יהדות רפורמית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
היהדות הרפורמית, או היהדות המתקדמת, היא זרם לא-אורתודוקסי ביהדות. בגרמניה ובבריטניה היא מוכרת בשם "יהדות ליברלית", ואילו בארץ מעדיפים חברי הזרם את הכינוי "יהדות מתקדמת".
הארגון המאגד את הקהילות הרפורמיות בעולם נקראת "האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת", וארגון הקהילות בארץ נקרא "התנועה ליהדות מתקדמת". עם זאת המונח "יהדות מתקדמת" משמש לעתים גם לתיאור כלל הזרמים הלא-אורתודוקסיים ביהדות, ובכלל זה היהדות הקונסרבטיבית והרקונסטרוקטיבית.
תוכן עניינים |
[עריכה] עקרונות
בין עקרונותיה המרכזיים, מונה היהדות הרפורמית את אלו:
- גישה לא פונדמנטליסטית של הבנת עקרי האמונה היהודית, יחד עם אמונה שיהודי צריך לעצב בעצמו את זהותו היהודית מתוך המסורת אך גם מתוך השקפת עולם מודרנית הדוגלת בשיוויון ובצדק חברתי.
- אמונה שעצמאותו של הפרט חשובה יותר מהמסורת היהודית, ומהחוקים והמנהגים היהודיים. הפרט בוחר איזה מצוות לקבל כמחייבות, אם בכלל.
- גישה חיובית כלפי התרבות המודרנית.
- אמונה שגם דרכי הלימוד הרבניות המסורתיות וגם דרכים מודרניות יותר של ביקורת המקרא, הן דרכים תקפות בלימוד התנ"ך והספרות הרבנית.
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] תחילתה של התנועה הרפורמית
התנועה הרפורמית קמה בגרמניה בסוף המאה ה-18 בתגובה להשכלה ולחילון, משם התפשטה לאירופה המערבית, ופעלה אף בקהילות מזרח אירופה. מייסדי התנועה ראו את עצמם כממשיכי המסורת היהודית, שלדעתם הצטיינה תמיד בגמישות ובפתיחות עד להתאבנותה בשלהי ימי הביניים.
מבשרי הרפורמה היו אנשים שומרי מצוות ודתיים, וראו את עיקרי היהדות כעיקרי האמונה הרפורמית. הם ביקשו לעשות תיקונים בדת ישראל כדי לבלום את מגמת ההתנצרות בקרב המשכילים המתבוללים. הם נטו להציג את היהדות בעיקר כאמונה דתית ולא כמסגרת השתייכות לאומית, וויתרו על חלק ניכר מן המצוות המעשיות. התפילות המסורתיות שונו, והוצא מהן כל זכר לשאיפה לשיבת ציון. הרפורמים מדגישים את ערכי היהדות ואת ההרמוניה בין ערכים אלה לערכים אוניברסליים-הומניסטיים, בניגוד ליהדות האורתודוקסית, המדגישה את ההקפדה על כללי ההתנהגות של ההלכה היהודית.
לדעתם, השקפת העולם המודרנית, על ערכיה האינטלקטואליים והאסתטיים, חייבה שיפור של סדרי בית הכנסת, והתאמת תפילות ואמונות לרוח הזמן ולמעמדם של היהודים כאזרחי המדינה. על סמך זה, ניסח נתן שאול, בשנת 1792, 14 עיקרי אמונה וטקס, שיתקבלו על דעת האדם המודרני. סדרי בית הכנסת והתפילה "תוקנו" לראשונה בשנת 1796 באמסטרדם. אמירתם של פיוטים שונים בוטלה והונהגה דרשה בשפת המדינה. בשנת 1810 פורסם בגרמניה תקנון, שקבע סדרי תפילה חדשים, חייב לשמור על הדרת הקודש בבית הכנסת, וביטל כל מנהג העלול להפר בו את האווירה של כובד ראש. לנגד עיני המתקנים, שבראשם עמד ישראל יעקובסון, עמדה דוגמת הכנסייה הנוצרית (בעיקר הפולחן הפרוטסטנטי), ומניעיהם היו אסתטיים בעיקר.
[עריכה] התנועה הרפורמית במזרח אירופה
הדברים היו שונים במזרח אירופה. כאשר חדרו רעיונותיו של משה מנדלסון (ממבשרי הרפורמה בגרמניה), כתביהם העבריים של וייזל (המחדיר לספרות העברית את תפיסת האדם של ההשכלה) וה"מאסף" (כתב העת של חוג המשכילים) לגליציה שבפולין, הם נתקלו בהתנגדות עזה הרבה יותר מבארצות שבמערב אירופה ובמרכזה. כאן לא מצאה ההשכלה קרקע מוכנה מראש - תהליכי האמנציפציה והחילון טרם התחילו. היא התנגשה עם אורח החיים המסורתי של ההמונים היהודיים, שהיה עדיין יציב במידה רבה. החסידות הייתה מבחינה מסוימת תופעה מקבילה לתנועת ההשכלה ביהדות גרמניה. השוואה זו נכונה לגבי התפקיד התרבותי-היסטורי הדומה של שתי התנועות. עם זאת, היו המניעים של החסידות ושל ההשכלה מנוגדים זה לזה. החסידות נוצרה כמרד רגשי של השכבות המדוכאות מבחינה חברתית והבלתי למדניות נגד הגישה הלמדנית התלמודית-השכלתית, ששלטה בקהילות ובחיי היהודים. היא הייתה בבחינת מחאה בלתי רציונלית של דתיות פנימית.
[עריכה] התנועה הרפורמית כיום
מרכז התנועה הרפורמית נמצא כיום בארצות הברית לשם הגיעו נציגיה הראשונים בשנת 1824, והם קיבלו תיגבור עם ההגירה היהודית מגרמניה לאחר מהפכת 1848. הרפורמים היום מונים קרוב ל-40% מיהדות ארצות הברית, והם הזרם הגדול ביותר שם. מעמדם שם חזק ומבוסס ולהם השפעה ניכרת על חיי הקהילה היהודית. השואה, הקמת מדינת ישראל והתבססותה, חוללו מפנה בגישת הרפורמים לציונות. בשנת 1972 הצטרפו הרפורמים לקונגרס היהודי העולמי ובשנת 1975 להסתדרות הציונית העולמית.
[עריכה] היהדות הרפורמית והציונות
בראשית דרכה הייתה היהדות הרפורמית מתנגדת חריפה לציונות. מייסדי התנועה בגרמניה כינו עצמם "גרמנים בני דת משה" והשתדלו להרחיק כל סממן לאומי מעל הדת. שמואל הולדהיים (1806-1860), ראש הקהילה הרפורמית בברלין, פעל להשמטה גורפת של המונחים "ירושלים", "ציון" ו"ארץ ישראל" מסידור התפילה הרפורמי. בועידת בונסוויק (1844) וועידת פרנקפורט (1845) נאמר כי "התקווה לשיבה לאומית סותרת את רגשותינו כלפי המולדת (גרמניה)" וכי "הרצון (של הציונים) לחזור לפלשתינה על מנת ליצור את האימפריה הפוליטית שלהם, מיותר".
בארצות הברית לא היה המצב שונה. בועידת פיטסבורג (1885) נקבע כי "איננו מחשיבים עוד את עצמנו כאומה אלא כקהילה דתית, ולכן אין אנו מצפים לשיבה לפלשתינה, לא לעבודת הקרבנות של בני אהרן, ולא לחזרתה של אף אחת מההלכות הקשורות למדינה היהודית...".
המחלוקת בין התנועה הרפורמית לתנועה הציונית עסקה לא רק במוטיב הלאומי, אלא גם במוטיב הדתי-חילוני. כך יצא איגוד הרבנים הרפורמיים בשנת 1917 בהצהרה שקבעה, מבלי להזכיר את הציונות במפורש, שיש להוקיע "כל פירוש בלתי דתי או אנטי דתי שניתן ליהדות ולשליחות ישראל בעולם".
כך נתפסו הציונות והרפורמה, מסופה של המאה ה-18 ועד מחציתה של המאה ה-19, כדרכים מנוגדות זו לזו המתחרות ביניהן על כיבוש ליבו של הקהל היהודי. מחד הוקיעה התנועה הרפורמית (למעט רבנים בודדים אשר יצאו מן הכלל) את הציונות ואת דרכה הלאומית-חילונית, ומאידך גינו המנהיגים הציוניים את התנועה הרפורמית ה"מתבוללת".
ככל שהתנועה הציונית התבססה וצברה תמיכה בציבור היהודי, הלכה התנגדותה של הרפורמה לציונות ופחתה. שני גורמים נוספים לשינוי זה היו רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית בשנות ה-30, והשינוי בהרכב התנועה, עם היותם של המהגרים מגרמניה למיעוט בתוכה.
בוועידת איחוד הקהילות הרפורמיות שנערכה ב-1937 ("ועידת קולומבוס") אימצה התנועה הרפורמית מצע חדש ("מצע קולומבוס") שחולל מפנה של ממש ביחסה של התנועה לציונות. המצע הכיר במרכזיותה של ארץ ישראל עבור השליחות הרוחנית היהודית, וקבע כי ישנה חובה לסייע בבניין ארץ ישראל.
מאז קום מדינת ישראל נבלמה ההתנגדות המפורשת של הרפורמה לציונות, עד כי בשנת 1975 הצטרפה התנועה הרפורמית להסתדרות הציונית העולמית. חרף זאת, תמיכתה של היהדות הרפורמית בישראל מתבטאת גם כיום בעיקר בתרומות למוסדות הציוניים ולא בעידוד עלייה לארץ והתיישבות בה. מרכזה של התנועה נותר בארצות הברית, ומספר חבריה בישראל מצומצם למדי.
[עריכה] יהדות רפורמית בישראל
ניסיונות ראשונים להקמת קהילות רפורמיות נעשו על-ידי רבנים עולים מגרמניה בשנות ה-30. ב-1935 הוקמו קהילות בחיפה ובירושלים, וב-1939 הוקם בית הספר "הלל" (היום "ליאו בק"). נסיונות אלה נכשלו, והקהילות הפכו אורתודוקסיות או קונסרבטיביות.
התנועה ליהדות מתקדמת בישראל כפי שהיא קיימת היום החלה עם הקמת קהילת "הראל" בירושלים ב-1958. בשש השנים הבאות הוקמו חמש קהילות נוספות ברחבי הארץ. ב-1965 נערכה ועידה פתוחה לקהל המעוניין בחלופה דתית לאורתודוקסיה, שחיזקה את הקשר בין הקהילות והייתה אבן היסוד להקמת התנועה ליהדות מתקדמת, שנרשמה רשמית בשנת 1971. הרבנים הראשונים היו עולים, אבל בשנת 1974 החל הקמפוס הירושלמי של היברו יוניון קולג' להכשיר תלמידים ישראלים לרבנות, והסטודנט הראשון הוסמך בשנת 1980.
כיום יש לתנועה 27 קהילות ברחבי הארץ. שני קיבוצים, יהל ולוטן, ויישוב קהילתי, הר חלוץ, חברים בתנועה. התנועה מפעילה כ-40 גני ילדים, תוכניות חינוכיות במסגרת בתי הספר, ותנועת נוער, נוער תל"ם, ואת פורום הצעירים והסטודנטים, לצעירים בגילאי 20 ו-30. לתנועה ארבעה בתי מדרש ברחבי הארץ, ופעילויות לימוד נוספות מתקיימות במסגרת הקהילות.
[עריכה] מוסדות התנועה
[עריכה] מועצת רבנים מתקדמים (מר"ם)
מר"ם מאגדת את הרבנים של התנועה ליהדות מתקדמת בישראל. בין פעילויותיה עריכת סידור התפילה המקובל בקהילות התנועה, העבודה שבלב, והמחזור לימים הנוראים, כוונת הלב. כמו כן ערכו חבריה פרסומים נוספים בנושאים כמו הלכה, תפילה וחגים. המר"ם מקבלת החלטות בסוגיות דתיות, אף כי החלטות בסוגיות דתיות שיש להן פנים ציבוריות מתקבלות בהסכמה עם ראשי התנועה שאינם רבנים. למר"ם בית דין לגיור ולמעמד אישי. בראש מר"ם עומדת הרב עדה זבידוב, ואב בית הדין הוא הרב יהורם מזור.
[עריכה] המרכז לפלורליזם יהודי
המרכז לפלורליזם יהודי הוא הזרוע הציבורית והמשפטית של התנועה ליהדות מתקדמת. המרכז פועל באמצעים משפטיים וציבוריים לקידום זכויות האזרח, ובעיקר בסוגיות הקשורות לדת ולפלורליזם דתי בישראל. המרכז מנהל את המערכה המשפטית להכרה בתנועה הרפורמית ובפעילות רבניה, בין השאר בתחום הכרה בגיור הרפורמי והחברות במועצות הדתיות. הוא נוסד ב-1987, וכיום עומדת בראשו ענת הופמן. ב-1992 הוקם במסגרת המרכז מרכז סיוע לעולים חדשים, שמסייע לעולים במכלול הבעיות של התאקלמות בארץ חדשה, תוך טיפול מיוחד בהשגת הכרה על-פי חוק השבות.
[עריכה] מעמדה החוקי והציבורי של היהדות המתקדמת בישראל
במדינת ישראל אין הפרדה בין דת ומדינה, ובפרט ענייני אישות נמצאים בסמכות בתי דין דתיים. לצורך זה מוכרים בישראל רק המוסדות האורתודוקסיים, ונישואים וגירושים שנעשים על-ידי רבני התנועה ובית הדין שלה אינם מוכרים על-ידי המדינה. גיור רפורמי מוכר לצורך רישום כיהודי במרשם התושבים, לפי פסיקת בג"צ משנת 2002. מוסדות התנועה, ובעיקר היברו יוניון קולג', מקבלים מימון ממשלתי בדומה למוסדות דת אחרים בעקבות שורה של עתירות לבג"צ בשנות ה-90. סוגיות נוספות שהתנועה ליהדות מתקדמת עוסקת בהן הן חברות של נציגיה במועצות הדתיות והכרה ברבנים (למשל כרבני יישובים ושכונות).
[עריכה] ביקורת
גישתה המקלה של היהדות הרפורמית ביחס לשמירת ההלכה והמצוות גוררת ביקורת מצד זרמים אחרים ביהדות, שאינם מוכנים להכיר בה כיהדות דתית.
ביקורת חריפה במיוחד מושמעת מכיוונה של היהדות האורתודוקסית, שלעתים אף רואה את התנועה הרפורמית כדת אחרת, שאינה חלק מהיהדות. יחס זה אינו נחלת החוגים הדתיים בלבד, אלא גם של חילונים.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אפרים תבורי, היהדות הרפורמית בישראל: הישגים וסיכויים, 2000.
- מאיר אזרי, חושבים יהדות מתקדמת - מסע להכרת היהדות הרפורמית, הוצאת בבל, 2005.
- מיכאל מאיר, בין מסורת לקידמה, תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, הוצאת מרכז שז"ר, 1990.
- הרפורמים, הוצאת מנוף, 2005.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אתר התנועה ליהדות מתקדמת בישראל
- המרכז לפלורליזם יהודי
- האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת (אנגלית)
- חגי סגל, "המקל והגזר - הרפורמים מפללים לאלוהי הבג"ץ", מקור ראשון, 23.9.2005.
- אורי פז, פרופ' ישעיהו ליבוביץ: "למה הרפורמים לא דתיים", מכתב לגולה, 1957
