זכויות בעלי חיים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
זכויות בעלי־חיים, או שחרור בעלי־חיים, היא התפיסה הרעיונית המבקשת להכיר בבעלי־חיים נוספים מלבד האדם כזכאים להתחשבות בצרכים הבסיסיים שלהם.
לפי תפיסה זו, אין די בגילוי של יותר התחשבות כלפי בעלי־החיים, אלא יש צורך בשינוי רדיקלי של תפיסת מעמדם, וראייתם כפרטים בעלי זכויות העומדות בפני עצמן, ולא כרכוש הנמצא בבעלות האדם.
תוכן עניינים |
[עריכה] סקירה
הרעיון היסודי של תפיסת זכויות בעלי־חיים הוא שהשתייכותו של יצור חי למין ביולוגי שונה, אינה יכולה להצדיק יחס אכזרי כלפיו, אפילו אם הוא אינו מתבצע כהתעללות לשמה, אלא בהצדקה של שירות אינטרס אנושי כלשהו.
בשל כך, התנועה לזכויות בעלי־חיים מתנגדת לכל פגיעה בבעלי-חיים, גם אם היא מתבצעת לשם אינטרס אנושי כלשהו, כגון מזון מהחי, או לבוש פריטים מעורם או מפרוותם של חיות. התנועה לזכויות בעלי-חיים מתמקדת בעיקר בפגיעה ממוסדת בבעלי-חיים, ויוצאת נגד מוסדות הפוגעים ברווחתם, כגון תעשיית הפרוות, תעשיית המזון מהחי(בשר, ביצים וחלב), הניסויים בבעלי חיים והשימוש בבעלי חיים למטרות בידור.
התנועה לזכויות בעלי־חיים נבדלת מהתנועה לרווחת בעלי־חיים, בכך שהיא לא דורשת רק רפורמות לשיפור מצבם של בעלי־החיים ולהפחתת הסבל הנגרם להם במסגרת השימוש בהם, אלא מערערת על עצם הניצול שלהם.
[עריכה] אילו זכויות, לאילו בעלי־חיים
התנועה לזכויות בעלי־החיים לא קוראת ליחס זהה בין בני אדם לבין בעלי־חיים אחרים, אלא להפעלת מידה שווה של התחשבות כלפיהם, בהתאם לצרכיהם.
לבעלי־חיים שונים יש צרכים שונים, לכן יישום בפועל של רעיון הזכויות שונה מבעל־חיים אחד לבעל־חיים אחר, גם כשמדובר באדם. למשל, תינוקות אינם מקבלים זכות הצבעה, זכות אשר עבור המבוגרים בחברה נראית מובנת מאליה, מכיוון שאינם מפותחים וחכמים דיים. בדומה לכך, התנועה לזכויות בעלי-החיים אינה מבקשת, למשל, לתת לבעלי-חיים זכות הצבעה, אלא להתחשב בבעלי-חיים באופן שווה, בהתאם לצרכיהם השונים.
מכיוון שעניינה העיקרי של התנועה לזכויות בעלי־חיים הוא במניעת סבל, הקריטריון הראשי שייבחן כתנאי להכרה בזכויות, הוא יכולתו של ייצור לחוש סבל.
כשמדובר ביצורים בעלי חוליות, בעלי מערכת עצבים מרכזית מפותחת, אין ספק רב בקשר ליכולתם לחוש כאב. עם זאת, לגבי יצורים חסרי חוליות, אשר אין להם מערכת עצבים מרכזית - כגון חרקים או רכיכות, קיים ספק רב אם אכן יש להם יכולת חישת כאב, והדיעה הרווחת כיום במחקר הביולוגי היא שרובם חסרי היכולת לחוש כאב.
מנגד, גם יצורים חסרי חוליות מסוימים, כגון תמנונים או סרטנים, גילו סימנים שמעידים על יכולת חישת כאב ואף על אינטליגנציה מפותחת, וקשה למתוח קו ברור המבדיל בין יצורים בעלי יכולת חישת כאב ליצורים חסרי יכולת חישת כאב.
[עריכה] זכויות בעלי חיים בפילוסופיה
הקריאה לגלות יחס מתחשב כלפי בעלי־חיים, במידה זו או אחרת, קיימת בתרבות האנושית עוד מזמנים קדומים, ומעוגנת במסורות דתיות. כבר בתנ"ך מצויים מספר ציווים הנוגעים למניעת פגיעה בבעלי־חיים. היחס לבעלי־חיים תופס מקום חשוב בעיקר בדתות המזרח, כגון ההינדואיזם או הבודהיזם. בין ההוגים של יוון העתיקה ניתן למנות את פיתגורס, אמפדוקלס ופלוטארכוס בין התומכים בהתחשבות בבעלי-חיים, ואף היו צמחונים. עם זאת, הגישה המקובלת במסורות העתיקות לא תפסה את בעלי־החיים כיצורים בעלי זכויות אוטונומיות, אלא רק מעודדות התיחסות יותר עדינה כלפיהם. המושג זכויות בעלי־חיים לא נכנס לשימוש אלא בעידן המודרני.
ההתיחסות הרצינית הראשונה למעמדם של בעלי־חיים בפילוסופיה המערבית, נעשתה על-ידי ג'רמי בנת'ם, ממייסדי תורת התועלתנות, אשר כתב בספרו "הקמדה לעקרונות המוסר והחקיקה" (1781):
- "אולי יבוא יום כאשר הברואים האחרים יזכו לאותן זכויות אשר מלכתחילה לא ניתן היה למנען מהם אלא בכוח-הזרוע. הצרפתים כבר גילו כי צבעו השחור של העור אינו נימוק המתיר להשליך יצורי-אנוש לגחמותיהם של מענים למיניהם. אולי יבוא יום שבו יובן כי מספר הרגליים, שעירות-העור או קיום עצם-הזנב, באותה המידה אינם מהווים נימוק לזנוח יצורים בעלי-תחושות לגורל דומה. מהן, אם כן, התכונות האחרות, המסמנות את הקו הבלתי-עביר שבין הישויות שיש להתחשב בהן לבין כל השאר? האם זוהי היכולת לחשיבה רציונלית, או שמא יכולת-הדיבור? אבל הלא סוס שהגיע לפרקו או כלב בוגר הם בלי ספק יותר רציונליים בהתנהגותם ובעלי כושר-תקשור לעומת יונק אנושי בן-יומו או בן שבוע או אפילו חודש. אך גם לו היה המצב אחר - מה אפשר היה ללמוד מכך? השאלה כלל אינה "האם הם מסוגלים לשקול בדעתם?" או "האם הם מסוגלים לדבר?" אלא "האם הם מסוגלים לסבול?"
למרות הביקורת החריפה שהוא מביע, ההתיחסות שלו לנושא נותרה שולית למדי, ולא הרחיב אותה מעבר למה שכתב בפסקה זו (ולמעשה, אף הדברים הללו לא נכתבו אלא כהערת שוליים).
פילסופים נוספים, כגון שופנהאואר, רוסו, או אמרסון הביעו ביקורתיות על היחס הבעלתני והאכזרי של בני האדם כלפי בעלי־חיים, אבל באופן מועט ומאופק מאוד, והנושא נותר זנוח ולא נפתח לדיון משמעותי.
החיבור הראשון שמנסה להתיחס באופן מקצועי ונרחב לשאלת מעמדם של בעלי־חיים, היה ספרו של הנרי סולט, "זכויות בעלי־חיים בשיקול ביחס לקדמה חברתית" (1892) שהיה גם הראשון להשתמש במושג "זכויות בעלי־חיים". סולט טען, שלא ניתן באופן עקבי להעניק זכויות לבני-אדם בעוד שמונעים אותן מחיות, וקרא לרפורמות נרחבות ביחס לבעלי החיים. ספרו לא זכה לפופולריות רבה, ולא הייתה לו שום השפעה משמעותית בדורו.
רק בשנות השבעים של המאה העשרים נפתחה הסוגיה של מעמד בעלי־החיים לדיון פילוסופי רציני. ב1971, יצא לאור הספר "בעלי־חיים, בני־אדם ומוסר", אסופת מאמרים בעריכת סטלני גולודוביץ', שעסקה ברצינות בסוגיות של יחס לבעלי חיים.
ב1975, יצא לאור ספרו של פיטר סינגר, "שחרור בעלי־החיים", שהווה את נקודת תפנית משמעותית בתחום ההגנה על בעלי־חיים, ונחשב גם כיום לאחד הספרים החשובים ביותר בתחום, אם לא החשוב ביותר.
סינגר, בהסתמך על המסורת התועלתנית של בנתהם, טען שלא ניתן להצדיק פגיעה בזולת למען קידום האינטרס שלנו, כאשר הפגיעה היא קשה יותר מאשר האינטרס שאותו אנו באים לקדם. עם זאת, ביחסנו אל בעלי־החיים החברה מצדיקה פגיעה קשה וחמורה ביותר אפילו בשם האינטרסים האנושיים הזניחים ביותר.
הסיבה שהחברה מצדיקה פגיעה בבעלי־חיים גם כשהיא חמורה יותר מהתועלת שהיא מביאה לבני־אדם, על פי סינגר, נעוצה בסוגנות (speciesism), מונח שנטבע על-ידי פעיל זכויות בעלי־החיים ריצ'רד ריידר ופירושו אפליה שרירותית על רקע מין ביולוגי.
בנוסף לטיעונים התיאורטיים לגבי מעמד בעלי החיים, סינגר גם סוקר בספרו את הפגיעה בבעלי־חיים המקובלת בתעשיית המזון ובניסויים בבעלי־חיים, ומקדיש פרק אחד לדיון מעשי לגבי קיום אורח־חיים צמחוני.
ספרו של טום ריגן, "הטיעון לזכויות בעלי־חיים", שיצא לאור ב1983, מציע תפיסה פילוסופית נרחבת ומפורטת יותר. בניגוד לתפיסתו התועלתנית של סינגר, שאינו מדבר באופן מפורש על זכויות, ריגן מציע תפיסה קאנטינית, שמכירה בבעלי־חיים כבעלי ערך פנימי המקנה להם זכויות יסוד, שאינן ניתנות להפרה אלא רק כאשר הם מתנגשות עם זכויות יסוד של פרט אחר.
בעוד סינגר מדבר בעיקר על שיפור היחס לבעלי־חיים ומסכים שלפחות בכמה מצבים היפותטיים, יהיה לגיטימי להשתמש בבעלי־חיים למטרות מסוימות, ריגן דוגל ברעיון שבדומה לבני־אדם, אין לנו להתייחס לבעלי החיים כאמצעי למען תכלית מסוימת, אלא כתכלית כשלעצמם.
למרות ההבדלים התיאורטיים בגישותיהם של סינגר וריגן, יש ביניהם הסכמה על ההשלכות המעשיות של הפילוסופיה שלהם- מעבר לתזונה צמחונית והפסקת הניסויים בבעלי־חיים.
[עריכה] זכויות בעלי־חיים במשפט
החוק במדינות רבות מעניק הגנה מוגבלת לבעלי־חיים מפני צורות מסוימות של התעללות, אבל על־פי רוב מבלי להשתמש במושג "זכויות". ישנם חוקים פליליים כנגד התאכזרות לבעלי־חיים, חוקים שמסדירים החזקה של בעלי־חיים בערים ובחוות, חוקים הנוגעים להעברת בעלי־חיים בין מדינות, כמו גם חוקים הנוגעים לבידוד ובדיקה של בעלי־חיים. חוקים אלו נועדו להגן על בעלי־החיים מפגיעה פיזית לא הכרחית ולהסדיר את השימוש בבעלי־חיים כמזון.
ב-1992, שווייץ העבירה חקיקה שמכירה בבעלי־חיים כיצורים חיים, ולא כחפצים; וב-2002, ההגנה על בעלי־החיים קבלה הכרה בחוקה הגרמנית כאשר הפרלמנט העליון במדינה הצביע בעד הוספת המילים "ובעלי־חיים" לפסקה בחוקה שמחייבת את המדינה להגן על "היסודות הטבעיים של החיים...בשם האינטרסים של הדורות העתידיים."
[עריכה] המשפט הישראלי
שלושה חוקים עיקריים עוסקים בישראל בהגנת בעלי־חיים:
- חוק הגנת חיית הבר, תשט"ו-1955,
- חוק צער בעלי־חיים (הגנה על בעלי־חיים), תשנ"ד-1994,
- חוק צער בעלי־חיים (ניסויים בבעלי־חיים), תשנ"ד-1994.
חוק הגנת חיית הבר עוסק בהסדרת הציד ובכל הנוגע להחזקת חיות בר ולסחר בהן. כל חיה המוגדרת כחיית בר, כלומר, כל בעל־חוליות (למעט דגים) שאין טבעו לחיות במחיצת האדם, מוגנת מציד אלא אם הוכרזה במפורש כמזיק או כחיית בר מטופחת או כמותרת בציד.
חוק צער בעלי־חיים (ניסויים בבעלי־חיים) מסדיר את נושא הניסויים בבעלי־חיים בישראל. החוק יסד "מועצה לניסויים בבעלי־חיים", שהיא הגוף המרכזי הממונה על ניסויים בבעלי־חיים בישראל. תפקידיה העיקריים של המועצה הם לקבוע כללים בנוגע לעריכת ניסויים בבעלי־חיים ורישוי מוסדות שיערכו ניסויים בבעלי־חיים. פעילי זכויות בעלי־החיים טוענים כנגד המועצה שרוב מוחלט של חברי המועצה הם נציגים של גופים העורכים ניסויים בבעלי־חיים, או המייצגים קבוצות אינטרסים המעוניינות בניסויים כאלו במגבלות מזעריות. כמו כן נטען שרבים מהנציגים עורכים ניסויים בבעלי־חיים בפועל או אף אחראים על נושא הניסויים בבעלי־חיים במוסדות שבהם הם עובדים.
חוק צער בעלי־חיים (הגנה על בעלי־חיים), תשנ"ד־1994, הוא החוק המרכזי להגנת בעלי־חיים בישראל. הסעיף המרכזי של החוק הוא סעיף 2(א) הקובע איסור מסגרת: "לא יענה אדם בעל־חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי". בנוסף, החוק אוסר באופן קונקרטי על שיסוי בעלי־חיים זה בזה, על ארגון תחרויות קרבות בין בעלי־חיים, על העבדת בעלי־חיים שאינם מסוגלים לכך עקב מצבם הגופני ועל העבדת בעל־חיים עד כדי אפיסת־כוחות.
ב-1999, לאחר מאבק ממושך של תלמידים בבתי הספר בישראל בשיתוף עם עמותת אנונימוס, נערכה במשרד החינוך ישיבה מכרעת בנוגע לניסויים בבעלי חיים בבתי ספר למטרות חינוך והוראה. בסוף הישיבה הכריז שר החינוך דאז, יוסי שריד: "אין צורך לפשפש בקרביים של יצור חי. יותר חשוב ללמד את תלמידי ישראל חמלה לבעלי־חיים, שתביא גם ליותר חמלה כלפי בני־אדם". מאז הופסקו הניסויים על בעלי־חיים בבתי הספר בישראל [1].
כמו כן, ישנו איסור על קיום מופעים הכרוכים בגרימת סבל לבעלי־חיים - במהלך המופע, בהכנות למופע או בהובלת בעלי־החיים למקום המופע [2], והחל מחודש אפריל 2006, לאחר מאבק משפטי ממושך של עמותת אנונימוס, אמור להסתיים פיטום האווזים בישראל.
[עריכה] זכויות בעלי־חיים בפועל
פעילות התנועה לזכויות בעלי־חיים מתרכזת במאבק נגד תעשיות שונות הפוגעות בבעלי־חיים, וזאת בעיקר על-ידי הקריאה לחרם צרכני על מוצרי התעשיות הללו. חרם צרכני על מוצרי קוסמטיקה של חברות המבצעות ניסויים בבעלי־חיים, המנוהל מאז 1980, הביא בהצלחה להתחייבות של חברות רבות לחדול מניסויים אלו, אם כי חברות רבות עדיין ממשיכות בביצוע ניסויים. בדומה תעשיית הפרווה ספגה ירידה קשה ברווחיה בעקבות המחאה של ארגונים שונים ברחבי העולם כנגדה.
בהתאם לכך, מעודדים פעילים לזכויות בעלי־חיים גם מעבר לאורח־חיים צמחוני וטבעוני, על-ידי הסברה לציבור וחשיפת מידע על הפגיעה בבעלי־חיים במשקים מתועשים בהם מגודלים בעלי־החיים. לעתים מנסים פעילי זכויות בעלי־החיים לחזק את טענתם על-ידי כך שהם פועלים לקידום צמחונות לא רק מההיבט המוסרי, אלא גם גם בטיעונים בריאותיים, אקולוגיים וכלכליים.
מאבקים רבים לזכויות בעלי־חיים מתמקדים בהיבט אחד מבודד, קשה מהרגיל, של פגיעה בבעלי־חיים, במטרה הביא לרפורמה בתחום- כך למשל, במאבק נגד פיטום אווזים, במאבק נגד תעשיית עגלי החלב, או בהובלת בעלי־חיים בחקלאות לטווחים ארוכים.
מאבקים עשויים גם להתמקד בחברה בודדת- כמו המאבק כנגד רשת מקדונלדס או המאבק נגד חברת פרוקטר אנד גמבלס (החברה הפרטית הגדולה ביותר המבצעת ניסויים בבעלי־חיים).
ארגונים לזכויות בעלי־חיים עושים מאמצים רבים להגדלת המודעות למאבק שלהם ולהכנסת הנושא לתקשורת. ארגון PETA העולמי, העמותה הגדולה ביותר בעולם לזכויות בעלי־חיים, ידוע בפרובקציות הרבות שהוא יוצר על-מנת למשוך את תשומת הלב של התקשורת. פרובוקציות אלו זכו לביקורת רבה הן מתוך התנועה לזכויות בעלי־חיים והן מחוצה לה.
פעילים מסוימים למען בעלי־חיים משתתפים בפעולות ישירות לא-אלימות. פעולות אלה כוללות בדרך כלל שחרור של בעלי חיים ממתקנים כגון משקים מתועשים או חברות המבצעות ניסויים בבעלי חיים, ושיקומם בסביבה המתאימה להם, ובנוסף, גרימת נזק לרכוש במתקנים שכאלו, על מנת לגרום לנזק כלכלי בטוענה שהאינטרס העיקרי לפגיעה בבעלי־חיים הוא כלכלי, ולכן רק פגיעה בכיסם של הפוגעים, תמנע מהם לפגוע ולהתעלל בבעלי־החיים. פעולות אלו מתבצעות לרוב תחת שם "החזית לשחרור בעלי־חיים"(Animal Liberation Front - ALF), אם כי זהו אינו ארגון ממשי.
סוג נוסף של פעולה ישירה בלתי חוקית הוא "הצלה גלויה" שבהן הפעילים חודרים למתקנים הכולאים את בעלי־החיים על מנת לשחרר אותם מבלי לנסות להסתיר את זהותם, ועומדים בגלוי מאחורי המעשים שלהם, תוך כדי שהם לוקחים את הסיכון לשאת בעונש הנדרש על-ידי החוק במידה ותוגש נגדם תביעה. למרות זאת, עד כה לא היה עדיין ולו מקרה אחד בו הוגשה תביעה כנגד פעילות של "הצלה גלוי", ככל הנראה עקב הפרסום השלילי שתביעה כזו צפויה לגרור.
בנוסף לפעולות לא-אלימות, מקרים בודדים כללו גם איומים באלימות על מדענים המבצעים ניסויים בבעלי־חיים, ואף נקיטת פעולות אלימות כנגד מדענים ואנשים אחרים הפוגעים בבעלי־חיים. פעילים מארגון בשם "משרד הצדק" שלחו מעטפות נפץ, שפצעו מספר מדענים, וכמו כן גם מעטפות שמולכדו בתער חד, כך שמי שיפתח את המעטפה, יחתך באצבעותיו על ידי התער. בינואר 1996, "משרד הצדק" קיבל אחריות על שליחת מעטפות עם תערים הספוגים ברעל עכברים ל-80 מדענים, מדריכי ציד ואחרים בארצות הברית וקנדה. ראוי לציין שפעולות אלימות הן נדירות ביותר בקרב התנועה ושרוב הפעילים למען זכויות בעלי־חיים מתנגדים לפעולות שכאלו.
במדינות מסוימות, כמו ארצות הברית ובריטניה, הוצע לחוקק חוקים נוקשים יותר כנגד פעילים קיצוניים. מדינות אלו מגדירות פעולות מהסוג הנ"ל, כמו גם פעולות כנגד רכוש כ"טרור אקולוגי", וכיום כבר יש מספר פעילים למען זכויות בעלי־החיים בין כותלי בתי הכלא.
[עריכה] בישראל
הארגון הגדול ביותר בישראל הפועל למען זכויות בעלי־חיים הוא עמותת אנונימוס, אשר רשומה משנת 1994, לאחר שפעלה מזה כמה שנים קודם לכן כעמותה לא רשמית. העמותה פועלת להגדלת המודעות לפגיעה בבעלי־חיים, על-ידי הדפסה והפצה של חומרי דפוס בנושא, קיום הרצאות בבתי ספר, דוכני הסברה והוצאת השבועון "זכויות בעלי־חיים השבוע", המופץ בדואר אלקטרוני מאז שנת 2001. בנוסף, העמותה מחזיקה באתר אינטרנט נרחב, וגם באתר הצמחונות הישראלי אשר מכיל עצות מעשיות לצמחונים ולטבעונים. הארגון זכה לחשיפה תקשורתית נרחבת בעיקר בזכות הקמפיין נגד פיטום אווזים שהוביל, שהביא לפסיקת בג"ץ שקבעה שפיטום האווזים מנוגד לחוק צער בעלי-חיים משנת 1994, ולכן לא חוקי.
"האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים" פועלת משנת 1983, וכפי שניתן להסיק משמה, מתמקדת במאבק בתחום השימוש בבעלי־חיים בניסויים. בשנת 2000 הוסיפה העמותה לתקנון שלה את ההצהרה כי העמותה דוגלת בזכויות בעלי־חיים.
ב2001, קבוצת פעילים שפרשה מעמותת אנונימוס הקימה קבוצה חדשה בשם "מאבק אחד", אשר מבקשת לשלב בפועל בין תחום זכויות בעלי־החיים לבין זכויות אדם, ולהדגיש את הקשר הרעיוני והמעשי ביניהם. פעילות השטח של הקבוצה היא דלילה, ופועלה מתרכז בעיקר בייצור ועיצוב של מנשרים בנושאי זכויות בעלי־חיים ואנרכיזם, שסייעו להכניס לשיח של השמאל הרדיקלי בישראל את הנושא של זכויות בעלי־חיים.
קבוצת "יומן חייתי", אשר קיימת משנת 2003, מפיקה תוכנית טלוויזיה בעלת שם זהה, המשודרת בערוץ המקומי בכבלים ובלווין ועוסקת בנושאי זכויות בעלי־חיים. התוכנית מציגה עדויות מצולמות על הפגיעה בבעלי־חיים בתעשיות שונות, ובנוסף מידע כללי על פעילות לזכויות בעלי־חיים ועל צמחונות. בנוסף להפקות מקורויות, התוכנית גם מתרגמת ומקרינה קטעי וידאו שהופקו על-ידי קבוצות דומות בחו"ל.
בשנת 2005, קמה עמותת שב"י (שחרור בעלי־חיים ישראל). עיקר פעילות העמותה הוא קיום משמרות מחאה קבועות ודוכני הסברה רבים. העמותה מתמקדת בעיקר במאבק נגד תעשיית המזון מהחי.
עמותת תנו לחיות לחיות, שפעלה בעבר כעמותת רווחה המגישה סיוע בעיקר לכלבים ולחתולים, גם היא החלה לפנות לכיוון יותר רדיקלי של זכויות בעלי־חיים, כשהקימה ב2005 מחלקה למאבק בניסויים בבעלי־חיים.[3]
[עריכה] ביקורת על התנועה לזכויות בעלי־חיים
בשל העמדות הלא מקובלות שהיא מביעה, התנועה לזכויות בעלי־חיים מעוררת מחלוקת רבה, ונתונה בשל כך למידה רבה של ביקורת. הוגים רבים ניסו להגדיר את הקריטריונים על-פיהם מושג הזכויות ראוי להיות תקף אך ורק לגבי בני־אדם, ולא לכלול בתוכו גם בעלי־חיים נוספים, כגון השימוש בשפה או קיומה של מודעות עצמית. תאוריות המבססות את המוסר על בסיס אמנה חברתית, עומדות על כך שמאחר שבעלי־חיים אינם שותפים לגיבוש המוסכמות המוסריות של החברה, הם גם אינם זכאים להיות מוגנים על־ידיהן. עם זאת, תומכי זכויות בעלי־החיים משיבים כי אותם הקריטריונים אינם משותפים בהכרח גם לכל בני־האדם, ויחד עם זאת, הם אינם מהווים יסוד לשלילת התחשבות מוסרית מבני־אדם מסוימים אשר לגביהם הקריטריונים הללו אינם תקפים.
[עריכה] ראו גם
- צמחונות
- טבעונות
- פיטר סינגר
- טום ריגן
- ריצ'רד ריידר
- אנונימוס
- יומן חייתי
- מאבק אחד
- שב"י
- אנשים למען יחס מוסרי לבעלי חיים
- חקלאות תעשייתית
[עריכה] לקריאה נוספת
- סינגר, פיטר. שחרור בעלי־החיים. הוצאת אור-עם, 1998
- לוי, זאב ולוי, נדב. אתיקה, רגשות ובעלי־חיים: על מעמדם המוסרי של בעלי־חיים. הוצאת ספריית פועלים והוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2002
- פאטרסון, צ'ארלס. כל יום הוא טרבלינקה: יחסנו לבעלי חיים והשואה. הוצאת פרדס, 2006
- Tom Regan. The Case for Animal Rights. Berkeley and Los Angeles: University of California Press, 1983
- הראל, נעמה וצבל, אריאל (עורכים). זכויות בעלי-חיים. אנונימוס, 2002.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אתר עמותת "אנונימוס"- מאגר המידע הגדול בעברית לזכויות בעלי־חיים
- אתר יומן חייתי- תוכנית הטלוויזיה הישראלית למען זכויות בעלי־חיים
- אתר האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי־חיים
- אתר עמותת שב"י- שחרור בעלי־חיים ישראל
- אתר מאבק אחד- הקבוצה האנרכיסטית לזכויות בעלי-חיים
- אתר PETA (אנשים למען יחס מוסרי לבעלי־חיים), הארגון הגדול בעולם לזכויות בעלי-חיים
- תגובות לטיעונים נפוצים נגד זכויות בעלי־חיים- מתוך קהילת זכויות בעלי־חיים בפורטל נענע
- "כואב להם כמו שכואב לנו"- מאמר של ד"ר ריצ'רד ריידר, מתוך אתר החדשות NRG
