מוות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תופעת המוות הייתה קשה לעיכול עבור האנושות. אחת הדרכים להתמודד איתה, מלבד הדת והאמונה בעולם הבא, היא האנשה של המוות. ההאנשה הפופולרית בתרבות המערבית היא תיאור המוות כשלד עם חרמש הלוקח את הנשמה של אדם שמת.

מוות הוא מצב שבו גוף חי חדל לחיות, כלומר חדל לשמר את הסביבה הפנימית שמאפיינת אותו. העובדה שאין הגדרה חד-משמעית למושג "חיים" או גוף-חי (אורגניזם) מקשה על הגדרת המושג "מוות". עם זאת, אפשר להגדיר תהליכים מסוימים שמאפיינים יצורים חיים, ואשר הפסקתם מוגדרת לפיכך כ"מוות".

[עריכה] מוות מבחינה ביולוגית

גוף-חי מתבדל מהסביבה החיצונית באמצעות "הדיפת" השפעות חיצוניות, ובאמצעות שינוי חומרים חיצוניים שמסתפחים אליו. תהליך מתמיד זה מכונה בביולוגיה: הומיאוסטזיס. עם מותו מתחיל הגוף להגיב לסביבה ככל עצם דומם. הוא סופג ופולט חום מהסביבה בלי לווסת את הטמפרטורה שלו, ריכוז החומרים בתוכו מושפע מריכוז החומרים החיצוני, ולבסוף הוא מתחיל להתפרק, כיוון שאין עוד ייצור והחלפה של חלקיו המתכלים.

רוב היצורים החיים, האורגניזמים, הם רב-תאיים, כלומר, הם מתפקדים כקהילה של יצורים חיים. כל תא הוא בעצם יצור חי בפני עצמו, אבל תפקודיו מצטמצמים ומתייחדים לתהליכים מסוימים, כך שהוא "מוותר על עצמאותו" לטובת התפקוד של הגוף הרב-תאי כולו. בגוף רב-תאי כזה, תאים מתים כל הזמן ומוחלפים בתאים חדשים שנוצרים בחלוקה. לדוגמה: תאי המעי הדק בגוף האדם נשחקים ומתים כל הזמן במגע עם המזון שזורם מן הקיבה, אולם חלוקת התאים המהירה שומרת על מספר קבוע של תאים חיים בדופן המעי. במצב כזה, אף על פי שהתאים הבודדים מתים, הגוף הרב-תאי כולו מוסיף לחיות.

גוף רב-תאי מת כאשר האיזון בין התאים המרכיבים אותו, איזון המאפשר את תפקודו, מופר בצורה בלתי-הפיכה. לדוגמה: אם בשל חסימת כלי דם אין אספקת חמצן ללב, דבר הגורם למוות של תאי לב רבים בלי אפשרות להחליפם, עלול תפקוד הלב כולו להיכשל. בעקבות זאת כושלות מערכות חיוניות אחרות התלויות בלב עד למותו של הגוף כולו.

[עריכה] תהליך המוות

[עריכה] הגדרת המוות ברפואה

הגדרת מותו של אדם השתנתה במהלך הזמן, והיא נתונה היום במחלוקת. בעבר היה מקובל להגדיר מוות כהפסקת פעולת הלב או היעדר דופק, (תופעה המכונה "מוות לבבי"), אולם עם התפתחות הרפואה הצליחו פעמים רבות להחיות בני-אדם שלבם חדל לפעול. מצב כזה, שבו האדם נראה מת, אך יש לו סיכוי להתאושש, מכונה כיום מוות קליני. התאוששותו של האדם הנתון במצב כזה מותנית בטיפול מהיר ואינטנסיבי (הטיפול הראשוני במצב כזה מכונה החייאה, והטיפול הרפואי האינטנסיבי שבא בעקבותיו מכונה טיפול נמרץ).
סימן מקובל אחר למות אדם הוא הפסקת הנשימה (הגדרה זו מקובלת גם בהלכה היהודית). בעבר נהגו להצמיד נוצה או חפץ קל אחר לפיו או לאפו של הגוסס כדי לבדוק אם הוא עדיין נושם. כמו כן עקבו אחרי תנועות בית-החזה, שמעידות על נשימה (קביעת מוות כזו תלויה מאוד במיומנותו של הצופה ובשיקול דעתו). כיום מקובל להשתמש במכונות הנשמה במקרי חירום, כך שגם המבחן הזה כבר אינו רלוונטי - במצב כזה תנועת האוויר ותנועת בית החזה מושפעות מפעולת המכונה, ואינן מעידות בהכרח על חיוניותו של האדם.

קיימות היום ברפואה שתי הגדרות מקובלות למוות. הראשונה, היא הפסקה בלתי-הפיכה של פעולת הלב והריאות. ההגדרה השנייה מכונה "מוות מוחי". זהו מצב שבו אין כל עדות לפעילות של המוח, והוא נחשב מצב קריטי ובלתי הפיך. כדי לקבוע "מוות מוחי" משתמשים ברישום של גלי מוח, או בבדיקה של מידת הנזק שנגרם לגזע המוח, שהוא החלק במוח שאחראי לפעולות בסיסיות כגון נשימה. בדיקות קיימות לצורך זה: בדיקת גירויים קוליים (ABC) שמבוססת על גירוי קולי ובדיקת התגובה של עצב השמיעה וגזע המוח לגירוי באמצעות אלקטרודות. בדיקת תחושות עצביות (SEP) שבה מגרים את העצבים התחושתיים בכף היד ורושמים את התגובה המוחית לכך.

איבריו של אדם שמת מוות מוחי עשויים להיות בריאים וחיוניים זמן-מה אחרי מותו, בייחוד אם הוא מחובר למכונת הנשמה. במצב כזה מבקשים לעתים קרובות ממשפחתו של הנפטר לתרום את איבריו להשתלה. אם ניתנת הסכמה כזו, כורתים את האיברים שלא ניזוקו, ושעדיין מראים סימני חיים, מגופת הנפטר, ומשתילים אותם בגופם של אנשים בעלי איברים פגועים, כדי להציל את חייהם.

רוב היצורים החיים, ובייחוד היצורים הרב-תאיים, מתים גם אם לא נפגעו ולא חלו במהלך חייהם. בני-אדם כמו כל היונקים, מזדקנים בהדרגה ומתים, וכמעט תמיד אינם עוברים את גיל 100 שנה (רובם הגדול של בני האדם מת הרבה לפני גיל זה). ההכרח שבמוות וחוסר האפשרות להימנע ממנו, עוררו תהיות ושאלות כמעט בכל התרבויות האנושיות.

[עריכה] הסיבות למוות

מוות עשוי להיות תוצאה של מחלות, חבלות, הרעלות וכיוצא באלה. אלו עלולות לגרום נזק בלתי הפיך לרקמות ולאיברים, ובכך לערער את האיזון הפנימי שמאפשר חיוניות. אולם כל בעלי החיים, ובפרט בעלי החיים הרב-תאיים מתים בסופו של דבר, גם אם לא סבלו מאירועים מסוכנים במיוחד. יתרה מזאת, לכל מין של בעל חיים יש תוחלת חיים האופיינית לו. בני אדם, למשל, לא עוברים בדרך כלל את גיל 100 שנים, גם כשהם בריאים וחיים בסביבה בטוחה. אצל בני אדם כמו גם אצל רוב היונקים, אפשר להבחין בתהליך איטי והדרגתי של הידרדרות במידת החיוניות של הגוף, המסתיים לבסוף במוות. הסיבות למוות נחקרות כיום, אם כי הממצאים עדיין אינם חד-משמעיים. יש כמה תאוריות לסיבות המוות. תאוריה אחת גורסת שמוות נגרם מסיבות גנטיות, כלומר הגנום האנושי מכיל מעין מנגנון השמדה עצמית אחרי מספר קצוב של שנים. תאוריה אחרת גורסת שישנו מספר מוגבל להתחלקות התאים עד שהם מגיעים לסוף חייהם (ראו טלומר). אולם ישנה הסכמה כללית בעולם הרפואה שהוכחה במחקרים רבים שתזונה נבונה ושמירה על כושר גופני מאריכים את תוחלת החיים.

במדינות העולם השלישי, בעקבות תנאים סניטריים ירודים וחוסר בטכנולוגיה רפואית, מוות ממחלות זיהומיות נפוץ הרבה יותר מבמדינות המערב. מנגד, חלק מגורמי המוות בעולם המערבי כמעט ואינם קיימים או קיימים במידה מועטה הרבה יותר במדינות עניות, בעיקר מחלות הנובעות ממזון לא בריא ועתיר שומן וכולסטרול, שנפוץ פחות בעולם השלישי (לדוגמה התקפי לב ומחלות לב) או בעיות ומחלות הנובעות מזיהום אוויר כתוצאה מתיעוש (לדוגמה אסטמה, מחלות ריאה וכדומה). בטבלה הבאה מובאת השוואה בין גורמי המוות הנפוצים ביותר בעולם המערבי לבין גורמי המוות הנפוצים ביותר בעולם השלישי, לפי סדר שכיחותם: ^[1]

[עריכה] המוות בתרבות ובאמונה

[עריכה] היחס למוות

מיתוסים רבים מנסים להסביר את התכלית שבמוות. בתנ"ך, בספר בראשית, מתואר החטא של האכילה מעץ הדעת כמעשה שהביא את המוות על האנושות וכתוצאה ממנו גורשו אדם וחוה מגן עדן, תהליך שהביא את בני אדם להיוולד בעצב, לחיות בקושי ולמות. ועם זאת ישנה גישה בתנ"ך, שישנם אנשים שחסינים למוות כמו חנוך ואליהו הנביא, שעל פי המסופר עלו לשמים בעודם בחייהם.

המוות ביהדות נתפס כרצונו של האל, וכדבר שיש לקבלו בהשלמה. כאשר מגרש האל את אדם וחווה מגן עדן ומפרט להם את עונשם, הוא אומר: "מעפר באת - ואל עפר תשוב", ויש בכך ביטוי לאמונה כי המוות הוא מעין עונש על חטא קדום, עונש שיש לקבלו בהשלמה.אם כי האמונה היהודית גורסת שלאחר מותו של האדם מתכפר לו החטא הקדום ולכן באם הוא עשה מעשים טובים הוא יזכה לקום בתחיית המתים .יום בו יגלה האלוהים את מלכותו כאשר יקים לתחיה את כל המתים.אמונה זו מופיעה בהרחבה בספר יחזקאל פרק ל"ח וידועה בשם חזון העצמות היבשות. השקפה זו שהמות הוא עונש שבא מאת האלוה על חטאיו של האדם באה לשיאה בתנ"ך בספר איוב. חלק מביטויי האבל המוכרים היום ביהדות מתוארים בספר איוב, ובו גם מופיעה האמרה שנוהגים לומר בעת הבשורה על מותו של אדם קרוב: "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך". על-פי ההלכה מחויבים קרוביו של המנוח לברך את האל אף בשעתם הקשה ולומר: "ברוך דיין אמת". גרימת מותו של אדם נתפסת ביהדות כעניין שבידי האל בלבד, או בידי מי שמוסמך לפעול בשם האל כמו חכמי הסנהדרין. לפיכך, רצח הוא עברה חמורה במיוחד, וכך גם התאבדות. מאז ביטול הסנהדרין בוטל למעשה עונש המוות בהלכה. יש לציין כי תפיסות אלה מקובלות גם בדתות המונותאיסטיות האחרות, האיסלאם, הנצרות וזרמים הקשורים בהן.

בכתבי אוגרית מופיעים מיתוסים על אודות מוֹת. בפנתאון האלים האוגריתי והכנעני, מות הוא בנו של אל, ראש האלים, ואחיו של בעל (אל הגשם והפריון), ים (אל הים) וענת (אלת המלחמה). במיתולוגיה האוגריתית, מות ובעל נמצאים בעימות תמידי, וזהו ההסבר המיתולוגי לחילופי העונות - עונת גשמים פורה, שבה השליטה נתונה לבעל, לעומת עונה צחיחה, שבה בעל נאלץ לרדת לעולם המתים, ממלכתו של מות, עד שענת אחותו מגיעה כדי להילחם במות ולשחרר את בעל.

במיתוס השומרי-בבלי עלילות גלגמש מתואר סיפורו של המלך גילגמש שיצא לחפש את חיי-הנצח, לאחר שראה את מותו של ידידו הטוב אנכּידוּ והחל לחשוש לגורלו שלו. הוא פוגש את אוּתְנפּישתים, האדם היחיד שזכה לחיי נצח, לאחר ששרד במבול שהביאו האלים על הארץ. הסיפור הזה שימש ככל הנראה השראה לסיפור נח והמבול בספר בראשית, אולם בתנ"ך מודגש כי נֹח אמנם זכה להאריך ימים, אבל מת לבסוף. מהתנ"ך עולה כי המוות הוא ההבדל העיקרי בין האדם לאֵל - בעוד שהאל נצחי, האדם חייב למות.

גישה אחרת מפרידה בין חיי הגוף לחיי הנפש ומניחה קיום חיים לאחר המוות. גישה זו מכונה דואליזם, והיא גורסת כי הגוף אמנם מת ומתכלה, אך הנפש, שגרה בתוך הגוף כמו שאדם גר בביתו, מוסיפה להתקיים גם אחרי מות הגוף. רעיונות ברוח זו אפשר למצוא אצל הפילוסוף היווני אפלטון, וכמו כן בספרות חז"ל ובתאולוגיה הנוצרית. בנצרות וביהדות המאוחרת (אם כי לא בתנ"ך עצמו) קיימת אמונה כי נפשו של האדם, ששורדת אחרי מות גופו, מגיעה אל גן עדן שממנו גורש אדם הראשון. יש המאמינים כי נשמתו של אדם צדיק מגיעה לגן עדן בעוד נשמתו של אדם חוטא מגיעה לגיהנום שם היא נענשת.

במספר דתות, כגון הינדואיזם ובודהיזם במזרח הרחוק וגם בדת הדרוזית במזרח התיכון מאמינים כי נשמתו של האדם עוזבת את גופו עם מותו ומתגלגלת אל גוף חי אחר, של אדם ולפעמים גם של בעל חיים. אמונה זו המכונה גלגול נשמות ניתן למצוא גם בקרב חלק מספרות הקבלה היהודית, אם כי לא כל המקובלים מסכימים על עמדה זו.

[עריכה] המוות בשפה

המילה הבסיסית לתיאור מותו של אדם היא "מת", אך נוצרו לה תחליפים רבים, מעודנים יותר, שבהם המוות רק נרמז [2]:

• נפטר: קיצור של הביטוי "נפטר מן העולם" המופיע בתלמוד הבבלי, למשל במסכת כתובות (דף ק"ד עמוד א'): "דאמר רבי חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול: בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, צדיק פלוני בא", ובמסכת יומא (דף ל"ח עמוד ב'): "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו". יש המפרשים את הביטוי כפטירתו של האדם מעול מצוות, ולפיכך משתמשים בו לגבי יהודים בלבד.
• הלך לבית עולמו, הלך לעולמו: על-פי ספר קהלת פרק י"ב, פסוק ה': "כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים". משמעות הביטוי "בית עולם" הוא "בית נצחי", והכוונה היא לקברו של האדם. הקיצור "הלך לעולמו" נוצר כשיבוש של הביטוי מספר קהלת, אם כי כיום הוא נפוץ יותר.
• נאסף אל אבותיו, שכב עם אבותיו, נאסף אל עמיו: ביטויים המופיעים פעמים רבות בתנ"ך (למשל: בראשית כ"ה, ח'; בראשית מ"ט, ל"ג; שופטים ב' י'; מלכים א' י"א, כ"א ומקומות נוספים). מקור הביטוי בנוהג הקדום לקבור אדם באחוזת קבר משפחתית לצד נקברים מהדורות הקודמים. פעמים רבות אף היו אוספים את עצמות הנקבר זמן-מה לאחר קבורתו, והיו מערבבים אותן עם עצמות הנקברים מהדורות הקודמים.
• נפח את נשמתו, הוציא את נשמתו: יש בביטוי זה הד לתפיסה הדואליסטית (ראו לעיל), שעל-פיו המוות הוא הפרדת הנשמה (הנפש) מן הגוף.
• הלך בדרך כל חי, הלך בדרך כל בשר, הלך בדרך כל הארץ
• הוציא את ימיו: בביטוי זה יש הד לאמונה כי ימיו של האדם קצובים מלידתו, וכי המוות מתרחש כשמספר הימים הקצוב כלה.
• שבק חיים לכל חי
• יצא לחופשי: בביטוי זה יש מעין "היפוך תפקידים": החיים שנתפסים כחיוביים מוצגים כעול, שהמוות, שבדרך-כלל נתפס כשלילי, משחרר מהם. היפוך תפקידים זה נועד להקהות את הרגשות השליליים שמעורר המוות.
• החזיר נשמתו לבורא

בעברית, מקובל להוסיף לשמו של אדם שמת את הביטוי "זכרו לברכה" או "זכרונו לברכה", או בקיצור, ז"ל. מקור הביטוי בהנחיית התלמוד ^[2] לומר על אנשים מסוימים את הביטוי "זכר צדיק לברכה" (בראשי תיבות - זצ"ל), ועל אחרים "שם רשעים ירקב" (שר"י). ביטויים אלו נטל התלמוד מפסוק בספר משלי, פרק י', פסוק ז': "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב". בעוד לשמותיהם של אנשים אהובים מוסיפים את הביטוי "זכרו לברכה", לשמותיהם של אנשים שנואים שמתו נהוג להוסיף את הביטוי "יימח שמו" (בקיצור ימ"ש) או "יימח שמו וזכרו".

כיום מקובל להוסיף לשמות רבנים או מכובדים אחרים שמתו את ראשי התיבות זצ"ל. השימוש בביטוי "שם רשעים ירקב" (או שר"י), נדיר מאוד, ונעשה רק כאשר מדובר ברשע גמור, או במי ששנוא במיוחד על המשתמש בביטוי. במשך הזמן נוצרו גרסאות נוספות של הביטויים לעיל, למשל: "זכר צדיק וקדוש לברכה" (זצוק"ל), "זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא" (זצוקלל"ה). ביטוי נוסף המוצמד לשמותיהם של רבנים גדולים שנפטרו הוא "זכותו יגן עלינו אמן" (בראשי תיבות: זיע"א) ^[3]. ביטוי זה נובע מהאמונה שצדיק שעובר לעולם הבא יכול לשמש כמליץ-יושר בפני האל לבני קהילתו שנותרו מאחור.

ביטויים אחרים שמקובל להוסיף לשמם של אנשים שמתו: "עליו השלום" (ע"ה), "מנוחתו עדן" (או: "נוּחוֹ עדן"), "ינוח בשלום על משכבו". כאשר מאזכרים ברצף שמות של של מספר אנשים, שאחדים מהם מתו ואחדים עודם בחיים, נוהגים להציב לאחר שמות החיים את ראשי התיבות "יבדל"א" או "תבדל"א", לציון "ייבדל/תיבדל לחיים ארוכים, אמן".

[עריכה] קבורה

ערך מורחב – הלוויה

ערך מורחב – קבורה

ערך מורחב – בית קברות

הטיפול בגופתו של אדם שמת משתנה בחברות אנושיות שונות. הטיפול הנפוץ הוא קבורה באדמה או שרפה. בדתות המונותיאיסטיות (יהדות, נצרות, איסלאם ועוד) מקובלת יותר קבורה, בעוד שבדתות המזרח (למשל: הינדואיזם) מקובלת שרפת הגופה. בכל מקרה, הטיפול בגופה מלווה בטקס שנקרא הלוויה, ואשר נועד לחלוק כבוד אחרון למת, לפרסם ברבים את דבר מותו של האדם, לאפשר לקרוביו להיפרד ממנו, ולעודד אנשים בקהילתו של האיש להשתתף באבל על מותו, ולנחם את קרוביו. בדתות רבות, שבהן מקובלת השקפה דואליסטית, מאמינים כי הטקס הכרחי לשם הפרדת נפשו של האדם מגופו בצורה מושלמת, וכדי להבטיח כי הנפש לא תתייסר.
ביהדות מקובל לרחוץ את גופת הנפטר, לעטוף אותה בתכריכים, ולקבור אותה באדמה בטקס שכולל תפילות מיוחדות וביטויי אבל של קרובי הנפטר כגון קריעת הבגדים וחליצת הנעליים. מנהגים דומים נהוגים גם באיסלאם. בקהילות נוצריות מקובל להניח את גופת המנוח בארון ולפעמים מציבים את הארון בכנסייה ומאפשרים לבני הקהילה לעבור על פניו ולהיפרד מהמנוח.
על מצבות שנבנות על גבי קברים של יהודים מקובל לרשום את שם האדם שמת, מספר פרטים על-אודותיו, את תאריך מותו (כדי להציג בפומבי את יום-השנה לזכרו), וכן את ראשי התיבות: תנצב"ה, שמשמעם: "תהא נשמתו צרורה בצרור החיים". כמו כן נהוג לרשום את ראשי התיבות פ"נ, שמשמעם: "פה נטמן", בראש המצבה שעל הקבר. על קברים של נוצרים נוהגים להציב צלב, או לשרטט צלב על-גבי המצבה, זכר לאופן שבו ישו מת. בקהילות דתיות מסוימות מתירים להסיר את המצבה אחרי תקופה של כמה עשרות שנים כדי להשתמש בשטח לקבורת מתים אחרים, או כדי לעשות שימוש אחר בשטח. מנהג זה לא מקובל בקרב יהודים, כיוון שההשקפה השלטת ביהדות היום היא שהקבר אמור להיות נצחי.
באנגלית מקובל לציין על-גבי מצבות את הביטוי Rest In Peace (בראשי-תיבות: RIP) שפירושו: "נוח בשלום" (ביטוי זה בדרך כלל מתורגם כ"נח על משכבו בשלום"). בערבית מקובל לציין אחרי שמו של אדם שמת את הביטוי: الله يرحمه (או: رحمه الله) "אללה ירחמו" שמשמעו: "האל ירחם עליו". ביטויים דומים אחרים בערבית הם: المغفور له שפירושו: "האדם שנסלחו חטאיו" (הד לאמונה שהאדם נשפט על מעשיו אחרי מותו), طيّب الله ثراءه - האל ייטיב את אדמתו (האדמה שבה נקבר).

[עריכה] האנשה של המוות

ערך מורחב – האנשה של המוות

מלאך המוות, או The Grim Reaper, מתואר כשלד נושא חרמש הלבוש בגלימה שחורה.

בתרבויות וביצירות ספרותיות לא מעטות, המוות מתואר או מיוצג על ידי דמות אנושית או דמויית-אדם המבצעת את עבודת ההפרדה בין הנשמה לגוף. צורת הייצוג משתנה מתרבות לתרבות.

במיתולוגיה היהודית הייצוג האנושי של המוות מופקד בידי מלאך, ונהוג לייחס את תפקיד מלאך המוות לעזריאל או לסמאל.

בימי הביניים התפתח הייצוג של המוות כשלד האוחז בחרמש. ייצוג זה התפתח מציורי "ריקוד המוות" של שלדים רוקדים, שנהיו נפוצים בעקבות מגפת המוות השחור (הדבר) שהרגה שליש מאוכלוסיית אירופה בתחילת המאה ה-14. מאוחר יותר נוספו לייצוג זה גם ברדס הנזירים השחור והשימוש בחרמש על מנת להפריד בין הנשמה לגוף. האנשה זו של המוות ידועה גם בשם The Grim Reaper.

ייצוג זה הוא שהתקבע באמנות ובתרבות הפופולרית ואף צוטט לא מעט בסרטי קולנוע. הסרט "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן, המתאר את מסעו של אביר שחזר ממסעי הצלב לאירופה של המוות השחור (מגפת הדבר), חיזק את ההאנשה הזו של המוות ואף המציא את התמונה הקלאסית של אביר המשחק שחמט נגד המוות על חייו. דמות זו של המוות שימשה אחר כך מודל לחיקוי ופארודיה בסרטי קולנוע הוליוודים.

בספרות ידועה דמותו של המוות של ספרי עולם הדיסק מאת טרי פראצ'ט. דמות זו המהווה פארודיה אוהדת על ההאנשה של המוות כשלד עם חרמש וגלימה שחורה. בספרים המוות, שמתכנה בפשטות מוות (באנגלית: Death עם D גדולה), מתואר לא כדמות אכזרית אלא כיישות נייטרלית למדי הרואה את תפקידה כשירות חשוב לציבור. מוות מתעניין מאוד בבני האדם וחוקר את מנהגיהם המשונים באובססיביות. למרות התענינותו הרבה הוא מבצע את תפקידו ביעילות רבה. מספר ספרים, ביניהם "תרועת מוות" ו"איש הקציר" מרחיבים על דמותו של מוות והוא גיבורם הראשי, אך הוא מופיע בכל ספרי הסידרה ונחשב לאחת הדמויות הפופולריות והאהובות ביותר על הקוראים.

בסדרת הקומיקס "סאנדמן" של ניל גיימן המוות דווקא מתואר בתור ילדה גותית. המוות גם מופיע בספר שכתב ביחד עם פראצ'ט, "בשורות טובות" - שם המוות מתואר כמנהיג ארבעת פרשי האפוקליפסה.

בנוסף, במשחק גרים פאנדנגו הדמות הראשית היא אחד הקוצרים האחראי להעביר את המתים לעולם הבא ולהציע להם חבילות נופש אטרקטיביות בעולם הבא.

הז'אנר המוזיקלי דת' מטאל, שקרוי על שמה של הלהקה האמריקאית דת' (Death, "מוות" באנגלית), הוא מן הז'אנרים המצליחים ביותר בתחום מוזיקת המטאל.

[עריכה] ראו גם

• עונש מוות
• הוצאה להורג
• הוצאה להורג לאחר המוות
• המתת חסד
• ריקבון גופה
• אבלות
• בית עלמין (בית קברות)
• חיים לאחר המוות

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי משנת-2001. [1]
2. ^ במשנה (יומא פרק ג' משניות ט-יא): "ועשאן בן גמלא... על הראשונים נאמר 'זכר צדיק לברכה' ועל אלו נאמר 'ושם רשעים ירקב'" ובתלמוד הבבלי (תענית כ"ח ע"א): "...ועל כיוצא בהם הוא אומר 'זכר צדיק לברכה' ועל ירבעם בן נבט וחבריו נאמר 'ושם רשעים ירקב'".
3. ^ "זכותו יגן עלינו" - בעברית של ימי הביניים, מילים במשקל X-וּת נתפסו כבעלות מין דקדוקי זכרי.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: מוות