מלחמת קוריאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: זהו מאמר פובליציסטי ולא ערך אנציקלופדי. יש בו טעויות עובדתיות וניסוחים לא אנציקלופדיים. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

מלחמת קוריאה התרחשה בשנים 1953-1950 בין שני חלקיה של קוריאה, קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית, בהשתתפות פעילה של המעצמות : ארצות הברית, סין ובמידה פחותה, גם ברית המועצות (כחלק מהמלחמה הקרה).

תוכן עניינים 1 הרקע למלחמה 2 מהלך המלחמה 3 משמעות המלחמה 4 קישורים חיצוניים

[עריכה] הרקע למלחמה

לאחר מלחמת רוסיה-יפן ב-1905 השתלטה יפן על קוריאה. כחלק מההסכמות שליוו את לחימת בעלות הברית במערכה באוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה כנגד יפן הוחלט על ניתוקה של קוריאה מיפן וחלוקת אזורי ההשפעה עליה בין ארצות הברית לברית המועצות. זמן קצר לפני סיום המלחמה, נכנסו חיילים רוסים לתוך קוריאה כאשר מסיבותם הם, התבססו כוחותיהם מעבר לקו הרוחב ה-38. חיילים אמריקאיים, אשר בתקופה זו היו תחת פיקודו של גנרל דאגלס מקארתור, התבססו מתחת לקו רוחב זה ותקופת מה, נשאר המצב סטאטי. תקופת מה לאחר סיום מלחמת העולם השניה, הוחלט על ידי ברית המועצות וארצות הברית כי יש לחלק את המדינה לשני חלקים. על אף שנשמעו קולות כי חלוקה זו תהיה מלאכותית ועקב כך בעייתית, הוחלט כי בכל מקרה תחולק המדינה כאשר קו הרוחב ה-38 יהפך לגבול זמני בין שתי המדינות החדשות. מכיוון שהמדינה אשר הוקמה בצפון קוריאה, לא הוכרה על ידי ארצות הברית, הרי שבהתאם המדינה אשר הוקמה בדרום קוריאה, לא הוכרה על ידי ברית המועצות. בינתיים, נפנו שתי המדינות הגרורות לעריכת בחירות אשר לא היו דמוקרטיות כלל וככלל, שני המנהיגים, קים איל סונג בצפון קוריאה וסינגמן רי בדרומה, היו דיקטטורים אשר שיטות פעולתם לא היו שונות האחד מהשני. מכיוון שהעולם עצמו, היה עסוק רובו ככולו בבעיות אחרות כגון ההתפשטות הסובייטית באירופה ובלימתה, הפך הגבול הזמני לעובדה של קבע ובשנת 1949, הוחלט להוציא את כל הכוחות האמריקאיים שעוד נשארו מאדמת קוריאה הדרומית.

אולם אותן האזהרות מראשית החלוקה, כי מעשה זה הינו מלאכותי ולא יתקבל בעין יפה בשני הצדדים, לא שככו עם הזמן וניתן בביטחה לומר, שבשל אופיים של המשטרים בשתי המדינות, הרי שכל אחת ניסתה להתגבר על רעותה. אך בעוד שסין אשר סיימה את מלחמת האזרחים שבה בשנת 1949 וכן ברית המועצות, מחזקות את ידי קוריאה הצפונית בנשק, תחמושת וכסף, נטשה ארצות הברית למעשה את קוריאה הדרומית בהחליטה כי אין במדינה זו כדי לשמש בסיס איתן לשם עצירת הקומוניזם. למעשה, הוחלט על ידי ממשלת ארצות הברית, אשר נתמכה בנוסף בהערותיו של מעב"ה, הוא גנרל מקארתור אשר היה משליט סדר ביפן, כי קו הגנתה של ארצות הברית ימשך מהאיים הפיליפיניים בדרום, לעבר איי ריוקיו ובמרכזם אוקינווה, משם ליפן והלאה לעבר האיים הקיריליים ואלסקה. בעשותם כן, הוצאו למעשה קוריאה הדרומית וכן טיוון מקו ההגנה של ארצות הברית ונולדה הסברה, כי הופקרו מדינות אלו לידי הקומוניזם והושלכו ככלי אשר אין חפץ בו. דבר זה קיבל ביטוי, ב-12 בינואר 1950, תאריך בו נשא מזכיר החוץ האמריקני, דין אצ'יסון, נאום בפני כנס עיתונאים בו הוא הגדיר את קו ההגנה האמריקני במזרח הרחוק ונקב בשמם של המדינות אותן רואה הממשל האמריקני כחלק מאותו קו ההגנה.

גם ברית המועצות שאפה מאותה ידיעה אישוש לכוונות האמריקנים לעזוב את קוריאה הדרומית. ברית המועצות שנבלמה למעשה התפשטותה בחזית האירופאית עם סיום משבר ברלין חיפשה כיווני התפשטות נוספים והנה נגלתה להם ההזדמנות בקוריאה. ישנן גם טענות שמטרתם העיקרית של הסובייטים הייתה להחליש את האחיזה האמריקנית בגרמניה ובעיקר בברלין ואף סבר כי אם יכבוש את קוריאה יוכל להחליפה בברלין.

[עריכה] מהלך המלחמה

ב-25 ביוני 1950, בשעה 4:00 לפנות בוקר, פתחו כוחות קוריאה הצפונית באש מרוכזת מכ-1000 תותחים אשר לוו לאחר מכן במתקפה ענקית על קוריאה הדרומית. תוך זמן קצר היה ברור כי קוריאה הצפונית אשר לה נשק וציוד חדשים ומרובים, תשמיד כליל את צבא קוריאה הדרומית שהחל לנוס על נפשו במהירות. עיר הבירה של קוריאה הדרומית, סיאול, נכבשה במהירות והכוחות הצפון קוריאניים, החלו שועטים במורד חצי האי. מועצת הביטחון של האו"ם מתחה ביקורת על תוקפנות קוריאה הצפונית, וקראה לבריה"מ לעזור להדוף את המתקפה. קוריאה הצפונית הוכרזה על ידי מועצת הבטחון כמדינת תוקפנית והוקם כוח צבאי בינלאומי בראשות ארצות הברית שינהיג פעולת שיטור בקוריאה על מנת לשמור על עצמאות קוריאה הדרומית. דא עקה, בשלב זה היו כוחות אמריקאיים מעטים באזור שכן יפן הייתה מדינה שקטה, משגשגת ושוחרת שלום. אומנם היו לגנרל מקארתור ארבע דיוויזיות (אוגדות). אולם היו אלו דיוויזיות מקוצצות כדי כך וכושרן הקרבי וציודן היו מועטים כל כך, עד כי ספק אם היו שווים בכוחם לרגימנט (חטיבה). למרות זאת, מונה מק-ארתור למפקד הזירה הקוראנית והלה שלח, שתי דיוויזיות, ה-24 וה-25, על מנת לסייע לדרום קוריאנים אשר נלחצו קשות וצבאם התמוטט למעשה.

אולם נתברר, כי הצפון קוריאנים פתחו את מתקפתם תוך תכנון לטווח ארוך וכי ברור היה משעה לשעה, כי שתי הדיוויזיות האמריקאיות המדוללות, לא יהיה בכוחן אף להשהות ולו במקצת את התבוסה. לבסוף, משהיה ברור כי רק כוחות גדולים יוכלו לעצור את הצפון קוריאניים, החלו מדינות האו"ם ובעיקר ארצות הברית בשליחת כוחות. הללו, התרכזו במתחם פוסאן בדרום מזרחה של קוריאה הדרומית, מתחם אשר היה מבוצר כיאות לבינתיים וכן היה בו נמל אשר מסוגל היה לקלוט את שפעת האנשים והציוד. כוחות אלו, קובצו תחת הארמיה השמינית בפיקודו של גנרל ווקר האמריקאי אולם למרות שכוחו הלך וגבר, הרי שעדיין לא היה די בו על מנת לפרוץ את מתחם פוסאן ולהדוף את הצפון קוריאנים אחורה, אל מעבר לקו הרוחב ה-38.

בשלב זה, הגה גנרל מקארתור רעיון נועז ועיקרו פלישה אמפיבית אל אינצ'ון. אינצ'ון עצמה, הייתה עיר קטנה ביותר השוכנת לחופו של ים במערב קוריאה הדרומית, מרחק לא רב דרומית לסיאול. מששמעו ראשי המטות, שרי הממשלה בארצות הברית, הנשיא טרומן וכן יתר בכירי המדינות החברות באו"ם, על תוכנית זו, דחוה מכל וכל. שורת האמת מחייבת לומר, כי אכן היה הצדק עימם. אינצ'ון, הייתה לכל הדעות אחד המקומות הגרועים ביותר בעולם לנחיתה אמפיבית. מקום צפוף, החסום באי טבעי קטן במרכז המעגן, מקום קל למיקוש וקל לחסימה אשר אש תותחי אויב המטווחת היטב, תוכל להשמיד בנקל כל כלי שיט המתקרב אליו; ואם לא די בכך, היה זה אחד המקומות בעלי נתוני הגאות והשפל הגבוהים בעולם. למעשה, בכל הנותר משנת 1950, היו רק שלושה תאריכים בהם ניתן היה להכניס אוניות לנמל זה, דהיינו תאריכים בהם הגאות תהיה מספקת. מק-ארתור, רצה לבצע את המתקפה ב-15/9/1950, דהיינו התאריך הראשון מבין השלושה. תאריך זה, אכן היה המתאים ביותר אולם הגאות הראשונה, הייתה לפני זריחת החמה ואילו השנייה באותו היום, הייתה לאחר שקיעת השמש, פירוש הדבר הוא, כי יאלצו להנחית את הכוחות בשני שלבים כאשר הכוח הראשון, יאלץ להסתדר בעצמו מספר שעות רב ללא כל יכולת סיוע או חילוץ. משלחות רבות נשלחו ליפן על מנת לשכנע את מק-ארתור, כי יש לזנוח רעיון זה וכי במקרה הצורך, ניתן יהיה להעתיקו למעגן אחר, דרומית לאינצ'ון ובמרחב 160 ק"מ מפוסאן. אולם הלה, טען בצדק כי מבצע זה לא יהיה שווה דבר שכן לא יאגף את הכוחות הצפון קוריאניים הצרים על פוסאן ולמעשה יהווה רק סיכון ללא כל רווח. לעומת זאת טען הוא, כי אינצ'ון לא מבוצרת כיאות שכן אין הצפון קוריאנים מצפים למתקפה שם וכי בכל מקרה, דבר זה נעשה על ידי היפנים הן בשנת 1895 והן בשנת 1904 בדיוק באותו המקום. העובדה כי השוקע של האוניות באותה התקופה היה רדוד בהרבה מאוניות אמצע המאה ה-20, לא הייתה בה כדי להזיזו מדעתו. לבסוף, הצליח מק-ארתור, בדרכו המיוחדת, לשכנע את הקולות המנוגדים לתוכנית בפנטגון ובתאריך 15/9/1950, פלש הקורפוס העשירי בפיקודו של ראש המטה של מק-ארתור לאינצ'ון בהצלחה מזהירה. תוך זמן קצר נותק הצבא הצפון קוריאני ממקורות אספקתו והפך ללכוד בין שתי הזרועות של האו"ם, האחת מאינצ'ון ואילו השנייה מפוסאן.

בשעה זו של שמחה רבה, הבחין קצין אוויר אמריקאי, כי בשדה תעופה גדול אשר לא היה מרוחק מאינצ'ון, מוקמו מצדיות ערוכות היטב אשר הצביעו על כוונה להגן על שדה התעופה באופן נחרץ. מכיוון שהלה היה בודק שדות תעופה אף במלחמת העולם השנייה ותפקידו היה לדווח על ממצאיו אלו, אשר לפיהם ניתן היה לדעת על חשיבות המקום לאויב וכן על כוונות ההתקדמות שלו, מיהר הלה לדווח על כך לראש המטה של מק-ארתור ביפן בהוסיפו כי דיווחים אלו, היו זוכים לקדימות ולחשיבות רבה בזמן מלחמת העולם השנייה באירופה. על פי סברתו של אותו קצין, הרי שחיל אויר מהמדרגה הראשונה היה עתיד להיכנס למלחמה והפלישה באינצ'ון, באה לו בהפתעה לפני שהספיק לסיים את הכנותיו. עובדה נוספת אשר היה בה כדי ללמד הרבה, היא כי משנכנסו חיילים אמריקאים לאינצ'ון ביום הפלישה, ראו עמדות רבות אשר זה לא מכבר הוחל בתהליך בנייתן. על פי כל הדעות, היו הצפון קוריאנים מבצרים את המדינה כולה למלחמה ארוכת טווח.

אולם גנרל מקארתור, אופטימיסט מטבעו, בטוח במעשיו ויהיר יותר מכל אשר בגדר האפשר, לא שת ליבו לדיווחים אלו. תוך ימים ספורים, נפלה אף סיאול בידי כוחות האו"ם וכן צבא קוריאה הדרומית וגנרל מקארתור, נכנס אליה עטור כבוד והחזיר את השלטון לידיו של סינגמן רי, בדיוק כפי שעשה חמש שנים קודם לכן לאוסמניה בפיליפינים.

בתחילה לא היו מעוניינים כוחות האו"ם ובראשם ארצות הברית לעבור את קו הרוחב ה-38. כל אשר רצו היה להשיב את הסדר על כנו ולהדוף את הפורעים הצפון קוריאנים אל עבר מדינתם. אולם עתה, שיכורי ניצחון בשל מתקפת אינצ'ון המוצלחת והזולה באבדות ( 567 הרוגים מכוחות האו"ם בלבד בכל המתקפה ) ונדחפים על ידי התלהמויותיו של סינגמן רי, כי יש לאחד את כל קוריאה תחת שלטונו, נתנו בתחילה אור ירוק למעבר כוחות דרום קוריאניים בלבד מעבר לקו הרוחב ה-38. אך גנרל מק-ארתור, אשר בשל הצלחת מבצע אינצ'ון שנעשה בניגוד לכל הדעות של הבכירים בוושינגטון, עלה לשיא חדש של פופולריות, החל להכריז כי יש לחצות קו זה על מנת לחסל באופן כליל את צבא קוריאה הצפונית שאם לא כן, יתחזק האחרון שוב בתוך מספר שנים ויחזור על התקפותיו. יודגש, כי אין להתעלם מן העובדה, שגנרל מק-ארתור היה שייך, מבחינות רבות, לגנרלים מן הדור הישן. דור זה, לא הבין ולא אבה להבין, את המשמעות של מלחמה מוגבלת, דהיינו כפי שמלחמת קוריאה תוכננה בתחילה. לגבי דידו, אם יוצאים לקרב, הרי שזאת על מנת להביס את האויב באופן מוחלט. אם לא כן, הרי שאין כל סיבה לצאת למלחמה מלכתחילה.

אף בוושינגטון, החל רעיון הכניסה לתוך קוריאה הצפונית קורם עור וגידים ומגייס תומכים. ממשלתו של הנשיא טרומן הדמוקרטי, חשפה עצמה לביקורת רבה עם "איבוד" סין לידי הקומוניסטים של מאו, כפי שטענו הרפובליקנים. למען האמת יאמר, כי לא ממשלו של טרומן איבד את סין אלא כוחותיו הלאומניים של צאנג קי צאק, אשר היו חלשים, מושחתים ונעדרי יכולת. אומנם ממשלת ארצות הברית לא יצאה מגדרה על מנת לעזור לכוחות הלאומניים, שכן טרומן עצמו תיעב את צאנג קי צאק וראה בו רודן מושחת וחדל אישים, אך למרות זאת נשלחה אספקה ותחמושת אשר למרבית האירוניה, רובה ככולה, נפלה בידיים קומוניסטיות. אולם למרות שעיתוני ארצות הברית היו מלאים דיווחים על שרשרת הפסדיהם של הכוחות הלאומניים, לא שעה לכך הציבור האמריקני שכן לגבי דידם, הייתה סין מדינה אשר אינה נגמרת וכי המלחמה בה, יכולה להמשך עשרות שנים מבלי שאף אחד יבחין בכך, מלבד הכוחות המשתתפים. לכן, משגורשו כוחותיו של צאנג קי צאק כליל מסין גופה ועשו דרכם לעבר פורמוזה (טיוואן) בשנת 1949, הוכה הציבור האמריקני בתדהמה אשר המפלגה הרפובליקנית, בעידודו של הסנטור מק-קארתי, הפכה אותה לזעם כלפי הממשל של טרומן אשר נתפס כחלש מדי ואשר נותן לקומוניסטים יד חופשית להשתלט על העולם. מסיבה זו, ראה הנשיא טרומן את הניצחון בקוריאה כחשוב ביותר וסבר כי יהיה בניצחון זה כדי לחזק את דעת הקהל התומכת בו ובמפלגתו.

אולם מכיוון שלא היה טרומן פתי, אם כי אף לא ממולח כמו קודמו רוזוולט, פנה הוא אל מק-ארתור כי רצוי שהללו יערכו ביניהם ישיבה במקום כלשהו באוקינוס השקט על מנת לדון בהמשך המלחמה וכיוונה. משהוסכם כי מקום זה יהיה באי וייק בלב האוקינוס השקט, עשו משלחתו של מק-ארתור וכן משלחתו של הנשיא את דרכן לאי זה על מנת להיוועד. שתי המשלחות נפגשו בתאריך 13/10/1950 לשיחה בת מספר שעות אשר תוביל תוך זמן קצר לתסבוכת איומה ועקובה מדם. מלכתחילה לא הורשה אף כתב להיכנס לחדר הישיבות ואף הנוכחים, לא הורשו, מסיבה אשר תתברר רק לאחר מכן, לרשום דבר על נייר. אולם בחדר הותקן מקרופון סמוי אשר באמצעותו, יכלה מזכירתו של אחר מחברי פמליית הנשיא לרשום את הדברים שנאמרו בעוד היא יושבת בחדר הסמוך. אומנם בתחילה נאמר, כי דלת חדר הישיבות נשארה פתוחה בטעות וכי היא עצמה, מתוך סקרנות גרידא, החלה אוטומטית לרשום את הדברים, אולם לאחר מכן נתברר כי לא היה אמת בדבר. עיקרה של שיחה זו נסובה על האפשרות של חציית קו הרוחב ה-38 על ידי כוחות האו"ם. אולם דבר זה נעשה בדיעבד, שכן מזה שבועיים, באישורו של הנשיא, חדרו חיילי האו"ם לתוך קוריאה הצפונית. עוד ביקש הנשיא ערבויות מאת מק-ארתור כי הסינים לא יתקפו אם יתקרבו כוחות האו"ם למנצ'וריה. מק-ארתור, על פי גרסתו, טען כי לא נתן כל ערבויות כאלו ולמען האמת, לא היה זה מתפקידו לתיתן שכן אין להשוות בין המודעין שפעל ביפן ועמד לרשותו, לבין המודיעין של כל מדינות האו"ם לרבות ארצות הברית אשר עמד לרשותו של הנשיא. אולם לאחר מכן, כאשר פורסמו רשימותיה של העלמה אנדרסון, היא המזכירה אשר ישבה בחדר הסמוך, טען הנשיא כי גנרל מק-ארתור נתן את הבטחתו כי הסינים לא יתקפו ובנסיבות אלו, הרי שיש להטיל את האשמה עליו.

תהיה האמת אשר תהיה ולא מן הנמנע שמצויה היא היכן שהוא באמצע, דהיינו כי מק-ארתור לא נתן הבטחה אך נתן לחברי משלחת הנשיא לרבות הנשיא עצמו להבין כי בכל מקרה אין לחשוש ממתקפה סינית בקנה מידה גדול, החל מתחילת חודש נובמבר 1950, היו כוחות האו"ם מצויים עמוק בתוך שטחה של קוריאה הצפונית כאשר עיר הבירה הצפון קוריאנית מצויה הרחק בדרומם.

בשלב זה ועל מנת שלא לעורר את זעמם של הסינים או את חששם כי כוחות האו"ם יפלשו לארצם או יפגעו במתקני חשמל בקוריאה הצפונית אשר היו מעבירים את תוצרתם למנצ'וריה, החלו חברי הממשלה האמריקנית להתבטא בפומבי ולומר כי בכל מקרה יעצרו הכוחות לפני הגיעם לסין גופה. אולם הסינים, אשר לא אבו להתרצות ולמען האמת אף לא הייתה סיבה כי יעשו כן, בייחוד לאור הודעותיו של סינגמן רי כי אין לעצור בצפון קוריאה אלא יש לפלוש אף לסין וכן התבטאויות נוספות של רפובליקנים אמריקאיים אשר קראו לתפיסת שטח נייטראלי כ-10 מיילים בצידו הצפוני של נהר היאלו, דהיינו בתוך סין, החלו מאיימים כי ישתמשו בכוח על מנת לעצור את כוחות האו"ם. אכן, כבר מראשית חודש נובמבר שנת 1950, החלו יחידות מכוחות האו"ם או מכוחות קוריאה הדרומית להתקל מדי פעם בכוחות חזקים ( אז עדיין לא היה ידוע כי הם סיניים ) אשר היו מראים את כוחם למשך שעות ספורות ואז נסוגים כלעומת שבאו. גנרל מק-ארתור, ביקש את הסכמת הממשלה להפצצות אסטרטגיות בתוך סין על שדות תעופה ותחנות כח, אולם למרות שלבסוף ניתנה הסכמת ממשלת ארצות הברית, מחו נציגי ממשלות האו"ם הנוספות בעוז רב עד שהתוכנית נדחתה מכל וכל. הן היו מוכנות לאלף את קוריאה הצפונית, אולם בכל הנוגע לסין, היה הדבר שונה לחלוטין. בינתיים, המשיכו כוחות האו"ם להתקדם עד שהגיעו אל עמק היאלו. נשמעו קולות אשר טענו, כי די בכך וכי עמדות תותחים מבוצרות היטב, יוכלו לשלוט על כל נהר היאלו וכי בנסיבות אלו, הרי שאין כל צורך להגיע עד אל הנהר גופו, אולם דעות אלו הושתקו במהרה על ידי מק-ארתור, אשר רצה למחוק את צבא קוריאה הצפונית מעל לפני האדמה. כל האזהרות אשר נשלחו מפקין ( בעיקר דרך ניו דלהי ), עצם תפיסת שבויים סיניים, התקרבותו של החורף האיום בצפון קוריאה וכו' נפלו על אוזניו הערלות של מק-ארתור, אשר היה עטור תהילת אינצ'ון.

בתאריך 24/11/1950, החלו יחידות קדמיות של הארמיה השמינית לרדת דומם לכיוון עמק היאלו השומם והקפוא בואכה הנהר. גנרל מק-ארתור, אשר ידע כי אין לו מספיק חיילים ( אז עמדו לרשותו 100,000 חיילי או"ם בלבד ) על מנת לכסות את כל רוחבה של קוריאה הצפונית ובכל מקרה ידע, כי אין זו הדרך הנכונה להשתמש בחי"ר, בוודאי לא אם קיים רצון כי יכבוש שטח כלשהו, הגה תוכנית אשר לפיה, תהיה הארמיה השמינית בחלק אחד ( המערבי ) של קוריאה הצפונית ואילו הקורפוס העשירי יהיה בחלק האחר של קוריאה הצפונית. בתווך, החליט מק-ארתור כי יעמיד את היחידות החלושות ורופפות המשמעת של הצבא הדרום קוריאני כאשר ממש באמצעיתו של חצי האי, תהיה השמירה חלשה ביותר שכן הוא עצמו, בדק שטח הררי זה ומצא כי אין כל אפשרות להסתוות בו ועל כן ריק הוא לחלוטין מבני אדם. אמירה זו, הייתה מוזרה ביותר שכן היו בשטח הנ"ל גאיות עמוקים מספיק, על מנת להעלים רגימנטים שלמים, כפי שהוכיחו יומיים לאחר מכן הסינים במתקפתם המוחצת.

בתאריך 26/11/1950 פתח הגנרל הסיני אשר פיקד על כל המבצע בהתקפה מוחצת בעזרת מאות אלפי חיילים. הללו, אשר הסתוו היטב, תקפו את כוחות האו"ם וכן את כוחות קוריאה הדרומית, לא רק מן החזית אלא אף מהאגפים ומהעורף. הארמיה השמינית נסוגה תוך אבדות רבות ואילו הקורפוס העשירי, כותר למעשה ורק על ידי התחמקות מזהירה ולחימת מאסף נואשת, הצליח לחמוק אל הים, שם השיטוהו ספינות הרחק מן האזור.

לפתע הפך גנרל מק-ארתור, האופטימיסט חסר התקנה משכבר הימים את עורו והחל לתכנן את עזיבת חצי האי לחלוטין, דהיינו לא רק את החלק הכבוש בתוך קוריאה הצפונית אלא אף את קוריאה הדרומית כולה. במקרה הטוב ביותר, כך סבר, יוכל הוא להחזיק זמן מוגבל כלשהו במתחם המבוצר של פוסאן. עצם המתקפה הסינית האיומה, הקימה הרבה מאוד קולות בארצות הברית אשר חיכו זה זמן רב כדי להתנגח בגנרל. הלה, במקום שינצור את לשונו, שכן לא חסרו לו אף אוהדים, בחר להתנצח עם כל העיתונים, עם הממשל וכן עם חברות האו"ם, כל זאת עד אשר יצאה הוראה חד משמעית מוושינגטון כי אין מפקד מטעם ארצות הברית יכול להתנצח מעל דפי העיתונות עם הכתבים ואין הוא רשאי להביע את דעתו על החלטותיה של הממשלה. אומנם לא הוזכר שמו של מק-ארתור במפורש, אך כל מי שמוח בקודקודו, ידע במי אמורים הדברים.

בשלב זה, בעוד כוחות האו"ם נסוגים אחורה, דעת הקהל בראשות הרפובליקנים מאשימה את ממשלתו של טרומן כי היא האחראית לתבוסה וזאת האחרונה מאשימה את גנרל מק-ארתור כי לא זו בלבד שלא עמד בהבטחתו, כפי שהשתקפה מפרסום דבריה של העלמה אנדרסון, אלא כי נתפס לבהלה וכי פיקודו לוקה בחסר, נפל דבר בעל חשיבות במערכה עצמה. גנרל ווקר, מפקדה של הארמיה השמינית אשר עתה כללה אף את הקורפוס העשירי, נהרג בהתהפכו הגיפ' בו נסע. את תפקידו, קיבל לא אחר מאשר גנרל מת'יו ריג'ווי, מפקד דויזיה מוטסת מעולה מימי מלחמת העולם השנייה אשר היה עתה סגן יושב ראש המטות המשולבים, גנרל עומר בראדלי. גנרל מק-ארתור, אשר היה עסוק באותה העת בהתנצחותו הבלתי פוסקת עם הכתבים של העיתונים הנחשבים ביותר בארצות הברית וכן עם הממשל, לא שת ליבו למפקד זה, אשר היה מפקד כל חיילות היבשה בקוריאה בתוקף תפקידו החדש, אלא רק אמר לו, כי יעשה כמיטב יכולתו. גנרל ריג'ווי, אשר לא נתפס לנבואות הזעם של מק-ארתור, אשר היה "מפציץ" את וושינגטון בבקשות סיוע נוספות על מנת למנוע את השואה אשר לפי דעתו התרגשה על צבאו, החל לאט לאט לייצב את מצבו, כבש מחדש את סיאול וכאשר ערך הגנרל הסיני מתקפה חזקה נוספת בערב ראש השנה החדשה ואכן הצליח לכבוש שטח ניכר, החזירהו ריג'ווי בסדרה של מתקפות נגד.

מק-ארתור, אשר סוף כל סוף קוצצו כנפיו ונאסר עליו לפרסם את דעותיו בעיתונות כפי שעשה בחופשיות גמורה קודם לכן, החל להפנות את מרצו לעבר החזית. כאשר ראה כי ריג'ווי עשה לכל הדעות עבודה טובה, הגה רעיון אשר עיקרו הפצצת הגשרים על נהר היאלו, הריסת כל התשתיות במנצ'וריה הדרומית וכן גולת הכותרת, שפיכת חומר רדיואקטיבי באזור נהר היאלו. כך, לטענתו של מק-ארתור, תחזור ותשנה שוב הצלחת אינצ'ון אך בקנה מידה גדול יותר שכן כל הכוחות הסיניים, אשר עמדו בשלב זה על 484,000 איש ( יחד עם הכוחות הצפון קוריאניים הנותרים ), לא יוכלו לסגת וגם אספקתם תכלה חיש עד לתבוסה הבלתי נמנעת. אולם מק-ארתור כבר הבאיש את ריח עצמו בוושינגטון, והצעתו נדחתה בתקיפות. נמצא לו תחליף בדמותו של ריג'ווי ועתה, נשכחו כל הצלחותיו ונשאר רק זיכרון אופיו הבלתי מתפשר, תככנותו, יהירותו ואי יכולתו להודות באשמה, אף שברור בעליל היה כי טמונה היא, לכל הפחות, "גם" בו. לבסוף, בחודש אפריל 1951, אזר הנשיא טרומן את חלציו וסוף סוף הדיח את הגנרל המרדן אשר אף כי אין להתעלם מן העובדה כי היה טקטיקן גדול, הרי שלכל הדעות היה אף עושה צרות ואינדיבידואליסט גדול. אך דבר זה לא הביא מזור לבעיותיו של טרומן אלא נהפוך הוא. עתה לא יכול היה לסכור את פיו של מק-ארתור והלה "עלה" לו בהרבה קולות אשר תמכו בנשיא העתיד לבוא, הוא דווייט איזנאוור.

באשר למלחמה עצמה, הרי שמתקפות הנגד של ריג'ווי, ביססו את עמדות הצדדים בקרבת קו הרוחב ה-38, ובמשך השנתיים האחרונות של המלחמה נמשכו קרבות קשים בסביבבתו, אך אלה לא שינו כמעט את גודל השטח שבידי שני הצדדים, ורק הגדילו את רשימת אבדותיהם במלחמה מיותרת זו, אשר מבחינת שטח נטו, לא שינתה כמעט דבר. אולם באותו זמן, נמשכו שיחות השלום כמעט שנתיים כאשר סלע המחלוקת העיקרית הינה סביב אפשרות של כל שבוי ושבוי לבחור את המדינה אשר ברצונו להתיישב בה. ארצות הברית עמדה על שלה ולבסוף נכנעו הכוחות הקומוניסטיים ועשרות אלפיו שבויים סיניים וצפון קוריאנים נשארו בקוריאה הדרומית כאזרחים לכל דבר ועניין ואילו שניים/שלושה חיילים אמריקניים נשארו בקוריאה הצפונית בהתאם לאמונותיהם והשקפותיהם הפוליטיות החדשות. בקיץ 1953, תחת נשיאותו של דווייט אייזנהאואר, הושגה הפסקת האש הסופית שנחתמה ב-27 ביולי. שתי הקוריאות נשארו מדינות נפרדות, כאשר קו הפסקת האש, העובר בחלקו המזרחי מצפון לקו הרוחב ה-38, ובחלקו המערבי מדרום לו, מפריד ביניהן, (מצב שנשמר גם כיום).

[עריכה] משמעות המלחמה

מלחמת קוריאה הייתה הפעם הראשונה שבה התנסו כוחות האו"ם במלחמה מוגבלת בעידן שלאחר המצאת פצצת האטום. מלחמה זו, על אף שהוכיחה כי ארצות הברית מוכנה להגן על העולם החופשי, הוכיחה בנוסף כי ארצות הברית לא תהיה מוכנה להגיע לידי מלחמה טוטלית על מנת להגן על עולם זה. תאוריית ה"דומינו", אשר הומצאה במלחמה זו ועיקרה כי אין להניח לאף מדינה ליפול לידיים קומוניסטיות שכן דבר זה יוביל לנפילתן של מדינות נוספות, הביאה אף לנתינת שופר לתנועות מק-קארתיות, לפחד איום ובלתי מוסבר מרוסיה ומסין ואף במידה מסוימת לעצם קיומה של מלחמת וייטנאם, כאשר הכוחות האמריקניים פתחו במלחמה מוגבלת על מנת שלא להכניס את הסינים למלחמה וסופה שעלתה ( הן בממון והן בחיי אדם ) יותר מאשר מלחמה בקנה מידה מוחלט. משלב זה, החלה ארצות הברית להתכונן למעשה לזירות לחימה נוספות עם העולם הקומוניסטי, המלחמה הקרה המשיכה ביתר שאת, טיוואן וקוריאה הדרומית הוכנסו תחת מטריית ההגנה האמריקנית וכן נכרתה ברית עם מדינות מזרח אסיה, SEATO, כחלק ממערכת הבריתות שנועדו להבטיח את האינטרסים האמריקנים בעולם.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• מלחמת קוריאה, באתר "סיקור ממוקד"