משפט בינלאומי פומבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

משפט בינלאומי פומבי עוסק ביחסים שבין מדינות, או בין אנשים או ישויות משפטיות במדינות שונות.

תוכן עניינים 1 הבסיס ההיסטורי למשפט בינלאומי 2 ההיקף של המשפט הבינלאומי 3 מאבקים עקרוניים בתוך המשפט הבינלאומי 4 מקורות המשפט הבינלאומי 5 פירוש של המשפט הבינלאומי 6 אכיפה על ידי המדינות 7 אכיפה על ידי גופים בינלאומיים 8 לקריאה נוספת

[עריכה] הבסיס ההיסטורי למשפט בינלאומי

מאז שחר ההיסטוריה, שליטים של מדינות, ממלכות או ישויות פוליטיות אחרות חתמו על הסכמים זה עם זה, על מנת לסיים או למנוע סכסוכים אלימים. ההסכמים נותרו בתוקף עד שהם הוחלפו על ידי אירועים שונים – הפרה של ההסכם שגרמה לו להיות ריק מתוכן; סכסוכים חדשים שעשו אותו ללא רלוונטי, או הסכמים חדשים שגרמו ליחסים חדשים.

בנוסף, מדינות אימצו כמה הנחות, בפירוש או שלא בפירוש, שהכתיבו את היחסים שלהם אחד עם השני, מחוקי האבירות בשדה הקרב ועד לפרוטוקול הדיפלומטי.

לבסוף, ההנהגה של שלטון החוק והמוסדות הנלווים לו במדינות, סיפקו מסגרת משותפת לישוב עניינים משפטיים בין מדינות.

ועידת ג'נבה הראשונה ב1864 כינסה את המדינות האירופאיות על מנת לייסד חוקי מלחמה באירופה. ועידת פריז לשלום, ב1919, ייצגה את הנסיון הרחב הראשון ליצור הסכמים גלובליים ורב צדדיים, שגולמו בחבר הלאומים.

הנטייה לכיוון התחייבויות רב צדדיות התגבר מאז, ולפיכך יש היום משמעות רבה ללימוד "משפט בינלאומי" כאמצעי לישוב סכסוכים בין מדינות.

במשך השנים, התפתח קוד משפטי ליחסים בין מדינות. גם כשהמדינות היו במצבי מלחמה, שליחים בדרך כלל נחשבו כמוגנים מאלימות.

ידועים מקרים של דיפלומטיה והסכמים בינלאומיים כבר במזרח הקדום, ושרדו לנו אף הנוסחים של ההסכמים הללו, לדוגמה בין החיתים למצרים. גם בתנ"ך רואים עדויות למשפט בינלאומי, לדוגמה בויכוח הארוך בין יפתח, שופט ישראלי, למלך בני עמון לגבי המעמד המשפטי של שטח מסוים בעבר הירדן המזרחי (שופטים פרק יא). מהויכוח עולה בבירור כי היו מקובלים על שני הצדדים עקרונות מסוימים של צדק.

הנסיונות הפורמליים הראשונים למסד את המשפט הבינלאומי החלו באירופה בתקופת הרנסנס.

בימי הביניים זו הייתה האחריות של הכנסייה לגשר בסכסוכים בינלאומיים. בזמן מועצת קונסטנס (1414), פלוול וולודקוויק – הרקטור של אוניברסיטת ג'גילוניאן (קרקוב, פולין) – תאולוג, עורך דין ודיפלומט, הציג את התאוריה כי לכל האומות, גם הפגניות, יש זכות לממשל עצמאי ולחיים בשלום בארצם.

במאה ה-16 וה-17 באירופה, הכנסייה איבדה את השפעתה הישירה בעניינים בינלאומיים, כאשר מדינות קתוליות ופרוטסטנטיות הופיעו ונאבקו ביניהם על השלטון. בתחילת המאה ה-17, אפשר היה לומר באופן מכליל כמה דברים לגבי המצב הפוליטי:

• מדינות עצמאיות היו קיימות.
• כמעט כולם נשלטו בידי מלכים:
  • באנגליה ובפולין-ליטא היו מונרכיות חוקתיות
  • לא כל המלכויות היו בירושה: הקיסר הרומי הקדוש ושליט פולין-ליטא נבחרו.
  • שווייץ, הולנד, ורבות מהמדינות האיטלקיות היו רפובליקות.
• לאחר מלחמת שלושים השנה, שהסתיימה בשלום וסטפליה, הייתה יציבות יחסית באירופה ל־130 שנה, עד למהפכה הצרפתית ב־1789.
  • חוזה ווסטפליה לפעמים נחשב כלידתה של המדינה הלאומית המודרנית, כשהוא קובע את שליטתה המוחלטת של כל מדינה בתוך גבולותיה שלה.
• אדמות, רכוש, זכויות סחר, ומונופולים על אדמות חדשות היו בדרך כלל הסיבות למלחמה.

יש הטוענים כי המשפט הבינלאומי התפתח על מנת להתמודד עם המדינות החדשות שקמו, אחרים טוענים כי החלל שנוצר לאחר ירידת הכנסייה והאפיפיורות הם שהביאו לצורך בחוקים כלליים חדשים.

פרנסיסקו דה ויטוריה, פרופסור דומיניקני לתאולוגיה באוניברסיטת סלמנקה הרצה על זכויותיהם של הילידים. הוא עשה זאת בזמן שספרד הייתה בשיא תפארתה, לאחר הכיבוש האלים של פרו ב־1536. קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, התנגד לפרופסור, אך ב־1542 חוקים חדשים קבעו כי הילידים מוגנים על ידי הכתר הספרדי. ויטוריה בדרך כלל נחשב למייסד של המשפט הבינלאומי המודרני.

הנזיר הצרפתי אמריק קרוס (1590-1648) חשב כי נציגים של כל המדינות שייפגשו במקום אחד על מנת לדון בסכסוכיהן, יוכלו למנוע מלחמה ולהביא לשלום. הוא הציע את הרעיון ב"הסינאינים החדשים" (The New Cyneas), כשהוא מציע את ונציה כעיר שבה יפגשו הנציגים, והציע כי האפיפיור הוא שישב בראש האספה. כמובן שבזמן מלחמת שלושים השנה (1618-1648), רעיון כזה לא היה מקובל על המדינות הפרוטסטנטיות. הוא גם אמר כי יש לבטל את הצבאות ולייסד בית דין בינלאומי. אף שהרעיונות שלו לביטול הצבאות לא נלקחו ברצינות, לאמריק קרוסה מגיע מקום של כבוד בהיסטוריה בשל ההבנה המוקדמת שלו, כי ארגונים בינלאומיים הכרחיים על מנת לפתור סכסוכים בינלאומיים.

הוגו גרוטיוס (1583-1645) היה הומניסט ומשפטן הולנדי, שנחשב כמרכזי בהתפתחות המשפט הבינלאומי. הוא נעשה לעורך דין כשהיה בן חמש עשרה, ונשפט למאסר עולם לאחר שהתנגד למוריס מנסאו, בנו של ויליאם מאורנג' במשפט, אך הוא ברח לפריז. בצרפת, הוא פיתח את הרעיונות שלו על משפט בינלאומי עם ספרו "Mare Liberum" ("ים חופשי"), שבו הוא תקף את הנסיונות של אנגליה, ספרד ופורטוגל לשלוט בחלקים מהים. הוא התפרסם בעולם ב-1625 עם פרסום ספרו "משפט המלחמה והשלום" (De Jure Belli ac Pacis), והוא נעשה לטקסט הקובע למשפט בינלאומי. הוא פורסם רק שנתיים לאחר " The New Cyneas ".

רבים מהתכנים של גרוטיוס הגיעו מהתנ"ך ומההיסטוריה הקלאסית (ממש כמו תאוריית המלחמה של אוגוסטינוס). בחיבורו הוא לא התנגד למלחמה ככלי פוליטי, אלא רק הגביל את המלחמה למקרים מסוימים שבהם היא לגיטימית. הוא פיתח את תאוריית המלחמה הצודקת. "מלחמה צודקת" צריכה לעמוד בקריטריונים מסוימים:

1. היא על מנת למנוע פלישה.
2. היא כדי להעניש עלבון כלפי אלהים.
3. הסמכויות הנכונות צריכות להצהיר עליה.
4. צריכה להיות לה מטרה מוסרית.
5. היא צריכה להיות בעלת אפשרות לניצחון.
6. אין להשתמש באמצעים ברוטליים.
7. המטרה הסופית של המלחמה צריכה להיות בפרופורציה לאמצעים שהשתמשו בהם.

מדינאים בני הזמן האמינו כי לא ניתן להפסיק את המלחמה, ולכן הם התכוננו לה.

השר הראשי של הנרי הרביעי, דוכס סולי, הציע לייסד ברית של מדינות אירופאיות שתיפגש על מנת ליישב סכסוכים ולהלחם יחד בטורקים העות'מאנים, במקום בינם לבין עצמם. הוא קרא לרעיון זה "התוכנית הגדולה", אך הוא מעולם לא הצליח בו.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, מדינות העולם החליטו ליצור גוף בינלאומי. נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, הציע את "חבר הלאומים". אך בשל התנצחויות בקונגרס האמריקאי, ארצות הברית לא הצטרפה לחבר הלאומים, וזו הייתה אחת הסיבות לנפילתו.

כאשר מלחמת העולם השניה פרצה, חבר הלאומים היה בסוף דרכו. אך באותו זמן, ארגון האומות המאוחדות החל להיווצר. ב־1 בינואר 1942, נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט פירסם את "הצהרת האומות המאוחדות" בשמן של 26 מדינות שהצהירו כי הם ילחמו כנגד כוחות הציר. עוד לפני סוף המלחמה, נציגים של 50 מדינות נפגשו בסן פרנסיסקו על מנת לנסח את הצ'רטר של גוף בינלאומי שיחליף את חבר הלאומים, וב־24 באוקטובר 1945 הוקם האו"ם.

[עריכה] ההיקף של המשפט הבינלאומי

הערך והסמכות של המשפט הבינלאומי תלוי לחלוטין בהשתתפות מרצון של מדינות ביצירה, שמירה, ואכיפה שלו. למרות שיש מקרים יוצאי דופן, רוב המדינות מקבלות עליהן התחייבויות משפטיות למדינות אחרות מתוך אינטרס עצמי ולא מתוך ציות לחוקים גבוהים יותר משל המדינה עצמה. הייסוד של האומות המאוחדות נתן אפשרות לקהילה בינלאומית לאכוף את המשפט הבינלאומי על מדינות החברות באו"ם שמפרות את הצ'רטר שלו.

בדרך כלל, מדינות הם הצדדים במשפט בינלאומי. במאה השנים האחרונות גדל מאוד מספר הארגונים הבינלאומיים, וגם הם הוכרו לעיתים כצדדים רלוונטיים.

פירושים מהעת האחרונה של משפט זכויות האדם הבינלאומי, משפט הומניטרי בינלאומי ומשפט סחר בינלאומי כללו תאגידים וחברות, ואף יחידים.

[עריכה] מאבקים עקרוניים בתוך המשפט הבינלאומי

כעניין פילוסופי, פוליטי וחוקתי, מדינות שואבות את האוטונומיה שלהן מלגיטימציה פנימית ולא בשל הסכמה של הקהילה הבינלאומית. מדינות יכולות, לפיכך, להסכים להתחייב באופן וולנטרי למשפט בינלאומי, אך הם לא יקבלו תהליך משפטי מחוץ להסכמתם הם. לפיכך, האינטרסים שלהם הם שיקבעו כיצד הם מפרשים את המשפט הבינלאומי.

מלומדים ומנהיגים פוליטיים מסוימים טענו בזמן האחרון, כי המשפט הבינלאומי כבר התפתח למצב שבו הוא עצמאי מההסכמה של המדינות. יש נטייה גוברת לשפיטת המעשים הפנימיים של מדינות לאור הסטנדרטים של המשפט הבינלאומי. כמה מדינות, ובייחוד ארצות הברית, מתנגדות באופן נחרץ לפירוש הזה, וטוענות כי הערך הדומיננטי הוא ריבונות.

בנוסף, כמה מלומדים רואים היום את תהליכי השפיטה והחקיקה במשפט הבינלאומי כמקבילים לאלה של המשפט האזרחי הפנימי. שוב, המתנגדים טוענים כי רק הסכמה של המדינות יכולה לכפות עליהם את המשפט הבינלאומי.

[עריכה] מקורות המשפט הבינלאומי

ערך מורחב – מקורות המשפט הבינלאומי הפומבי

למשפט הבינלאומי הפומבי ארבעה מקורות:

1. הסכמים בינלאומיים,
2. מנהגים,
3. עקרונות המשפט הכלליים
4. החלטות של בית הדין הבילאומי
5. כתבי מלומדים

[עריכה] פירוש של המשפט הבינלאומי

כאשר יש סכסוכים לגבי הפירוש המדוייק והיישום של משפט בתוך מדינה, האחריות היא של בתי הדין להחליט מה פירושו של החוק. במשפט הבינלאומי ככלל, אין בתי דין בעלי סמכות מספקת לכך, והאחריות על פירוש החוק היא בדרך כלל של המדינות עצמם. לפיכך, באופן לא מפתיע, אין כמעט אף פעם הסכמה במקרים של סכסוך בפירוש החוק.

אמנת ויינה למשפט חוזי כותבת על נושא הפירוש כי: "הסכם צריך להתפרש ביושר, על פי המשמעות הרגילה של מושגי ההסכם בהקשרם, ולאור מטרתם".

אמירה זו היא בעצם פשרה בין שלוש תאוריות שונות של פירוש:

• הגישה הטקסטואלית – אומרת כי צריך להתבסס על המשמעות הרגילה של הטקסט, ולטקסט האמיתי יש משקל רב.
• גישה סובייקטיבית שאומרת שצריך להתחשב הרעיון שמאחורי ההסכם, בהקשר שלו, ובמה כותביו התכוונו כשכתבו אותו.
• גישה שלישית מתבססת על פירוש "לאור המטרה", כלומר הפירוש המתאים ביותר ליעד של ההסכם, שגם נקרא "פירוש אפקטיבי".

אלה הם החוקים הכלליים של הפירוש; חוקים פרטניים עשויים לחול בתחומים שונים של משפט בינלאומי.

[עריכה] אכיפה על ידי המדינות

מעבר לנטייה הטבעית של המדינות לאכוף נורמות מסוימות, הכח של המשפט הבינלאומי תמיד הגיע מהלחץ שהמדינות מפעילות אחת על השנייה להתנהג באופן עקיב ולכבד את מחויבותיהן. כמו בכל מערכת משפטית, מעלימים עין מהפרות רבות של המשפט הבינלאומי. לרוב, הצורה היחידה שבה אוכפים את החוק הוא בצינורות דיפלומטיים ועל ידי השם הרע שיוצא למדינה שעוברת על החוק. למרות שההפרות הן למעשה רבות, מדינות מנסות להימנע מלהיראות כעוברות על החוק הבינלאומי.

מדינות גם יכולות להפעיל סנקציות באופן חד צדדי אחת על השניה, כגון ניתוק קשרים דיפלומטיים או כלכליים, או בפעולות גומלין. במקרים מסוימים, בתי דין אזרחיים יכולים לפסוק כנגד מדינה זרה (וזהו כבר מעניינו של המשפט הבינלאומי הפרטי) בשל פגיעה, אף שכאן מדובר בעניינים מסובכים, שבו המשפט הבינלאומי מצטלב עם האזרחי.

למדינות יש את הזכות להשתמש בכוח להגנה עצמית כנגד מדינה שפעלה בכח כנגד הטריטוריה שלה או העצמאות הפוליטית שלה. מדינות גם יכולות להשתמש בכח להגנה עצמית קולקטיבית, כאשר הכח מופעל כנגד מדינה אחרת. המדינה שהותקפה צריכה לאשר את ההשתתפות של מדינות אחרות להגנתה העצמית. זכות זו מעוגנת בצ'רטר של האומות המאוחדות.

[עריכה] אכיפה על ידי גופים בינלאומיים

הפרות של הצ'רטר של האו"ם על ידי חברי האו"ם יכולות להדון בעצרת הכללית. העצרת הכללית אינה יכולה לקבל החלטות פעולה, אך תחת ההחלטה "מתאחדים לשלום" (Uniting for Peace, GA/RES/0377), היא הצהירה כי היא יכולה לאשר שימוש בכח אם הייתה הפרה של השלום או פעולות איבה, אם מועצת הביטחון לא פעלה בשל הצבעה שלילית של אחד מהחברים הקבועים (כלומר, וטו). היא יכולה לתבוע פעולות כלליות אחרות (כגון סנקציות פוליטיות) אם המצב "איום על השלום" קטן יותר. המשמעות המשפטית של ההחלטה הזו אינה ברורה, שכן המועצה הכללית אינה יכולה להחליט החלטות לפעולה.

ניתן להעלות הפרות לדיון גם במועצת הביטחון. מועצת הביטחון יכולה להחליט החלטות תחת פרק 6 של הצ'רטר של האו"ם, ולהמליץ על "פתרון לסכסוך". החלטות כאלה אינן קובעות מבחינת המשפט הבינלאומי, אם כי הם בדרך כלל מבטאות את דעת המועצה. במקרים יוצאי דופן, מועצת הביטחון יכולה להעביר החלטה תחת פרק 7 של הצ'רטר, המתייחס ל"איומים על השלום, הפרות של השלום ופעולות איבה", והחלטות אלה קובעות תחת המשפט הבינלאומי, וניתן ליישם אותם בסנקציות כלכליות, פעולות צבאיות, או שימוש אחר בכוח תחת החסות של האו"ם. נטען כי גם החלטות שלא הועברו תחת פרק 7 יכולות להיות קובעות, והבסיס המשפטי לזה הוא הכוחות הרחבים יותר של המועצה תחת סעיף 24(2), שקובע כי "בביצוע חובות אלה (אחריות על השלום והבטחון הבינלאומי) המועצה תפעל בתיאום עם המטרות והעקרונות של האומות המאוחדות". האופי הקובע של החלטות כאלה נתמך בידי בית הדין הבינלאומי לצדק בדעה המייעצת שלו על נמיביה.

מדינות יכולות גם, בהסכמה הדדית, להביא סכסוכים לגישור ופשרה לבית הדין הבינלאומי לצדק, שממוקם בהאג, בהולנד. הפסקים שניתנים על ידי בית הדין במקרים כאלה הם קובעים, אף כי אין לו כלים לאכוף את החלטותיו.

בית הדין יכול לתת דעה מייעצת על כל שאלה משפטית לבקשת כל גוף שקיבל את הסמכות לבקשה כזו מהצ'רטר של האו"ם. בכמה ממקרי הייעוץ שהגיעו אל בית הדין, היו מחלוקות לגבי מידת הסמכות והיכולת של בית הדין.

מקרים שמגיעים לבית הדין הם פעמים רבות מסובכים מאוד (היו רק 150 מקרים כאלה מאז נוסד בית הדין ב1945), והם יכולים להמשך שנים ארוכות ולמלא אלפי דפים של ראיות וערעורים, ולהעסיק את עורכי הדין הטובים ביותר למשפט ציבורי בינלאומי בעולם.

בשנת 2005, היו 12 מקרים בדיון לפני בית הדין. החלטות במקרים של גישור עשויות להיות קובעות או לא, על פי הסכם הגישור, ואילו החלטות במקרים של סכסוך ללא גישור שנטענים בפני בית הדין, הן תמיד קובעות כלפי המדינות המעורבות.

למרות שמדינות (ובזמן האחרון, גם ארגונים בינלאומיים) הם בדרך כלל היחידות שפועלות כצדדים במשפט בינלאומי, לאמנות מסוימות, כגון האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות, יש פרוטוקול אופציונלי המאפשר ליחידים שזכויותיהם הופרו בידי מדינות חברות, לעתור לועידת זכויות האדם הבינלאומית.

[עריכה] לקריאה נוספת

• "זכויות יוצרים בינלאומיות - חשיפה תרתי משמע". מאמר באתר יריב קדם ושות' - משרד עורכי דין.