משה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משה רבנו (לפי המסורת: ב'שס"ח - ב'תפ"ח), על פי התורה והמסורת היהודית גדול הנביאים שקמו לישראל, בן לעמרם ויוכבד משבט לוי. ממייסדי הדת היהודית, מנהיג מדיני, נביא ומחוקק שהביא לעם ישראל את עשרת הדיברות. גם הדתות המונותאיסטיות הנוספות, הנצרות והאיסלאם, נותנות מקום של כבוד למשה.
תוכן עניינים |
[עריכה] שמו
ניסו לפרש את שמו עפ"י המצרית כ"זרע היאור" או מהמלה "מס" שפירושה "בנו של" "ילוד של", כמו בשמות הפרעונים רעמסס, תחותמס, יעחמס ועוד. על פי חז"ל שמו של משה נגזר מ"נמשה" - הוא נמשה מהיאור (בידי בת פרעה). במחקר המודרני מניחים ש"משה" היה כינויו של המנהיג ש"משה" את ישראל מעבדות מצרים. לא מדובר בעבדות ממשית, על פי המושגים המודרניים, אלא בעבדות לאל-מלך פרעה ומעבר לעבדות של אלוהי ישראל. יציאת מצרים לא התרחשה במציאות. היא היתה סימבול-מיתי להמרת הדת בימי משה. מבחינה היסטורית, לאחר פלישת גויי הים לאזור לא ישראל יצא ממצרים אלא מצרים יצאה מכנען (="ישראל") איננו יודעים את שמו הביולוגי של משה. בימי התנ"ך נהגו לכנות מנהיגים ב"שמות שלטוניים". כאלה היו יהושע (="המושיע"), דויד (="האהוב" בעברית קדומה), שאול (="השאול לה'", ראו: "תפילת חנה"), שמשון (שמגר???) וכנראה גם אברהם (=אברם, אב רם?) ושרה (="המלכה" באכדית), שאת שמותיהם הביולוגיים איננו יודעים. עוד כינויים למנהיגים - שלמה (השם השלטוני של ידידיה) וירובעל (=גדעון). השם משה הוסבר על ידי חז"ל כ"מי שנמשה" (למרות ששמו נגזר מ"מושה" ולא מ"נמשה"), זאת במגמה להפחית מדמותו בעין העם (משה גם אינו הגיבור ב"הגדה" של פסח). במיתוס הקדמון העממי משה נחשב בן-אל שהתחרה באלוהים (ראו ללהן: על משה בארכיאולוגיה ובחקר המקרא).
[עריכה] תולדות חייו
על פי הכתוב בתורה, משה רבנו היה הגואל והמשחרר של עם ישראל מידי פרעה, ובעצם המייסד שלו. על פי המסורת הוא גם מקבלם של ספרי התורה מהקדוש ברוך הוא וכותבם של ספרי התורה, והוא האיש שהוביל את עם ישראל ביציאת מצרים והנהיג 40 שנה במדבר את עם ישראל, לאחר שקיבל את התורה במעמד נבואי שבו היו נוכחים כל עם ישראל בהר סיני. מעמד זה נקרא במסורת, מעמד הר סיני. לידתו של משה מתוארת בתחילת ספר שמות, ושם הוא מתואר כמי שגדל כבן החורג של פרעה בארמון, כאשר בת פרעה (המכונה במדרשים בתיה) מגדלת אותו, לאחר שאמו נטשה אותו בתיבת גומא ביאור, בגלל המתת ילדי העברים בידי המשטר של פרעה. בהגיעו לבגרות הוא מגלה את עמו, ולאחר ניסיון הצלה של אחד מאחיו מידי הנוגשים, ומיתתו של האחרון, הוא הופך למבוקש בידי השלטונות ונאלץ לברוח מחוץ לגבולות מצרים.
במדין הוא מגן על בנותיו של יתרו, כהן מדין, וכשכר נותן לו יתרו את בתו, צפורה, לאישה. שמות שני בניו: גרשום ואליעזר. לפי המסורת הכתובה הוא רועה את צאן חותנו, וכך הוא מגיע לגילוי של הסנה הבוער ולמציאת יעודו בחיים, גאולת ישראל ומתן התורה. על פי מדרשים בתקופה ארוכה זו הוא גם מספיק להיות מלך כוש, ולהתנסות בהנהגת עם אחר.
לאחר ששב למצרים ונפגש עם אחיו אהרן, הוא תובע מפרעה לשחרר את עם ישראל, וכשפרעה מסרב ניחתות עליו עשר מכות. לאחר המכה העשירית, מכת בכורות, נעתר פרעה לשחרר את עם ישראל שיוצא אל המדבר. לאחר ארבעים יום וקריעת ים סוף - העם מקבל את התורה.
משה ממשיך להנהיג את העם בכל משך ארבעים שנות הנדודים במדבר, לפני הכניסה לארץ ישראל. במשך תקופה זו, הוא מתנסה פעמים רבות על ידי העם המרדן, ואף מחולל ניסים רבים. באחד מהפעמים, נענש משה שלא יוכל להכנס לארץ ישראל. בסופו של דבר, נפטר משה בגיל מאה ועשרים שנה.
שמו משה ניתן לו בידי בת פרעה ולא בידי הוריו. אף ששמו הינו מצרי ומשמעותו "בן", המקרא מוצא רמז בשמו על כך שהוא נמשה מהמים, "מֹשֶׁה, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות, ב, י). הוגי יהדות שונים רואים בכך, סגולה של התגברות על המים שרומזים לדעתם על כוח האומות וכוחות החומר של העולם, ולכן למשה יש סגולות רוחניות עילאיות, ולא פלא שאחר כך הוא זה שבוקע את ים סוף, ומוציא מים מהסלע.
על פי המסורת משה נולד ונפטר בז' באדר. על פי ספר דברים נפטר משה לפני כניסת העם לארץ ישראל, ורק צפה בה מהר נבו. מקום קבורתו לא נודע (דברים ל"ד, ו), ולכן נקבע יום מותו כיום זכרון לחללי צה"ל וקדושי השואה אשר מקום קבורתם לא נודע.
[עריכה] תכונותיו
הרמב"ם, בעקבות חז"ל, קובע "שאין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור עשיר וענו", וכאב טיפוס לכך הוא מביא את דמותו של משה.
מאפיין בולט שלו הוא הגבורה הנפשית. הוא מציל את העברי מיד הנוגש המצרי, ומציל את בנות יתרו מיד הרועים, ואחר כך הוא מתייצב לפני פרעה, המלך הגדול של מצרים ללא מורא.
מאפיין בולט נוסף היא תכונת הענווה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד- מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה." (במדבר, י"ב, ג). בתחילה הוא בכלל מסרב לקבל את השליחות מאת האל. גם כאשר הוא מנהיג בפועל, אפשר לראות שבכל פעם שיש תקרית פוליטית בעם, הוא פורש לאוהל ולא מנסה לכפות בכוח את דעתו.
בנוסף לתוכנות שתוארו, מאפיין נוסף אשר תואר משה הוא היותו כבד-פה: "כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות ד' י') "ואני ערל שפתיים" (שמות ו', יב'). היו שפירשו פסוקים אלו כקשיי דיבור והיו שפירשו זאת כקשיים בתחום הרטוריקה.
[עריכה] נבואת האספקלריה המאירה
בכינוי זה זכתה נבואתו המיוחדת של משה רבנו בתלמוד ובמדרש. נבואה שמביטה דרך זכוכית שקופה ומאירה ורואה את האור האלהי ללא כל עכירות שכלית או נפשית. הרמב"ם ועוד חכמי ישראל נוספים, מייחדים את נבואתו של משה רבנו משאר הנביאים בתכונות מסוימות.
- נבואת משה הייתה שכלית, ואילו שאר הנבואות היו בדימיון הנביא.
- נבואת משה נעשתה במצב של עירנות גמורה, לעומת כל הנביאים שהיו במצב של עילפון אקסטטי או שינה בחלום הלילה, "בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ" (שם, ו).
- נבואת משה נעשתה בעודו עומד על רגליו בשלוה ואילו שאר הנביאים היו מזדעזעים ורוטטים כפי שכתוב בדניאל, "וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית, וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ" (דניאל, י, ח).
- נבואת משה ראתה את הדברים כהוייתם ומהותם, "פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט" (שם, ח), בעוד ששאר הנבואות היו בסמלים ובמשלים כמו בחלום.
- לנבואת משה הייתה הגבלה שכלית בלבד, בעוד שלשאר הנביאים היו הגבלות שכליות ומידותיות.
- נבואת משה הייתה לפי רצונו ושאר הנבואות היו באופן אקראי לא לפי רצון הנביא, שניסה לעשות פעולות להגיע אל הנבואה, כפי המתואר במל"ב, ג: "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו יַד-ה'."
- בסיום הנבואה משה נשאר ב"מקדש הפנימי" שלו ובמעמד רוחני, לעומת שאר הנביאים שחזרו לעסקיהם וענייניהם הרגילים.
- נבואת משה כללה את החזון ואת דרכי המימוש המפורטים, ואילו שאר הנבואת עסקו בחזון כללי ובאידאות.
[עריכה] שאלת קיומו של משה
כמו בכל סיפורי התנ"ך עד לתקופת המלכים, אין כל הוכחה ארכיאולוגית או אחרת לקיומו של משה רבנו, שעליו כתוב במקרא שמקום קבורתו לא נודע בכוונה תחילה, אולם אין הדבר גורע כלל מחשיבותו כדמות מעצבת של ההיסטוריה והתרבות היהודית והמערבית בכלל. וראיה לכך היא שבישראל של 2004 כ-50,000 בוגרים (מעל גיל 18) נקראים בשם זה.
היטיב לתאר זאת אחד העם במאמרו הידוע "משה":
- "...והרי הדבר גָלוי, שגבּורי ההיסטוריא האמתּיים, כלומר אלו שנהיו לכוחות פועלים בחיי המין האנושי לדורות, אינם כלל בריות מוחשיות שהיו במציאות באיזה זמן. כי אין לך גבּור היסטורי, שלא נצטיירה צורתו הרוחנית בדמיון העם באופן שונה לגמרי ממה שהייתה במציאות, והציור הדמיוני הזה, שיצר לו העם לפי צרכיו ונטוֹת רוחו, הוא הוא הגבּור האמתּי, שהשפעתו מַתמדת והולכת, לפעמים אלפי שנה, – ולא האוֹריגינַל המוחשי, שהיה זמן קצר במציאות, והעם לא ראהו כלל כמו שהיה..."
יחד עם זאת, ישנן מספר ראיות המצביעות על האפשרות שמשה אכן היה קיים, ואף בשם זה. החזקה שבהן היא כאמור לעיל עובדת היות שמו שם מצרי אופייני. גם האגדות שנקשרו במשה מצביעות באופן פרדוקסלי על קיומו: אגדת "משה בתיבה" היא אגדה מקובלת בעולם העתיק להסבר מוצאם של מנהיגים שלא קיבלו את מעמדם בירושה (דוגמאות נוספות לכך: כורש, סרגון מלך אשור ועוד). כן לגבי האגדה (שאיננה מופיעה בתנ"ך) על המבחן שערכו לו יועצי פרעה (הבחירה בין גחלים לוהטות לזהב) - גם זו הייתה אגדה "קלאסית" להצדקת מנהיגות שלא באה בירושה בעולם העתיק, אם כי בדרך כלל המנהיג המיועד היה בוחר בזהב. (ראו גם להלן: משה בארכיאולוגיה).
[עריכה] משה באמנות
בדוגמאות העוסקות באמנויות היפות (פיסול וציור) בהשראת התנ"ך, אי אפשר שלא להביא את מיכלאנג'לו, שהפליא לפסל את משה, כשכל הרואה את יצירתו חש כאילו עומדת לפניו דמות חיה. מיכלאנג'לו פיסל את משה ולראשו קרניים, וזאת בעקבות הבנה מוטעית (בעקבות תרגום הוולגטה של הירונימוס) של הפסוק "כי קרן עור פניו" (שמות ל"ד כ"ט); פסוק זה הוא מקורו של הביטוי העברי 'פנים קורנות' (פנים המביעות שמחה).
בין יצירותיו של הצייר רמברנדט ציורו המפורסם "משה שובר את הלוחות", כשהצייר מיטיב לתאר את ארשת פניו הכועסת של משה, כפי שניכר הדבר גם בפסלו של מיכלאנג'לו.
[עריכה] במחקר המודרני ובארכיאולוגיה
אין שום עדויות ליציאת מצרים, להימצאות בני ישראל במצרים, לעבדות במצרים ולהתארגנות לכיבוש הארץ בקדש ברנע. בברנע לא נתגלה אפילו שבר חרס אחד מימי משה. גם ערד, העיר שהדפה את הפלישה הישראלית מדרום בראשות משה, עפ"י המקרא, היתה חרבה בימיו. הסכסוך עם "מלכי אדום", שלא התירו למשה לעבור בארצם, אינו היסטוריה. בימי משה לא היו לאדום מלכים. האדומים היו אז שבטי נוודים דלים בלבד, ללא מלכים וללא ממלכות, כמו "המתנחלים" הישראלים בגב ההר המרכזי בעה"י המערבי (ההבדל היחיד בין מתנחלי עבה"י המזרחי למערבי הוא, שבכנען לא נתגלו עצמות חזירים). משה הקים קואליציה ישראלית באזור הגלעד המצומצם בלבד, בעבר הירדן המזרחי. בירת האזור היתה פניאל, עיר שלפי הזכרון המקראי יסד יעקוב (ליד היבוק). תולדות ישראל במדבר, הקמת אוהל מועד וכליו, תשמישי הפולחן, כולל ארון הברית והלוחות - הם מיתוס. בתורה זוהה ספר פולחן מלא המתאר "מעגלי קדושה" שבמרכזם הארון והכרובים. זהו ספר אוטופי, לא היסטורי, המתאר "תור זהב" בימי המדבר. היום ברור שמשה רבנו לא היה מחולל המונותאיזם. הוא היה עובד אלילים פגני, ככול בני תקופתו. "הרפורמה הדתית" היחידה שלו היתה מיזוג שני אלים - האורקל המדברי-אדומי ה' עם "אל-עליון", ראש הפנתיאון הכנעני, והפיכתם ליישות אלית אחת (תופעה שגרתית במזרח הקדמון, למשל: אמון-רע המצרי). משה היה פתס - "מלך" כוהן, עפ"י הדגם השלטוני החל מימי שומר. הוא יסד שושלת כוהנים ונישל את כוהני-ראובן, שהיו הכוהנים הקדומים של ישראל, מימי יעקוב (בימי קדם הבכור שימש בכהונה). הד לריב על הכהונה בימי משה מוצאים בסיפורי דתן ואבירם. כוהני משה הם היחידים במקרא המכונים מפורשות "כוהני ה'" (-השם המפורש). בין צאצאיו נמנים הכוהנים יהונתן בן-מ(נ)שה (נ' תלויה) ועלי כוהן שילה. שמו של עלי נגזר מ(אל-)עליון הכנעני. תעודה ארכיאולוגית אוטנטית אחת בלבד מעגנת את "ימי משה" המשוערים - "מצבת ישראל" מימי מרנפתח (1207 לפנה"ס), בנו של רעמסס השני. מרנפתח מזכיר את השמדת ישראל כליל, ללא השארת שריד מהקואליציה (הציטוט המדויק: "ישראל הושם, אין לו זרע"). ואמנם גם התנ"ך זוכר "שבר לאומי" משמעותי לאחר מות משה בהר נבו, מול יריחו. ההיסטוריה הישראלית שלאחר ימי משה, במערב הירדן, החלה מחדש. רק בימי שאול קמה קואליציה חדשה, ללא קשר עם הקודמת, של משה, שנשאה את השם ישראל.יהושע בין-נון לא היה תלמידו ולא יורשו של משה. עפ"י המחקר יהושע היה ככול הנראה רוזן-שכם כנעני, מצרי למחצה (יהושע היה בן אפרים, שהיה שבט כנעני-מצרי; "נון" הוא אל המים העליונים המצרי). דברי הימים, שנכב בידי כוהנים מיהודה, בכלל לא מכירים את מפעלי יהושע "הישראלי". בדה"י יהושע נזכר רק כבנו של נון, בשורה זניחה אחת. בעלי דבה"י לא היו יכולים להתעלם מיהושע אילו היה כובש הארץ ההירואי ומנחילה לשבטים. יהושע היה בן דמותו המיתולוגי של יאשיהו (כמו דויד). משה לא היה נביא. אין בינו ובין הנביאים הקלסיים (למשל ישעיהו הראשון וירמיהו) שום דמיון. לפי מחקר המקרא המודרני, במיתוס הקדמון נחשב משה כאל כנעני (לעתים מתחרה באלוהים עצמו), או כבן-אל (כדוגמת שאר האבות, למשל יצחק, ואחר כך ישוע, שתולדות חייו כמעט הועתקו מהביוגרפיה המקורית על משה) - כל זאת בהסתמך על הספר "תעלומת משה רבנו" בסדרת "התנ"ך החילוני" מאת משה יהלום.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: משה |
- משה - מאת אחד העם בפרויקט בן יהודה
