צופן דה וינצ'י

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

כריכת הספר בעברית

ערך זה עוסק בספר מתח. לערך העוסק בסרט המבוסס על הספר, ראו צופן דה וינצ'י (סרט).

צופן דה וינצ'י - מותחן בלשי פרי עטו של דן בראון. הספר, שיצא לאור בשנת 2003, היה לרב מכר בינלאומי כאשר נמכרו ממנו למעלה מ-40 מיליון עותקים עד 2006. הספר דן ביצירותיו האמנותיות של ליאונרדו דה וינצ'י, באחוות סודיות מימי הביניים, בתפקידה של מרים המגדלית בימיה הראשונים של הכנסייה, ובגורלו של הגביע הקדוש.

הספר תורגם לעברית בידי נורית לוינסון, ויצא בעברית בהוצאת מודן.

[עריכה] העלילה

פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך.

הספר הוא המשכו הישיר של ספרו הקודם של בראון, מלאכים ושדים. מרבית עלילת הספר אורכת 24 שעות בלבד, והיא מתרחשת בפריז ובלונדון. הספר עוסק בנסיונותיו של רוברט לנגדון, פרופסור לסימבולוגיה מאוניברסיטת הרווארד, לפתור תעלומות הנוגעות להרצחו של ז'ק סונייר, אוצר מוזיאון הלובר שבפריז. שמו של הספר נובע, בין היתר, מתנוחת גופתו של סונייר, הדומה לזו של האדם הויטרובי, שרטוטו המפורסם של ליאונרדו דה-וינצ'י. פירוש מסרים החבויים ביצירותיו של דה-וינצ'י, ביניהן המונה ליזה והסעודה האחרונה, הוא המפתח לפתרון התעלומה.

עיקר הספר נוגע לפתרון שתי תעלומות:

על איזה סוד ניסה סונייר להגן בעת מותו?
מיהו העומד מאחורי הרצחו?

פתרון התעלומה מחייב פענוח חידות רבות, ביניהן אנאגראמות וחידות מספרים. הפתרון מתגלה כרמז לגורלו של הגביע הקדוש, ולקיומה של אחווה סודית בשם "מסדר ציון". הקבוצה הקתולית אופוס דאי לוקחת חלק חשוב בעלילה.

[עריכה] הגביע הקדוש

האדם הויטרובי, מיצירותיו של ליאונרדו דה וינצ'י. לאחר הרצחו, נמצא ז'ק סונייר בתנוחה זו על רצפת מוזיאון הלובר.

מתוך יצירתו של ליאונרדו דה וינצ'י, הסעודה האחרונה. על פי הספר, הדמות שיושבת מימינו של ישו אינה יוחנן המטביל, כי אם מרים המגדלית שהייתה לגרסת הספר אשתו ואם בתו. היעדרות הגביע מן התמונה מראה על כך שדה וינצ'י ידע על כך שמרים המגדלית הייתה למעשה הגביע הקדוש. הדבר אף מודגש על ידי האות "M" שנוצרת מתנוחתם של ישו, מרים והשליח שעליו היא נשענת (פטר הקדוש).

במבט ביקורתי בדמות ב"סעודה האחרונה" ניתן לראות, על פי הספר, שמדובר בדמות אישה ולא גבר כפי שמקובל לחשוב.

לפי הספר, סודותיו של הגביע הקדוש נשמרו בסוד על ידי מסדר ציון:

הגביע אינו כוס אמיתית, אלא שם קוד למרים המגדלית (מגדלנה), שנשאה ברחמה את צאצאו של ישו.
מרים המגדלית הייתה נצר למשפחת המלוכה ואשתו של ישו. מזימה לטשטש את יחסיה עם ישו בימיה הראשונים של הכנסייה היא שיצרה את דימויה כזונה. בעת הצליבה, היא הייתה בהריון. לאחר הצליבה, היא נמלטה לגאליה, שם מצאה מחסה אצל יהודים וילדה את בתה, שרה.
המילה הצרפתית העתיקה לגביע הקדוש, San gréal, היא למעשה עיוות קל של Sang réal, שמשמעותו "דם מלכותי".
עצמותיה של מרים המגדלית, כמו גם מסמכים המאשרים את היותה אשתו של ישו, הם הגביע הקדוש.
הכנסייה החביאה את האמת על מרים המגדלית וישו למשך 2,000 שנה, וזאת בשל חששם מפני "הנשיות הקדושה", שאותה הם רואים כהתגלמות השטן.
סופי נווה (נכדתו של סונייר ושותפתו של לנגדון למסע) ואחיה הם צאצאים לבית ישו ומרים המגדלית (שם משפחתם שונה במהלך הדורות בכדי להסתיר את זהותם).
קיומו של קשר הדם היה הסוד שהכילו המסמכים שנתגלו על ידי הצלבנים במסעם לירושלים בשנת 1099. מסדר ציון ומסדר הטמפלרים הוקמו כדי לשמור על סוד זה.

סודותיו של הגביע הקדוש קשורים קשר הדוק ליצירותיו של ליאונרדו דה-וינצ'י:

דה-וינצ'י היה חבר במסדר ציון וידע את סוד הגביע. הסוד נחשף, למעשה, בציור הסעודה האחרונה, שם לא מופיע גביע שתייה אמיתי. הדמות שיושבת לצד ישו אינה גבר אלא אישה, אשתו, מרים המגדלית.
המונה ליזה היא למעשה דיוקן עצמי של דה-וינצ'י בדמות אישה. זהו שילוב המייצג את החיבור המקודש בין הזכר לנקבה המובע בקשר שבין ישו למרים המגדלית. זוגיות שכזו מהווה איום חמור על הכנסייה. השם Mona Lisa הוא למעשה אנגרמה של Amon L'Isa - שמם של האל והאלה במצרים העתיקה, ששמם המקורי אמון ואיזיס.

[עריכה] דמויות עיקריות

רוברט לנגדון - גיבור הספר וחוקר הסימבולוגיה. חשוד כרוצחו של ז'ק סונייר.
ז'ק סונייר - אוצר מוזיאון הלובר והנשיא הגדול של "מסדר ציון".
סילא - הרוצח בשירות ה"אופוס דאי".
סופי נווה - מפענחת צפנים משטרתית, ונכדתו של האוצר.
בזו פשה - מפקד המשטרה הצרפתית, המחפש אחר לנגדון ברחבי פריז ולונדון.
הבישוף מנואל ארינגרוסה - הנשיא העולמי של ה"אופוס דאי".
סר לי טיבינג - ידיד ותיק של לנגדון. פרופסור המתמחה בגביע הקדוש, ומחפש אחריו. מתגלה כי הוא האדם שהפעיל למעשה את סילא.

[עריכה] מסתורין מאחורי המסתורין

חלק ממסע הפרסום של הספר כלל ארבעה רמזים המופיעים בספר עצמו, שפיצוחם יזכה את הקורא בפרס כספי. הפרס, אגב, היה טיול לפריז.

בכדי לפצח את החידה, היה צריך לגלות את קווי האורך והרוחב המוחבאים בעטיפת הספר, הכתובים בכתב מראה. הוספת מעלה אחת לקו הרוחב נתנה את המיקום המדויק של מפקדת ה־CIA בצפון וירג'יניה, שם נמצא פסל מסתורי בשם "קריפטוס", הקשור באופן כלשהו לספרו הבא של בראון.

[עריכה] השראה והשפעה

הספר הוא חלק מהתעניינות המחודשת בגנוסיס ובכתבים גנוסטיים. התייחסותו הרבה של הספר לתפקידה של מרים המגדלית בימיה הראשונים של הכנסייה נובעת באופן ישיר מהכתבים הגנוסטיים. המקור לחלק השני של העלילה הוא פרשנויות חדשות ליחסים שבין הגנוטיזם והנצרות; הנפוצה מבין הפרשנויות הללו היא זו המובאת בספר "דם קדוש, גביע קדוש" (ספר זה מוזכר במפורש ב"צופן דה וינצ'י", בעמוד 256 בספר).

חוקר בשם לואיס פרדו תבע את בראון על גניבה ספרותית, בטענה ש"צופן דה וינצ'י" מבוסס על ספריו "מורשת דה וינצ'י" מ-1983 ו"בתו של האלוהים" מ-1999. פרדו הקים אתר אינטרנט, בו הוא מציג השוואות בין שני הספרים.

ספרו של אומברטו אקו "המטוטלת של פוקו" (Foucault's Pendulum) עוסק גם הוא בתאוריות קשר, הקשורות לגביע הקדוש ולבית המקדש. לאחרונה, זכה הספר לתואר "צופן דה וינצ'י לאנשים חושבים".

[עריכה] ביקורת

לאור טענת הספר לפיה הוא מכיל מרכיבים אמיתיים מבחינה היסטורית בתוך המסגרת הבדיונית שלו, רבים ראו ב"צופן דה וינצ'י" מסמך אמיתי המתאר את תולדותיה של הכנסייה הקתולית בצורה נאמנה. כתוצאה מכך, משך אליו הספר ביקורת שלילית רבה מצדה של הקהילה הנוצרית, הקהילה היהודית ומהאיטלקים, כמו גם מקבוצת היסטוריונים שלא ראתה בעין יפה את הדרך שבה - לטענתם - עיוות ואף סילף בראון את ההיסטוריה. להלן כמה מטענותיהם:

הטענה לפיה לפני שנת 325 לספירה נחשב ישו ל"נביא בן־תמותה", ושתיאורו כבנו של האלוהים הוא רק תוצאה של מהלכים פוליטיים מצדו של הקיסר קונסטנטינוס: טענה זו הופרכה, בסיוע קריאה פשוטה בברית החדשה,לטענת אבות הכנסייה וחוקרים שונים.
הטענה לפיה מרים המגדלית הייתה נצר למשפחת המלוכה (בשל השתייכותה לבית בנימין): אין לעובדה זו אף ראיה היסטורית. העובדה שמגדל (מקום מגוריה של מרים המגדלית) הייתה ממוקמת בצפון ישראל, בעוד שבט בנימין שכן בדרום, אינה מהווה ראיה מכרעת נגד התאוריה, מכיוון שבתקופת בית שני התפזרו אנשי השבטים יהודה ובנימין במרחבי ארץ ישראל, מכיוון שעשרת השבטים לא חזרו.
נישואיו של ישו למרים המגדלית היו עשויים ליצור "איחוד פוליטי רב־משמעות": על־פי ספרי הבשורה, ישו הבהיר שממלכתו "אינה שייכת לעולם זה"; אם, מצד שני, ישו היה למעשה "נביא בן־תמותה" שרק רצה להקים ממלכה פוליטית, הרי שהוא נכשל.
ההנחה ש"הנשיות המקודשת" דוכאה על־ידי הנצרות: בכנסייה הקתולית, למשל, מריה (מנצרת), אמו של ישו, צויינה במפורש כ"אמו של האל", "מלכת גן העדן" ו"האם הרוחנית של כל חי".
חמשה מיליון נשים נשרפו בעודן חיות בשל החשד שהיו מכשפות: ההערכות האמינות ביותר, הכוללות גם נשים שהומתו שלא בשריפה, ואף לא בידי הכנסייה, מעריכות כי סך כל ההוצאות להורג נע בין 30,000 - 50,000.
המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה לא נערכו לכבוד האלה אפרודיטה, אלא לכבוד זאוס.
הארכיטקטורה הגותית עוצבה על־ידי הטמפלרים כדי לשמר את סוד "הנשיות הקדושה": היסטוריונים רבים מציינים את העובדה הפשוטה שהטמפלרים מעולם לא עסקו בתכנון מבנים.
דימויו של "מסדר ציון" כארגון עתיק: בעוד שהארגון אכן קיים במציאות ואף טוען להיות הכוח המניע של הטמפלרים, רוב ההיסטוריונים מאמינים כי הוקם זמן קצר לאחר שמלחמת העולם השנייה נסתיימה.
כל הכנסיות שנבנו על־ידי הטמפלרים נבנו בצורה עגולה, ומעגליות זו נחשבה לעלבון בעיני הכנסייה: חלק מכנסיות הטמפלרים לא היו עגולות, וגם אלו העגולות נבנו כך בעקבות כנסיית הקבר הקדוש.
ה"מונה ליזה" צוירה כדיוקן עצמי: כמעט כל ההיסטוריונים לאמנות משוכנעים כי התמונה היא אכן דיוקנה של מדונה ליזה, אשתו של פראנצ'סקו דל ג'וקונדו, ולא דה-וינצ'י.

אמנם, יש לציין כי הדיפת טענותיו של דן בראון, נסמכת בעיקרה על הכתוב בברית החדשה, אולם הכותב עצמו טוען כי ודאי שכך הדבר - הלא לשיטתו שרפה הכנסייה ב'מועצה של ניקאה' את בשורותיהם של שמעון (פטרוס), מריה עצמה ובשורות נוספות, הטוענות את שרוצה הכנסייה להעלים מעיני הבריות.

[עריכה] עיבוד קולנועי

ערך מורחב – צופן דה וינצ'י (סרט)

זכויות ההסרטה של הספר נרכשו על־ידי "Columbia Pictures". הבמאי רון הווארד ("נפלאות התבונה", "משפחה בהפרעה") נבחר לביים את הסרט, ובין מפיקיו נמנה גם שותפו בריאן גרייזר ("24").
טום הנקס נבחר לתפקיד השחקן הראשי, והוא מגלם את רוברט לנגדון. צילומי הסרט החלו ב־16 ביולי 2005. הסרט יצא לאקרנים ב 19 במאי 2006 בארצות הברית, אך בישראל הוקרן בבתי הקולנוע כבר ב-18 במאי.