המהפכה הצרפתית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 מאמר זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של צרפת |
| המהפכה הצרפתית |
| צרפת |
המהפכה הצרפתית היא תקופה בהיסטוריה של צרפת, שהשתרעה על פרק הזמן שבין 1789 ל-1798. במהלך תקופה זו הופלה המונרכיה האבסולוטית והכנסייה הקתולית נושלה מכוחה.
תוכן עניינים |
[עריכה] סיבות
- ערך מורחב – הסיבות לפריצת המהפכה הצרפתית
גורמים רבים הובילו לפרוץ המהפכה.
בתמצית אפשר לציין את הגורמים שלהלן כעיקריים:
- סלידה מהמשטר המלוכני המושחת
- השיטה הסניורית של אחזקת הקרקעות
- עליית תנועת הנאורות
- החוב הלאומי שיצא מכל שליטה, אשר נגרם בשל בזבזנות אדירה ושיטת מיסוי כושלת
- חוסר מזון בשנים שקדמו למהפכה
בין הגורמים ישנם כאלו הנעוצים באופיו של המשטר הישן, אשר לא הצליח להשתחרר מכבלי העבר ולהתאים את עצמו לעולם המשתנה. לצידם פעלו גם גורמים נוספים הקשורים לעלייתה של הבורגנות. המהפכה הייתה תוצאה של שיתוף פעולה בין בני מעמד חברתי זה לבין האיכרים, הפועלים והאינטליגנציה המושפעת מתנועת הנאורות, אולם בסופו של דבר גרמו ניגודי האינטרסים בין הקבוצות האלו למשבר עמוק, לטרור ולשפיכות דמים איומה ובסופו של דבר - לפירוק המשטר הדמוקרטי ולכינון קיסרות תחת נפוליון בונפרטה.
[עריכה] פרוץ המהפכה
איזעמום הפעילות המהפכנית החלה כשמלך צרפת, לואי השישה עשר (שנות שלטונו: 1774 - 1792), עמד בפני משבר כלכלי חמור. שרי האוצר של הממלכה, ביניהם אם טורגו וז'אק נקר, ניסו במהלך תקופות שלטונם של לואי החמישה עשר והשישה עשר לפתור את מצוקת אוצר המלך המתרוקן באמצעות שינוי שיטת המיסוי הצרפתית והטלת מס על האצולה. אולם ניסיונות אלו נכשלו, אחר שנתקלו בהתנגדות עזה מצד האריסטוקרטיה ששלטה בכל מוסדות השלטון והמשפט בצרפת.אף על פי כן, הלחץ על השלטון היה כה כבד, שאילץ את לואי להסכים למספר פשרות:
- ההוגנוטים קיבלו בחזרה את זכויותיהם
- המלך הבטיח לפרסם דוחות שנתיים על מצבה הכלכלי של צרפת
- הובטח שאספת המעמדות תכונס מדי חמש שנים.
נקר חזר למשרד האוצר לאחר התפטרותו של אטיין דה בריאן באוגוסט. המלך הסכים ב8 באוגוסט 1788 לכנס את אספת המעמדות לראשונה אחרי הפסקה שנמשכה משנת 1614. מועדו של הכינוס נקבע למאי 1789.
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] אספת המעמדות של שנת 1789
- ערך מורחב – אספת המעמדות של שנת 1789
באספה עלו חילוקי הדעות בין המעמד הראשון והשני (אצולה וכמורה) לבין המעמד השלישי (בתאוריה כל היתר, למעשה מעמד הביניים או ה"בורגנים").
לפי התבנית של שנת 1614 האספה כללה מספר זהה של נציגים לכל מעמד. המעמד השלישי דרש ובסופו של דבר קיבל ייצוג כפול (נוהל זה היה מקובל באספות בפרובינציות). כאשר האספה התכנסה בורסאי ב5 במאי 1789 התברר, שהייצוג הכפול לא שינה את מאזן הכוחות, היות שההצבעה נעשתה לפי מעמדות. פירושו של דבר, שכוחם היחסי של 578 קולות המעמד השלישי לא היה גדול יותר מכוחם היחסי של המעמד הראשון או השני בנפרד.
המאמץ המלכותי לשים דגש על בעיות המיסוי נחל כישלון מחפיר. האספה החלה לדון במעמדה היא ובהרכבה, ולא על בעיות הכלכליות של צרפת.
[עריכה] האספה הלאומית
- ערך מורחב – האספה הלאומית בעת המהפכה הצרפתית
ב-28 במאי 1789, הציע הכומר עמנואל סיאס, שהמעמד השלישי, אשר התאסף ב"קומונות" ימשיך בהצבעה על זכויותיו, ויקרא לשני המעמדות האחרים להצטרף אליו, אך לא ימתין להם. הם אכן המשיכו בהצבעה וסיימו ב-17 ביוני. הם הצביעו בעד אמצעים קיצוניים בהרבה ממה שהתכוונו המעמדות הראשונים. שם המועצה שונה מ"אספת המעמדות" ל"אספה הלאומית". הם הזמינו את שני המעמדות האחרים להצטרף אליהם, אך הבהירו שינהלו את המדינה, גם אם הם לא יצטרפו. לואי ה-16 סגר את הארמון, שבו התכנסה האספה והם נאלצו לעבור למגרש הטניס המלכותי ונשבעו שם במעמד הידוע כ"השבעת מגרש הטניס" ב-20 ביוני. הם הצהירו, שלא יתפזרו עד אשר צרפת תקבל חוקה. מרבית נציגי הכמורה הצטרפו אליהם וכך גם 47 מנציגי האצולה. לקראת ה-27 ביוני הסיעה המלכותית ויתרה על רוב עמדותיה, אך כוחות צבא גדולים החלו להתקבץ סביב פריז וורסאי. קריאות לתמוך באספה יצאו לכל רחבי צרפת. ב-9 ביולי האספה קיבלה את השם "National Constituent Assembly".
[עריכה] האספה המכוננת הלאומית
- ערך מורחב – האספה המכוננת הלאומית
[עריכה] נפילת הבסטיליה
- ערך מורחב – נפילת הבסטיליה
ב11 ביולי 1789 המלך, אשר הושפע מהאצולה, פיטר את שר האוצר נקר, בעקבות תמיכתו של השר ברפורמה במס ומיסוי האצולה. מרבית תושבי פריז חששו שזוהי תחילתה של הפיכה מלוכנית, ופתחו במרד גלוי. חלק מהצבא הצטרף להמון וחלקו נשאר אדיש ולא נטל חלק בהתפתחויות.
ב-14 ביולי, לאחר ארבע שעות קרב, המורדים הצליחו להשתלט על הבסטיליה. אף-על-פי שההמון שחרר רק 7 עצורים (4 רמאים, 2 מטורפים ופושע מין אחד), הבסטיליה סמלה את כל מה שהיה שנוא במשטר הישן. לאחר הרס הבסטיליה, ההמון חזר לבית העירייה והאשים את ראש העיר בבגידה. ראש העיר הוצא להורג בלינץ' בו במקום.
המלך ותומכיו האריסטוקרטים היססו ונסוגו, לפחות לבינתיים. המרקיז דה לה פאייט לקח על עצמו את הפיקוד על המשמר הלאומי של פאריס. ז'אן-סילביאן ביילי, ממנהיגי המעמד השלישי הפך לראש העיר של פאריס תחת המשטר החדש הידוע בתור "קומונה". המלך הכריז על חזרתו מוורסאי לפאריס וקיבל ב-27 ביולי את הדגל החדש.
למרות ההתפייסות מצדו של המלך, האצולה, שחשה מאוימת אחרי פרוץ מעשי האלימות, החלה לברוח מהמדינה וחלקם החלו לרקום מזימות נגד מדינתם-הם מחו"ל.
נקר, שחזר בינתיים למשרד האוצר זכה לעדנה קצרה ביותר, כלכלן בחסד, אך פוליטיקאי גרוע. הוא מתח את החבל יותר מדי ואיבד את הפופולריות שלו בציבור כאשר דרש חנינה כללית.
[עריכה] ביטול הפיאודליזם
ב-4 באוגוסט 1789 ביטלה האספה הלאומית את הפיאודליזם, תוך כדי ביטול זכויות היתר של המעמד הראשון (הכמורה) ותארי אצולה של המעמד השני. תוך מספר שעות, הכמורה, אצולה, פרובינציות וערים שונות איבדו את כל זכויות היתר שהיו להם.
למרות שהיו אי-אלו נסיגות, חרטות ופולמוס רב סביב החקיקה של הארבעה באוגוסט, הדרך נסללה והתהליך הסתיים תוך מספר שנים.
[עריכה] הופעת הסיעות
- ערך מורחב – האספה המכוננת הלאומית
עד מהרה החלו להופיע סיעות באספה. האריסטוקרט ז'אק קאזל וההגמון ז'אן-סיפרן מורי הנהיגו את מה שהפך ברבות הימים ל"אגף הימני" והיוו אופוזיציה למהפכה. ה"מהפכנים המלוכניים" כרתו ברית עם נקר, ושאפו לחוקה הדומה לחוקת בריטניה. בין בכירי הסיעה נמנו: ז'אן ז'וזף מוניה, רוזן דה ללי-טולנדל, רוזן דה קלרמונט-טונר ופייר מאלו, רוזן דה וירה.
"המפלגה הלאומית", שייצגה את האינטרסים של מעמד הביניים כללה את אונורה מירבו, לה פאייט וביילי. אדריאן דופרט, אנטונין בארנב ואלכסנדר לאמת יצגו דעות קיצוניות יותר.
בינתיים בזכותו של ההגמון עמנאול סיאס, נוצרה ברית בין השמאל למרכז.
בפריז, דרשו הוועדות השונות, ראש העיר, אספת הצירים והשכונות השונות אוטונומיה. המשמר הלאומי, שהיה נתון לשליטתו של לאפייט והורכב ממעמד הביניים, החל להופיע ככוח שיש להתחשב בו.
ב-26 באוגוסט 1789 האספה פרסמה את הצהרת הזכויות של האדם והאזרח, כשהם לוקחים את הצהרת העצמאות של ארצות הברית בתור מודל. בדומה להצהרת העצמאות הישראלית, היה לה תוקף הצהרתי ולא חוקתי.
[עריכה] לקראת קבלת החוקה
- ערך מורחב – המהפכה הצרפתית מביטול הפיאודליזם עד קבלת החוקה האזרחית של הכמורה#לקראת קבלת החוקה של הכמורה
האספה המכוננת הלאומית פעלה לא רק כגוף מחוקק, אלא גם לקחה על עצמה את כתיבת החוקה החדשה.
נקר, מוניה, לאלי-טולנדאל ואחרים תמכו בסנאט, בעל חברים המתמנים על ידי המלך ומקבלים את השראתם על ידי העם. הרוב המוחץ של האצולה תמך בבית עליון המורכב על טהרת האריסטוקרטיה, אשר נבחר על ידי האצולה. המפלגה העממית תמכה בבית אחד, ללא זכויות יתר. לפי הצעתם המלך יהיה בעל "וטו מעכב" בלבד, כלומר בכוחו לעכב, אך לא לבטל את החקיקה.
המלוכנים ניסו לבלום את הסדר החדש, אך הפריזאים מנעו זאת מהם. הם צעדו לעבר ורסאי ב-5 באוקטובר ובאיומים החזירו את המלך לפריז.
האספה החליפה את הפרובינציות המסורתיות ב-83 "דפרטמנטים" (département), הנשלטים באופן זהה ודומים אחד לשני בגודל והרכב האוכלוסייה.
למרות שהאספה התכנסה על מנת לדון במשבר הכלכלי, היא התמקדה בבעיות הפוליטיות הבוערות, מה שגרם למשבר עמוק. כעת מירבו פנה לטפל בבעיה, תוך כדי שהאספה מעניקה לנקר את מלא הסמכויות על מנת לפתור את המשבר הפיננסי החמור.
[עריכה] לקראת החוקה של הכמורה
- ערך מורחב – החוקה של הכמורה
במידה מסוימת, האספה טיפלה במשבר הכלכלי על ידי הלאמת נכסי הכנסייה בחוק ב-2 בדצמבר 1789. הוצאות הכנסייה קיבלו מימון ממשלתי מעתה ואילך. על מנת למכור כמות כה גדולה של רכוש, הממשלה הוציאה שטרות כסף מנייר, וקרקעות בבעלות הכנסייה שימשו כערבונות.
חקיקה נוספת ב-13 בפברואר 1790 ביטלה את את שבועת הכמרים לכנסייה. "חוקת הכמורה האזרחית", שאושרה ב-12 ביולי 1790 (למרות שלא נחתמה בידי המלך עד ל-26 בדצמבר 1790) הפכה את יתר הכמרים לעובדי מדינה ודרשה מהם להישבע אמונים לחוקה.
בתגובה לחקיקה זו, הארכיבישוף מאיקס (Aix) והבישוף מקלרמנוט הובילו את פרישת הכמורה מהאספה המכוננת הלאומית. האפיפיור מעולם לא קיבל את ההסדר החדש וזה הוביל לקרע בין הכמרים, שנשבעו לחוקה (הכמורה החוקתית) לכמרים שסירבו (הכמורה הסרבנית).
[עריכה] מחגיגת השנה ליום הבסטיליה עד מותו של מירבו
- ערך מורחב – המהפכה הצרפתית מקיץ 1790 עד כינון האספה המחוקקת#מחגיגת השנה ליום הבסטיליה עד מותו של מירבו
האספה ביטלה את הרכוש הפרטי של המשטר הישן - תארי אצולה, זכויות יותר וכו'.
החל מה-14 ביולי 1790 וכמה ימים נוספים, ההמונים חגגו את המהפכה ב"שדה מרס" (Champ-de-Mars) את נפילת הבסטיליה. טליראן ערך מיסה המונית. ההמונים נשבעו ל"נאמנות לאומה, לחוק ולמלך". בני המשפחה המלכותית, כולל המלך עצמו, נטלו חלק פעיל בחגיגות.
חברי אספת המעמדות נבחרו במקור על ידי אלקטורים לתקופה של שנה. לעומתם ה"קומונות" התחייבו להתאסף עד אשר צרפת תקבל חוקה. גורמים מהאגף הימני של הקשת הפוליטית דרשו בחירות חוזרות, אך מירבו טען שהסטטוס של האספה השתנה ואין לקיים בחירות חדשות לפני השלמת החוקה.
בסוף 1790 התרחשו מספר מרידות קטנות נגד הממשלה המהפכנית ונעשו מאמצים לסכסך בין הצבא לממשלה המהפכנית.
הצבא ניצב לפני תהפוכה פנימית קשה. הגנרל פרנסואה דה בויל הצליח לדכא מרידה קטנה בצבא, אשר הוסיפה לתדמיתו האנטי מהפכנית.
הקוד הצבאי החדש, התנה את הקידום בוותק ויכולת מוכחת, לעומת מוצא, כפי שהיה מקובל במשטר הישן. השינוי הזה גרם לחלק מהקצונה להגר לחו"ל או להזדהות עם האנטי מהפכנים בתוך צרפת.
בתקופה ההיא הופיעו "מועדונים" פוליטיים רבים. המפורסם שבהם הוא "המועדון היעקוביני". עד ה-10 באוגוסט 1790, לפחות 150 מועדונים אחרים שימשו סניפי משנה למועדון זה. היות שהיעקובינים הפכו לארגון עממי, חלק ממייסדיו נטשו אותו לטובת "המועדון של שנת 89'". המלוכנים הקימו את מועדון קצר הימים בשם "מועדון הקיסרות" (Club des Impartiaux), שהפך ברבות הימים ל"מועדון המלוכה" (Club Monarchique). הם ניסו לצבור אהדה ציבורית על ידי חלוקת לחם, אך ללא הצלחה יתרה. המועדון המלוכני נסגר על ידי העירייה בתחילת 1791.
פרט לעיסוק בתככים אלו, האספה המשיכה בעבודתה לכתיבת החוקה. משרד המשפטים החדש קבע, שכל נושאי המשרות נמצאים על תקן של עובדים זמניים ואינם כפופים בינתיים לכתר. המחוקקים ביטלו את המשרות העוברות בירושה, פרט למלך שתוארו המשיך לעבור בירושה. כמו כן נקבע שבמשפט הפלילי ישבו מושבעים ולא שופט בודד. המלך היה בעל הסמכות הבלעדית להכריז מלחמה. האספה ביטלה את כל המחיצות הביורוקרטיות שהפריעו למסחר בתוך צרפת. הגילדות, ארגוני המעסיקים וארגוני העובדים נאלצו לוותר על מרבית זכויותיהם. השביתה הפכה לבלתי חוקית.
בחורף של שנת 1791 האספה שקלה בפעם הראשונה חקיקה נגד היורדים. הוויכוח נסוב סביב שאלת ביטחון המדינה לעומת זכותו של האדם לבחור את מקום מגוריו. מירבו הוביל את המחנה המתון, תוך כדי שהוא אומר: "החקיקה הזאת ראויה להיות בתוך קוד חוקים של דרקון"
לאחר מותו של מירבו ב-2 במרץ 1791, האספה אימצה את החוק הנוקשה שהוא התנגד לו.
[עריכה] הבריחה לווארנס
- ערך מורחב – הבריחה לווארנס
לואי ה-16, שהתנגד למהפכה אך דחה את העזרה של יתר שליטי אירופה, בחר לחבור לגנרל בואיל, מה שהתברר כטעות קשה עבורו ועבור היורדים. בליל ה-20 ביוני 1791 המשפחה המלכותית ברחה לטואילרי, אך למחרת המלך הבטוח יותר מדי בעצמו, בחר לחשוף את עצמו. הוא זוהה על ידי אחד מעוברי האורח ונאסר בווארנס.
ז'רום פטיון, לאטור מאובורג ואנטונין בארנב, אשר ייצגו את האספה, פגשו את המשפחה המלכותית באפרנאי. מאותו הרגע בארנב הפך לתומך ויועץ של המשפחה המלכותית. כשהמלך ושומריו חזרו לפאריס, ההמון נותר שקט ולא פרצו מהומות. האספה החליטה להמשיך להחזיק את המשפחה המלכותית תחת משמר.
[עריכה] הימים האחרונים של האספה המכוננת הלאומית
- ערך מורחב – המהפכה הצרפתית מקיץ 1790 עד כינון האספה המחוקקת#הימים האחרונים של האספה המכוננת הלאומית
הרוב המכריע של צירי האספה תמך במונרכיה חוקתית ולא ברפובליקה וקבוצות שונות הגיעו לפשרה ביניהן. לואי ה-16 נותר כראש המדינה, אך היה חסר כוח ממשי (בדומה לנשיא במדינת ישראל). הוא נאלץ להישבע לחוקה, בנוסף הוא שימש כראש הכוחות המזוינים והיה בעל הסמכות להכריז מלחמה.
ז'אק פייר בריסו הגיש עצומה, שבה נטען כי בעקבות בריחתו של לואי השישה עשר, זכויותיו אמורות להתבטל.
קהל עצום התאסף בשדה מארס על מנת לחתום על העצומה. ז'ורז' דאנטון וקאמיל דסמולינס נשאו נאומים חוצבי להבות. האספה קראה לרשויות העירוניות לשמור על הסדר. המשמר הלאומי תחת הנהגתו של לאפייט ניסה להרגיע את ההמון. החיילים נתקלו במטר אבנים והגיבו בירי באוויר. זה לא עזר ולאפייט הורה לאנשיו לירות לתוך הקהל. הפעולה גרמה למותם של כ-50 בני אדם.
כתוצאה מטבח זה, הרשויות סגרו מועדונים ועיתונים פאנטיים רבים. בין העיתונים שנסגרו היה חבר העם של ז'אן פול מארה. דאנטון נמלט לאנגליה. דסמולינס ומארה ירדו למחתרת.
בינתיים האיום מבחוץ התחיל להאפיל על הצרות מבית. לאופולד השני מאוסטריה פרידריך ויליאם השני מפרוסיה ואחי המלך הרוזן ד'ארטואה חתמו על הצהרת פילניץ, שבמסגרתה קיבלו את זכויותיו של לואי ה-16 ונשבעו להגן עליהן כמו על שלהם. הם איימו על צרפת, שאם היא לא תיכנע לדרישותיה הם יפלשו לתחומה.
במקום לעזור, ההצהרה רק הרעה את מצבו של לואי ה-16. הצרפתים נרתעו מהכפייה הזרה והפכו לקיצוניים יותר.
[עריכה] האספה המחוקקת ונפילת המלוכה
- ערך מורחב – האספה המחוקקת ונפילת המלוכה הצרפתית
[עריכה] האספה המחוקקת
לפי החוקה משנת 1791, צרפת הפכה למלוכה חוקתית המלך נאלץ לחלוק את כוחו עם האספה המחוקקת, אך שמר על זכות הווטו המלכותי והיה בעל הסמכות למנות את שריו.
האספה המחוקקת התכנסה לראשונה ב-1 באוקטובר 1791 והתדרדרה לכדי תוהו ובוהו מוחלט תוך שנה אחת. היא השאירה קופה ריקה, צבא וצי חסרי משמעת ועם שסוע.
האספה המחוקקת התחלקה ל-165 צירים המכונה "פלולנטים" מימין, אשר תמכו במלוכה חוקתית, כ-330 ז'ירונדינים (רפובליקאים ליברליים) ויעקובינים (מהפכנים קיצוניים) מצד שמאל. בנוסף אליהם היו כ-250 צירים ללא שיוך לשמאל או לימין.
בנקודה מסוימת, המלך הטיל וטו על חקיקה, שקבעה שהעונש הראוי ליורדים הוא מוות ודרשה מכל הכמרים שטרם נשבעו, להישבע אמונים לאספה המחוקקת תוך 8 ימים מכניסת החוק לתוקף. עימותים אלו גרמו למשבר חוקתי בצרפת אחרי שנה אחת בלבד.
[עריכה] מלחמה
האירועים דחפו לעבר המלחמה עם אוסטריה ובעלות בריתה. המלך, הפלולנטים והז'ירונדינים תמכו בפתיחת המלחמה. המלך ורבים מהפלולנטים חשבו, שהמלחמה תעלה את הפופולריות של המלך בציבור הרחב. במקרה של תבוסה, הוא היה צפוי לחזור לעמדתו הישנה, ולכן מבחינתו היה זה מצב שהוא לא יכול להפסיד בו. הז'ירונדינים רצו "לייצא" את המהפכה לרחבי אירופה. חלק קטן מהיעקובינים התנגדו למלחמה והעדיפו לבסס את המשטר המהפכני בבית ורק לאחר מכן לצאת למלחמה עם אירופה. לאופולד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אחיה של מארי אנטואנט רצה למנוע מלחמה, אך הוא נפטר ב1 במרץ 1792.
צרפת הכריזה מלחמה על אוסטריה ב-20 באפריל 1792 ופרוסיה חברה לאוסטריה כמה שבועות לאחר מכן. מלחמות צרפת המהפכנית החלו בנקודה זו והסתיימו רק בתבוסתו של נפוליון בקרב ווטרלו (קיץ 1815).
ההתנגשויות הראשונות היו לרעתה של צרפת, בקרב המשמעותי הראשון בואלמי התותחים הצרפתיים הוכיחו את עליונותם. גשם כבד מנע את ניצול ההצלחה. למרות ההצלחות המסוימות בשדה הקרב, צרפת הייתה נתונה בתוהו ובוהו מוחלט ומלוכה חוקתית התחלפה ברפובליקה.
[עריכה] המשבר החוקתי
בליל ה-10 באוגוסט 1792, המהפכנים הקיצוניים, שנתמכו על ידי הקומונה הפריזאית התקיפו את טואילרי. המלך והמלכה הפכו לשבויהם. ישיבת חירום של האספה ביטלה את המלוכה. במהלך הדיון נכחו קצת יותר משליש הצירים, כמעט כולם יעקובינים.
מה שנותר מהממשלה היה תלוי בקומונה. כאשר הקומונה שלחה חבורות רוצחים לבתי הסוהר לטבוח ב-1,400 אסירים פוליטיים, תוך כדי שליחת מכתבים המעודדים את המעשה הנתעב לשאר ערי צרפת, האספה לא יכלה לעשות כלום. המצב הזה נמשך עד אשר הוועידה הלאומית, שהייתה צריכה לחוקק את החוקה החדשה התאספה ב-20 בספטמבר 1792 והפכה לממשלתה בפועל של צרפת. המלוכה בוטלה למחרת ובצרפת הוכרז משטר רפובליקני. על מנת לסמן את השינויים החדשים, הוכנס לוח שנה חדש.
[עריכה] הוועידה הלאומית
- ערך מורחב – הוועידה הלאומית
הוועידה הלאומית לקחה על עצמה את הרשות המחוקקת, ואילו הוועידה לשלום הציבור הייתה הרשות המבצעת. הז'ירונדינים הפכו למפלגה המשפיעה ביותר בשתי הוועידות.
לפי הצהרת ברונסוויק, הצבאות של אוסטריה ופרוסיה איימו להגיב בחריפות נגד צרפת אם תחליט לבטל את המלוכה. כתוצאה מהצהרה זו, המלך נתפס בעיני רבים כמשתף פעולה עם האויב.
בקיץ שבין 93'-1792 הנושא העיקרי על סדר היום הפוליטי היה עתידו של המלך. רובספייר היה אחד האנשים שדרשו שהמלך יוצא להורג.
ב-17 בינואר 1793 המלך הורשע ברוב דחוק(361 קולות בעד עונש מוות,לעומת 360 נגד) ב"קשירת קשר נגד ביטחון וחירות הציבור" ונשפט להוצאה להורג.
ראשו נערף ב-21 בינואר והדבר גרם להכרזת מלחמה מצדן של מדינות נוספות נגד צרפת.
בשלב הזה של המהפכה, היעקובינים גייסו לצבא אנשים בגילאי 18-25. כך היעקובינים הצליחו להביס את המדינות האחרות.
המלחמה התנהלה בצורה גרועה וסאן-קולוטים (פועלים עניים ויעקובינים רדיקליים) התחילו במהומות. באזורים מסוימים, החלה לפרוח הפעילות האנטי מהפכנית. זה עודד את היעקובינים לתפוס את השלטון בעזרת תרגיל פרלמנטרי. הוועידה לשלום הציבור עברה לפיקוחו של מקסימיליאן רובספייר. היעקובינים השליטו משטר של טרור ברחבי צרפת. בשלב הזה של המהפכה נערפו 17,000 אנשים חפים מפשע, ו-20,000 אנשים נוספים נורו ללא משפט כלל.
היעקובינים הסתפקו בכל חשד, קלוש ככל שיהיה, בדבר מעשים או אפילו מחשבות נגד הרפובליקה על מנת לגזור את דינו של האדם. ניתן להשוות את האירועים שהתרחשו בצרפת למהפכת התרבות בסין.
באפריל 1794 רובספייר הוציא להורג אף את חבריו היעקובינים, דנטון, דמולן ותומכיהם, מכיוון שניסו להפסיק את הטרור. כך נשאר רובספייר ללא תומכים. בשלהי חודש יולי 1794 רובספייר הציע לקונוונט לשלוח לגיליוטינה אנשים נוספים. זה גרם לקונוונט והעם הצרפתי להתנגד לרובספייר. רובספייר נעצר עם 21 תומכיו, ביניהם סן ז'וסט. האירוע ידוע כהפיכת תרמידור. תומכי רובספייר הצליחו לשחרר אותו לזמן קצר, אולם הוא נתפס שוב. ב-27 ביולי 1794 רובספייר נידון למיתה. לאחר המשפט הוא ניסה להתאבד, אך ללא הצלחה ונשלח אל הגיליוטינה. כתוצאה מכך עלו לשלטון חברים מתונים יותר של הועדה לשלום הציבור.
הוועידה אישרה את החוקה החדשה ב-17 באוגוסט 1795.
חוקה חדשה זו יצרה את הפרלמנט המורכב משני בתים, הראשון בהיסטוריה הצרפתית. הפרלמנט הורכב מ-500 צירים ב"ועדת ה-500" ו-250 סנאטורים ב"ועדת הסנאט". הרשות המבצעת הורכבה מ-5 דירקטורים אשר נבחרו מקרב הסנאטורים לתקופת כהונה של שנה ועברו את אישור ועדת ה-500.
המשטר החדש הצליח לדכא את אחרוני היעקובינים והמלוכנים, ומרידות שפרצו באזורים שונים בצרפת חוסלו בעודן באיבן, אף על פי כן לא עתיד היה המשטר להאריך ימים.
ב-18 בברימר (9 בנובמבר) 1799 תפס נפוליון את השלטון בהפיכה צבאית. הרפובליקה בוטלה סופית ב-1804 עם הכתרתו של נפוליון לקיסר.
[עריכה] ראו גם
- לוח השנה המהפכני בצרפת
- מלחמות צרפת המהפכנית
- לוח הזמנים של המהפכה הצרפתית
[עריכה] קישורים חיצוניים
