חוק האזרחות (ישראל)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חוק האזרחות בישראל הוא חוק הקובע מהם התנאים לקבלת מעמד האזרחות במדינת ישראל. כיוון שהמדינה מוגדרת כמדינת לאום יהודית, והנהגתה רואה כאחת ממטרותיה שמירה על רוב יהודי במדינה, מעדיפה ישראל את שיטת "דין הדם" (קרי, האזרחות עוברת בירושה מהורים לילדיהם, בלי קשר למקום הלידה) כשיטה לרכישת אזרחות, על פני שיטת "דין הקרקע" (קרי, אם אדם נולד בטריטוריה של המדינה, הוא זוכה לאזרחותה).

תוכן עניינים 1 זכויות וחובות אזרחיות 1.1 זכויות אזרחיות 1.2 חובות אזרחיות 2 דרכים לרכישת אזרחות ישראלית 3 ביטול אזרחות ישראלית

[עריכה] זכויות וחובות אזרחיות

[עריכה] זכויות אזרחיות

1. זכויות פוליטיות: הזכות לבחור (החל מגיל 18) ולהיבחר לכנסת (החל מגיל 21). זכות זו מוענקת רק למי שהוא גם אזרח וגם תושב קבע בישראל.
2. הזכות לקבל דרכון ישראלי ולעשות בו שימוש חוקי.
3. הזכות לצאת מהמדינה ולחזור אליה בכל עת (זכות זו מוגבלת לפעמים בצווים מיוחדים).

זכויות נוספות, כגון זכות עבודה בישראל, הקלות בתשלום מסים, קצבאות בעת הצורך מהביטוח הלאומי, זכות הצבעה בבחירות לרשויות המקומיות ועוד, ניתנות לכל מי שהוא תושב קבע בישראל, גם אם הוא אינו אזרח. תושב קבע עלול לאבד את מעמדו אם הוא מעתיק את מקום מגוריו אל מחוץ לישראל (בגבולות "הקו הירוק"), בניגוד לאזרח שיכול לחזור ולשבת בגבולות המדינה בכל עת.

[עריכה] חובות אזרחיות

כמעט כל החובות האזרחיות מוטלות באופן שווה על כל תושבי הקבע במדינת ישראל, בין אם הם אזרחים ובין אם לאו.

חובה המוטלת על אזרחים בלבד היא הצגת דרכון ישראלי, או תעודת מעבר ישראלית, בכל כניסה לישראל ויציאה ממנה (תושב קבע שאינו אזרח ממילא אינו רשאי לקבל דרכון ישראלי).

שירות צבאי הוא חובה המוטלת על כלל תושבי הקבע, אולם מקפידים יותר על שירותם של אזרחים.

אזרח ישראלי חייב להימנע מסיוע למדינה או לארגון שמוגדרים כאויבי המדינה, כשהם פועלים נגד המדינה. שיתוף פעולה כזה עלול להביא לשלילת האזרחות, לפי שיקול דעתו של שר הפנים (בנוסף להעמדה לדין ועונש מאסר).

[עריכה] דרכים לרכישת אזרחות ישראלית

חוק האזרחות (1952) קובע שש דרכים לרכישת אזרחות ישראלית:

• מכוח שבות.

חוק השבות (1950) קובע שכל אדם יהודי זכאי לעלות ארצה (סעיף 1), כשהעלייה ארצה תהיה על-פי אשרת עולה. אשרת עולה זו הופכת באופן אוטומטי-כמעט לאזרחות ישראלית, כמבואר בחוק האזרחות, סעיף 2. בשנת 1970 הורחב חוק השבות, ונקבע שגם בן זוגו של יהודי או צאצא של יהודי (עד דור שלישי) יהנו מחוק השבות, ובהתאם - מאזרחות ישראלית. בשנת 1999 פסק בית המשפט העליון כי בן משפחה לא יהודי של יהודי אזרח ישראל אינו זכאי שבות (בג"צ 97‏/3648).

המחוקק בחר ליצור הבחנה ברורה בין חוק השבות, שמעניק את הזכות להגר (לעלות) למדינה וכן אשרת עולה, לבין חוק האזרחות, שמעניק אזרחות ישראלית, בהתבסס על אשרת עולה. במילים אחרות, אין חוק השבות לבדו מעניק אזרחות ישראלית. עם זאת, בפועל, מדינת ישראל מעניקה אזרחות לכל מי שעלה לארץ על-פי חוק השבות, אלא אם-כן הוא אינו מעוניין בכך.

יש הבדל בין אזרח ישראלי שחי בחוץ-לארץ לבין אדם ממוצא יהודי שזכאי לעלות לארץ לפי חוק השבות. אדם ממוצא יהודי צריך להגיש בקשה לעלות ארצה, בקשה שמאושרת אם הוא אכן זכאי לכך, אך עשויה להידחות במקרים נדירים (אם יש לאדם עבר פלילי או אם הוא חולה במחלה מדבקת ומסוכנת). אזרח ישראלי יכול להיכנס לישראל בכל עת ללא הגבלה (למעט מס מיוחד שעליו לשלם, אם לא הקפיד להסדיר את תשלומי המסים בעת היעדרותו). מלבד זאת, אזרח ישראלי רשאי להשתמש בדרכון ישראלי במסעותיו בחוץ-לארץ (דבר המעניק הקלות משמעותיות בכניסה למדינות רבות בעולם). זכאי לפי חוק השבות אינו רשאי לקבל דרכון ישראלי כל עוד לא אושרה בקשתו לאזרחות.

• מכוח ישיבה בארץ.

סעיף זה מיועד ללא-יהודים (ערבים, דרוזים, בדואים ועוד) שהיו נתיני המנדט הבריטי על פלשתינה-ארץ-ישראל וישבו בתחומי מדינת ישראל בתום מלחמת העצמאות. לפי סעיף זה ניתנת להם אזרחות ישראלית מלאה. על מנת לקבוע אילו אנשים זכאים לאזרחות מכוח סעיף זה, ערכה המדינה בשנת 1952 מרשם אוכלוסין. אך במרשם נתגלו בעיות, ולכן נערך מרשם אוכלוסין נוסף בשנות ה-80, והחוק הורחב כך שיכלול גם את אלו שלא נרשמו במרשם האוכלוסין מ-1952.

• מכוח לידה.

אדם שהוריו - שניהם או אחד מהם - ישראלים, זכאי לאזרחות ישראלית, כל עוד הוא נולד בישראל. אם אדם זה יוולד מחוץ לישראל, הוא עדיין יהיה זכאי לאזרחות ישראלית, אך אם יוליד ילדים מחוץ לישראל, ילדיו לא יהיו זכאים לאזרחות ישראלית. מתברר ששיטת "דין הדם" הוגבלה לדור אחד, אך יחד עם זאת ילדים אלו יוכלו לזכות בקלות-מה באזרחות ישראלית, מכוח שבות (אם הם יהודים) או מכוח הענקה (ראו להלן). פעמים רבות אדם שהוא אזרח זר ואחד מהוריו היה ישראלי, נחשב לאזרח ישראלי בלי ידיעתו. הדבר מעורר בעיות בעת כניסתו לישראל, כיוון שאזרח ישראלי חייב להציג דרכון ישראלי בכניסתו למדינה, וכיוון שעליו להסדיר את שירותו הצבאי.

• מכוח לידה וישיבה בארץ.

סעיף זה הינו סעיף ספציפי, שבא לפתור בעייה מיוחדת של תושבי ישראל שנולדו לאחר קום המדינה, והם חסרי אזרחות כלשהי. כדי לקבל אזרחות מכוח סעיף זה, על המבקש לעמוד במספר תנאים, כפי שנקבע בחוק:

"מי שנולד אחרי הקמת המדינה במקום שהיה שטח ישראל ביום לידתו, ולא הייתה לו מעולם שום אזרחות, יהיה לאזרח ישראלי, אם ביקש זאת בתקופה שבין יום הולדתו ה-18 לבין יום הולדתו ה-21, ואם היה תושב ישראל חמש שנים רצופות בתכוף לפני יום הגשת בקשתו".

• מכח התאזרחות.

אדם המעוניין להפוך לאזרח ישראלי מן השורה, אך אינו זכאי לכך לפי אף אחד מהקריטריונים, יכול לפנות לשר הפנים ולבקש ממנו אזרחות, אך קודם לכן עליו לעמוד במספר תנאים:

1. נמצא בישראל.
2. היה בישראל שלוש שנים, מתוך תקופה של חמש שנים שקדמה להגשת הבקשה.
3. זכאי לתושבות קבע.
4. השתקע בישראל, או שיש בדעתו להשתקע.
5. יודע ידיעת-מה את השפה העברית.
6. ויתר על אזרחותו הקודמת, או הוכיח שיחדל להיות אזרח חוץ לכשיהיה אזרח ישראלי.

הערות: "ישראל" בחוק זה ובחוקים אחרים נחשבת כשטח שבתוך תחומי הקו הירוק, מזרח ירושלים ורמת הגולן. שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה אינם נחשבים לחלק מישראל לעניין זה. הדרישות מאדם המגיש בקשה מיוחדת חמורות יותר מאלה הנדרשות ממי שנכלל בקריטריונים הרגילים לאזרחות.

גם אם האדם המבקש עומד בכל התנאים הללו, עדיין הענקת האזרחות נתונה לשיקול דעתו של שר הפנים. עד כה, מדיניות משרד הפנים היא לסרב לבקשת אזרחות על-פי סעיף זה, מתוך מטרה לשמור על רוב יהודי בישראל.

• מכוח הענקה.

לשר הפנים ניתנת הסמכות והיכולת להעניק אזרחות ישראלית לאנשים שהמדינה חפצה ביקרם, כגון חסידי אומות העולם, הדרוזים שלחמו לצד ההגנה במלחמת העצמאות, אנשי מדע, רוח, ספורט ועוד. סעיף זה מתייחס בעיקר ללא-יהודים, שלא יכולים לקבל אזרחות מכוח סעיף אחר.

על פי המשפט הבינלאומי, כלומר, אמנות בינלאומיות המבטיחות את חופש הנישואין ואיחוד משפחות - חובה על מדינת ישראל להסדיר את מעמדם של זרים הנישאים לישראלים. כשמדובר ביהודים בעלי אזרחות זרה, מחילים עליהם ממילא את חוק השבות. כשמדובר בלא-יהודים, מוענקת להם בדרך-כלל תושבות קבע.

[עריכה] ביטול אזרחות ישראלית

ישנם מקרים שבהם ניתן לבטל את אזרחותו של אזרח ישראל. לדוגמה, אם הסתנן למדינה שמוגדרת בחוק כמדינת אויב או שרכש את אזרחותה; אם עשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינה, או אם אזרחותו ניתנה על יסוד פרטים כוזבים.

יתרה מזאת, אזרח ישראלי, המעוניין לוותר על אזרחותו, יכול לפנות לשר הפנים בכתב ולבקש זאת. אולם ההחלטה הסופית בעניין היא של שר הפנים, והוא יכול גם לסרב לבקשה, לפי שיקול דעתו. מדיניות משרד הפנים עד כה מקשה על המבקשים לוותר על אזרחותם, ודורשת מהם, בין היתר, להוכיח שהם חיים זמן רב מחוץ למדינת ישראל.