רומא העתיקה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רוֹמָא הַעַתִּיקָה הוא שמה של התרבות והאימפריה שצמחה מעיר המדינה רומא שבאיטליה החל מהמאה ה-8 לפנה"ס ועד למאה החמישית לספירה. רומא העתיקה עברה ממשטר מלוכני, עד למאה השישית לפנה"ס, למשטר רפובליקני ששרד עד שלהי המאה הראשונה. המשטר הרפובליקני חלף מהעולם ורומא קיבלה שליט יחיד שאחז בתואר קיסר. בשיאה, השתרעה רומא ותרבותה על רוב מערב אירופה, ארצות אגן הים התיכון, וחלקים מהארצות שמסביב לים השחור.
רומא העתיקה נחשבת לממשיכתה של תרבות יוון העתיקה - ההלניזם - וביחד מהוות שתיהן את הבסיס לתרבות המערבית.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] המלוכה הרומית
- ערך מורחב – המלוכה הרומית
המלוכה הרומית היא שמה של תקופה בהיסטוריה של איטליה שמתחילה במאה ה-8 לפנה"ס ומסתיימת בשנת 509 לפנה"ס עם יסוד הרפובליקה הרומית. בתקופה זו נשלטה העיר רומא והשטחים הכפופים לה, על ידי שלטון מלוכני.
תקופה זו החלה עם יסודה של העיר רומא. התאריך המדויק לוטה בערפל ובאגדה. ההיסטוריוגרפיה הרומית העתיקה מציינת מספר תאריכים ביניהם: 814 לפנה"ס, 748 לפנה"ס ו-753 לפנה"ס. המחקר המודרני אימץ לשם נוחיות את שנת 753. ממצאים ארכיאולוגים חושפים ישוב קבע של סוכות שהיה קיים החל מאמצע המאה השמינית לפנה"ס בגבעת הפאלאטיום. ממצאים אלה תומכים בתיאורי המקורות. ממצאים ארכאולוגים נוספים חושפים עדויות ליישוב באזור שקדם לישוב הרומי, ישוב מתקופת הברונזה ואף מתקופת האבן. לא נמצאו שום ממצאים שיוכיחו קשר רציף בין היישוב הפרהיסטורי לישוב המוכר לנו כ"רומא".
בתקופת המלוכה הפך קובץ של כפרים מפוזרים על גבעות רומא, לעיר בחבל לאטיום. עיר זו הייתה תחומה בחומה מבוצרת, היה לה מבנה חברתי מגובש ועמד לראשותה כוח צבאי מסודר. רומא שלטה על שטח של כ-800 קמ"ר וזכתה למעמד החברה החשובה ביותר בליגה הלטינית.
[עריכה] הרפובליקה הרומית
- ערך מורחב – הרפובליקה הרומית
הרפובליקה הרומית (בלטינית "Res Publica Romanorum" - "עניני המדינה של הרומאים", לפיכך נהוג להגות ולכתוב את המונח כרס-פובליקה, קרי - שלטון הכלל) היא שמה של תקופה בהיסטוריה של איטליה שבה נשלטה רומא ושטחיה על ידי מוסדות הסנאט הרומי, אספות העם והמגיסטראטים הנבחרים.
תחילת התקופה מתוארכת לשנת 509 לפנה"ס, שנת יסוד הרפובליקה לפי המסורת הרומית וגירוש מלכה האחרון של רומא. תאריך סוף המשטר הרפובליקני, ותחילת תקופת הקיסרות הרומית, נתון במחלוקת, שני התאריכים המקובלים ביותר הם שנת 44 לפנה"ס, שנת מינויו של יוליוס קיסר לדיקטטור מתמיד. התאריך המקובל יותר על החוקרים הוא 27 לפנה"ס, השנה שבה נוסד באופן רשמי משטר הפרינקפס של אוגוסטוס.
בתקופה זו של כ-500 שנה לערך הפכה רומא מעיר הראשית של לאטיום, לבירת איטליה ולשליטה של אימפריה ענקית שכללה, במישרין או בעקיפין, חלק גדול משטחי מדינות הים התיכון.
[עריכה] הקיסרות הרומית
- ערך מורחב – הקיסרות הרומית
הקיסרות הרומית היא שמה של תקופה בהיסטוריה של איטליה שבה נשלטה רומא וכול השטחים שסופחו לה, על ידי שלטון יחיד קיסרי. התקופה מכונה גם תקופת "האימפריה הרומית", למרות שכמדינה רומא חלשה על שטחים נרחבים והתקיימה כאימפריה עוד בתקופת הרפובליקה, המונח אימפריה מתייחס לשינוי צורת השלטון של המדינה ולא לאופייה המדיני.
תחילת תקופת הקיסרות הרומית, נתון במחלוקת, שני התאריכים המקובלים ביותר הם שנת 44 לפנה"ס, שנת מינויו של יוליוס קיסר לדיקטטור לכל ימי חייו והתאריך המקובל יותר על החוקרים, של שנת 27 לפנה"ס, השנה בה נוסד באופן רשמי משטר הפרינקפס של אוגוסטוס.
גם תאריך קצה של הקיסרות הוא נושא לויכוח רב שנים. מספר התאוריות לתאריך המדויק של קץ הקיסרות הם רבות ושונות כמו מספר התאוריות המנסות להסביר למה הקיסרות הרומית הגיעה לקיצה. בין התאריכים המוצעים הם: שנת 284, תאריך יסוד הטטררכיה על ידי הקיסר דיוקלטיאנוס, שנת 325, השנה שבה התכנסה ועדת ניקאה של הכנסייה הנוצרית, שנת 476, שנת הדחתו של הקיסר רומולוס אוגוסטולוס על ידי אודואקר וסופה של הקיסרות הרומית המערבית, שנת 800, שנת הכתרת קרל הגדול לקיסר, שנת 1453, התאריך בו נפלה ביזנטיון לידי האימפריה העות'מאנית ואפילו 1806, התאריך שבו פורקה רשמית הקיסרות הרומית הקדושה.
תאוריות נוספות טוענות שאין בכלל תאריך מסוים שבו הסתיימה תקופת הקיסרות ולאורך סוף העת העתיקה ותחילת ימי הביניים המוקדמים, חל תהליך הדרגתי של יצירת מערכות פוליטיות ומדיניות חדשות מתוך מכלול האימפריה הישנה, שהיטשטשה לה.
לצורך נוחות, הערך הנידון ידון עד לתקופה של שנת 395, מותו של הקיסר תאודוסיוס הראשון ופיצולה הסופי של האימפריה הרומית לשני גופים מדיניים שונים, האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הרומית המזרחית, הידועה יותר כאימפריה הביזנטית.
[עריכה] הקיסרות הרומית המערבית
- ערך מורחב – הקיסרות הרומית המערבית
הקיסרות הרומית המערבית הוא השם שניתן לגוף המדיני שהשתרע על חלקיה המערביים של האימפריה הרומית, לסירוגין, החל משנת 284, תאריך יסוד הטטררכיה.
במובן המצומצם יותר, האימפריה המערבית הייתה קיימת כגוף מדיני מהפיצול הסופי של האימפריה הרומית לשני חלקים בשנת 395, שנת מותו של הקיסר תאודוסיוס הראשון ועד שנת 476, שנת הדחתו של הקיסר רומולוס אוגוסטולוס על ידי אודואקר, התאריך המקובל לסופה של הקיסרות הרומית המערבית.
[עריכה] מורשת
[עריכה] יורשות רומא
לאחר נפילתה של האימפריה הרומית קמו יחידות מדיניות רבות שראו עצמן כממשיכות המורשת התרבותית והמדינית של רומא.
הבולטת בין יחידות אלו הייתה האימפריה הביזנטית, שהתקיימה בין השנים -395 עד 1453 ובשיאה השתרעה על חלקים נרחבים באסיה הקטנה, הבלקן, ארץ ישראל, צפון אפריקה ואף איטליה עצמה. ביזנטיון החלה את דרכה כחלקה המזרחי של האימפריה תחת הרפורמות המנהליות הידועות כשלטון הטטררכיה בימיו של דיוקלטיאנוס.
הביזנטים הצליחו לשמור על קיומה של מדינתם אלף שנים, באמצעות שלטון קיסרי נרחב, דת מדינה נוצרית אורתודוכסית, תרבות יוונית רומאית ומסורת צבאית ומדינית של הקיסרות הרומית.
בחלקה המערבי של האימפריה המצב היה סבוך יותר. בהדרגה ולאורך המאה החמישית לספירה, החלו השבטים שזכו לאדמות בצד הרומי של הדנובה והריין להקים ממלכות עצמאיות או עצמאיות למחצה בתחומי האימפריה הרומית. גאליה, ספרד, ואפריקה נשמטו בהדרגה מידי האימפריה לטובת הונדלים, הויזיגותים, הפרנקים, הלומברדים ואחרים. החלק שנותר, שכלל בעיקר את איטליה והעיר רומא עמד בשליטה הולכת וגוברת של גנרלים גרמאנים.
התמוטטותה הסופית של האימפריה בשנת 476, הייתה סמלית יותר מממשית. השלטון בפועל היה מסור ממילא בידי שליטי ממלכות גרמאנים כאלו ואחרים. חלק מהם, כמו תאודוריק הראשון, ראו עצמם כיורשיה הלגיטימיים של האימפריה הרומית, אך הסדר שאלו רצו ויכלו לקיים, גם אם היו בו יסודות רומיים, היה שונה מאוד מסדר העולם של הציוויליזציה היוונית-רומית.
ממלכות הונדלים בצפון אפריקה, הויזיגותים במזרח ספרד ודרום צרפת, הפרנקים בצפונה, הבורגונדים במרכזה וממלכת אודואקר שירשה את האימפריה הרומית באיטליה היו הכוחות העיקריים בסוף המאה החמישית.
בין המאה החמישית והמאה השמינית לספירה נוצרה בשטחי אירופה המערבית תשתית פוליטית וחברתית חדשה. תחת האוסטרוגותים באיטליה, הויזיגותים בספרד, הפרנקים והבורגונדים בגאליה ובמערב גרמניה והסקסונים באנגליה התפוררו כל הסדרי השלטון הרומיים ופינו מקומם לשלטון שליטים-לוחמים בנוסח הגרמאני, שלא הצליחו לכונן מערכת שלטונית בת-קיימא או מערכות חוק, משפט וסדר.
מידה מסוימת של התרבות הרומית הכתובה ושל קשרים בין השטחים השונים של האימפריה ההיסטורית נשמרה בחסות הכנסייה, המנזרים, והבישופויות שלה, אך היוונית והלטינית, התרבות, הספרות, הממשל והחוק ששלטו באגן הים התיכון מאז עלייתה של אתונה במאה החמישית לפנה"ס נדחקו לטובת השפות הוולגריות והתרבויות המקומיות.
בהנהגת כלוביס הראשון, מייסד השושלת המרובינגית השתלטו הפרנקים בהדרגה עד סוף המאה השישית על שטחי צרפת כולה. מתחילת המאה השביעית, ממשיכיהם הקרולינגים הרחיבו בהדרגה את שטחי שלטונם גם לצפון איטליה ומזרחה על פני רוב שטח גרמניה ומרכז אירופה. הפרנקים הקימו למעשה את הישות המדינית האירופאית היציבה והחזקה ביותר בימי הביניים וכתוצאה מכך ראו את עצמם כממשיכיה הטבעיים של התרבות הרומאית. גישה זו ניתן לראות בתואר שניתן לקרל הגדול בשנת 800 לספירה על-ידי האפיפיור לאו השלישי: "קארל אוגוסטוס, מלך הרומאים".
איטליה, לעומת זאת, התפוררה כבר אחרי תום שלטון תאודוריק הראשון לשורה של ממלכות נפרדות ואילו ספרד הלכה ודעכה עד שחלקים נכבדים ממנה נכבשו בידי נסיכים מוסלמים מבית אומיה.
ישות מדינית אירופית נוספת שראתה את עצמה כממשיכת דרכה של רומא הייתה הקיסרות הרומית הקדושה. יחידה מדינית זו השתרעה על חלקים נרחבים באירופה, והתקיימה, בגלגוליה השונים, קרוב לאלף שנה.
אחד האירועים המכוננים בהקמתה של קיסרות זו הייתה משיחתו של אוטו הראשון בשנת 962 לקיסר על ידי האפיפיור. כותבים בני הזמן, כמו גם כותבים מאוחרים יותר, התייחסו להכתרה האפיפיורית בתור ה translatio imperii, העברת הקיסרות מידי הרומאים לישות מדינית חדשה. הקיסרים הגרמנים, אם כן, ראו עצמם כממשיכי דרכם הישירים של קיסרי האימפריה הרומית; מסיבה זו כינו עצמם אוגוסטוס, על שם הקיסר הרומי הראשון, אוגוסטוס קיסר. בשלב זה, עם זאת, נמנעו מלכנות עצמם קיסרים "רומאים", ככל הנראה מתוך כוונה שלא לעורר סכסוך עם הקיסר הביזנטי שעדיין ישב בקונסטנטינופול. המונח imperator Romanorum (קיסר הרומאים) נפוץ רק בשלב מאוחר יותר, בתקופתו של קונראד השני ( 1024 – 1039).
תרבותה העתיקה של רומא ראתה עדנה מסוימת בקיסרות הרומית הקדושה תחת שלטונו של פרידריך ברברוסה (1155-1190). בימיו שבה ועלתה תפיסת ה"רומאיות" של האימפריה, שהייתה, ככל הנראה, חלק מהניסיון להצדיק את עוצמתו הנפרדת של הקיסר ביחס למוסד האפיפיורות, שהלך והתחזק בשנים אלה. מערכת החוקים שאימץ ברברוסה כללה מרכיבים רבים, ששורשיהם היו בחוק הרומי המסורתי. ביניהם ניתן למנות טביעת מטבעות, סלילת דרכים, גביית מסים, הטלת קנסות וכן מינוי פקידים.
טוענת נוספת לירושת רומא הייתה מדינת האפיפיור. מדינה זו, שהאפיפיור היה גם שליטה האזרחי, התקיימה בין שנת 756 לשנת 1870 והשתרעה על חלקים נרחבים במרכז איטליה. טענתה של מדינה זו לשררה ארצית נשענה בעיקר על המסמך המזויף הידוע כ-מתת קונסטנטינוס. לפי מסמך זה הקיסר הרומאי קונסטנטינוס העניק לאפיפיור סילבסטר הראשון והאפיפיורים שיבואו אחריו את השליטה על העיר רומא ועל כל הקיסרות הרומית המערבית, בעוד קונסטנטינוס המשיך לשלוט על הקיסרות הרומית המזרחית מבירת האימפריה החדשה קונסטנטינופול.
לאחר נפילתה של האימפריה הביזנטית בשנת 1453 הדוכס של מוסקבה איוון השלישי, תבע לעצמו את תפקיד הפטרון של הכנסייה האורתודוקסית המזרחית. לפיכך ראתה עצמה השושלת הצארית כממשיכת ביזנטיון. מסורת זו חוזקה על ידי נישואיו של איוון לאחייניתו של קונסטנטינוס האחד עשר, הקיסר הביזנטי האחרון. בהשפעתה של הנסיכה אימצה מוסקבה הן את מנהגי החצר של ביזנטיון והן את שאיפותיה האימפריאליות. מוסקבה הוכתרה על ידי שליטיה כ"רומא השלישית" לאחר רומא וביזנטיון. קשרי האיחוד וההורשה בין מוסקבה לביזנטיון הודגשו על ידי איחוד סמלי שתי הממלכות – גאורגי הקדוש של מוסקבה והנשר הדו-ראשי של ביזנטיון. למעשה, הנשר הדו-ראשי הוא סמלה של רוסיה גם כיום.
גם לאחר נפילתה של שושלת איוון, המשיכה יורשתה, שושלת רומנוב, לראות עת עצמה כממשיכה של השלטון הרומי. בני רומנוב אף פרסמו שושלת יוחסין מזויפת במאה ה-17 המייחסת את מוצאו של מייסד השושלת, אנדרי איוואנוויץ קבילה, ליוליוס קיסר.
יורש נוסף מטעם עצמו של רומא העתיקה היה בניטו מוסוליני ששלט על המדינה המודרנית של איטליה משנת 1922 ועד 1945. היה זה חלומו של מוסוליני להחזיר את תהילת האימפריה הרומית ולהפוך שוב את הים התיכון ל"Mare Nostrum" (הים שלנו). השלטון הפאשיסטי שהקים, התיימר להיות יורשה של האימפריה הרומית, ואבן פינה לשיטת ממשל מהפכנית שסופה למשול בעולם. בפועל היה מוסוליני כישלון מדיני ופוליטי, אשר סיים את דרכו בשותפות לפשעי מלחמה איומים, חלקם כנגד בני ארצו (וביניהם ניסיון להרס של היישוב היהודי בן 2000 שנה באיטליה).
בעוד רבות מהשושלות והמדינות שקמו לאחר נפילתה של האימפריה הרומית ראו את עצמם כיורשותיה הטבעיות, נראה שהיורשת האמיתית של רומא ותרבותה היא התרבות המערבית בכללותה, שרבים מיסודותיה מקורם בתרבות, אומנות, משפט והדת הרומיים.
[עריכה] השפה
- ערך מורחב – לטינית
לטינית (לִינְגְּוָה לאטִינָה) היא שפה מתוך קבוצת השפות האיטליות של משפחת השפות ההודו אירופאיות. בתחילה נודעה הלטינית כשפת האזור במרכז חצי האי האפניני, האזור שבו נמצאת העיר רומא, המכונה לטיום (כיום, מחוז לאציו באיטליה). מאוחר יותר הפכה לטינית לשפתה הרשמית של האימפריה הרומית. כתוצאה מכך, הופצה הלטינית באמצעות כיבושיה לכל רחבי האימפריה הרומאית. כיום הלטינית אינה שפה מדוברת, אם כי נעשים ניסיונות להחיות אותה.
מהלטינית המדוברת המכונה וולגארית ("עממית") אשר הפיצו המתיישבים והחיילים הרומאים בשטחי האימפריה, התפתחו כל השפות הרומאניות המודרניות. כיום לטינית הינה השפה הרשמית בקרית הוותיקן והשפה הרשמית של הכנסייה הקתולית בכלל. גם כשחדלה הלטינית להיות שפה מדוברת, עדיין השתמשו בה לכתיבת ספרות משפטית, מדעית ודתית, ולצרכי תקשורת בין מדינות שונות באירופה. השפעת הלטינית עדיין ניכרת בתחום הרפואה ובתחומי מדע אחרים. כמו כן, מלים לטיניות חדרו לאוצר המלים של שפות רבות, בעיקר מונחים מדעיים וטכנולוגיים. בחלק מארצות אירופה הלטינית עדיין נלמדת בבתי הספר, אם כי נוהג זה הולך ונעלם. באוניברסיטאות ברחבי העולם (גם בישראל) מקובל להקדיש ללימודי לטינית ויוונית עתיקה חוג מיוחד במסגרת מדעי הרוח, המכונה לימודים קלאסיים.
[עריכה] היסטוריוגרפיה
- ערך מורחב – היסטוריוגרפיה של רומא העתיקה
אנשי רוח, היסטוריונים ומדינאים רבים החל מן המאה ה-4 לפנה"ס ועד לימינו הפכו את העיסוק בכתיבה והתיעוד אודות ייסודה של רומא, עלייתה לכוח ושקיעתה לגולת הכותרת של יצירתם. כבר בתקופת המלוכה ובשנותיה הראשונות של הרפובליקה השתרשה ברומא מסורת של שמירת מסמכים ועדויות, הן על ידי מוסדות המדינה והן על ידי משפחות האצולה השונות. תיעוד העבר השתקף גם בחיי הדת של רומא הקדומה כיוון שאחד מחובותיו של הממסד הדתי הייתה לתעד את האירועים החשובים של כל שנה ושנה בצורת אנלים.
ההיסטוריה כספרות החלה להתפתח ברומא בסביבות המאה ה-3 לפנה"ס, עם התחזקות המגעים בין התרבות הרומית-לטינית ובין התרבות ההלניסטית-יוונית. המחקר והכתיבה ההיסטוריים נחשבו כעיסוק מכובד לבני האצולה הרומית ובני המעמדות העליונים וכתוצאה מכך כתביהם של מדינאים רומאיים מפורסמים נחשבים עד היום ליסודות התרבות המערבית.
יוצרי ההיסטוריוגרפיה הרומית הקדומה, כגון קווינטוס פאביוס פיקטור, כתבו ביוונית והסתמכו בעיקר על מסורות משפחתיות ולא על עדויות כתובות. כתיבתם של אלו ביטאה מ\השקפת עולם פטריוטית וניסיון לפאר את שושלתם וייחוסם המשפחתי.
במאה ה-2 לפנה"ס חלו שני מפנים בהיסטוריוגרפיה הרומית: המעבר לכתיבה בשפה הלטינית, מעבר שחלוצו היה קאטו הזקן ופרסום האנלים של רומא בפומבי על ידי פאביוס מוקיוס סקאיוולה בסביבות 120 לפנה"ס. כמו כן הושפעה כתיבת ההיסטוריה עמוקות מהמאבק הפוליטי שהתחולל ברפובליקה עת נוצלה ככלי פוליטי להשפעה על דעת הקהל.
במהלך המאה ה-1 לפנה"ס החלו להופיע צורת חדשות של כתיבה היסטורית: ספרי אוטוביוגרפיה בכלל ואוטוביוגרפיות פוליטיות בפרט, ספרי זיכרונות וביוגרפיות פוליטיות. על פי עדותו של קיקרו, רבים מהחיבורים שנכתבו בתקופה זו, התאפיינו בסילוף עובדות, לקוניות וסגנון דל. היסטוריונים כגון ואלריוס אנטיאס האריכו בכתיבתם וחיברו עשרות כרכי היסטוריה תוך שימוש ברטוריקה מופרזת ותיאורים דרמטיים של ארועים שלא התקיימו.
יוצאי דופן ברמתם ובאיכותם בתקופה זו היו חיבוריהם של סאלוסטיוס ויוליוס קיסר שהם הכתבים ההיסטוריים היחידים מתקופת הרפובליקה שנשתמרו עד ימינו ושלא הגיעו אלינו דרך כתביהם של סופרים מאוחרים יותר. למרות שחיבוריו של קיסר: "רשימות על מלחמת גאליה" ו"רשימות על מלחמת האזרחים" נכתבו מתוך מגמה פוליטית מובהקת הם נחשבים למקור היסטורי מהימן ובעלי סגנון רהוט, תמציתי וענייני. סאלוסטיוס שמכתביו שרדו המונוגרפיות "מלחמת קאטלינה", "מלחמת יוגורטה" וקטעים מיצירה רחבה "דברי הימים", תאר את התמוטטות משטר הרפובליקה, לה היה עד, מתוך השקפת עולם מוסרית וביקורת על השחתתם של מוסדותיה.
בתקופת הקיסרות פעלו ברומא, תחת השפעתה המתמשכת של התרבות ההלניסטית, היסטוריונים שנחשבים עד לימינו בין הגדולים שצמחו בעולם המערבי כגון: טיטוס ליוויוס, טקיטוס, סווטוניוס, אפיאנוס, דיו קסיוס ואחרים. בתקופת התדרדרותה המדינית של האימפריה הרומית הצטמצמו מאוד ההיקף והאיכות של הכתיבה ההיסטוריוגרפית, אם כי המאה ה-4 הולידה עוד היסטוריון רומאי גדול אחד, אמיאנוס מארקלינוס.
לא רק הרומים ניסו לתעד את ההיסטוריה של עירם, אלה גם אנשי רוח רבים ברחבי העולם ההלניסטי-יווני ומעבר לו. ההיסטוריון ההלני הראשון שקטעים מחיבוריו על רומא נשתמרו הוא טימיוס מסיציליה בן המאה ה-4 לפנה"ס. בין ההיסטוריונים שבאו אחריו ניתן למנות את פלוטארכוס, דיוניסיוס מהאליקארנסוס, פוליביוס ואחרים. משקיפים חיצוניים אלו, שרטטו תמונות עולם שונות משל הכותבים הרומאים.
עם התבססותה של הנצרות באירופה ולאורך ימי הביניים, הושפעה רבות ראיית ההיסטוריה הרומית מהדוגמה של דת זו ומהשקפתם של אבות הכנסייה הנוצריים. כתבים שחוברו על רומא, כגון כתביהם של אוזביוס מקיסריה ואורזיוס, נכתבו לעיתים רבות מתוך מגמה מוצהרת להלל ולשבח את מייסדי הנצרות, שימשו ככלי ניגוח נגד עבודת האלילים ותיארו את תפקידה העיקרי של רומא בהיסטוריה כמנחילת הנצרות לעולם. כתבים אלה התייחסו לתולדות רומא כחלק משרשרת היסטורית אוניברסאלית, שתחילתה בבריאת העולם כפי שמתוארת בתנ"ך.
תקופת רנסאנס הצמיחה עניין מחודש בתרבות רומא העתיקה. אמנם בתחום כתיבת ההיסטוריה לא נרשמו הישגים מרובים, אולם מפעלי התרגום מלטינית ויוונית לשפות הוולגריות יצרו בסיס עתידי לחקר הטקסטים העתיקים. העניין שגילו בני תקופה זו בעתיקות ובאומנות רומאית היו בסיס להתפתחותה של הארכיאולוגיה, שלימים תהווה אבן יסוד חשובה במחקר המודרני אודות רומא.
בעת החדשה הועמדו לרשותה של הכתיבה ההיסטוריוגרפית אודות רומא מקורות רבים חדשים. מקורות אלו נוצרו משימוש בכלי מחקר חדשים ביניהם הארכיאולוגיה, בלשנות היסטורית, מחקר השוואתי וכמותי, אפיגרפיה ונומיסמטיקה שאפשרו ניתוח מעמיק והשוואתי של המקורות העתיקים . בין החוקרים המודרניים הגדולים של רומא ניתן למנות את אדוארד גיבון, ניבור, תאודור מומזן ורונאלד סיאם.
הכתיבה ההיסטוריוגרפית התרחבה והתגוונה החל מתחילת המאה ה-20. קורותיה של רומא החלו להבחן לא רק דרך עיניהם של המצביאים, המדינאים והקיסרים אלא גם דרך נקודות מבטם של ההמון הרומאי, הנשים והעבדים. חוקרים מרקעים אקדמאים שונים כגון אסטרטגיה צבאית, מדע המדינה, סוציולוגיה, כלכלה ופסיכולוגיה, החלו לכתוב על רומא תוך הסתמכות על תחומי הידע שלהם.
תיאור דמותה ההיסטורית של רומא לבש צורה של מאבק אידאולוגי עם עלייתם שלה המשטרים הטוטליטאריים של המאה ה-20. היסטוריונים גרמנים שהאמינו בתורת הגזע ניסו לנתח את עלייתה ונפילתה של האימפריה על פי רעיונות של טוהר גזע. אידאולוגיים קומוניסטיים ניסו לתאר את רומא כשדה מאבק קדום בין מעמד הפועלים למעמדות העליונות כשהם מייחסים את שקיעתה להיותה "חברת עבדים".
העניין ברומא לא פסח גם על החוקרים היהודים, מיוספוס פלביוס בשלהי המאה הראשונה לספירה ועד צבי יעבץ בימינו, בייחוד לאור ההשפעה העצומה של רומא על העם היהודי וגורלו. מלאכת התרגום לעברית של ספרי היסוד של ההיסטוריה הקלאסית ,שחלוצה היה אלכסנדר שור וממשיכיה היו מכון ביאליק ומתרגמים כגון שרה דבורצקי, היוותה תרומה חשובה לכתיבת ההיסטוריוגרפיה הרומית במדינת ישראל.
תיאורה של רומא ותולדותיה ממשיך להוות מקור עניין ומתח מדעי ואידאולוגי עד ימינו, כאשר מאות רבות של מאמרים וספרים בעשרות שפות שונות, הדנים ברומא העתיקה יוצאים לאור בכל שנה ושנה.
[עריכה] תרבות
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] אמנות
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] חברה
- ערך מורחב – החברה הרומית
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
מבנה, אופיה והתפתחותה של החברה הרומית הוא אחד מהנושאים הסבוכים בחקר רומא העתיקה. עם השינויים העצומים שהתרחשו ברומא מיסודה ועד לחורבנה השתנה הרכב ואופי החברה הרומית מהתאחדות רופפות של שבטי רועים עד לאוכלוסייה מגוונת וענקית ושכללה עמים מכול רחבי הים התיכון
[עריכה] דת
- ערך מורחב – הדת הרומית
תמורות רחבות חלו בדת הרומית מיסודה ועד התמזגותה בתוך הדת הנוצרית. תמורות אלו הן בבואה לשינויים בתולדותיה של רומא העתיקה.
הדת הרומית החלה כדתם של רועי צאן פשוטים, התבססה על פולחן פשוט לישויות אלוהיות כלליות אשר בתמורה היטיבו עם החקלאי, יבוליו ובריאותו. מבנה דתי פשוט זה השתנה כאשר גילו הרומאים צרכים נוספים לענייני חיי היומיום: עזרה בשדה הקרב, שמירה על העיר וכדומה. האלוהויות של השבטים הקדומים מוזגו בדת המדינה הרשמית. דת המדינה הרחיבה את מסגרות הפעולה של אלי ימי הקדם. החל מהמאה ה-6 לפנה"ס ניכרת ההשפעה האטרוסקית בדת הרומית. נראה שהרומאים לא אמצו אלים אטרוסקים, אך ביטויים אסתטיים, מסורתיים, פולחניים וארכיטקטוניים רבים בדת הרומית מקורן בתרבות זו.
השתלטותה ההדרגתית של רומא על חצי האי האפניני והקמת הרפובליקה לוו בסיפוח של אלים איטלקים שונים לדתה, כגון יופיטר, יונו, מינרווה, קרס וונוס. מקדשים לכבוד יופיטר, יונו ומינרווה נבנו כבר בסביבות סוף המאה ה-6 לפנה"ס ופולחן האלים אלו היה מן החשובים שברומא הרפובליקנית. היכל לכבוד ונוס נבנה בשנת 217 לפנה"ס והפולחן שלה הפך לאחד מהחשובים שבדת הרומית, בייחוד בתקופה הקיסרית.
עם התרחבותה של הרפובליקה הרומית מחוץ לאיטליה היא נחשפה לתרבויות אחרות אשר השפיעו רבות גם על דתה. התרבות העיקרית שהשאירה את חותמה על הדת הרומית הייתה ההלניסטית. ההשפעה היוונית החלה לחלחל אל הדת הרומית תחילה בעקיפין דרך העממים האיטלקים ולאחר מכן במישרין. כבר בשנת 204 לפנה"ס נתגלו ברומא פולחן לאלה קיבלי מאסיה הקטנה, וכתות של מאמיני דיוניסוס, שהסנאט הרומאי נאלץ לאסרם בשל הפריצות שבהם.
בתקופת הרפובליקה המאוחרת עברה הדת הרומית שינוי מרחיק לכת. רבים מהאלים הרומים זוהו עם מקביליהם היוונים, אומצו שמות וטופסים הלניסטים והמיתולוגיה היוונית הועתקה כמעט בשלמותה לדת הרומית. אלים בודדים הצליחו לשמור על צביונם הרומי, לדוגמה יאנוס וקוירינוס ששמרו הן על שמותיהם והן על אופיים המקורי. אלים אחרים, כגון מרס וסטורנוס מוזגו עם מקביליהם היוונים, אך הצליחו לשמור על קווי אופי רומיים.
חדירתן של אסכולות פילוסופיות יווניות שונות, כגון אלו של אפיקורוס, אוהמרוס ואחרים, הובילו לזלזול וביטול של חשיבות הדת בקרב השכבה המשכילה של רומא. יחד עם זאת, התבססות האסכולה הסטואית ברומא העניקה לדתה בסיס פילוסופי איתן.
שלטונו של אוגוסטוס הביא להחזרת יוקרתה של הדת הרומית העתיקה. אוגוסטוס חידש פולחנים שנשכחו, בנה מקדשים חדשים ושיפץ ישנים. בתקופתו החל להתפשט פולחן הקיסר. בימי אוגוסטוס נהוג היה הפולחן באיטליה עצמה רק לגנוס של אוגוסטוס, אולם במזרח הוא נערץ כאל. במהלך הזמן התעצם פולחן זה וקיסרים מתים הועלו למדרגת אלים על ידי הסנאט. היכלים ומקדשים רבים נבנו ברחבי האימפריה לכבוד הקיסרים. פולחן הקיסרים נעשה ביטוי מובהק לנאמנות תושבי האימפריה לשליטיהם והם היו מחויבים להשתתף בפולחן זה. יוצאי דופן היו היהודים שהיו פטורים.
בין המאות הראשונה לשלישית לספירה התבססו ברחבי האימפריה ואף בעיר רומא עצמה דתות נוספות כגון פולחן איזיס, מיתרה, היהדות ואלים מזרחים שונים. השפעתה של התרבות המזרחית ניכרת גם בחדירתן של האסטרולוגיה והמאגיה לתרבות הרומית. האל המרכזי בדת הרומית מהמאה ה-3 ועד להתבססותה של הנצרות היה אל השמש סול (הליוס).
שלטונו של קונסטנטינוס הביא למהפכה דתית ברומא. הנצרות קיבלה מעמד של הדת השלטת באמפריה. אבן דרך חשובה נוספת הייתה בשנת 325, כאשר הקיסר נטל גם את התפקיד של ראש הדת הנוצרית וקבע את הדוקטרינה הרשמית של הכנסייה בוועדת ניקיאה. יחד עם זאת גם אחרי התבססותה של הנצרות נשארה העיר רומא מרכז חשוב לאלילות הרומית הישנה, לפחות עד ימיו של תאודוסיוס הראשון.
חשיבותו של תאודוסיוס נעוצה בעיקר בשינוי שחולל במעמדה של הנצרות באימפריה הרומית מדת שלטת לדת יחידה. במאה הרביעית לספירה, הייתה הכנסייה הנוצרית באימפריה הרומית שסועה בוויכוח על טיבו של השילוש הקדוש. בשנת 325 גינתה מועצת ניקאה, את תורתו של התאולוג אריוס כמינות (ר' המינות האריאנית). אריוס טען כי ישו הנוצרי נברא ולכן נחות מהאל האב וכי שניהם עשויים חומר דומה (הוֹמוֹיְאוסיון, ביוונית) אך אינם זהים. המועצה ניסחה את הכרזת ניקאה שקבעה כי ישו והאל האב זהים במהותם. המועצה לא יישבה את המחלוקת וכאשר עלה תאודוסיוס לשלטון היו עדיין סיעות שונות בכנסייה שביקשו לכפות את השקפתן על הנצרות בכללה, כשחלק מהסיעות דוגלות באריאניזם. תאודוסיוס תמך באידאולוגיה שהוצגה בוועדת ניקיאה ופעל להפיכתה לדוקטרינה בלעדית ברומא. הוא זימן מועצה של 150 בישופים קתוליים שהתכנסו בקונסנטינופול במאי 381 וזו, בהשפעתו, מינתה את הסנטור נקטריוס לבישוף קונסטנטינופול החדש. זמן לא רב אחרי כן גורשו בהדרגה כל הבישופים ה"כופרים" מהערים והעיירות במזרח וכל בנייני הכנסייה ונכסיה הועברו לידי הקתולים. פעולה זו יצרה האחדה דתית בכנסיית המדינה ויצרה דוגמה קבועה, אולם יחד עם זו עוררה עוינות עמוקה ומתמשכת לתאודוסיוס בקרב גורמים דתיים אופוזיציונרים.
בתחילת שלטונו נהג תאודוסיוס, כפי שנהגו כל הקיסרים מאז קונסטנטינוס, בסובלנות כלפי המקדשים והפולחנים האלילים, כל עוד אלו לא כללו הקרבת דם או ערערו על סמכותו ושלטונו של הקיסר. תשע שנים אחרי–כן, הסתמן שינוי ניכר במגמה זו כאשר תאודוסיוס הוציא שורה של צווים שנודעה בשם "הצווים התאודוסיאנים". בשנת 389 בוטלו ימי החג במועדי חגיגות אליליות שלא עברו ניצור. בשנת 391 נאסרה הקרבת דם ונאסר הביקור במקדשים או עבודת פסילים. על המקדשים האלילים שהוכרזו "נטושים" השתלטו מיידית הנוצרים ואנשי דת כמו הבישוף תאופילוס מאלכסנדריה שהגישו בקשות להרסם ולבנות על מקומם כנסיות נוצריות.
צו נוסף של תאודוסיוס הורה על הפסקת הסובסידיות שעדיין נותרו למקדשים האליליים מהתקופה היוונית-רומית. האש הקדושה במקדש הוסטלי בפורום ברומא כובתה והבתולות הוסטליות סולקו. והוטלו עונשים על ניבוי עתידות ומעשי כישוף שנעשו בהתאם למסורת הרומית. בצו אחרון שהוציא, בשנת 393, ביטל תאודוסיוס גם את המשחקים האולימפיים והביא לקיצו עידן בו נמנו השנים על פי האולימפיאדות. שלטונו של תאודסיוס הביא למעשה למותה הכמעט מוחלט של הדת הרומית העתיקה ולהפיכתה של הדת הנוצרית לדת הכמעט בלעדית של האימפריה הרומית.
השפעתה החשובה ביותר של הדת הרומית הייתה בכך שהיא היוותה את הצינור דרכו עברו הדת והמיתולוגיה היווניות לתרבות העולם המערבי. חשיבות נוספת של דת זו הייתה בהשפעתה הרבה על הנצרות ועל מבנה הכנסייה הקתולית, השפעות שניכרות עד ימינו.
[עריכה] ספורט
- ערך מורחב – ספורט ברומא העתיקה
הפעילות הגופנית הספורטיבית ברומא העתיקה הייתה נחלתם של מעטים: אנשי מקצוע מזה ושבויי מלחמה מזה. את הספורט הרומאי איפיינו התכונות הבאות: נוקשות וקשיחות, שעשועיות, תועלתיות ופוליטיזציה. צמד האטרקציות הרומיות - מירוץ המרכבות ושעשועי הדם (קרבות גלדיאטורים) - נועד לרכז את ההמונים ביציעי הצופים, למוסס את האגרסיות שלהם ולהגביר את תמיכתם בבית הקיסרות על ידי עידוד היצר הפטריוטי. פה-ושם מוצאים השפעות יווניות, אך אלה נועדו לבני האריסטוקרטיה. שני דברים חסרו בספורט הרומי, שכה ייחדו את זה היווני - העדר גימנסיונים (ספורט במערכת החינוך) ותחרויות על בסיס (כמעט) חובבני.
[עריכה] כלכלה
 |
הפסקה נמצאת בשלבי עריכה הנכם מתבקשים שלא לערוך פסקה זה בטרם תוסר הודעה זו כדי למנוע התנגשויות עריכה. שימו לב! אם פסקה זה לא נערכה במשך שבוע, רשאי כל ויקיפד להסיר את התבנית ולהמשיך לערוך אותה. |
רומא שלטה על שטח נרחב, עם משאבי טבע ואנוש כמעט אינסופיים. כשלעצמה, הכלכלה הרומית נשארה מרוכזת בחקלאות ובמסחר. סחר חופשי חקלאי שינה את תוואי השטח האיטלקי, ובמאה ה-1 לפנה"ס, נכסי הענבים והזיתים נהחליפו את החוות של האיכרים העצמאיים, שלא ידעו
הכלכלה של הרפובליקה המוקדמת הייתה מבוססת על חקלאות קטנה ותשלום מסים. למרות זאת, בעקבות מלחמות וכיבושים, נעשו עבדים זולים ונמצאו בשפע ברחבי האימפריה, ובזמן הרפובליקה המאוחרת הכלכלה הייתה בעיקרה מבוססת על אוכלוסיית בעבדים, שהייתה כ-20% מאוכלוסיית האימפריה באותה תקופה, ו-40% מכלל תושבי רומא ההעיר.
למרות שסחר חליפין היה בשימוש ברומא העתיקה, לעיתים קרובות באיסוף מיסים, לרומא היה מערכת מטבעוצת מאוד מפותחת, עם מטבעות פליז, ומטבעות ממתכות יקרות ערך בסירקולציה בתוך האימפריה ומחוצה לה-כמה מטבעות נתגלו על ידי חוקרים בהודו, למשל. לפני המאה ה-3 לפנה"ס, נחושת נסחרה על פי משקל, מידה ובגושים לא מסומנים, סביב איטליה כולה. מטבעות הנחושת היו בשווי של פאונד נחושת רומאי אחד, אבל שקלו פחות. כך, ההמרה לכסף רומאי הייתה במגמת עלייה עם ערכו המהותי כמתכת.
סוסים היו יקרים למדי, ובהמות מסע אחרות היו יותר מדי איטיות לסחיבת הסחורה בדרכים הרומאיות, שחיברו יותר עמדות צבאיות אחת לשנייה, מאשר לשווקים, ותוכננו בעיקר למרכבות ועגלות. כתוצאה מכך, היה מעט מאוד מסחר בין המחוזות הרומאיים, עד לעלייתה של המסחר הימי במאה ה-2 לפנה"ס. בהמשך תקופה זו, הובלת סחורה מגדר שבספרד לאלכסנדריה שבמצרים, מסע הסובב את כל הים התיכון, לקח פחות מחודש. הובלה דרך הים היה בסביבות ה-60 פעמים זול יותר מהחלופה היבשתית, כך שהתדירות של מסעות שכאלה היו גדולות בהרבה.
[עריכה] המטבע הרומי
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] החקלאות הרומית
|
הפסקה נמצאת בשלבי עריכה הנכם מתבקשים שלא לערוך פסקה זה בטרם תוסר הודעה זו כדי למנוע התנגשויות עריכה. שימו לב! אם פסקה זה לא נערכה במשך שבוע, רשאי כל ויקיפד להסיר את התבנית ולהמשיך לערוך אותה. |
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
החקלאות הייתה מקור המחייה והפרסה של מרבית אוכלוסיית רומא ואיטליה. תהליכים מרכזיים בהתפתחות המדיניות והחברתית של רומא מצביעים על היותה של החקלאות אחד מעמודי התווך של המדינה ולאחר מכך האימפריה הרומית.
רוב רובה של אוכלוסיית רומא עד למאה השלישית לפנה"ס הספירה הורכבה מאיכרים זעירים; הגידולים החקלאיים שימשו בדרך כלל רק את צרכי המזון והלבוש הבסיסים של מחזיקי האדמה; המשק עצמו היה מעורב וכלל גידול חיטה ושיבולת שועל, ירקות, פירות ומשק חי. גידול מקנה למטרות אכילת בשר היה נדיר.
המלחמות הפוניות ומלחמות רומא במאות ה-2 ו-1 לפנה"ס הובילה לירידתו של מעמד האיכרים הזעירים, רבים מהם התרוששו ונאלצו למכור את משקיהן לבעלי הון. לצד המשקים הזעירים שנותרו החלו להופיע משקים בינונים והלאטיפונדיות, אחוזת הענק. עף על פי שלרוב אחוזת אלו התבססו על עבדות, היהו קיימים עבודה שכירים עונתית. הגדיולאים נטו יותר לכיון המטע, וכם עיבוד גפן וזית. ענף החי צמח , לרוב על חשבון התבואה והירקות.
[עריכה] המסחר הרומי
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] צבא
- ערך מורחב – הצבא הרומי
הצבא הרומי הוא השם הכולל שניתן לחיילים הרומים, כוחות העזר שלהם, הצי שלהם והגב הלוגיסטי שלהם ששירתו את המלוכה הרומית, הרפובליקה הרומית ומאוחר יותר את האימפריה הרומית. הצבא הרומי היה הכלי העיקרי בו שלטו הרומים על מרבית ארצות הים התיכון, ובשיאה של האימפריה, אף על בריטניה ופרת.
הצבא הרומי התפתח לאורך הזמן החל ממבנים פשוטים בתקופת השלטון האטרוסקים ( המאות ה-6 וה-8 לפנה"ס) עד שיא פריחתה של מכונת הלחימה הרומית בתקופת הרפובליקה המאוחרת והקיסרות. אופיו של הצבא השתנה גם הוא, מצבא מיליציה המבוסס על בני השכבות העליונות של אזרחי רומא, המממנים את כלי הנשק שלהם, דרך צבא המבוסס ברובו על מתנדבים מקרב בני המעמד התחתון, ועד לצבא מקצועי של שכירי חרב, שנתמך באפן מסאיבי על ידי חיילים זרים ובני חסות למיניהם.
אחד הקווים המאפיינים של התפתחות של הצבא הרומי היה יכולת להסתגל למציאות חדשה, לאמץ תורת לחימה וכלי נשק זרים ולשכלל את אומנות המלחמה שלו. כבר מהמאה החמישית למדו הרומאים דרך האטרוסקים להשתמש בכלי הנשק ובשיטות הלחימה של ההופליטים והפלאנקס היוונים. מאוחר יותר אימצו הרומאים כלי נשק סאמניטיים ואיברים כגון החרב והפיליום, ובמכונות המצור של הצבאות ההלניסטיים. הצבא הרומי פיתח ושיכלל גם רעיונות מקוריים כגון מערכת הקרב המאניפולארית, הטקטיקה של הקהורטות, וחשיבותו של שימוש במחנה מסודר כמרכיב יסוד בשדה הקרב.
גורם חיוני נוסף בהצלחתה של המערכת הצבאית ברומא, לפחות עד לתקופת הקיסרות, היה ביצוע רעיון שירות החובה של האזרח בצבא בצורה המקיפה והיעילה ביותר עד אז. מערכת זו הוביל לעליונותה של רומא בתחום כוח האדם מול יריבותה. עליונות זו, יחד עם שימושה הנכון בכוחם של בעלות בריתה, פתיחותה לחידושים צבאיים מפנים ובחוץ, ושיטת לחימה ואימונים שהתבססה על משמעת חמורה, יסודיות ושיטתיות, הובילו ליצירתה של מכונת מלחמה אימתנית שהייתה בעלת האמצעים לנצח את רוב מלחמות רומא.
[עריכה] כוחות היבשה
- ערך מורחב – כוחות היבשה של הצבא הרומי
כוחות היבשה של הצבא הרומי היוו את מוקד הכוח של צבא זה ושל המדינה הרומית בכלל. כבר משלב מוקדם בהיסטוריה של רומא התבססה מכונת הלחימה הרומית על חיל רגלים כבד. החיילים הרומים נלחמו במסגרת הלגיון, ובמסגרת יחידות המשנה של הליגיון, הקנטוריה, הקוהרטה והמניפול. הלגיונרים הרומים היו חיילים רגליים מצוינים שאומנו באופן נוקשה והיו בעלי משמעת סדר וכוח סיבולת גבוה במיוחד.
חיל הפרשים הרומי היווה באופן מסורתי זרוע משנית ולא מפותחת בקרב הצבא הרומי. בשלבים מאוחרים של התפתחותו של הצבא הרומי גויס צבא זה מקרב בעלי הברית של רומא, כגון הפרשים הנומידים וההיספנים.
במקביל לכוחות של אזרחי רומא, שלחמו במסגרת הלגיונות, עמדו לרשות רומא גדודי צבא שגויסו מקרב בעלות הברית הלאטיניות והאיטלקיות. מספרם של אלה נקבע ככול הנראה לפי כוח האדם הפנוי של מדינות אלה וצרכיה המלחמתיים של הרפובליקה. כוחות אלו באו לעיתים קרובות בתור חיילים קלים, פרשים וקשתים, אם כי גויסו לגיונות גם מקרבם.
המאה הראשונה לספירה הוכנסו חיילים זרים קלי נשק כגון זורקי כידונים, קלעים וקשתים לתוך מערך הלחימה הרומי. הלגיון הרומי נשאר היסוד השליט בכוחות הקרקע, אבל מימיו של יוליוס קיסר הוא החל להלחם בכוחות משולבים של רגליים כבדים קלים ופרשים.
גודלו של הצבא היבשתי של רומא השתנה באופן דרסטי עם מהלך ההיסטוריה. בעוד בראשיתו כוח זה היה מבוסס על לגיון אחד, שכלל כ3300 איש וגויס רק במקרה הצורך ולמשך עונת המלחמה, בשיאה של האימפריה הרומית מנה הצבא הרומי כ-28 לגיונות קבע, שמנו כל אחד בסביבות 5000 עד 8000 חיילים רגלים. בנוסף לגיונות אלו לוו בכוחות עזר, שגודלם הכולל היה שווה לזה של הלגיונות.
[עריכה] הצי הרומי
- ערך מורחב – הצי הרומי
[עריכה] הטקטיקה והאסטרטגיה הרומית
- ערך מורחב – הטקטיקה והאסטרטגיה הרומית
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] קווי הביצורים הרומיים
- ערך מורחב – קווי הביצורים הרומיים
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] כלי נשק בצבא הרומי
- ערך מורחב – כלי נשק בצבא הרומי
הצבא הרומי השתמש במגוון רחב של כלי נשק. כלי הנשק האישיים היו עשויים פלדה ובתקופות השיא של האימפריה הרומית היו טובים בהרבה מכלי הנשק של יריבהם. רומאים אמצו כלי נשק שונים מעמים שכבשו ושיכללו אותם. אחת הדוגמאות המפורסמות היא החרב הרומית המפורסמת - גלדיוס שהגיעה מספרד. גם הקסדה הרומית לא עוצבה בלאטיום, אלא הגיעה מגאליה.
העליונות הטכנולוגית של כלי הנשק הרומיים, ביחד עם פתיחותו של הצבא הרומי לחידושים צבאיים מפנים ובחוץ, היו מהגורמים החשובים בהפיכתו לצבא יעיל ואימתני, בעל האמצעים לנצח במלחמות הרפובליקה והאימפריה הרומית.
[עריכה] ממשל ומשפט
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] ממשל
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] משפט
- ערך מורחב – המשפט הרומי
המשפט הרומי הוא המערכת המשפטית של רומא העתיקה. התפתחות המשפט הרומי נמשכה כאלף שנים, משנת 449 לפנה"ס בערך, עת נוצרו "שנים עשר הלוחות" עד לקודיפיקציה של המשפט הרומי שנערכה על ידי הקיסר יוסטיניאנוס הראשון בשנת 530 לספירת הנוצרים. המשפט הרומי כפי שהשתמר בקוד של יוסטיניאנוס הפך לבסיס המערכת המשפטית באימפריה הביזנטית ומשם הפך לבסיס לרבות ממערכות המשפט הקונטיננטלי במערב אירופה.
במובנו הרחב של המושג "המשפט הרומי" ניתן לומר שאין המדובר רק במערכת המשפטית הנהוגה ברומא הקדומה אלא במערכת המשפטית שיושמה ברוב מדינות אירופה עד לסוף המאה ה-18. במדינות רבות כגרמניה יישומו של המשפט הרומי נמשך עד לתקופה מאוחרת יותר. מסיבות אלו מערכות משפטיות מודרניות באירופה ומחוצה לה מושפעות במידה רבה על ידי המשפט הרומי, במיוחד בשדה המשפט האזרחי. אפילו המשפט הבריטי, אשר בו התפתחה מערכת נפרדת של דינים הקרויה המשפט המקובל הושפע במידת מה מן המשפט הרומי, על אף שהשפעה זו פחותה בהרבה מהשפעת המשפט הרומי על המערכות המשפטיות ביבשת אירופה.
[עריכה] יהודים ויהודה
גורלו של העם היהודי, כמרבית עמי ארצות הים התיכון בעת העתיקה, היה קשור קשר בלתי נפרד עם המדינה הרומית.
[עריכה] ממלכת יהודה ורומא
- ערך מורחב – התקופה הרומית בארץ ישראל
הקשרים הרשמיים הראשונים בין רומא לממלכת יהודה נעשו בימי יהודה המכבי כאשר זה חתם על ברית עם רומא, שנועדה לחזק את היהודים במלחמתם נגד הממלכה הסלאוקית. רומא מצידה חתמה על ברית זו כחלק מהמדינות שלה במזרח בתקופה זו ליצור קשרים רבים עם עמים וארצות שהיו תחת שלטון הממלכות ההלניסטיות. טיב היחסים בין רומא ליהודה השתנה בשנת 63 לפנה"ס עם כיבוש ירושלים על ידי פומפיוס. משנת 37 לפנה"ס ועד 4 לפנה"ס שררה ביהודה מלכות הורדוס מלכות בחסות הרומאים. מספר שנים לאחר מותו של הורדוס החלו הרומים לשלוט בארץ באופן ישיר על ידי נציבים, שלטון זה, ההבדלים המהותיים בין התרבות היהודית לתרבות הרומית, וזרמים משיחים שהיו בארץ הוביל בסופו של דבר לשלוש מרידות גדולות נגד השלטון הרומי:
- המרד הגדול בין השנים 66 ל 73, בו חרב בית המקדש השני. ולאחריו הפכה הארץ לפרובינקיה בה משל לגאט (מושל} אשר מקום מושבו היה בקיסריה.
- מרד התפוצות בשנת 115, בתקופת הקיסר טריאנוס אשר ארך שנתיים.
- מרד בר כוכבא בין השנים 133 ל 135.
לאחר דיכוי מרד בר כוכבא שינה הקיסר אדריאנוס את שם הפרובינקיה ל"סוריה פלסטינה", ואת שמה של ירושלים ל"איליה קפיטולינה", ובכך ניתן לראות את סופה של "יהודה" כיחידה מדינית.
[עריכה] היהודים בתפוצות האימפריה
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] שנאת ישראל ברומא העתיקה
- ערך מורחב – שנאת ישראל ברומא העתיקה
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] רומא בספרות חז"ל
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- האנציקלופדיה העברית, כרך ל', ראו ערך רומא, עמ' 707- 775, הוצאת ספריית הפועלים, 1988.
- תאודור מומזן, דברי ימי רומא, בשלושה כרכים, הוצאת מסדה, תשכ"א.
- טיטוס ליוויוס, תולדות רומא, תרגום על ידי שרה דבורצקי, מוסד ביאליק.
- מ. קארי, דברי ימי רומא, עד סוף תקופת קונסטאנטינוס, הוצאת ש. פרידמן, תל־אביב.
- דוד אשרי, "קניין לדורות: היסטוריונים יוונים וכתיבת היסטוריה ביוון ורומא", הוצאת מאגנס, ירושלים, תשס"ד.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- היסטוריית האימפריה הרומית אתר מקיף ומפורט, בשפה האנגלית.
- אסופת מאמרים על רומא באתר האונה השמאלית בשפה העברית.
