ענישה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ענישה היא הדרך של מסגרת חברתית כלשהי - מדינה, ארגון או קבוצה , להתמודד עם מי שמעשיהם חורגים במידה משמעותית מהנוהגים או הנורמות שנקבעו באותה חברה או ארגון, ומעוגנות בחוק או בתקנון של החברה, או קיימות באופן לא פורמלי.
מהות הענישה היא פגיעה מדודה כלשהי באינדבידואלים שחרגו מנורמות המסגרת החברתית, ובאה בתגובה לפשע או להפרת הנורמות. מקובל לחשוב, שבהיעדר ענישה, תדורדר כל חברה אנושית לאנרכיה מוחלטת.
בתורת הפסיכולוגיה החברתית מתייחסים אל הענישה כאל תהליך למידה. העונש, לפי הגדרה זו, הינו גירוי שבא בעקבות תגובה, ומפחית את תדירותה (עד להכחדה). מושג זה היה בשימוש על ידי סקינר. בעקרונות שנמצאו במחקר הפסיכולוגי וגם בחינוך.
תוכן עניינים |
[עריכה] ההבדל בין ענישה להתעללות
הן בענישה והן בהתעללות ישנה פגיעה במושא הפעולה. ההבדל העקרוני בין ענישה להתעללות הוא הסיבתיות. ענישה היא תגובה לביצוע עבירה, בעוד שהתעללות נובעת אך ורק משרירותיות רצונו של המתעלל. ענישה מתיימרת להיות אובייקטיבית, ולטובת הכלל, בעוד שבהתעללות, הפוגע אינו מנסה למצוא צידוק אובייקטיבי לפעולת הפגיעה במושא ההתעללות. לעיתים קרובות הגבול בין ענישה להתעללות הוא דק מאוד, ותלוי בנסיבות.
[עריכה] סמכות הענישה
במובן הרחב, ענישה יכולה להתבצע גם ללא סמכות (לעיתים אדם נוטל לעצמו את סמכות הענישה), אך במובן המקובל ברוב החברות האנושיות, ענישה מוגדרת רק ככזו המבוצעת על ידי גורם בעל הסמכות לכך.
שתי מסגרות ארגוניות מובהקות שלהן ניתנה סמכות ענישה הן:
- ענישה שיפוטית: במסגרת בתי המשפט לסוגיהם, בהתאם לכללי המשפט הפלילי.
- ענישה משמעתית: על-ידי גורמים שלהם ניתנה סמכות ענישה ככלי לשמירת המשמעת.
ענישה שיפוטית היא פורמלית יותר מן הענישה המשמעתית, ובדרך כלל הזמן החולף מרגע ביצוע העבירה עד לזמן ביצוע העונש בפועל הינו ארוך בהרבה.
ענישה משמעתית בדרך כלל מבוצעת מיד לאחר, או בסמוך למועד ביצוע העבירה. ההחלטה על ביצוע ענישה משמעתית הינה במידה מסוימת שרירותית ואינה מחייבת הנמקה מרובה (בניגוד לענישה שיפוטית).
מקרים פרטיים של ענישה משמעתית הם: ענישה במסגרת המשפחתית, ענישה בבתי ספר , ענישה בבתי כלא וכן במסגרות צבאיות או אף דתיות.
בית דין למשמעת משלב את שני כלי הענישה: המסגרת היא מסגרת שיפוטית מיוחדת למטרה זו, והמטרה היא שמירת המשמעת.
[עריכה] מטרות הענישה
הענישה אמורה להרתיע את מפר הכללים מלחזור ולבצע את מעשהו פעם נוספת, ואף לשמש כדוגמה להרתעת עבריינים פוטנציאליים אחרים. סיבה נוספת לענישה היא תחושת הצדק האינטואיטיבית הגורסת שיש לפגוע בעבריין במידה השקולה למידת הנזק שגרם לחברה. נוהג מקובל הוא שבדרך כלל חומרת העונש יחסית לחומרת העבירה. אם כי נתון זה משתנה ממקום למקום ומתרבות אחת לאחרת, וזאת כיוון שפשע, בדומה למוסר שונה מחברה אחת לאחרת.
בסוציולוגיה, מקובל לסווג את מטרות הענישה בצורה הבאה:
- גמול - שיקול מרכזי לענישה. נסיון להתאים את העונש למעשה, ללא קשר לתוצאותיו. לחברה יש חובה להעניש את העבריין, בלי חשיבות למידת ההצלחה של מטרתו (רצח ונסיון לרצח למשל). זו נורמה מרכזית ממנה נגזרים כל האיסורים. תפיסה דאונטולוגית מבוססת על כך, שהענישה נגזרת מהפרת חובותיו החברתיות של האדם. מטרת הענישה תהיה החזרת האיזון שהופר כתוצאה מהפרת החובה.
הגמול נבדל מהנקמה: נקמה היא שחרור יצרים של הפרט, הקורבן. זהו אקט רגשי. הגמול לא נעשה על ידי הקורבן או על ידי משפחתו. המדינה מחליטה על הגמול.
- מניעה - מניעה פיזית. כליאה כדי למנוע מהפושע לשוב ולחזור על העבירה. לדוגמה, שלילת רשיון נהיגה במקום, על מנת להוריד נהג עבריין מהכביש. במדינת קליפורניה יש כלל: Three strikes you're out: אם אדם הורשע כבר פעמיים באותה העבירה, בפעם השלישית, שביצע עבירה מאותה רשימת עבירות הוא יכנס לכלא למאסר עולם, בלי קשר לנסיבות או שיקול דעת, ובלי אפשרות לחנינה. כלומר, המניעה הפכה למטרה הראשונה במעלה.
- תועלתנות - מדגישה את המימד ההרתעתי. התפיסה התועלתנית גורסת כי תפיסת הגמול פגומה, משום שהיא מבוססת על שיקולים ערכיים ומוסריים, שאינם מעניינה של המדינה. על פי התועלתנים, המטרה היחידה של הענישה היא יצירת הרתעה שתמנע נזק לבני החברה ותאפשר להם להפיק את מירב האושר מחייהם.
- שיקום - בתקופה מסוימת הושם דגש רב על שיקום העבריינים והחזרתם לפעילות תקינה וחוקית בחברה. השופט גזר את העונש במרווח (דוגמה: בין שנתיים ל-8), וזאת על פי מידת שיקומו של הנאשם, כפי שיקבעו אותה ועדות מנהליות המראיינות את העבריינים, ובהתאם להישגיהם בלימודים, גמילה מסמים, השתלבות בכלא ועוד. חשיבותו של השיקול השיקומי ירדה, מפני שרמת הפשע עלתה. כיום השיקול העיקרי הוא הגנה על החברה. בארצות הברית קיימים מדריכים לעונשים, לפיהם נקבעים גובהי העונשים, לפי שיטת "ניקוד". שימוש בנשק חם והרשעות קודמות מהווים סיבה להחמרה. בישראל לא קיימת שיטה כזו.
[עריכה] סוגי ענישה
צורות הענישה העיקריות לפי צורת סיווג זו:
- ענישה גופנית - זו ענישה על ידי גרימת כאב - כגון הלקאות או עינויים. דוגמאות קיצוניות, הקיימות אף בזמננו, לענישה פיזית הן: קטיעת איברים והוצאה להורג
- ענישה על ידי התשה גופנית - כגון מניעת שינה, כפיית עבודות פרך, או כפיית פעילות גופנית אחרת כלשהי.
- ענישה נפשית - כגון השפלה, הפחדה, מסירת אינפורמציה שגויה אך מאיימת, יצירת חוסר וודאות מכוון לגבי עתיד הנאשם, וכו'. סוג מסוים של ענישה נפשית הוא פגיעה פיזית באנשים הקרובים למושא העונש, כשהמטרה היא לפגוע בעצם בו - גם אם הוא אינו נמצא כלל באזור או במדינה שבה מעוניינים להענישו.
- שלילת חירות - כגון כליאה, ריתוק, וכו'. הגלייה היא מקרה פרטי מיוחד של שלילת חירות, בהיותה שלילת חירותו של אדם להימצא במקום שאליו הורגל.
- קנס כספי.
- מניעת הטבות כספיות או אחרות, כגון מניעת קידום.
[עריכה] חומרת העונש (ענישה שיפוטית)
חומרת העונש גדלה, בדרך כלל, בהתאם לחומרת העבירה.
במסגרת הענישה השיפוטית נקבעת חומרת הענישה בשלושה שלבים, ומהווה נושא לדיון ער בקרב מומחים ובציבור הרחב:
- שלב החקיקה: בשלב זה נקבע לכל עבירה עונש מרבי. טווח הענישה שנקבע בחוק מותיר מקום רב לשיקול דעתו של השופט, ולכן עולה לדיון שאלת חומרת הענישה בהקשר זה בשני מקרים:
- דרישה להטלת עונש מינימום על עבירות מסוימות, כלומר צמצום שיקול הדעת של בית המשפט.
- דרישה לביטולו של עונש המוות, הנחשב לקיצוני מדי.
- שלב השפיטה: זהו השלב של הטלת העונש על כל מקרה ספציפי של עבירה. שלב זה עולה לדיון פעמים רבות במערכת המשפט עצמה, כאשר מוגש ערעור על חומרת העונש או על קולת העונש. גם בציבור עולה נושא זה לדיון פעמים רבות, בעיקר בפי אלה התובעים החמרת הענישה על עבירות מסוימות.
- שלב ביצוע העונש: בעת ביצוע העונש יש מקום נרחב לשיקול דעת של הגורם המנהלי המממש את העונש. בהקשר זה עולה לדיון שאלת תנאי הכליאה, שיש הטוענים שהם נוחים מדי, בזמן שאחרים טוענים שהם ירודים עד כדי פגיעה בכבוד האדם. גם סוגי ענישה אחרים, כגון עבודות שירות, מהווים נושא לדיון ציבורי. דוגמה לוויכוח בעניין ביצוע העונש ראו בערך יגאל עמיר.
[עריכה] הביקורת על השימוש בענישה כאמצעי חינוכי
למרות שעונש מביא להפחתה בהתנהגות מסוימת, ישנן מספר נקודות ביקורת על שימוש בו כשיטת חינוך:
- שינוי ההתנהגות הינו זמני, ומתרחש רק ליד המעניש.
- העונש יוצר אנטגוניזם ותחושות קשות מצד הנענש כלפי המעניש, אשר לעיתים גורמים לפגיעה קשה ביחסים ובכך להתנהגויות בוטות אחרות.
- העונש אינו מציע חלופה התנהגותית (העונש אומר מה לא לעשות, אך לא מכוון אותנו למה ראוי לעשות).
[עריכה] ענישה במסגרות חברתיות של בעלי חיים
ענישה קיימת גם אצל בעלי החיים, ומשמשת להשלטת רצון מנהיג הקבוצה או הלהקה, או כסנקציה עקב הפרת הנורמות הנהוגות בקבוצה. מהות העונש יכולה לנוע בין נידוי מהקבוצה, לבין פגיעה פיזית של ממש שיכולה לגרום אפילו למוות.
| סדרת המאמרים העוסקים בענישה |
|
