האימפריה הביזנטית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חלקה המזרחי של האימפריה הרומית זכה לכינוי האימפריה הביזנטית. בירתה הייתה ביזנטיון (ביוונית קונסטנטינופול, כיום איסטנבול). האימפריה הביזנטית לא חרבה גם אחרי התפוררות רומא במאה ה-5. מקובל לסבור שזמן קיומה נמשך מ-395 עד 1453.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור השם
בזמן קיומה של האימפריה הביזנטית לא נהגו לכנותה בשם זה. בתחילה התייחסו אליה כחלק מהאימפריה הרומית, ולאחר מכן נקראה רומניה. תושביה, אשר היו ברובם דוברי יוונית, כינו את עצמם רומנים. "האימפריה הביזנטית" זהו שם שהמציא ההיסטוריון הצרפתי מונטסקייה. בעיניו הצטיירה האימפריה כמושחתת ודקדנטית, ועל כן לא זכאית שהשם "רומא" יתייחס גם אליה. הוא נתן לה את השם החדש על שם עיר הבירה שלה שנקראה בלטינית "ביזנטיון".
במאה ה-3 לערך, בזמן שבו הכריז הקיסר קרקלה כי כל בני החורין באימפריה הרומית נחשבים לאזרחי רומא, החלו דוברי היוונית שבאימפריה להתייחס אליה כאל "רומניה", אימפריית הרומאים, וכך נותר הכינוי הרשמי עד נפילת קונסטנטינופול ב-1453.
[עריכה] ראשית האימפריה
הקיסר דיוקלטיאנוס (שלט בסוף המאה ה-3) היה זה שהחליט כי על האימפריה להתחלק בין ארבעה שליטים כדי שניהולה יהיה יעיל יותר. הוא פיצל אותה לשניים. שני קיסרים משלו במשותף באזור יוון ושני קיסרים – באזור רומא. ב-324 הצליח קונסטנטין לאחד שוב את האימפריה כולה וכפפה לשלטונו. הוא החליט שהעיר ביזנטיון תהפוך לבירתו, ושמה ייקרא "נובה רומה", רומא החדשה. בפועל קרא לה ההמון:"עירו של קונסטנטינוס" או ביוונית "קונסטנטינופול".
יש סמליות רבה בכך שקונסטנטינוס, מנצר הקיסרות הרומית, הוא שייסד את האימפריה הביזנטית, כי אכן הצביון הנוצרי הפך לסממן ההיכר המובהק של אימפריה זו, מנוגד מאוד לפגאניות הרומאית העתיקה.
ב-378 התרחש הקרב על אדריאנופול. המערכה הסתיימה בניצחונם הגמור של השבטים הגרמניים, שהביסו את כוחות רומא והרגו את הקיסר ולנס. יש היסטוריונים הסבורים שיש לציין את תחילתם של ימי הביניים בתאריך זה.
ממשיך דרכו של ולנס, תיאודסיוס הראשון החליט ב-395 לפצל את שני חלקי האימפריה בין שני בניו, ארקדיוס והונוריוס. כך נוצרה האימפריה הרומית המזרחית, שלימים תיהפך להיות האימפריה הביזנטית.
[עריכה] תרבות
זהותה של האימפריה המזרחית עוצבה על ידי שלושה מרכיבים עיקריים: מנגנון שלטון השאוב מהתרבות הרומית, תרבות הלניסטית ודת נוצרית. היוונית הייתה לשפה השלטת, ואף הכנסייה השתמשה בה. בנוסף ליוונים אכלסה האימפריה גם מצרים, סורים, ארמנים, יהודים ועוד.
[עריכה] היסטוריה מוקדמת
המאות השלישית והרביעית לא היו קלות לאימפריה הרומית המערבית, אך במזרח סבלו פחות מפלישות השבטים הברברים. החומה שהקים תיאודסיוס השני סייעה מולם. ב-476 השלימו אנשי המזרח עם קריסת מערב האימפריה.
בתקופה מאוחרת יותר הצליחו להשתלט על פרובינקיות מערביות אבודות באיטליה, בצפון אפריקה ובספרד.
יוסטיניאנוס הראשון השליט קוד חוקים אזרחי חדש. האיה סופיה נבנתה ב-530. הנצרות הייתה למרכז החיים, והתעצבה דמותה של הכנסייה האורתודוקסית המזרחית. עזר כנגדו הייתה אשתו הקיסרית תאודורה, שסייעה לו להתגבר על התקוממות המורדים בו. בכיבושיו התמקד במערב ונחל שם הישגים גדולים, שהחזירו את תהילתה של רומא. הוא בנה את כנסיית סופיה הקדושה.
יורשיו, על כל פנים, נאלצו להתמודד עם אוצר ריק ועם התקפותיהם של הלומברדים, הסלאבים והפרסים. הקיסר הרקליוס נחל הצלחות מולם, אך לא מול הערבים, להם איבד את סוריה ואת מצרים.
[עריכה] התייוונות האימפריה
על אף אובדן הטריטוריה הצליחה האימפריה להתגבש. הרקליוס הפך את היוונית לשפה הרשמית. ההבדלים הדתיים בין הדרום המונופיזי (זרם אמונה שהדגיש את טבעו האחד של ישו, בניגוד לתפיסה הדיכוטומית המקובלת שראתה בישו גם אדם וגם אל) לבין הצפון האורתודוקסי היו פחות משמעותיים משאבדו במילא החלקים הדרומיים.
קונסטנס השני חילק את האימפריה למחוזות צבאיים (תמטות), במטרה להפוך את מערכת ההגנה ליעילה יותר. קונסטנטינופול הפכה לגדולה שבערי העולם. מאמצי הערבים לכובשה נכשלו.
במאה ה-8 התלהט הוויכוח הדתי על האייקונות של ישו. הקיסר לאו השלישי ציווה להשמידם בשל התנגדותו להגשמת האל, והדבר חולל מרידות. ביוזמת הקיסרית אירנה החליטה הוועידה הכנסייתית השנייה בניקיאה ב-787 כי ניתן לכבד אייקונות (שהרי לדעת הכנסייה אכן האלוהים לבש צורת אדם בישו) אך לא לסגוד להם.
הוויכוח התעורר שוב חמישים שנה אחר כך, ובסופו שוב קיבלו האייקונות לגיטימציה.
מהבחינה הצבאית היה יריבה הגדול של האימפריה באותו זמן, קארל הגדול. הוא איים על מעמדה כממשיכת רומא.
[עריכה] תור הזהב
האימפריה הגיעה לשיאה תחת השליטים המקדוניים, מסוף המאה ה-9 ועד תחילת המאה ה-11. באותן שנים תמכו הביזנטיים בפטריארך פוטיוס, על אף מאמצי הכנסייה הקתולית להביא להדחתו. בתחום הצבאי הושגה שליטה על הים האדריאטי ועל חלקים מאיטליה. כמו כן הנחילה האימפריה הבזינטית תבוסות מוחצות לאויביה הבולגרים. הורנגיאנים, שבטים ויקינגים שהשתקעו באזור ובתחילה היו אויבי האימפריה, הפכו לשכירי החרב שלה.
ב-1054 התחולל השבר הגדול שבין הנצרות המערבית לנצרות המזרחית, שלמעשה נתן גושפנקא למאות שנים של היפרדות הדרגתית שקדמו לו. החרם ההדדי שהטילו האפיפיור והפטריארך זה על זה, אחרי מחלוקת ארוכה על סמכויות ועל מנהגים (כמו טיב הלחם בטקס האוכריסטיה), לא בוטל רשמית אלא תשע מאות שנה אחר כך.
באותו זמן התמודדה האימפריה הביזנטית עם פולשים מבחוץ, ביניהם הטורקים הסלג'וקים, ואלו לא הקלו עליה.
בעלי האחוזות ניסו להתעמר באיכריהם, אך בדרך כלל קיבלו האחרונים הגנה מצד הקיסרים.
[עריכה] קץ האימפריה
למרות המחלוקת הדתית התקיים במהלך מסעי הצלב שיתוף פעולה מסוים בין ביזנטיים לבין נוצרים מהמערב, שעברו בשטח האימפריה במהלך נדידתם אל ארץ הקודש.
מתקפות גרמניות ונורמניות התחזקו במהלך המאה ה-11 והמאה ה-12. ב-1176 הובס הקיסר מנואל על ידי הסלג'וקים.
ערי המדינה באיטליה, בעלות בריתה של ביזנטיון, אשר קיבלו את זכויות הסחר בתוכה, לא היו אהודות במזרח בשל התחרות הקשה שהציבו לסחר המקומי.
פרידריך אדום הזקן ניסה לכבוש את האימפריה במהלך מסע הצלב השלישי, אך דווקא המסע הרביעי היה ההרסני ביותר מבחינתה. הוונציאנים הובילו את הצלבנים לעבר קונסטינטינפול, והעיר נפלה ב-1204. כתוצאה קמה שם האימפריה הלטינית, וזו החזיקה מעמד שישים שנה. הביזנטיים, שנותרו להם עוד שלושה מרכזי שלטון, בניקאה, טרביזונד ואפירוס, השתלטו שוב על העיר בסופו של דבר, אך העוצמה והיוקרה שאבדו לא שבו עוד.
משהחלה הפלישה העות'ומאנית פנו הביזנטיים למערב הנוצרי לעזרה, אך אלו הסכימו להושיט אותה רק תמורת איחודה המחודש של הכנסייה. הושג איחוד חוקי, אך הוא לא היה מקובל על ההמונים, ובסופו של דבר שתק המערב מול השתלטות התורכים.
אחרי מצור בן חודשיים שערך מחמט השני (שמו בהיסטוריוגרפיה העות'מאנית הוא מחמת Mehmedהשני המכונה פאתח - הכובש) נפלה העיר ב-29 במאי, 1453. מחמד כבש את מיסטרה ב-1460 ואת טרביזונד ב-1461. כפי שתאריך הקמת ביזנטיון נחשב בידי רבים למועד שבו החלו ימי הביניים, כך יש אומרים שנפילתה מציינת את קיצם.
הדוכס של מוסקבה איוון השלישי, שנכדו איוון הרביעי היה לצאר הראשון, תבע לעצמו את תפקיד הפטרון של הכנסייה האורתודוקסית המזרחית. לפיכך ראתה עצמה השושלת הצארית כממשיכת ביזנטיון, ובאותו אופן תפסו עצמם גם המוסלמים העות'ומאנים.
[עריכה] יהודים באימפריה הביזנטית
- ערך מורחב – התקופה הביזנטית בארץ ישראל
שליטת הביזנטיים הגיעה עד ארץ ישראל, והיחס השלטוני כלפי היהודים היה בתחילה טוב יחסית, על אף שבעידוד הכנסייה התרחשו כמה רדיפות מקומיות.
לקראת סוף המאה ה-5 ובתחילת המאה ה-6 עם עלייתו לשלטון של יוסטיניאנוס הראשון, הדרדר מצב היהודים. הקיסר החל להתערב בחייהם הדתיים, גזר גזירות בעניין חג הפסח ובאשר ללימוד התורה שבעל פה. בתקופתו מרדו השומרונים בארץ ישראל, ומרידתם הביאה להם ולזכויותיהם אסון.
בשנת 638, כבשו צבאות המוסלמים את ירושלים מידי הביזנטים. 12 שנים מאוחר יותר, בשנת 650, השלימו המוסלמים את כיבוש כל ארץ ישראל מידם.
המלחמה במינות במאה ה-8 פגעה גם ביהודים שנאלצו לברוח משטח האימפריה לכזריה. אחרים נאלצו להשתמד. בסוף המאה ה-9 שוב התמודדו היהודים עם גזרת שמד. אומנם המאה ה-10 והמאה ה-11 היו תקופות של סובלנות יחסית.
משהחלו מסעי הצלב נוצרה שותפות גורל מסוימת בין אויביהם של הנוצרים במערב, היוונים מכאן והיהודים מכאן.
בזמן שלטון האימפריה הלטינית נרדפו היהודים. משהיא חוסלה ועד סוף ימי ביזנטיון היה היחס ליהודים טוב, אולם על אלו מהם שהיו נתיני ונציה, חלקם גדולי סוחריה, הוטלו סקנציות שונות, והם הופלו לעומת נתינים לא יהודים.
[עריכה] ראו גם
