בוגדים בעמם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

בגידה במובנה הרחב וההיסטורי היא הפרת חובת האמונים של אדם לעמו, למולדתו ולמדינתו וסיועו לאויב במאבקו כנגד מדינת האם של הבוגד, בימי מלחמה או בעת עימות קשה בימי שלום (כדוגמת המלחמה הקרה), או בעת סכסוך מזויין ופעולות איבה שאינם בגדר מלחמה מלאה.

הסיוע יכול להיות בגילוי סודות צבאיים, סודות מדינה וסודות מדעיים, בהשתתפות בתעמולת האויב נגד מדינת האם, בעריקה לשורות האויב ולחימה בכוחותיו כנגד מדינת האם וכן בשיתוף פעולה עם צבא כובש.

המניעים לבגידה הינם שונים: החל מהזדהות אידאולוגית עם השקפת עולמו של האויב, דרך בצע כסף וכלה ברגשות נקם על עוול אמיתי או מדומה וכן בתסביכי נפש.

בעת לחימה יש שחייל בודד, בסערת הקרב, נקלע לשבי האויב או שמגיע לשבי האויב בנסיבות העלולות להחשב לעריקה, ובלחץ השבי נגרר לשיתוף פעולה עם שוביו; ערך זה, לעומת זאת, מתייחס לאישים היסטוריים שמעשה הבגידה של כל אחד מהם מהווה פרק עגום בהיסטוריה של עמו: מדינאים, מפקדי צבא, מדענים ואנשי רוח.

תוכן עניינים

1 ענישה על בגידה
2 התפתחות היסטורית של מושג הבגידה
- 2.1 דוגמאות היסטוריות למצבי דילמה
3 בוגדים בעת העתיקה
4 מדינאים ואנשי שלטון שבגדו
5 מפקדי צבא שבגדו
6 בוגדים שלחמו לצד האויב
7 אנשי מודיעין שבגדו
8 בוגדים בשירות תעמולת האויב
9 בוגדים בשירות טרור האויב
10 אנשי רוח שבגדו
11 מדענים שבגדו
12 "בוגדים" שלא בגדו
13 ראו גם

[עריכה] ענישה על בגידה

כל שיטת משפט רואה בבגידה את העבירה החמורה ביותר שבדיני העונשין שלה.

בתקופות ובארצות שונות היה נהוג לקבוע צורות אכזריות ומשפילות במיוחד של הוצאה להורג כלפי בוגדים. למשל, באנגליה נקבע בחוק בפירוט כי בוגד יתלה בצווארו אך יורד מעמוד התליה בעודו חי, ולאחר מכן יסורס, מעיו יוצאו מבטנו בעודו חי וישרפו לנגד עיניו, ואז יושאר לגסוס לאיטו ולאחר מותו תחתך גופתו לארבעה נתחים שיוקעו לראווה במקומות ציבוריים שונים[1]. עונש זה חל רק על גברים שנמצאו אשמים בבגידה, כאשר נשים שנמצאו אשמות בעבירה זאת נשרפו על המוקד כמו מכשפות וכופרים.

העונש הנ"ל נקבע בימי הביניים, והאחרון שהוצא להורג בצורה זאת היה סקוטי אשר הואשם ב-1782 בהעברת אינפורמציה צבאית לצרפת. החוק הקובע עונש מסוג זה על בגידה עדיין היה פורמלית בתוקף עד מחצית המאה ה-19, אם כי בפועל כבר נמנעו הבריטים מלהחיל אותו על מי שנמצאו אשמים בבגידה. עברת הבגידה עליה חל החוק כללה לא רק סיוע לאויב חיצוני אלא גם מרידה במלכות ואף זיוף כספים, אשר נחשב כפגיעה חמורה בסמכותו של המלך ועל כן כבגידה. בתקופת המלכה אליזבת הראשונה נחשבו כמרים קתולים, מעצם היותם שכאלה, כסוכניו של מלך ספרד האויב ומכאן כבוגדים, ואלה שנלכדו זכו לעונש האכזרי המתואר.

גם בארצות אירופיות אחרות נקבעו לבוגדים עונשים של הוצאה להורג בצורות מיוחדות כיד הדמיון הטובה, כגון קשירת הבוגד לארבעה סוסים שדהרו לכיוונים שונים וקריעתו לגזרים ביניהם.

כאשר השתחררו האמריקאים מן השלטון הבריטי, נקבע בחוקת ארצות הברית האיסור על השלטון לנקוט ב"עונשים אכזריים ובלתי רגילים" (cruel and unusual punishments) כאשר כוונת מנסחי החוקה הייתה במיוחד לעונשים מסוג זה. אולם ארצות הברית שמרה על עונש המוות כשלעצמו לבוגדים, שבוצע בדרך כלל באמצעות תליה "רגילה".

במדינת ישראל, שבה בוטל עונש המוות בשנת 1954, נותר בעינו עונש מוות על בגידה בפרק ז' סימן ב' של חוק העונשין, התשל"ז-1977 ובסעיף 43 של חוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955. (ולהבדיל נותר במדינת ישראל עונש מוות על עבירות לפי חוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם, התש"י-1950). המקרה היחיד שבו בוצעה בישראל הוצאה להורג על בגידה, מקרהו של מאיר טוביאנסקי, התגלה כטעות.

בארצות אירופה כיום, שבהן בוטל עונש המוות כליל, הוא אינו קיים גם לגבי בוגדים, והוחלף בעונש של מאסר עולם.

[עריכה] התפתחות היסטורית של מושג הבגידה

יש לציין כי במהלך ההיסטוריה השתנה מונח הבגידה בצורה מהותית. בכל חברה נתונה, מוגדרת "הבגידה" כהיפוכה של "הנאמנות" הנדרשת ומצופה מבן אותה חברה, והקריטריון לנאמנות משתנה בהתאם למבנה הבסיסי של החברה, והמקור הפוליטי, המשפטי והאידאולוגי ממנו שואב השלטון לגיטימציה. באירופה של ימי הביניים, הנאמנות הבסיסית שנתבעה מאדם הייתה כלפי הגבוה ממנו בסולם הפיאודלי, ובמיוחד כלפי המלך. השאלה האם המלך היה דובר אותה שפה ושותף לאותה תרבות כמו נתיניו, הייתה בלתי רלוונטית לחלוטין לגבי חובת נאמנותם כלפיו. (למעשה, מכיוון שבתי המלוכה התחתנו אלה באלה בלי הרף, מצב נפוץ היה שהמלך הוא בן לאשה שבאה מארץ אחרת ונכד לשתי נשים שבאו מארץ שלישית ורביעית).

כך, למשל, העיר בורדו שבדרום צרפת הייתה בשלטון מלכי אנגליה בכל תקופת מלחמת מאה השנים. מבחינתם של תושבי בורדו, "נאמנות" במלחמה זאת הייתה לסייע ככל יכולתם בנסיונו של מלך אנגליה לכבוש את צרפת, ו"בגידה" - לסייע בדרך כלשהיא למלך צרפת בנסיונו להדוף את ההתקפה האנגלית.

הגדרת הנאמנות, ועמה הגדרת הבגידה, השתנתה בצורה מהותית עם שקיעת הפיאודליזם והעברת מוקד הריבונות מן המלך אל העם. הדבר הומחש בצורה דרמטית על ידי שני מהפכנים - קרומוול בבריטניה ורובספייר בצרפת. שניהם הובילו בארצותיהם מהלך של קביעה פוליטית ומשפטית כי המלך חייב בנאמנות לעם, וכי אם הפר נאמנות זאת הוא עשוי לעמוד לדין באשמת בגידה ולהיות מוצא להורג - כפי שאכן קרה למלכים צ'ארלס הראשון ב1649 ולואי הששה עשר ב1793.

העברת מוקד הנאמנות מן המלך אל העם חייבה הגדרה של "העם" על פי הקריטריונים שקבעה הלאומיות המודרנית (שפה, טריטוריה, תרבות, היסטוריה משותפת וכו') ומעתה נדרשה מהאדם נאמנות כלפי בני עמו, כלומר הציבור של אלה שחלקו עמו קריטריונים אלה – וכלפי הממשלה המייצגת את העם (או מתיימרת לייצג אותו). בכל עימות נדרש האדם מעתה להתיצב לצד עמו וממשלתו כנגד עמים אחרים וממשלותיהם, ומי שלא עומד בחובת נאמנות זאת הפך להיות "בוגד בעמו" במשמעות המודרנית של המונח.

ראוי לציין, כי קיימת תפישה, אידאולוגית ופילוסופית, הכופרת בכלל בקיומו של מושג "בגידה", הן במשמעות המשפטית והן בזו המוסרית, שהרי תחת הכותרת של "בגידה" ניתן לכלול עשרות רבות של תחומי עשיה, מחדל, פרסום ומחשבה, ומתוך כך נשמטים מאליהם הן הטיעון המשפטי והן הטיעון המוסרי של בגידה. אם בגידה הינה ההיפך מ"נאמנות" הרי לתוכה ניתן להזין תופעות כמו השתמטות מגיוס, סרבנות, פרסום דברי ביקורת כנגד המדינה, מוסדותיה, חוקיה ואף מגילת היסוד שלה, הפגנות מחאה כנגד מלחמה מסוימת, או מלחמה בכלל ועוד. ומאידך - קיבעון מחשבתי, התקרנפות ויס-מניות, קבלת כנועה של עמדת הרוב והעמדה הממלכתית וכיוב' עשויים להישפט ולהיבחן כ"נאמנות יתר". נדמה לעצמנו כי קבוצה מסוימת בחברה נתונה מעבירה מידע סודי למדינה שכנה (ואפילו מדינת אויב) וכתוצאה מכך נמנעת מלחמה ועימה נמנע שכול ושאר תחלואים, האם נגדיר זאת כבגידה. זאת ועוד, מה שעלולים להגדיר כבגידה בזמן נתון ובמקום נתון (נאמר גישה ליברלית במדינה טוטליטארית), ניתן להגדיר כמעשה נאצל ואף מובן מאליו במדינה דמוקרטית וליברלית. הבגידה איפוא עשויה בהחלט להימחק מדף ההאשמות של חברות רבות לו תיבחן זו באמות מידה של רציונליזם והומניזם. תלמיד בכיתה שדיווח למורה כי אחד מחבריו העתיק בבחינה, ייחשב לבוגד בעיני חבריו, ואולי אף בעיני כל הכיתה, ואילו המורה עשוי לשבחו על אומץ הלב להסגיר את ה"עבריין" ולהילחם על אכיפת החוקים והתקנות. היכן עובר הקו בין ...לבין ..."? אין לכך תשובה קטגורית. האם פוליטיקאי, מנהיג מדיני, הגורר את עמו ביודעין למלחמה מיותרת, עקובה מדם, נחשב לבוגד, או למי שהפעיל שיקול דעת מוטעה? העובדה שלעולם לא יימצא פתרון לקושיה סתומה זו מוכיחה כי בגידה במקרים רבים אינה אלא אינטרפרטציה של עין המתבונן.

[עריכה] דוגמאות היסטוריות למצבי דילמה

בהיסטוריה היו מקרים ומצבים רבים בהם שאלת הנאמנות והבגידה הייתה מוטלת בספק. במיוחד קורים מצבים כאלה כאשר פורץ מרד או מלחמת שחרור בשטח או ארץ שהיה במשך דורות בשלטון כלשהוא והתושבים קיבלו עד לפרוץ המרד את השלטון הקיים כלגיטימי פחות או יותר - ובדרך כלל במצב כזה נוצר עימות בין אלה הממשיכים בנאמנות הישנה לבין המורדים היוצרים מוקד חדש ומנוגד של נאמנות, ושני הצדדים רואים אלה את אלה כבוגדים.

דוגמה מובהקת היא מלחמת העצמאות של ארצות הברית. כידוע, עד פרוץ המלחמה ראו עצמם המתיישבים בצפון אמריקה כאזרחים בריטים לכל דבר, נתיניו הנאמנים של המלך היושב בלונדון, אשר מחו על אפליה וקיפוח זכויותיהם. אילו נענתה הממשלה הבריטית לדרישותיהם, בהחלט יתכן שהיו ממשיכים לראות את עצמם בתור שכאלה. כאשר פרצה המלחמה, נחשבו ג'ורג' ושינגטון וחבריו כ"בוגדים" מנקודת מבטה של בריטניה, ולו נתפסו היו בהחלט יכולים להידון למוות. גם חלק לא קטן מן המתיישבים באמריקה עצמה חשבו כך, והם נלחמו לצידה של בריטניה כאשר הם קוראים לעצמם "לויאליסטים" (Loyalists) כלומר "נאמנים" ואת המורדים נגד השלטון הבריטי ראו כבוגדים. אולם מכיוון שהמורדים הם שנצחו במלחמה והקימו מדינה עצמאית, הרי ה"לויאליסטים" הנאמנים הם שנהפכו להיות "בוגדים" בעיני השלטון החדש, ונאלצו לברוח, לאבד את כל רכושם ולצאת לגלות.

מקרה דומה בתקופה מאוחרת יותר הוא של אירלנד. עד תחילת המאה העשרים, חלק גדול מתושבי אירלנד לא רצו בעצמאות מלאה והיו מוכנים להמשיך להיות חלק מן האימפריה הבריטית, כמו הסקוטים והוולשים. במלחמת הבורים שרתו חיילים אירים רבים בצבא הבריטי שיצא לדרום אפריקה, אך מאידך היו גם אירים רבים שהזדהו עם מאבקם של הבורים והתגייסו לצבאם שנלחם נגד בריטניה. כל אחת משתי קבוצות אלה של אירים ראתה את השנייה כ"בוגדים". עימות זה נמשך עד לפרוץ מלחמת השחרור של אירלנד.

במהלך המאבק האירי לעצמאות הופיעו דמויות כמו סיר רוג'ר קייסמנט (Sir Roger Casement) שהחל את דרכו כדיפלומט בריטי מצטיין שזכה בתואר אבירות על תרומתו לקידום עניני החוץ של בריטניה, אולם בזמן מלחמת העולם הראשונה הצטרף קייסמנט אל המורדים נגד השלטון הבריטי ונתפס בחופי אירלנד בתוך צוללת גרמנית עמוסת נשק המיועד למורדים. על כך הוא נשפט בבית משפט בריטי על בגידה והוצא להורג - אולם באירלנד של היום הוא נחשב בין בכירי הגיבורים הלאומיים אשר הקריבו נפשם למען מולדתם אירלנד.

דוגמה נוספת לדילמה בין נאמנות לבגידה אפשר למצוא בגרמניה הנאצית. גרמנים רבים שהתנגדו לנאציזם ברחו מגרמניה והגיעו לארצות אשר נלחמו נגדה במלחמת העולם השניה. חלק גדול מהם הביעו את התנגדותם לנאציזם על ידי השתתפות פעילה במלחמה, כגון מרלן דיטריך אשר שרה בפני חיילי בנות הברית כדי לעודד אותם במלחמה.

במונחים המקובלים של "בגידה", מעשיה של דיטריך - עידוד חיילי האויב והעלאת המוראל שלהם - יחשבו כמעשה הבגידה המובהק והחמור ביותר האפשרי. כך אכן נחשבה דיטריך ואחרים כמוה בידי רבים בגרמניה, לא רק בזמן המלחמה אלא גם שנים רבות אחריה. (למשל, בעיר ברלין קמה התנגדות לקרוא רחוב על שם מרלן דיטריך "הבוגדת" לאחר מותה). אף על פי כן, בראיה ההיסטורית המקובלת כיום בעולם - ובמידה רבה גם בגרמניה עצמה - נחשבת ה-"בוגדת" הזאת כעולה בהרבה מבחינה מוסרית על אנשים שב"נאמנותם" לגרמניה שרתו בנאמנות את המשטר הנאצי וביצעו בשירותו פשעים מחרידים.