סמכות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סמכות היא יכולת של בן אדם מסוים או ארגון, להכפיף דפוסי התנהגות מסוימים על אדם כלשהו. סמכות נחשבת לאחד מיסודות החברה האנושית, ועומדת כנגד שיתוף פעולה. אימוץ דפוסי פעולה כתוצאה מסמכות מכונה ציות, והסמכות כמושג מקיפה את רוב מקרי ההנהגה.
למרות שנהוג לשייך סמכות לבעל סמכות אנושית, קיימת התייחסות לסמכויות שאינן אנושיות, כדוגמת סמכויות אלוהיות וסמכויות מסורתיות.
סמכות מתקיימת מתוקף כוח חברתי מסוים. כוח זה עשוי להיות ממשי (כדוגמת איום בפגיעה פיזית) או מדומה (כדוגמת הליכת מאמינים בעקבות גורו). הכוח נקבע על שום השימוש האפשרי בסנקציה: פעולה הפוגעת באדם שאינו מציית לסמכות או מאיים עליה, על מנת להביא לקיומו של כוח חברתי.
סמכות עשויה להתקיים באופן ישיר בתוקף קיומו של כוח ממשי (לדוגמה: איום בכליאה), המכונה גם "כפייה", או לנבוע מלגיטימציה אותה מעניק הנתון לסמכות לבעליה (לדוגמה: הכרה בסמכותיות אצולה). לרוב מעורבים שני סוגי סמכות אלו.
סמכויות מעטות בלבד נשענות על כוח פיזי, ורבות מתאפשרות אודות למערכת ארגונית המושתת על סמכות. במובן זה, יכולת הפעלה של סמכות תלויה בכך שהיא כבר קיימת.
דוגמה: סמכות של שליט מדינה, נובעת מכך שמשטרה כלשהי תעניש פרטים שאינם מצייתים לסמכותו. אנשי המשטרה נשמעים לשליט ולחוקיו, משום שהם עצמם נתונים לאיום המשטרה. אם יחליטו כל אנשי המדינה לכפור בסמכותו של השליט, אזי סמכותו תשלל, אך עצם העובדה כי הסמכות קיימת באופן חלקי, מאפשרת לה להיות מלאה.
תוכן עניינים |
[עריכה] ציות
ציות, כאמור, הינו הפעולה בה נאכפת הסמכות בפועל. ציות הינו הכלל, ואילו אי ציות ופשע הינן הפרה של הסמכות והתנגדות לכוח המופעל.
באופן תיאורטי, הפרת הסמכות גוררת עמה סנקציה, המוטלת על-ידי בעל הסמכות. חומרת הסנקציה והאיום אותו היא מהווה, תלויים בסיטואציה החברתית המסוימת, ביחסי הכוחות, בנורמות וכדומה.
קיימות מספר זוויות בחינה של רעיון הציות:
[עריכה] מאבק כוחות
הגישה הפשוטה ביותר לסמכות, היא תיאור של מאבק כוחות בין גורמים שונים על שימור כוחם, וצבירת כוח בידי גורם מסוים. מבחינה זו, הסמכות פועלת מתוקף שיקולי עלות-תועלת של כל אחד מהצדדים ועוצמתה נקבעות בהתאם לנסיבות אלו.
גישה זו משמשת לרוב לתיאור סוציולוגי פשוט של מבנים חברתיים ולבחינת התפקוד החברתי של האדם.
[עריכה] משמעות ערכית
גישה מורכבת יותר שואפת לבחון את הציות מכיונה הסובייקטיבי, כלומר - כפי שהיא מתקבלת ברוח האדם. גישה זו מזהה את הסמכות כנובעת ויוצרת ערכים, שהם הביטוי הסובייקטיבי של הציות.
בהתאם לגישה זו, אדם המציית לדבר מה, מקבל על עצמו את מקור הסמכות כערך. כך, לדוגמה, אדם המציית לדברי אבי המשפחה, מבטא את ערכי המשפחה כערכים תקפים לגביו.
המשמעות הערכית, על פי תפיסה זו, קודמת לציות, במובן זה שכל ציות מחייב משמעות ערכית, גם אם היא כפויה על האדם. לדוגמה, אדם המציית לאבי המשפחה בחוסר רצון ומתוך כורח, עושה זאת מתוך ערכי המשפחה, גם אם הוא אינו בוחר בהם.
[עריכה] הפנמת סמכות
גישה מורכבת במקצת הינה גישה המזהה תהליך נפשי, בו הופך האדם את הסמכות החיצונית לחלק מאישיותו, במהלך היווצרות הנפש שלו. הסמכות הופכת לביטוי פנימי לאדם, המשרת את הצורך בכפיפות לסמכות חיצונית.
עם זאת, על-פי גישה זו, מבחינתו הסובייקטיבית של האדם אין לסמכות החיצונית משמעות עוד והוא מונע על-פי הביטוי הנפשי של הסמכות המופנמת ומקבל אותה בציווי פנימי. ציווי פנימי זה הוא המצפון.
דוגמה: האדם המציית לאבי המשפחה, עושה זאת על מנת להרגיע את מצפונו, שיטריד אותו באם לא יציית לאב זה. למרות שמבחינת האדם, המצפון הינו ציווי פנימי הנובע מתוך נפשו, למעשה הוא מכוון לסייע לאדם לתפקד במציאות בה יסבול מסנקציה אם ימרוד בסמכות.
גשה זו פותחה לראשונה על-ידי זיגמונד פרויד, אשר כינה את המצפון בשם אני עליון. פרויד טען כי האני העליון מתפתח בגיל מוקדם ביותר כתגובה לחוסר סיפוק צרכים ותהליכים שונים הקשורים בכך והינו למעשה הפנמה של דמויות ההורים.
על-פי פרויד, כל ציות לסמכות נובע למעשה מהשלכה של סמכות ההורים המופנמת על המציאות (לדוגמה: זיהוי מנהל העבודה עם דמות האב). פרויד טוען, כמובן, כי תהליכים אלו הם בלתי-מודעים.
מלבד זאת, ביסס פרויד תאוריה זו על מסקנה כי המנגנון הנפשי היוצר סמכות, הוא מנגנון תורשתי בטבעו, וירושה של שבטי פראים בהם התקיים אב-משפחה אכזרי ביותר, אשר דרש ציות ללא עוררין. פרויד טוען, אם כן, שמקור לכל ציות הוא בנטייה גנטית להתמודד סמכותו של אב-שבט קדמון.
[עריכה] סוגי סמכויות
במהלך ההיסטוריה האנושית יושמו סמכויות רבות ושונות, שנבעו מתנאים תרבותיים וארגוניים שונים. הסמכויות השונות אינן סותרות זו את זו בהכרח, ובמקרים רבים מחזקות זו את זו.
לעיתים מסוימות הסמכויות השונות מתנגשות זו בזו ומחייבות את האדם לבחור את נאמנותו.
[עריכה] סמכות כוחנית פשוטה
הסמכות הקדומה ביותר, הניתנת לצפייה גם בקבוצות של בעלי חיים, הינה סמכות הנשענת על עליונות פיזיולוגית של בעל הסמכות. סמכות זו הינה מתוקף היכולת של בעל הסמכות לגרום נזק פיזי ישיר למסרב לסמכותו, ומוחזקת כל עוד תקפה העליונות הפיזית של בעל הסמכות.
בחברות פרימיטיביות, כמו בלהקות בעלי חיים, נהוגה סמכות זו במסגרת משפחתית מצומצמת, כך שראש המשפחה שולט בזכות כוחו ויורד מתפקידו כאשר הוא נחלש או על-ידי ברית בין מספר פרטים, בתהליך שמסתיים לרוב במותו הלא-טבעי.
[עריכה] כריזמה
כריזמה הינה דפוס של סמכות, בו תכונות לא-פורמליות של אדם מסוים, הנובעות מהקרנת תכונות הנהגה כגון בטחון עצמי, ידע נרחב וכו'. הכריזמה מובילה לכך שהאדם המציית מוותר מיוזמתו על קביעת דפוסי התנהגותו ומאמץ את החלטותיו של בעל הכריזמה. לעיתים רבות נעשה שילוב של כריזמה עם מניעי סמכות נוספים.
[עריכה] סמכות קבוצתית
סמכות קבוצתית הינה סמכות שאינה נתונה בידי בעל סמכות מסוים, אלא מייצגת תהליכים בלתי-פורמליים בהם הקבוצה מפעילה כוח מסוים על הפרט בה. כוח זה נובע מקיום רצייה חברתית מסוימת של הפרט, ביחס מסוים מצד הקבוצה, לרוב אישור חברתי בדבר עצם שייכותו לקבוצה.
הקבוצה מפעילה את סמכותה על ידי תגמול חיובי או שלילי עבור התנהגויות האדם, לטווח ארוך או קצר. הסמכות במקרים אלו היא הנורמה הנהוגה בקבוצה.
[עריכה] סמכות דתית
סמכות דתית, הסמכות הרשמית הקדומה ביותר, היא סמכות הנובעת מתוקף היותו של בעל הסמכות מבין בעניינים מטאפיזיים (כדוגמת רב), בעל יכולת השפעה עליהם (כדוגמת שאמאן), מתווך של גורם מטאפיזי בעל כוח (כדוגמת נביא), נציג של גורם שכזה (כדוגמת הכנסייה הקתולית הקלאסית), או בעל תכונות מטאפיזיות העולות על שאר בני האדם (כדוגמת משיח).
סמכות דתית נשענת על כוחות מטאפיזיים שאינם מצויים בידי בני אדם, המואצלים באחת מהצורות הנ"ל על איש הדת, הוא בעל הסמכות. יש לציין כי לא כל דת מחייבת סמכות דתית, וכי יש דתות בהן הכוח המטאפיזי משפיע ישירות על האדם, בלא תיווך של אדם בעל סמכות דתית.
סמכות דתית קשורה, למעשה, ביצירת סמכות לא אנושית, המכונה לרוב סמכות אלוהית. ברוב הדתות מחזיקים האלים בסמכויות אלוהיות, אך לא בכולן (כדוגמת הדת הבודהיסטית שבה אין סמכות דתית, או הנצרות הפרוטסטנטית, שבה הסמכות האלוהית ממשית פחות בהשוואה לדתות אחרות).
לעתים, בעיקר בתקופות קדומות יחסית, הסמכות האלוהית יוחסה לשליטים מסוימים, אשר היוו אלים בעצמם. שיטות כאלו היו נהוגות בממלכות עתיקות כגון מצרים העתיקה.
[עריכה] סמכות נורמטיבית
סמכות נורמטיבית היא סמכות אשר תוקפה נובע מקיומו של תהליך ארוך-טווח, בו הופכים יסודות מסוימים של החברה האנושית לחלק ממערך מניעי האדם. במקרה זה, סמכויות מסוימות עשויות לנבוע מהצורך לשמור על סדר היסטורי מסוים. גם במקרה זה קיימים בעלי סמכויות שונים אשר סמכותם נובעת מהנורמה.
הדוגמה הבולטת ביותר לתופעה זו הינה סמכות משפחתית, בה מוענקות סמכויות לפרטים הבוגרים במשפחה, מתוקף מעמדם המסורתי-נורמטיבי. סמכות זו תקיפה בעיקר משום שהיא נעוצה בהיסטוריה אנושית ארוכת-שנים ומקובל להאמין כי מקורה בסמכות אחרת (פיזיולוגית או כריזמתית)
דוגמה בולטת אחרת הינה קיומה של אופנה, שהיא ביטוי לנורמות מחייבות בעלות סמכות בעניינים שונים.
דוגמאות אחרות לסמכות נורמטיבית הינן כללי אומנות שונים, כללי שפה וכתיבה וכו'.
[עריכה] אצולה ומלוכה
אצולה ומלוכה הן סוג מסוים של סמכות, הנובע מקיומו של סדר חברתי שאין להפר אותו, בעיני המעורבים. האצולה והמלוכה, אשר לרוב נשענות על שילוב של סמכות מסורתית, דתית, כריזמתית וחוקית, מבוססות על יצירה של מעמדות העוברים בירושה, ויצירת חברה בה הניוד המעמדי נדיר.
אצולה ומלוכה היו נהוגות לעיתים תכופות במהלך ההיסטוריה האנושית ועדיין קיימות במקומות מסוימים. שכבות אלו מייצגות את השלטון החילוני, ומשטריהן מכונים מונרכיה ופאודליזם.
[עריכה] סמכות חוקית
סמכות חוקית הינה הסמכות הנהוגה ביותר. היא מייצגת פעולת סמכות ארוכת טווח, בה נוצרת מערכת פורמלית של סמכות. סמכות חוקית הינה סמכות שגבולותיה מוגדרים ומייצגים את ההסכמה החברתית הכוללת, באופן הניתן לניסוח סופי. כמו כן, הכוח החברתי בכוחו מוחזקת הסמכות החוקית הינו מוגדר מראש ומוסכם חברתית.
הסמכות החוקית מחייבת מידת ארגון מסוימת, בה קיימת מערכת ציות מובנת וברורה למילוי החוק, וכן לאכיפתו. לרוב מופקדים בעלי תפקידים מיוחדים על אכיפת החוק, במסגרת משטרה או בית משפט.
לסמכות זו שני מובנים: סמכות המגדירה בעל סמכות באופן חוקי, היכול להחליט החלטות אשר על נתיניו לציית להן (לדוגמה: ראש מדינה), וסמכות המסדירה באופן עקבי נורמות התנהגות (לדוגמה: חוקי תנועה).
[עריכה] סמכות מקצועית
סמכות מקצועית היא סמכות אשר נובעת מחלוקת הידע האנושי בין בני אדם שונים. כך, נוצרים פרטים מסוימים המיומנים בפעילות מסוימת, או בעלי השכלה מסוימת, המנצלים עובדה זו על מנת להחשיב את דעתם ופעולותיהם יותר מאשר הדיוטות בתחומם.
סמכות זו נובעת מתוך הסכמה חברתית כי הידע מזוהה אך ורק עם האדם אשר למד אותו באופן מסוים, הנקבע כנורמה על-ידי החברה. לעיתים קרובות סמכות מקצועית מעוגנת בחוק, אך לרוב היא גם סמכות הפועלת במישורים לא-פורמליים, הנובעים מתחושת בורות של ההדיוט.
המקרה הפרטי הנפוץ ביותר של סמכות מקצועית הינה סמכות אקדמית, אשר מקיימת מונופול מסוג מסוים על הידע האנושי. כך ידע אקדמי, ואדם בעל השכלה אקדמית, דורשים ציות לדעתם בתחום בו הם עוסקים.
[עריכה] סמכות כלכלית
סמכות כלכלית היא סמכות הנובעת מתוקף בעלות של אדם מסוים על ממון והצורך של אדם אחר בממון זה. סמכות זו מבוססת על היכולת של בעל הממון לשלול את ממונו מהאדם המציית, באם לא יקיים את רצונו.
הצורה הבולטת ביותר של סמכות כלכלית הינה העסקה, בה למעסיק סמכות על המועסק בזכות שכרו. יש הרואים גם ביחסי לקוח-מוכר סוג מסוים של סמכות.
[עריכה] "הסמכות השלמה"
מושג שיטה ומודל שפיתח הפסיכולוג אריה טבעון ב-1995 המתאר את התהליך של הפנמת דמויות סמכות מיטיבות ומעצימות, על סמך חקר ההפנמות הסובייקטיביות שיש לנו בקשר עם סמכות. המודל מביא ארבעה אשכולות של תכונות וחוויות יסוד הנרכשות במהלך יחסי הגומלין המיוחדים עם דמויות אלו. אשכולות אלו מיוצגים על ידי ארבעה סמלים יסודיים: הלב, הינשוף, הפיל השור (ושור הבר). כל אשכול מהווה צבר תכונות וחוויות, הקשור בתהליך ההתפתחותי ובצרכי היסוד האנושיים שלו שנבנים, מופנמים ועוברים אינטגרציה פנימית במהלך הקשר עם דמויות של סמכות שלמה. המודל מתייחס למשפחה, לפרט, לארגון ואף לקהילה, כמקומות בהם אנו נמצאים ביחסי גומלין עם הסמכות. המודל הינו מודל משלב ורואה כ"סמכות חלקית" כל שימוש בסמכות באספקט צר שלה כמו: שימוש בכוח מאלץ בלבד (אילוף) או להבדיל שימוש בסמכות של משמעות לבדה שכן על פי המודל סמכות שלמה דורשת מימוש של כל החלקים וחיבורם לכלל חוויה כוללת ומופנמת של סמכות שלמה.
[עריכה] סמכות ומוסר
מבחינה פילוסופית, יחס הסמכות למוסר הינו מורכב ביותר, ורבות המחלוקות בעניין. באופן כללי, הסוגייה המרכזית עומדת בין תפיסת הסמכות והמוסר כגורמים נפרדים, או תפיסתן כגורמים הרמוניים.
[עריכה] גישה מאחדת
על-פי גישה זו, מקור המוסר האנושי הוא בסמכות. מדובר באוסף של גישות, הנובעות מזוויות ראייה שונות.
גישה אחת מתארת את המוסר כנובע מיחסי הכוחות בין בני האדם. גישה זו, הנובעת לרוב ממחקר סוציולוגי של התפתחות האדם, גורסת כי יסודו של כל מוסר אנושי הינו למעשה כניעה לכוח.
כך, לדוגמה, ציות לחוק המוסבר על-פניו במניעים מוסריים, נובע למעשה מהחשש לעונש, על ידי השלטון או הסביבה האנושית הבלתי-פורמלית.
גישה אחרת מתארת בעל סמכות מסוים, כמייצג של עקרונות המוסר, ומזהה בין שני הגורמים. גישה זו לעיתים משלימה את הקודמת והיא הגישה הנפוצה ביותר ביחס לסמכות.
קיימות דוגמאות רבות לגישה המזהה סמכות עם מוסר, תופעה המשויכת לצורך של בעל הסמכות לעגן את כוחו בלגיטימציה מוסרית. בין הדוגמאות הינן שלטון המכריז כי פגיעה בו, משמעה פגיעה בסדר החברתי, מנהיג לאום שפגיעה בו נתפסת כפגיעה כלאום, איש דת המעגן את סמכותו במוסר אלוהי, וכו'.
הדוגמה הקיצונית לגישה זו הינה הגישה הפשיסטית, המזהה סמכות עם טוב מוחלט.
[עריכה] גישה משלבת
הגישה המשלבת הינה גישה הרואה פן מוסרי בציות לסמכות, אך מבחינה גם בעקרונות מוסר החורגים ממנה. גישה זו עשויה לנבוע מתוך תפיסה מהותית, או מתוך קבלת פשרה עם הרעיון כי סמכות אינה ניתנת למניעה, וכי היא השיטה היחידה ליצירת סדר חברתי.
[עריכה] גישה מפרידה
הגישה על פיה הסמכות נוגדת את המוסר, מתארת את הסמכות כנובעת מאנוכיות, כלומר - מהצורך של האדם לזכות ביתרונות יחסיים עקב יחסו לאדם אחר. על פי גישה זו, המוסר הינו ביטוי של רצון חופשי שאינו נובע מאנוכיות ועל כן שיקולים מוסריים אינם נובעים משיקולי כניעה לסמכות.
בהתאם לגישה זו, נטבע המונח סמכות מוסרית, כמייצג את צווי המצפון האנושי, כנוגד את הסמכויות החברתיות. סמכות מוסרית מפרידה בין מצפון אישי בלתי-תלוי מחד, וקבלה פרגמטית של חוקי החברה מאידך.
הדוגמה הקיצונית לגישה כזו הינה התפיסה האנרכית, אשר מציגה את האדם כבעל שיקולים עצמאיים אוטונומיים המזוהים עם הטוב המוסרי, ולעומתן מעוותת הסמכות את שיקולי האדם להיות שיקולים שאינם תואמים את הטוב שלו.
[עריכה] אלטרנטיבה לסמכות
קיימים ניסוחים תיאורתיים וממשיים למבנים חברתיים, חלקיים או מלאים, שאינם מבוססים על סמכות.
[עריכה] תחרות
המבנה הראשון הינו מבנה תחרותי, בו מאזן כוחות אינו מאפשר הפעלת סמכות. מבנה זה מניח את הנחות היסוד של הסמכות, כלומר - שהאדם רודף כוח מטבעו, אך יותר מציאות בה לא ניתן בפועל להפעיל סמכות, בשל הקיזוז ההדדי.
מבנה זה מבוסס על רעיון שיתוף הפעולה - רעיון על פיו אין לבני אדם יכולת להיות בעל סמכות ארוכת טווח, וכי בני האדם משתמשים בכוח שבידיהם באופן קצר-טווח בלבד.
[עריכה] ליברליזם
גישה אחת הפועלת במבנה זה הינה הליברליזם המודרני, ובמיוחד גישת האמנה החברתית. על פי הגישה הליברלית, מטרת כל הסדר חברתי הוא לאזן את הכוחות השונים, על מנת למנוע מערכת קבועה של סמכות, שכן כל סמכות מוגבלת על ידי כוח נגדי.
גישה זו כוללת שני פנים: מצד אחד, תחרות פתוחה בין הפרטים על קידום טובתם האנוכית, ומצד שני שיתוף פעולה מאורגן ביניהם, בו כוחותיהם מאוזנים שכן השליטה על הארגון המשותף מחולקת באופן שווה.
בתחום מדע המדינה, מפורשת גישה זו בהגבלת הסמכות של המערכת הפוליטית, ובהפיכתה לכפופה לשלטון הציבור, אשר למעשה מפעיל סמכות על עצמו באופן עקיף. הביטוי הבולט ביותר לצורה האחרונה הינה בחירות.
ביטוי אחד של הבעייתיות בגישה זו הוא בכך שלאורך זמן נוצרים ארגונים המשותפים גושים חברתיים המייצגים "רוב" ו"מיעוט", שכן כל פרט שואף לקדם את האינטרס שלו, ויצירת קואליציה משרתת מטרה זו.
מצב זה בעייתי שכן הוא נובע ישירות משיתוף הפעולה, אך למעשה, השיטה הליברלית יוצרת סמכות של הרוב על המיעוט. על מנת להימנע ממצב זה, לעיתים נקבעים גבולות האמנה החברתית, ונוצר איזון מסוים בין היכולת של הרוב לסמכות, לבין תחרות פתוחה בין הפרטים.
בעייתיות נוספת בגישה זו הינה שההחלטות על הארגונים המשותפים דורשות קיומה של מערכת הירארכית ארוכה, בכך נוצרים לעיתים קרובות מצבים בהם נוצרת צבירת כוח בתוך המערכת, המתבטאת ביצירת סמכות רגילה שמשקל הליברליזם בה קטן.
כמו כן, מבנים רבים בחברה הליברלית נועדו ליצור באופן מכוון תחרות, גם על-ידי הגבלת הסמכות של הרוב, וגם על ידי הגבלת הכוח היחסי של המנצחים בתחרות (לדוגמה: הגבלות מונופוליזציה).
[עריכה] אנרכיזם גס
גישה אחרת הפועלת כך הינה הגישה האנרכית הגסה, הדומה לגישה הליברלית ביחסה לסמכות, אך מבטלת את רעיון האמנה החברתית אשר נועדה לאפשר אותה. גישה זו הינה הקצנה של הגישה הליברלית, בכך שהיא מבטלת כל שיתוף פעולה מאורגן לאורך זמן.
הגישה האנרכית הגסה מעמידה את המציאות האוטופית כמציאות נטולת סמכות לחלוטין, ישירה או עקיפה, ארעית או קבועה, ומותירה את כלל הפעילות האנושית כתחרות קיום בין פרטים בהם תנאי התחרות דומים עבור כל הפרטים, לכל אורך התחרות.
[עריכה] שיתוף
במבנה השני הינו מבנה של שיתוף, על פיו הכלל מחשיב את טובת האחר באופן המתבקש מטובתו הוא. שיתוף הינו מבנה חברתי המבטל את הסמכות על ידי ביטול יסודות הסמכות, כלומר - ביטול המצב בו קיים מאבק כוחות בין הפרטים.
[עריכה] דמוקרטיה
דמוקרטיה הינה שיטה שיתופית, המניחה כי ניתן לקיים מבנים חברתיים משותפים שאינם מבוססים על מאבק כוחות. במקרה זה, השליטה במבנים החברתיים לא נובעת מהצורך באיזון הכוחות השונים, אלא בשילובם למען קידום הכלל.
דמוקרטיה הופכת את הסמכות להחלטה בהסכמה, שכן הפרטים תופסים את מערכת היחסים ביניהם כמערכת שוויונית.
הבעייתיות העיקרית בדמוקרטיה הינה בכך שהיא דורשת תפיסה לא-כוחנית, אך בעיניים כוחניות עשויה להתפס כסמכות לכל דבר. בעייתיות נוספת הינה שהדמוקרטיה יוצרת, בדומה לליברליזם, מנגנון ארגוני רחב לקיום החלטותיה, אשר עשוי להביא לצבירת סמכות בתוכו, ולקיום קודים סמכותיים.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- על מודל הסמכות השלמה
- אי הציות – מנוע ההיסטוריה האנושית , אריך פרום, אתר מקור ראשון
