הארגון לשחרור פלסטין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הארגון לשחרור פלסטין (ערבית: منظمة التحرير الفلسطينية, תעתיק מדויק: מנט'מת אלתחריר אלפלסטיניה; אנגלית: Palestine Liberation Organization), הידוע יותר בראשי התיבות שלו אש"ף (באנגלית: PLO) הוא ארגון-גג שמאגד כמה תנועות לאומיות פלסטיניות. התנועה הגדולה ביותר והמרכזית בארגון היא פת"ח. מאז הקמתו ב־1964 ועד סוף שנות ה-80 היו מטרות הארגון המרכזיות: ייצוג פוליטי של העם הפלסטיני, ומאבק מזוין במדינת ישראל עד כדי חיסולה. ב-1993 הכיר מנהיג אש"ף במדינת ישראל במכתב רשמי לראש ממשלת ישראל. בתגובה הכירה ישראל באש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] שנות השישים
אש"ף הוקם ב־2 ביוני 1964 ביוזמת מדינות ערב, שהעמידו בראשו את אחמד שוקיירי. המטרה הרשמית הייתה לרכז את הפעילות הפוליטית של הציבור הפלסטיני, ולרכז את המאבק במדינת ישראל. בפועל, קיוו מנהיגי מדינות ערב להשיג יתר שליטה בציבור הפלסטיני כדי למנוע מהם לערער את יציבות המשטרים במדינות ערב. ירדן לא אהדה את הארגון החדש ואף מנעה מוועידת ההקמה להתכנס בירושלים בקרבת מסגד אל אקצא, ולכן הוא הוקם בקונגרס הפלסטיני הראשון שנערך במלון אינטרקונטיננטל שבהר הזיתים במזרח ירושלים החל מה־28 במאי 1964, והוועד הפועל התכנס לראשונה ב־9 באוגוסט.
במהלך כינוס זה התקבלה האמנה הפלסטינית, אשר תוקנה ב־1968 בפרטים טכניים. האמנה מגדירה מיהו פלסטיני, טוענת לזכות בלעדית של העם הפלסטיני על פלסטין (היא ארץ ישראל), וקובעת שזכות זו תמומש רק במאבק מזוין נגד ישראל.
אחרי תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים ב־1967, החלה לעלות קרנם של ארגוני "ההתנגדות המזוינת", ובראשם הפתח והחזית העממית לשחרור פלסטין. ביולי 1968 ארגונים אלה השיגו רוב במועצה הלאומית הפלסטינית, וב־3 בפברואר 1969 נבחר מנהיג תנועת פת"ח, יאסר ערפאת, ליו"ר הוועד הפועל של אש"ף, ובכך למנהיג הארגון.
[עריכה] שנות השבעים
אש"ף התמקם בין היתר בירדן והחל לפעול כנגד שלטונה (שיעור הפלסטינים בירדן הוא כ־65 אחוז מהאוכלוסייה, חלקם הגדול פליטים) ומשם תקף את ישראל פעמים רבות, באמצעות הסתננות של מחבלים וירי קטיושות. דבר שהביא לפעולות תגמול מצד ישראל שהמפורסמת בהן היא פעולת כראמה. לקראת שנת 1970 ניסה אש"ף לארגן הפיכה בירדן בסיוע סורי. ישראל וארצות הברית יצאו להגנת השלטון הירדני, אולם התערבותן לא נדרשה בסופו של דבר.
בעקבות ניסיון זה פתח המלך חוסיין מלך ירדן בחודש ספטמבר 1970 בספטמבר השחור, פעילות שבמהלכה נכנסו כוחות הלגיון הירדני למחנות אש"ף, הרגו כמה אלפים מהם והגלו את הנותרים ללבנון.
בין השנים 1967 ל־1973 בלטה העלייה בפעולות הטרור של אש"ף כנגד ישראל, כשהבולטת בהן של ארגון טרור המסונף לאש"ף, "ספטמבר השחור" שמו, שרצח 11 ספורטאים באולימפיאדת מינכן.
בשנת 1974 קיבלה הליגה הערבית החלטה שהכירה באש"ף כמייצג הבלעדי של העם הפלסטיני. למרות ערעורים מסוימים על ההחלטה (מצדו של אנואר סאדאת ב־1977, במלחמת לבנון מצדה של סוריה ועוד) היא נשארה בתוקף עד היום. כתוצאה מההכרה הזאת על ידי הליגה הערבית הוקמו יחידות של צבא שחרור פלסטין בכל צבאות ערב.
ב־1974 אומצה תוכנית השלבים של אש"ף, הגורסת כי אין טעם לעסוק רק במאבק מזוין, וכי כל פיסת אדמה של פלסטין שתוצע לפלסטינים בדרכים דיפלומטית, תילקח על ידם ותהווה עוד שלב בדרך לשחרור פלסטין. החלטה זו מביאה את אש"ף לפתוח במגעים עם גורמי שמאל ישראליים.
ב־1977 מציע סאדאת את תוכנית האוטונומיה כחלק מהסכם השלום בין ישראל ומצרים, אש"ף דוחה את ההצעה בטענה כי מדובר בתעלול ישראלי שנועד לתת תמורה לסאדאת. למרות זאת שיחות האוטונומיה התנהלו בלעדיו עד 1980 והופסקו רשמית רק עם פרוץ מלחמת לבנון.
יוזמת סאדאת אילצה את אש"ף לעבור לתמיכה בתהליך ז'נבה וגורמת להתנגשות בינם לבין מצרים שמתבטאת ברצח יוסוף סיבאי (עורך העיתון הרשמי של מצרים). התנגשות זו מובילה בין השאר להתדרדרות במצבם של הפליטים הפלסטינים במצרים.
החל מתחילת שנות השבעים החל אש"ף לפעול יותר ויותר בלבנון תוך שהוא מכפיף חלקים נרחבים מדרום המדינה למרותו הבלעדית. אש"ף היה אחראי במידה לא מעטה לפרוץ מלחמת האזרחים בלבנון ב־1975 ופעולותיו במהלכה ובמיוחד טבח דאמור תרמו רבות להתמשכותה של מלחמה זו וזאת למרות ניסיון שנעשה ב־1976 לקבוע כללים לפעילותו בלבנון.
הפעולות שהתבצעו מלבנון גרמו לעימותים חוזרים ונשנים עם ישראל שהחלה לפעול כתוצאה מכך בלבנון. עימותים אלו גרמו ליצירת מובלעת חדד מצד ישראל ולהיווצרות הפתחלנד מהצד האש"ףי. הניסיון הראשון של ישראל לחסל את נוכחות אש"ף בלבנון היה מבצע ליטני ב־1978, שאמנם הביא לרגיעה מסוימת אולם לא להסתלקותו של אש"ף.
במהלך כל שנות השבעים ממשיך אש"ף בפיגועי טרור והתקפות על ישראל, כאשר הפיגועים הבולטים הם טבח מעלות, הפיגוע במלון סבוי, הפיגוע בכביש החוף וכן תקיפות הולכות וגוברות של יישובי הגליל על ידי קטיושות.
[עריכה] שנות השמונים
במהלך השנים שלאחר מבצע ליטני נעשו מאמצים דיפלומטיים רבים להרגיע את גזרת לבנון, בינתיים בלט המאמץ של אמיל חביב, שליחו של רונלד רייגן שהצליח להשיג בקיץ 1981 הפסקת אש שהחזיקה מעמד כשנה בין ישראל ואש"ף.
הפסקת האש הופרה על ידי ישראל בעקבות ההתנקשות בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב באמצע 1982 (על ידי ארגונו של אבו נידאל שכלל לא היה חלק מאש"ף) וגרמה לפרוץ "מלחמת שלום הגליל" במהלכו גירשה ישראל את אש"ף מדרום לבנון לתוניסיה. עם זאת חלק מאנשי אש"ף נשארו בצפון לבנון (באזור טריפולי) עד שב־1983 החליטה סוריה לנסות להשתלט על אש"ף ולהדיח את יאסר ערפאת. הניסיון נכשל אמנם אבל גרם לפילוג בפתח ולגירושו הסופי של אש"ף מלבנון ב־1985.
בתוניסיה ניהל אש"ף חזית דיפלומטית בינלאומית כנגד ישראל שאף תקפה את מפקדתו ב־1985 בעקבות גל של פיגועי טרור שהבולט ביניהן הוא הרצח באקילה לאורו. ב־11 בפברואר באותה שנה, חתמו אש"ף וירדן על הסכם קונפדרציה בין פלסטין וירדן שלא מומש מעולם.
בעקבות לחץ הימין נחקק בישראל ב־1985 חוק האוסר מפגשים עם אש"ף, אשר זכה לגינוי מצד מפלגות השמאל, וכן מצד משפטנים אחדים. החוק לא חל על עיתונאים במסגרת עבודתם, כך שריאיונות עם אישים באש"ף הוסיפו להתפרסם מפעם לפעם בתקשורת הישראלית. חוק זה היה אחד הגורמים לפירוק ממשלת האחדות הלאומית ב־1990 בשל מפגשים של עזר ויצמן עם אנשי אש"ף (אם כי, מבחינה פורמלית נהנה ויצמן מחסינות כחבר כנסת, ולכן לא הייתה הפרת חוק מבחינה משפטית). אייבי נתן ואורי אבנרי, שניהם פעילים בתנועות שמאל, הפרו את החוק פעמים אחדות. על אייבי נתן גזר בית המשפט חצי שנת מאסר בכל פעם שהפר את החוק. החוק בוטל זמן קצר לפני חתימת הסכם אוסלו בשנת 1993, בשעה שהמגעים בין ישראל לאש"ף היו עדיין חשאיים ותוך הכחשה של הממשלה (שיזמה את ביטולו) שמגעים עם אש"ף הם הסיבה לביטול החוק.
אף על-פי שאש"ף לא יזם את פריצת האינתיפאדה הראשונה, הרי יכולתו לשלוט בה במידה רבה חיזקה את מעמדו העולמי ובקרב הפלסטינים. מצד שני, נאלץ אש"ף להתמודד עם שתי בעיות מרכזיות:
שנה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה הודיע אש"ף ב־15 בנובמבר 1988 על הקמת מדינה פלסטינית. לאחר לחץ אמריקאי הצהיר גם כי הוא מכיר במדינת ישראל. בעקבות הצהרה זו הכירו ארצות הברית ומדינות רבות אחרות באש"ף.
במהלך האינתיפאדה הצליח אש"ף להשתלט עליה במידה רבה, דבר שהביא את ישראל להחליט על חיסולו של אבו ג'יהאד. כמו כן במהלך האינתיפאדה הוציא אש"ף מאות פלסטינים להורג בטענה של שיתוף פעולה עם ישראל.
[עריכה] שנות התשעים
ב־1990 הפסיקה ארצות הברית את הדיאלוג עם אש"ף בעקבות הפיגוע בניצנים.
מעמדו הבינלאומי של אש"ף הידרדר משמעותית בעקבות תמיכתו בסדאם חוסיין במהלך מלחמת המפרץ. יאסר ערפאת הוכרז כאישיות בלתי רצויה ברוב מדינות העולם, פלסטינים גורשו ממדינות המפרץ ואף היה איום לגרש את אש"ף מתוניסיה. בעקבות מצב זה נאלץ אש"ף להסכים לכינוס ועידת מדריד ללא השתתפותו.
בוועידת מדריד שנערכה בשנת 1991 הכירה ישראל בנציגים פלסטינים (במסגרת פורמלית של משלחת ירדנית-פלסטינית) אך לא באש"ף עצמו (לפי עדותם של הנציגים הפלסטינים קיבל אש"ף בכל זאת את ההחלטות). בשנת 1992 החל מו"מ חשאי בין רון פונדק וד"ר יאיר הירשפלד לנציגי אש"ף. המו"מ עלה בהדרגתיות ליוסי ביילין (שהיה אז סגן שר החוץ) ובסופו של דבר גם לשר החוץ שמעון פרס ולראש הממשלה דאז יצחק רבין.
ב־9 בספטמבר החליפו יצחק רבין ויאסר ערפאת מכתבים שבהם הכיר יו"ר אש"ף במדינת ישראל, והגדיר את סעיפי האמנה הפלסטינית השוללים את קיומה כ"בלתי-תקפים ובלתי ישימים". במכתב התשובה, הכיר יצחק רבין בשם מדינת ישראל באש"ף כארגון המייצג את העם הפלסטיני. במכתב נוסף שנשלח על ידי ערפאת לשר החוץ הנורבגי קרא ערפאת לעם הפלסטיני לחדול מן האלימות. הצהרת העקרונות של הסכם אוסלו שנחתמה בראשי תיבות בחשאי באוסלו ב־20 באוגוסט, נחתמה בטקס פומבי בוושינגטון ב־13 בספטמבר 1993. בעקבות ההסכם זה והסכמים שעקבו אחריו הוקמה הרשות הפלסטינית. אש"ף אייש את רוב המשרות בהנהגת הרשות הפלסטינית (החל מ־1994) תוך שהוא דוחק את תושבי השטחים שפעלו באינתיפאדה הראשונה לשוליים. יש לציין, כי חלק גדול מההנהגה הפלסטינית המקומית התנגד להסכמי אוסלו. ב־1996, זכה הפתח הארגון הראשי באש"ף לרוב במועצה המחוקקת הפלסטינית ויאסר ערפאת הפך ליושב-ראש של הרשות הפלסטינית (בערבית: رئيس "ראיס", תואר שמשמעותו "נשיא" או "יושב ראש"). עם הקמת הרשות הפלסטינית חדל אש"ף לשמש כמוקד הפעילות הפוליטית של ההנהגה הפלסטינית.
חלק מהארגונים המרכיבים את אש"ף התנגדו בחריפות להסכמי אוסלו ולמדיניות הרשות הפלסטינית. הסכמי אוסלו גרמו למעשה לפילוג באש"ף בין הפתח וארגונים קטנים התומכים בו לבין ארגוני האופזיציה. מצב זה הביא למעשה לשיתוקה המוחלט של המועצה הלאומית הפלסטינית (התכנסה רק פעם אחת מאז הסכמי אוסלו ב־1996) ולהפחתה משמעותית בפעילותו של הוועד הפועל של אש"ף.
בשנת 1996, על רקע משבר אמון בין ישראל לפלסטינים, משבר שעמד במוקד מערכות הבחירות בישראל ובארצות הברית, נעשה ניסיון לבטל רשמית את הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל באמנה הלאומית הפלסטינית כפי שהתחייב אש"ף בהסכמי אוסלו (כלומר, להותיר בה רק את הסעיפים העוסקים בהגדרת העם הפלסטיני ומטרותיו הפוליטיות). ישראל אפשרה לכל חברי המועצה הלאומית הפלסטינית להיכנס לשטחים, דבר שנמנע עד אז, כיוון שחלקם הוגדרו על ידי ישראל כ"מבוקשים". על אף לחץ כבד מצד ישראל וארצות הברית, הניסיון נכשל. ההחלטה שהתקבלה הוצגה תחילה על ידי יאסר ערפאת, שמעון פרס (ראש ממשלת ישראל דאז) וביל קלינטון (נשיא ארצות הברית דאז) כביטול סעיפי האמנה הבעייתיים, אולם מאוחר יותר התברר כי ההחלטה שהתקבלה הייתה רק לבחון את נחיצותה של אמנה חדשה שבה יושמטו הסעיפים. לאחר לחץ כבד של ישראל וארצות הברית בוטלו לבסוף הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל במהלך ביקור קלינטון בעזה בדצמבר 1998, בהצבעה של המועצה המחוקקת, אך יש החולקים על תקפותה של ההצבעה.
במהלך השנים בין הסכמי אוסלו לבין פרוץ אינתיפאדת אל אקצא נדחק אש"ף לשוליים הבינלאומיים תוך שהרשות הפלסטינית תופסת במידה רבה את מקומו.
[עריכה] שנות האלפיים
לאחר פרוץ אינתיפאדת אל אקצא החלה התאוששות מסוימת באש"ף בעקבות הגברת שיתוף הפעולה בין המתנגדים להסכמי אוסלו לאלו שתמכו בהם. עם זאת נחלש במידה מעטה מעמדו הבינלאומי של אש"ף כחלק מהיחלשות התמיכה בארגוני טרור כתוצאה מפיגועי ה-11 בספטמבר (וזאת למרות שאל קעידה נמנית על מתנגדיו).
עם מותו של יאסר ערפאת ב־11 בנובמבר 2004 נבחר מחמוד עבאס (אבו מאזן) ליו"ר הועד הפועל של אש"ף. עקב מעמדו החלש יותר של אבו מאזן, חלה התאוששות נוספת במוסדות הארגוניים של אש"ף. מצד שני, חלה ירידה בכוחו של אש"ף למול הארגונים האיסלמיים (בעיקר החמאס) במאבק על השליטה ברחוב הפלסטיני. בבחירות שהתקיימו בשנת 2006 גבר החמאס על הפת"ח ולראשונה איבד הארגון את שליטתו בממשלה ובמוסדות הרשמים.
[עריכה] יעדי אש"ף
- טיפוח של הייחוד הלאומי הפלסטיני.
- מעורבות בכל הסדר מדיני הנוגע לפלסטינים.
- ביטול הלגיטימציה של ישראל (עד ההכרה בישראל ב-1993 - ראו לעיל)
- שמירה על אחדות השורה הפלסטינית כלקח מהנכבה.
- שמירה על עצמאות החלטה פלסטינית, בלי שגורמים זרים יכתיבו את מהלכיהם.
- ניצול הזדמנויות מדיניות לטובת העם הפלסטיני.
- קיום זכות השיבה (המשמעות בפועל של יעד זה שנויה במחלוקת מאז ההכרה בישראל)
[עריכה] זכות השיבה
קיום זכות השיבה נותר סלע המחלוקת העיקרי בין ישראל לבין אש"ף והרשות הפלסטינית עד היום. משמעותו לכאורה - חזרתם של פליטים פלסטינים ליישובים בתוך שטח מדינת ישראל שבהם גרו הם או הוריהם ערב הקמת המדינה. יש המציעים שזכות השיבה תוכר עקרונית, אולם מימושה בפועל יהיה בפיצוי כספי לפליטים, או ביישובם בשטחים שעליהם תוקם מדינה פלסטינית. עד כה שומרים אש"ף והרשות הפלסטינית על ערפול בנוגע לאופן מימוש זכות השיבה המקובל עליהם, ואילו ישראל מסרבת להכיר באחריות לבעיית הפליטים ואינה מוכנה לדון בקליטת פליטים פלסטינים בתחומי מדינת ישראל.
[עריכה] המבנה הארגוני של אש"ף
אש"ף מורכב ממספר ארגונים שונים שמייצגים את רוב הארגונים הלאומיים (אך לא האיסלאמיים) הפלסטיניים.
המסמך העיקרי שלאורו אש"ף פועל, מעין "חוקה" של אש"ף, היא האמנה הפלסטינית (ראה לעיל).
פורמלית, השליטה היא בידי המועצה הלאומית הפלסטינית שמונה כ־300 חברים ובידי הוועד הפועל של אש"ף המונה 15 חברים. מעשית מאז הסכמי אוסלו גופים אלו, ובמיוחד המועצה, כמעט ואינם פועלים, והחלטות רבות שהתקבלו בעבר (למשל ההחלטה על הכללת ירדן כחלק מפלסטין) לא בוטלו אע"פ שלמעשה ההנהגה מתעלמת מהן. בנוסף, קיימת גם "מועצת פלסטין המרכזית" (Palestine Central Council-PCC), המשמשת כגוף-ביניים בין המועצה הלאומית והוועד הפועל. המועצה המרכזית מורכבת מחברי הוועד הפועל, חברי לשכת המועצה הלאומית, נציגי הסתדרויות העובדים העממיות, ראשי הוועדות הקבועות, נציגי תנועות וארגונים, ונציגים של המועצה המחוקקת הפלסטינית.
מבחינה מנהלית, אש"ף מחולק למחלקות, שבראש כל אחת עומד חבר הוועד הפועל. המחלקות הן: המחלקה המדינית (בראשות פארוק קדומי, יו"ר פת"ח), היא המחלקה הגדולה ביותר; מחלקת השבים (Returnees Dept.), האחראית על ענייני הפליטים; המחלקה לתרבות ומידע; מחלקת הארגונים העממיים (הסתדרויות העובדים); והמחלקה לענייני מו"מ (בראשות סאיב עריקאת).
[עריכה] ארגונים פלסטינים חברים באש"ף
- פתח, בראשות אבו מאזן
- החזית העממית לשחרור פלסטין (PFLP), בראשות ג'ורג' חבש
- החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין (DFLP), נאיף חוואתמה
- החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית, בראשות אחמד ג'יבריל
- התנועה הקומינסטית הפלסטינית (מפלגת העם הפלסטינית)
- חזית שחרור פלסטין (PLF), בראשות מוחמד זיידאן (אבו עבאס), שנהרג בעיראק ב־2003
- ארגון א(ל)-סייקה ("חיל החלוץ למלחמת שחרור עממית"), בראשות עיסאם אל-קאדי
- חזית השחרור הערבית (ALF), בראשות ראקאד סאלם
- חזית השחרור הפלסטינית הערבית
- האיחוד הדמוקרטי הפלסטיני (FIDA), בראשות יאסר עבד ראבו
- הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (PIJ)
- חזית המאבק העממית הפלסטינית (PPSF)
[עריכה] הכרה בינלאומית באש"ף
הגוף הראשון שהכיר באש"ף היה הליגה הערבית שבחסותה הוא הוקם. ב־1975 הכירה בו צרפת והרשתה לו להקים שגרירות בפריז. לאחר ההכרזה על מדינה פלסטינית ב־15 בנובמבר 1988 הכירו מדינות רבות במדינה זו, ואש"ף מחזיק כיום שגרירויות בתחומיהם.
בעקבות הסכמי אוסלו, הכירו אש"ף וישראל הדדית, אולם בפועל מתעלמת ישראל בשנים האחרונות מקיומו של אש"ף ומעדיפה לנהל את המשא ומתן עם הרשות הפלסטינית.
החל מה־22 בנובמבר 1974 מחזיק אש"ף בנציגות באו"ם והחל מה־12 בינואר 1976 הוא רשאי להשתתף בדיוני מועצת הביטחון, זכות שניתנת לרוב רק לחברי האו"ם.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- נציגות אש"ף באו"ם (אנגלית)
- המחלקה לשיחות השלום של אש"ף (אנגלית)
- הערך אש"ף במט"ח, מאת ד"ר שילה הטיס-רולף
- היסטוריה פלסטינית הרצאות מאת ד"ר עמי איילון, מיסט
- תולדות התנועה הלאומית פלסטינית הרצאות מאת פרופ' אשר ססר, מיסט
- על אש"ף באנציקלופדיה בנושא המזרח התיכון וצפון אפריקה (אנגלית)
