא את דברי למברט, עיקרה של העלילה היא בסיפור על אַתרַחַ'סיס, שהתחיל בבריאת העולם והאדם בדבר Anu, Enlil ו-Ea - באמצעות האלה Ninhursag. אז נוצרו בבבל חמש ערים, וזוהי תחילת התרבות. אבל הרעש הפריע לאנליל לישון, ולכן הביא את המבול.
בין הסיפור הבבלי לסיפור העברי ישנם שינויים; כך, בבבל נקרא הכלי "ספינה גדולה" או "היכל" ולא "תיבה"; שמו של האיש בבבל הוא Utnapištim (באבטיפוס השומרי - Ziusudra, כלומר "החכם מאוד") ולא "נח"; בבבל ניצלו גם עבדים, שפחות וספן. גם המידות והחלוקה הפנימית שונים; גודל הספינה גדול לפחות פי ארבע מגודל תיבת נח, את הכלי בבבל טחו גם בשמן; התיבה לא נחה על הרי אררט אלא דרומה מהם - על ההר Nisir. "נח" הבבלי משלח יונה, סנונית ואז עורב, והעורב הוא שלא שב; כשהלה זובח, נאספים האלים "כמו זבובים". Utnapištim ואשתו מועברים אל "אפיקי תהומותיים", משכנם של האלים. הקשת אינה מוזכרת. הבדל גדול הוא במשך זמנו של המבול - בעוד שלפי התורה נמשך המבול שנה תמימה, בסיפור הבבלי הוא נמשך שבעה ימים בלבד.
[עריכה] יוון
גם ביוון מופיע סיפור דומה (גרינץ, שם עמ' 45):
- "לפי הסיפור היווני, כשהחליט זֶבס לשחת את "דור הנחושת" הלך דֶבקליון, בעצת אביו פרומתאוס, ובנה תיבה, ולאחר שהכניס בתוכה את כל הדרוש לו, בא אליה עם אשתו פוּרָה. זבס הוריד גשם שוטף, שהציף את רוב ארץ יוון, ורק מעטים - שנמלטו אל ראשי ההרים הקרובים - ניצלו. לאחר תשעה ימים ותשעה לילות הגיעו לפַרנַסוֹס. כששככו המים, יצא דבקליון והקריב לזבס. זהס שלח את הרמס כדי לשאול את דבקליון לבקשתו, והוא השיב: ילדים. בדבר זבס, יעץ הרמס לדבקליון ולאשתו לזרוק אבנים מאחוריהם. מאבניו של דבקליון נולדו בנים, ומאבני אשתו פורה - בנות".
[עריכה] הודו
על פי המיתולוגיה ההודית, העולם נברא ונחרב במחזוריות אינסופית, וכל החרבה חלה עקב הדרדרות בלתי נמנעת של החברה. כאשר מגיע שלב ההחרבה, הכול אובד במבול, אשר לאחר מכן צפה עליו ביצה מוזהבת ובה ישן האל הבורא בְּרָהְמָה. כאשר ברהמה מקיץ, הוא נזכר בבריאה שעשה ושאשר נחרבה עם המבול ולכן יוצא מן הביצה ומתחיל שוב בתהליך הבריאה.
באופן מפתיע, בכנען העתיקה הסיפור אינו מוכר. יש הרואים במסורת המדרשית (בראשית רבה לג, יא) כי בארץ ישראל לא ירד המבול, הסבר מדוע לכנען לא הגיע סיפור זה.
[עריכה] תאוריות של המבול בראייה מודרנית
משום העדויות הרבות, מתרבויות שונות, להתרחשות האסון, מניחים ארכיאולוגים והיסטוריונים (גם אלו שאינם מאמינים במהימנותה ההיסטורית של התורה) כי סיפור המבול הוא הד למאורע כביר שכזה שאכן התרחש בעבר.
היו שחשבו למצוא עדות למבול בשכבת טיט שהתגלתה בחפירות ארכיאולוגיות באור כשדים שבבבל; זו הייתה סברתו של הארכיאולוג האנגלי ליאונרד וולי (LEONARD WOOLEY), שעמד בראשה של החפירה שם בשנות ה-30 של המאה העשרים [1]. עם זאת, תאוריה זו אינה מקובלת כיום.
תאוריה אחרת שהועלתה על ידי ד"ר ויליאם רייאן וד"ר וולטר פיטמן מאוניברסיטת קולומביה שבארצות הברית, ואוששה בשנת 2000 על ידי משלחת בראשותו של ד"ר רוברט בלארד, היא שהמסופר הוא הד למבול מקומי שהתרחש בים השחור. על פי תאוריה זו, הים השחור היה בעבר ימה של מים מתוקים ובשל התחממות כדור הארץ לאחר עידן הקרח האחרון והמסת קרחונים, עלו פני הים ונבקע פתח או נוצר מפגש שבו זרמו מים מן הים התיכון לים השחור, אזור המהווה היום את מיצרי הבוספורוס. צוללות שנשלחו למשימות תיעוד, מצאו בשנים האחרונות שרידים ליישובים, חלקם גם בעומק הים השחור. ממצאים מצביעים כי בעבר התיישב שם האדם, כי הים השחור היה קטן בממדיו מאשר כיום וששטחי חופיו הקדומים הוצפו כליל.
בשל כך שלפי התורה נחה התיבה על הר אררט שבתורכיה, ניסו חוקרים שונים למצוא בו את שרידיה. באחד מצילומי הלווין של ההר נראה אזור גדול ומוגבה משאר פני השטחה המעוצב בצורה ספינה, ויש הראו בו את שרידיה של תיבת נח. [2]
ישנן תאוריות נוספות, על כך שהייתה התנגשות בין מטאור לכדור הארץ באחד האוקיינוסים, והוא גרם לכך שגל צונמי אדיר עוצמה, היכה באזורים מיושבים. עם זאת, תאוריה זו מקובלת פחות.
[עריכה] ראו גם
- אגדת גילגמש
- השוואה בין סיפורי המבול בעולם העתיק
- סיפורים ומשלים מן המקרא
- אסון אקולוגי
- הכחדה
- הכחדה המונית
[עריכה] בספרות ובאמנות
- ריה"ל, הבא מבול, השיר וניתוחו
- אריאל זילבר, להתראות במבול הבא, שירונט
[עריכה] בשפה העברית
בשפה העברית "מבול" ניתן כיום לשטף גשם רציני. ביטוי נוסף שקיים בעברית העכשווית הוא "אחרי המבול" שמשמעותו, חוסר אכפתיות מוחלט מהסביבה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אבי ורשבסקי, המבול במזרח הקדום, המבול וה-abūbū, אתר מקראנט
- הגיע הזמן להחזיר עטרת סיפור המבול בתורה - ליושנה, יצחק רפפורט, אתר דעת; מעלה השגות כרונולוגיות, בלשניות ותכניות, כנגד ייחוס בסיס סיפור המבול ל"עלילות גילגמש".
- תיבת נוח האמיתית - נמצאו ממצאים מתרבות שהוצפה במי הים השחור, באתר "הידען" (עדיף לפתוח בחלון נפרד)
- חיפושים אחר המבול בים השחור - באתר PBS (באנגלית)
- אלי אשד על המבול בים השחור
- יעקב שביט, אלה תולדות נח והמבול: פרשת הבריאה בשניה, אתר מקראנט
- פרופ' משה קוה, המבול והמדע, אתר אוניברסיטת בר אילן
- שמואל אפרים ליונשטם, המבול, אתר מקראנט
