המפלגה הנאצית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המפלגה הנאצית או בשמה המלא, מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית הסוציאליסטית הייתה תנועה פוליטית שפעלה בגרמניה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20, והונהגה במשך רוב שנות קיומה בידי אדולף היטלר. למפלגה הייתה משנה סדורה, שעיקריה לאומנות פאן-גרמנית, גזענות ובמיוחד אנטישמיות, אנטי-ליברליזם, אנטי-דמוקרטיה ואנטי-קומוניזם.
עלייתה לשלטון של המפלגה הנאצית בשנת 1933 הביאה מאוחר יותר לפרוץ מלחמת העולם השנייה ולשואת יהודי אירופה.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] הקמת המפלגה
מלחמת העולם הראשונה גרמה למשבר כלכלי ומוראלי כבד בגרמניה, שהפסידה במלחמה. המשבר גרר פריחת תנועות פוליטיות קיצוניות - הן בקרב השמאל הסוציאליסטי והן בקרב הימין. אחת מתנועות אלה, או לפחות מפלגה ששאפה להיות לתנועה, הייתה מפלגת הפועלים הגרמנית, (Deutsche Arbeiterpartei (DAP. חברי המפלגה רצו לייצג את הפועלים למרות שהיו אנשי ימין ודגלו בלאומנות, כוחנות ואנטישמיות.
היטלר הגיע למפלגה זו במקרה, במסגרת תפקידו הצבאי שהיה סילוק אלמנטים חתרניים (קרי קומוניסטים) משורות הצבא. ב-1919 הוא השתתף באספה קטנה ועלה לנאום כתגובה על נאום שהכעיסו. נאומו עורר התלהבות ומספר ימים אח"כ היטלר הוזמן להצטרף למפלגה. לאחר התלבטות של עוד מספר ימים הוא הסכים, הן מפני שהסכים עם רעיונותיהם והן משום שראה פוטנציאל רב במפלגה הקטנה, חרף חוסר הארגון שבה.
המפלגה הייתה מורכבת בעיקר מחברי המזכירות שמנתה שבעה. כדי לצרף חברים חדשים היטלר הכין הזמנות לפגישה החודשית, אשר אותן כל חבר מזכירות חילק לחבריו ובני משפחתו, אולם מעט מאוד הגיעו. את ההזמנות הבאות הדפיסו בבית דפוס קטן, אולם שוב לא הגיעו אנשים רבים. אז הוחלט לפרסם מודעה באחד העתונים האנטישמים במינכן ובהתעקשותו של היטלר הם בחרו במקום גדול יותר כדי לנהל את הפגישה. מקום שיכול היה לאכלס כמאה אנשים. חברי המזכירות האחרים חשבו שלא יגיעו כל כך הרבה, אולם מעט יותר ממאה אנשים הגיעו לפגישה זו.
היטלר היה אמור להיות להיות הנואם השני. זו הייתה הפעם הראשונה שבה היה אמור לשאת דברים, למרות התנגדות חלק מחברי המזכירות שפקפקו בכשרונותיו. כאשר החל לדבר, הוא הפתיע את כולם בנאום רגשני, נוטה לעתים להיסטרי. הוא תיאר זאת בספרו מיין קמפף: "דיברתי במשך שלושים דקות. ומה שקודם רק הרגשתי בתוכי, הוכח במציאות: יכולתי לדבר! לאחר שלושים דקות, האוירה בחדר הקטן הייתה מחושמלת. ההרגשה שהצלחתי חוזקה על ידי כך שהקורבן הראשון שאנשים אלו היו מוכנים לשאת היה שהם תרמו למפלגה כסף. שלוש מאות מרקים".
הכסף שימש לקניית פרסום נוסף. האטרקציה של המפלגה כעת היה היטלר שבנאומים חוצבי להבות, גינה את חוזה ורסאי והאשים את היהודים בבעיות גרמניה. אנשים הוסיפו להצטרף למפלגה שמנתה כעת כמה מאות.
היטלר לקח את השליטה על מערך הפרסום בראשית 1920. בנוסף הוא גייס חברים חדשים מבין האנשים שהכיר בצבא. במינכן באותה תקופה חיו חיילים רבים אשר השתחררו מהצבא ולא הצליחו להתאקלם, תוך שהם מאשימים את חוזה ורסאי ואת הפוליטיקאים בצרותיהם. חיילים אלו הצטרפו במספרים שהלכו וגדלו למפלגת הפועלים הגרמנית. אמנם היו קבוצות פוליטיות אשר ניסו גם הן לגייסם לשורותיהן, אך אף אחת לא הצליחה כפי שהצליחה מפלגת הפועלים הגרמנית.
בפברואר 1920 היטלר דחק בחברי המזכירות לערוך עצרת המונים. חברים רבים התנגדו מחשש שזה עדיין מוקדם מדי ושהעצרת תופרע על ידי המרקסיסטים. היטלר כלל לא חשש מהפרעות, להפך, הוא יקבל אותן בברכה, ביודעו שזה יביא למפלגה שם של אנטי מרקסיסטית. הוא אפילו ביקש שיקשטו את האולם בצבעים אדומים כדי להרגיז את המרקסיסטים.
ב-24 בפברואר 1920 התלהב היטלר כשנכנס לאולם שהיה מלא כולו ב-2,000 צופים ובמספר גדול של קומוניסטים. במשך ארבע שעות של נאום סוחף התווה היטלר את דרכה העתידית של המפלגה שכללה: איחוד גרמניה כולה, דחיית חוזה ורסאי, דרישה לטריטוריות נוספות עבור תושבי גרמניה, אזרחות אשר תקבע על ידי הגזע (שום יהודי לא יחשב כגרמני), כל הכנסה אשר לא הגיעה מעבודה תוחרם, הקמה מחדש של מערכת הלימוד בגרמניה, חופש דת (אלא אם הדת מסכנת את הגזע הארי) וממשלה חזקה שתוכל לחוקק חוקים אפקטיביים. לדעתו של היטלר הכנס היה הצלחה אדירה. במיין קמפף כתב: "כשהאולם החל להתרוקן, ידעתי שעתה עקרונות התנועה שוב לא ישכחו, הם בתנועה לכל אזרחי גרמניה".
היטלר הבין שעדיין חסר משהו למפלגה, סמל. בקיץ 1920 בחר בסמל, צלב הקרס. סמל זה לא הומצא על ידי היטלר. צלב הקרס מופיע בחורבות רבות מזמנים עתיקים בגרמניה. היטלר ראה את צלב הקרס בכנסייה הבנדיקטית אשר אליה הלך בצעירותו. אולם כאשר צויר צלב הקרס בתוך עיגול לבן על רקע שחור, הפך סמל זה לסמל של כוח. הסמל הפך את המפלגה פופולרית יותר.
בסוף 1920, מנתה המפלגה כ-3,000 חברים. היא שינתה את שמה בהשפעת היטלר. המילים "נציונאל סוציאליסטית" התווספו, והיא נקראה עתה מפלגת הפועלים הנאציונל-סוציאליסטית הגרמנית - Nationalsozialistische Deutsche Arbeiterpartei - NSDAP.
[עריכה] ביסוס המפלגה
בראשית 1921, הפך היטלר לנואם יעיל יותר ויותר בפני קהל הולך וגדל. בפברואר נאם במינכן בפני קרוב לששת אלפים איש. כדי להביא אנשים לכינוס הוא שלח שתי משאיות עמוסות בחברי מפלגה, שנשאו את סמל צלב הקרס, כדי שיעשו הרבה רעש ויפזרו עלונים ברחובות, טקטיקה שנוסתה על ידי המפלגה בפעם הראשונה. מערכת התעמולה של המפלגה הלכה והשתכללה. גיוס התמיכה נעשה על ידי בטאון ואסיפות המונים בהם אלמנטים מושכים - דגלים, מצעדים, סמלים, תזמורות, מדים – מלכודת לסחיפת העם ובמיוחד גברים צעירים, המהווים את רוב חבריה. בנוסף היטלר הנהיג טיולים לטבע, שירת עם ועוד בכדי ללכד את החברים.
במקביל לפעילות התעמולתית, אותה שנה הוקם הכוח ה"צבאי" של המפלגה - פלוגות הסער (אס אה - S.A) בפיקוד ארנסט רהם. הארגון גייס מובטלים וחיילים משוחררים ושילם להם תמורת שירותי האלימות שלהם. האס-אה יטיל אימה בכוח הזרוע ברחבי גרמניה במשך יותר מעשור, עד פירוקו.
החברים הרבים שהיטלר גייס הגדילו את השפעתו במפלגה. אי לכך ניסתה הנהגת המפלגה לאזן את כוחו על ידי צירוף קבוצה פוליטית אחרת, פעולה שגרמה להתפטרותו. במפלגה הבינו מיד, שעם התפטרותו של היטלר יגיע גם קץ המפלגה הנאצית. הם קראו לו לחזור וקיבלים את התנאי שהציב לשם כך: מינויו ליו"ר המפלגה והכפפת כל המפלגה למרותו. באמצע השנה הוא גם הוכרז כפיהרר של המפלגה, תפקיד שישמש בו עד מותו. היטלר התחבר עם האליטה העשירה והאצילה כדי לקבל מימון ולגיטימציה חברתית.
[עריכה] הפוטש במרתף הבירה
- ערך מורחב – הפוטש במרתף הבירה
המשבר שפרץ בגרמניה בעקבות פלישת צרפת לחבל הרוהר ב-1923 הוביל את הנאצים וגם קבוצות קצוניות אחרות להרגיש כי זה הזמן להכות. גרמניה הייתה למרקחה פוליטית והמפלגה הנאצית שמנתה כעת 55,000 חברים דרשה פעולה. אדולף היטלר ידע שהוא חייב לפעול או להסתכן באובדן המנהיגות על מפלגתו.
היטלר ושאר מנהיגי הנאצים תכננו פעולה שבה יחטפו את מנהיגי הממשלה הבווארית, ובאיום בנשק יאלצו אותם לקבל את היטלר כמנהיגם. בהמשך הם ישיגו את עזרת גיבור מלחמת העולם הראשונה, הגנרל אריך לודנדורף וישתלטו על הצבא, בטענה של מרי אזרחי, ויפילו את המשטר הדמוקרטי. הנאצים החליטו לפעול כאשר נודע להם שעומד להיות כינוס גדול של אנשי עסקים, באולם בירה במינכן. אורחי הכבוד של הכינוס היו אמורים להיות אנשי הממשלה הבווארית אותם רצו לחטוף.
ב-8 בנובמבר 1923 פסע היטלר ביחד עם פלוגת חיילי סער אל אולם הכינוס תוך שהוא גורם לפניקה כללית באולם. הוא ירה ירייה לתקרה ואז צעק "שקט". היטלר עלה על הבמה וצעק: "המהפכה הלאומית החלה... איש לא יעזוב את האולם, ואם לא יהיה מיד שקט, תיפתח עליכם אש ממכונת ירייה. הממשלה הגרמנית הוסרה וממשלה זמנית חדשה הוקמה. השתלטנו על הצבא והמשטרה והעיר נמצאת תחת שלטון צלב הקרס". שום דבר מזה אמנם לא היה נכון, אך באולם איש לא יכול היה לדעת.
היטלר הצליח לשכנע את שלושת המנהיגים הבכירים שהיו במקום לתמוך בו והקהל החל להריע לו. אולם אז הגיעה הודעה אל היטלר, כי פלוגות הנאצים אשר נשלחו להשתלט על מחנות הצבא לא כל כך הצליחו במשימה, והוא החליט להגיע לשם בעצמו. עם עזיבתו של היטלר את המקום, הצליחו שלושת המנהיגים לשכנע את לודנדורף בדברי חלקלקות, שכמובן הם ישמרו אמונים להיטלר ועזבו את המקום. באותו זמן היטלר ניסה לשכנע את החיילים להיכנע אך ללא הצלחה יתרה. לאחר כשלון השכנוע חזר לאולם. להפתעתו גילה שנסיון ההפיכה שלו כשל לחלוטין.
למחרת בבוקר הפרו שלושת המנהיגים את הבטחתם ללודנדורף באומרם שזו הוצאה מהם באיומי אקדח. הם הורו על פירוק המפלגה הנאצית, כולל פלוגות הסער והעיתון.
היטלר נאסר ועם התמוטטות ההפיכה שלהם, כולם חשבו שהגיע הקץ למפלגה הנאצית. אך משפטו ומאסרו של היטלר הביאו לשינוי הגישה ודרך הפעולה של המפלגה - לזאת שתעלה אותם לשלטון.
[עריכה] דרך חדשה
כאשר השתחרר היטלר בדצמבר 1924 הוא מצא את המפלגה בשפל חמור. אך הייתה לו כבר תוכנית חדשה לתפיסת השלטון: מצד אחד לקבל לגיטימציה ציבורית ולפעול, למראית עין, על פי החוק. מצד שני תמשך הפעילות החתרנית והאלימה, אך תחת פני השטח. באמצעות השילוב הזה קיווה היטלר להשיג את יעדו החדש: עלייה לשלטון דרך הדמורקטיה - השתתפות בבחירות לפרלמנט.
צעדו הראשון היה להחזיר את המפלגה למעמדה הקודם. הוא נפגש עם ראש הממשלה והבטיח לו שמעתה המפלגה הנאצית תשמור על החוק ותפעל רק בדרך החוק. לאחר מכן, בפברואר 1925 ערכה המפלגה הנאצית את הכינוס הראשון הגדול שלה מאז הפוטש. לאחר שעתיים של נאום בפני הקהל המשולהב החל היטלר שוב לאיים על הממשלה, המפלגה הדמוקרטית, היהודים והמרקסיסטים. משום כך אסרה עליו הממשלה לשאת נאומים בציבור למשך שנתיים. דבר שגרם לו בעיה קשה, שהרי עיקר הצלחת המפלגה נבעה מיכולתו לנאום ולשלהב את הקהל. אולם היטלר כבר החל לארגן את המפלגה הנאצית מחדש.
מימוש תוכניתו של היטלר התחיל ברמה הארגונית. המפלגה חולקה לשני חלקים: על חלק אחד הוטלה המשימה להפיל את הממשלה הדמוקרטית וחלק שני תוכנן להקים ממשלת צללים - ממשלה נאצית מאורגנת, שעם סילוק השלטון הדמוקרטי תתפוס את המקום הריק. ממשלה זו הייתה מסודרת ומחולקת למשרדים בכל התחומים (חקלאות, פנים, אוצר, חוץ, משפטים, תרבות וכן גזע).
המפלגה החלה בפנייה לגילאים צעירים יותר. הוקמה תנועת נערי היטלר (Hitler Jugend) שהייתה חיקוי של תנועת הצופים ואליה יכלו להצטרף נערים בגילאי 15 - 18. בנוסף הוקמו תנועה מקבילה לנערות (Dutscher Maedel) ותנועת נשים.
כוחה הפיזי של המפלגה החל להתפתח ולהתארגן. פלוגות הסער ה-SA חוזקו ואורגנו מחדש. כך התייחס לעניין אדולף היטלר במיין קמפף: "כלי לחיזוק המאבק על פילוסופית החיים של התנועה". הם היכו מתנגדים פוליטים, פוצצו אספות יריבות, איימו, השחיתו רכוש, וסתם התקוטטו. לגופם לבשו מדים חומים (על כן כונו "החולצות החומות"), על זרועם סרט עם ציור צלב הקרס, לרגליהם מגפיים ולראשם כובע. מדים אלו היו כלי חשוב בזיהוי והכרה של האנשים ברחוב את תנועת הנאצים - במיוחד להשלטת פחד והרתעה.
בזמן הזה, 1926 הוקמה בתוך פלוגות הסער, יחידת עילית קטנה שחבריה היו מיועדים להיות שומרי ראשו של היטלר, אשר מקבלים פקודות ישירות מממנו. קראו לה יחידת המשמר, SchutzStaffel (ובקיצור אס אס, שם העתיד לעורר אימה בגרמניה ומחוצה לה עד חיסולו בסוף מלחה"ע ה-2). האס-אס אימצו לעצמם מדים שחורים (ולכן כונו "החולצות השחורות") שהיו חיקוי למדי הפשיסטים האיטלקים. למפקד האס-אס מונה היינריך הימלר, שיהיה לאחד מהאנשים החזקים בגרמניה עם עליית הנאציזם לשלטון.
אולם למרות כל מאמצי המפלגה להתארגן, הם נתקלו בבעיה שהקטינה את הצלחתם. המצב בגרמניה השתפר. הממשלה של שטרזמאן, שעלתה בסוף 1923, הצליחה לעורר את הכלכלה ולשפר את יחסי החוץ. לגרמניה היה כעת נשיא חדש, פאול פון הינדנבורג (Paul Von Hindenburg), שנבחר ברוב קולות על ידי השמרנים ומפלגות המרכז כדי להביא יציבות ושקט לרפובליקה.
המפלגה סבלה מגידול איטי, ומספר חבריה היה 17,000 בתחילת 1926. ככל שהמצב הכלכלי בגרמניה החל להשתפר, האנשים שלא היו צריכים לדאוג לפת לחם נרגעו והחלו להנות מחייהם. היטלר ידע שהעניינים הולכים להיות רגועים מאחר שהמפלגה הורכבה בעקר מאנשים כועסים. אך להיטלר הייתה הרגשה שהשקט הזה היה רק זמני, היות שגרמניה חיה על כספים שהגיעו מהלוואות. יגיע זמן התשלום ואז האנשים יחזרו אל היטלר. בינתיים היטלר החליט להמתין בשקט.
מעמדו של היטלר חוזק פעם נוספת כאשר הוכרז שנית כ"פיהרר". באותו זמן הוא פגש את יוזף גבלס, אדם מאוד יצירתי ואינטלקטואל בעיני עצמו. גבלס נשלח על ידי היטלר לברלין באוקטובר 1926, כדי לארגן את המפלגה שם מחדש ולהעלות את המפלגה הנאצית לתודעת הציבור. ברלין הייתה נסיון טוב עבור שר התעמולה לימים יבואו. הוא ארגן כינוסים, הוא נאם נאומים, הוציא עיתון לאור ויצר פרובוקציות ועמותים עם המרקסיסטים. כמות החברים במפלגה החלה לעלות.
אולם בעיות חדשות צצו לאחר שאחת מפלוגות הסער הנאציות הכו כומר זקן שצעק באחד מנאומיו של גבלס. המשטרה הכריזה על המפלגה הנאצית בברלין כלא חוקית ועל איסור נשיאת נאומים בציבור בכל רחבי גרמניה הפרוסית. בסופו של דבר האיסור היה לזמן קצר בלבד. הוא הוסר בקיץ 1927, אז הגיע היטלר לברלין ונשא נאום בפני 5,000 תומכים.
ב-20 במאי 1928 התקיימו הבחירות בגרמניה. הנאצים קיבלו מעט מאוד קולות אשר העניקו להם 12 מושבים בפרלמנט, כולל אחד לגבלס. עבור האזרח הגרמני הממוצע, למפלגה הנאצית לא היה מה להציע. המצב הכלכלי היה טוב, האינפלציה תחת בקרה, וכמובן הייתה עבודה. אולם היטלר לא התרגש. הוא לקח את הזמן שלו ביודעו שהמצב הקיים לא יארך.
[עריכה] העלייה לשלטון
בימיה הטובים שלפני השפל הגדול ב־1929, למפלגה הנאצית היו כ־100,000 חברים במדינה של 60,000,000 תושבים. על אף שהייתה מפלגה קטנה יחסית, המפלגה הנאצית הייתה מאורגנת ביותר ומוכנה לפעול בין רגע, כשיגיע רגע הפקודה. גם בתקופה יחסית טובה זו כבר החלה האבטלה לגדול ובמקומות מסוימים בצפון גרמניה החלו לגלות עניין במפלגה הנאצית, לאור פשיטות רגל של איכרים קטנים שם ולאור מצבם של רבים שהאינפלציה הקשה של 1923 הרסה את חסכונותינם ותוכנית היצוב לא פתרה את מצבם.
בזמנים קשים שבאו, האזרחים היו מוכנים לשמוע כל דבר ומכל אחד, בוודאי מדמגוג מוכשר כמו אדולף היטלר. המפלגה הנאצית פתחה במתקפת תעמולה שטרם נראתה כמוה בגרמניה. גבלס ניהל בצורה מבריקה את אלפי הפגישות, תהלוכות לפידים, כנסים, הדבקת מודעות והוצאת העיתון הנאצי וחלוקתו בכל רחבי גרמניה.
עבור היטלר, אמן הנאומים, ההזדמנות לשחרר את כשרונו הגיעה. הוא נסע לכל רחבי גרמניה, נשא נאומים בכל מקום, הגיע לכינוסים, לחץ ידיים, חתם על תמונות ואפילו נשק לתינוקות. בנאומיו הוא הציע לגרמנים את מה שהם היו צריכים - עידוד. הוא חילק להם הבטחות מעורפלות ועם זאת נמנע מלהכנס לפרטים. הוא השתמש במשפטים קצרים וקליטים שוב ושוב. הופעותיו תוכננו בקפידה. הקהל תמיד נדרש להמתין כדי לתת למתח לגבור, רק כדי שיישבר עם כניסת לובשי החולצות החומות הנושאים דגלים מוזהבים, לצלילי מרש צבאי המנוגן ברקע ולבסוף כניסתו של היטלר לאולם כשברקע שאגת החיילים הייל היטלר. ההשפעה בתוך האולם הסגור עם כל הדגלים, המוזיקה והדקורציה הייתה מאוד חזקה ומהפנטת.
ראש הממשלה החדש, היינריך ברונינג, לא מצליח להשיג הסכמה לתוכניתו הכלכלית ולכן מבקש מהינדנבורג לערוך בחירות חדשות לרייכסטאג. ב־14 בספטמבר 1930 הנאצים קיבלו 6,371,000 קולות, מעל 18 אחוזים מהבוחרים, ובכך זכו ב־107 מושבים בפרלמנט הגרמני. זה היה נצחון גדול לנאצים שהפכו בין לילה מהמפלגה הקטנה ביותר, למפלגה השנייה בגודלה בגרמניה. פלוגות סער בבגדים אזרחים חגגו את נצחונם באמצעות שבירת החלונות בבתי עסק, מסעדות וחנויות של יהודים.
חודש לאחר הבחירות, ב־13 באוקטובר 1930, לבושים במדיהם החומים, הנבחרים הנאצים נכנסו לבית הפרלמנט כבמסדר. כאשר נקראו בשמותיהם כל אחד מהם ענה: נוכח! "הייל היטלר". לנאצים לא הייתה כל כוונה לשתף פעולה עם הדמוקרטים, ביודעם שהמצב המתדרדר במדינה יהיה אך ורק לטובתם.
למפלגה הייתה כעת מפקדה חדשה במינכן, "הבית החום". כסף זרם למפלגה מכל הכיוונים. בעלי המפעלים הגדולים בגרמניה ראו בנאצים את גל העתיד ותרמו כסף רב להיטלר בתקווה שיגיע לשלטון. בכסף זה השתמשה המפלגה לממן את תשלומי המשכורות למספר הגדל והולך של בעלי המשרות במפלגה ולממן את מכונת התעמולה הנאצית שבנה גבלס. גם ראשי שלטונות הצבא תמכו בהיטלר בתקווה שאכן יקרע את חוזה ורסאי כפי שהבטיח, ויבטל את הגבלת 100,000 החיילים שהוטלה על צבא גרמניה. היטלר גם הבטיח לגנרלים שברגע שיעלה לשלטון, הוא יעלה את הצבא הגרמני לגבהים חדשים, דברים אותם הגנרלים רצו לשמוע.
פלוגות הסער של המפלגה המשיכו לעשות לה צרות. הם השתוללו ברחובות, עשו מהומות ודרשו להיות הצבא המהפכני החדש של גרמניה, למרות פקודתו של היטלר לשמור על פרופיל נמוך. היטלר נאלץ להשתמש בחיילי האס אס בפיקודו של היינריך הימלר בעצמו כדי לדכא התקוממות קטנה של פלוגות הסער בברלין. היטלר הטיל על ארנסט רוהם לארגן מחדש את פלוגות הסער שמנו כעת מעל 60,000 איש. אולם חיילי פלוגות הסער וההנהגה שלהם ימשיכו לעשות הרבה צרות להיטלר בשנים הבאות.
ויכוחים פוליטיים בפרלמנט בין כל המפלגות גרמו לשלטון מתנדנד. גם ההפרעות בדיונים בפרלמנט תחת הנהגתו של הרמן גרינג המשיכו את החתירה תחת השלטון הדמוקרטי בגרמניה. היטלר נפגש עם הנשיא הישיש, הינדנבורג, אבל לא הצליח להרשימו כלל.
בגרמניה, שנתיים לאחר תחילת השפל הכלכלי, המצב היה גרוע ביותר. סבל אנושי רב, מיליוני מובטלים, פשיטות רגל חדשות לבקרים, חסרי בית ישנים ברחובות, רעב. ברחובות אנשים נלחמו על כל דבר, הורגים אחד את השני, אך ממנהיגיהם הפוליטיים לא שמעו כלום. במספרים הולכים וגדלים בצרתם פנו כולם לאדם היחיד אשר המשיך להיות עקבי ולהציע פתרון, היטלר והבטחתו לעתיד טוב יותר.
בראשית שנת 1932 קיבל היטלר הזמנה מאת הנשיא הינדנבורג לבוא לברלין כדי לדון בהארכת תקופת כהונתו של הינדנבורג, דבר ששימח את היטלר מאוד. "כעת הם נמצאים אצלי בכיס! הם הכירו בי כשותף למשא ומתן איתם" - ציין היטלר לרודולף הס. היטלר נסע לפגישה בברלין, אך לא התחייב לכלום (לא הייתה לו כל סיבה להענות לבקשה ובכך לעזור לדמוקרטים להשאר בשלטון).
בפברואר 1932, הודיע הנשיא הינדנבורג בחוסר רצון כי הוא "רץ" לנשיאות פעם נוספת. היטלר החליט כי גם הוא ירוץ לנשיאות גרמניה. "חופש ולחם" זו הייתה סיסמת הבחירות של היטלר מול הנשיא העייף הינדנבורג. יוזף גבלס פתח במתקפת תעמולה רחבת היקף. נאומים נשאו באלפים. מפגשים וכנסים בכל יום ובכל עיר. חולקו מליוני עלונים ועותקים של העתון הנאצי. גבלס גם השתמש בטכנולוגיה החדישה, סרטים ותקליטים, כדי לתעד ולפרסם את נאומיו של היטלר.
הנשיא הינדנבורג לעומת זאת לא עשה דבר. הוא סמך על שמו ונסיונו כמו גם על קולות הגרמנים שרצו לשמור את הרדיקלים מחוץ לשלטון. יוזף גבלס קיווה שהיטלר ינצח בבחירות, אך להיטלר היו ספקות ביכולתו להסיר את הינדנבורג הזקן מכס הנשיאות. אולם התעמולה הייתה עוד הזדמנות לזכות בתמיכה נוספת לו ולמפלגה. רבים בגרמניה ראו במפלגה הנאצית את גל העתיד. לאחר הצלחת המפלגה בבחירות 1930 אלפים נרשמו כחברים במפלגה. בקיץ 1932 עם 6,000,000 מובטלים, אי סדר בברלין, רעב והריסות בכל רחבי המדינה, פני האנשים היו נשואות אל היטלר.
ב־13 במרץ 1932 היטלר זכה ב 11,339,446 קולות, כ־30 אחוזים מכלל הקולות. הינדנבורג זכה ב־18,651,497 קולות כ־49 אחוזים מכלל הקולות. הינדנבורג נכשל בהשגת רוב של 50 אחוז מכלל הבוחרים ונדרשו בחירות נוספות בחודש שלאחר מכן. בסיבוב הבא זכה היטלר ב־36 אחוזים מכלל הקולות אך הינדנבורג זכה ב־53 אחוז מהקולות, רוב מוחץ אשר מעניק לו תקופת כהונה נוספת.
היטלר תוקף את ברינינג על שלא מתקרב לימין, כמצוות הינדנבורג. בסופו של דבר הלחץ על ראש הממשלה היה גדול מדי והוא התפטר. במרוצת תשעת החודשים הבאים, ממונים שני ראשי ממשלה, הראשון פרנץ פון פאפן והשני גנרל שלייכר. העם השתולל, הוא היה מוכה רעב ואלימות פיזית פשתה ברחובות. הנשיא הינדנבורג כבר לא ידע מה לעשות. מבחינה פוליטית לא יכול היה איש פרט להיטלר לתפקד, אי לכך ב־30 בינואר 1933 הפך היטלר לראש ממשלת גרמניה. בצאתו ממשרדו של הינדנבורג נכנס למכוניתו לקול מצהלות ותשואות הקהל תוך שהוא בוכה ואומר "...עשינו את זה, עשינו את זה...".
"...זה כמו חלום - ספור אגדה. הרייך החדש נולד. ארבע עשרה שנות עבודה הוכתרו בנצחון. המהפכה הגרמנית החלה!" כתב יוזף גבלס ביומנו ב־30 בינואר 1933. לגנרל לודנדורף, חברו של היטלר משכבר הימים, היה זה סיוט. הוא שלח מברק לנשיא הינדנבורג בזו הלשון: "במינוי היטלר לראש הממשלה, אתה מסרת את ארצנו הקדושה לאחד הדמגוגים הגדולים בכל הזמנים. אני מנבא לך שאיש רע זה, יוביל את הרייך לתהום ויגרום לחורבן אומתנו. הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על פעולתך זו".
נבואתו של לודנדורף הייתה מדוייקת. תוך מספר שבועות יהפוך היטלר לדיקטטור בלעדי בגרמניה, ויפעיל את שרשרת הארועים אשר הובילה למלחמת העולם השנייה ולמותם של כמעט חמישים מיליון בני אדם.
[עריכה] מספר הקולות לו זכתה המפלגה הנאצית בבחירות בהן השתתפה
| הישגי המפלגה הנאצית בבחירות בתקופת וויימאר |
||||
|---|---|---|---|---|
| בחירות | הצבעה | אחוז | מושבים ברייכסטאג |
הערות |
| מאי 1924 | 1,918,300 | 6.5 | 32 | בתקופת מאסרו של היטלר |
| דצמבר 1924 | 907,300 | 3.0 | 14 | עם שחרורו של היטלר ממאסר |
| 20 במאי 1928 | 810,100 | 2.6 | 12 | שיא תקופת שטרזמן |
| 14 בספטמבר 1930 | 6,409,600 | 18.3 | 107 | אחרי פרוץ המשבר הכלכלי |
| 31 ביולי 1932 | 13,745,800 | 37.4 | 230 | אחרי מועמדותו של היטלר לנשיאות |
| 6 בנובמבר 1932 | 11,737,000 | 33.1 | 196 | בחירות דמוקרטיות אחרונות |
| 5 במרץ 1933 | 17,277,000 | 43.9 | 288 | אחרי עליית היטלר לשלטון |
[עריכה] המפלגה הנאצית בשלטון
עם עלייתו לשלטון היטלר מתחיל בסילוק כל שאר המפלגות הפוליטיות. עד מהרה המפלגה הנאצית היא המפלגה היחידה. בהדרגה היא הופכת להיות ארגון מרכזי בניהול המדינה, ולמעשה נוצרת זהות בין מנגנון המפלגה למנגנון המדינה בכל הרמות - מהפקידים הזוטרים עד לשרים.
המפלגה הנאצית לא הסתפקה בכך שניפצה את הדמוקרטיה של רפובליקת וויימאר. האידאולוגיה דרשה להשליט בגרמניה טוטליטריזם - שליטה בכל תחומי החיים - בפרט, בתרבות, בחברה, בכלכלה ועוד. מעבר לכך היא חתרה לממש את תורת עליונות הגזע הארי, על ידי חיסול פיזי של בני גזעים "נחותים" יותר כגון יהודים, צוענים, הומוסקסואלים, חולי נפש וכל מי שיכולתו לא עומדת לו להגן על עצמו ובכך פעלה ברוח פירוש הדרוויניזם החברתי של עיקרון הברירה הטבעית.
מאחר שהמפלגה הנאצית יצרה שלטון טוטליטרי, גרמניה תחת שלטונה מכונה גרמניה הנאצית. זוהי תקופה משמעותית ומזעזעת בהיסטוריה של גרמניה.
הנאצים ירדו מהשלטון בגרמניה רק עם תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם השנייה ב-1945. אך למרות זאת עד היום קיימות תנועות בעלות מאפיינים נאציים. אנשים המשתייכים לתנועות כאלו מכונים נאו נאצים (נאצים חדשים).
[עריכה] סממני המפלגה
למפלגה הנאצית היו מספר סממנים בולטים שייחדו אותה מכל היתר. ססמת המפלגה הנאצית היה "הידד לנצחון" (זיג הייל) וכן "הידד להיטלר" (הייל היטלר), הסמל היה צלב קרס וגם ברק, ההצדעה הייתה במועל יד והנפתה קדימה, ואילו בסעיף הדת בתעודת הזהות כל מי שהצטרף לנאצים, היה צריך להמיר את דתו מנוצרי למאמין באלוהים. היטלר האמין בהשגחה העליונה שייעדה אותו לתפקיד שנטל על עצמו וראה בכמה מאורעות שאירעו לו כמו ההנצלות מההתנקשות בחייו, עדות לכך שההשגחה העליונה שומרת על חייו.
