ענישה בישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
במדינת ישראל, הגורם העיקרי הרשאי להטיל עונש הוא בית המשפט, אך ישנם גם גורמים מוסמכים נוספים הרשאים, על פי חוק, להטיל עונשים במקרים מסוימים. עקרונית, ככל שערכאת השיפוט גבוהה יותר, העונש אותו היא רשאית להטיל, הוא כבד יותר.
תוכן עניינים |
[עריכה] סמכויות הענישה של בתי המשפט בישראל (אזרחיים וצבאיים)
העונשים אותם יכול להטיל בית משפט במדינת ישראל הם:
- קנס.
- מאסר. בית משפט מחוזי רשאי להטיל אף מאסר עולם.
- מאסר על תנאי.
- עבודות שירות.
- שירות לתועלת הציבור.
- מבחן על ידי קצין מבחן ממונה.
- התחייבות להמנע מביצוע עבירה.
- הורדה בדרגה (על ידי בית דין צבאי).
- חילוט - תפיסה של רכוש מסוים השייך למבצע העבירה.
- סנקציות מסוגים שונים, בהתאם לנסיבות המקרה, כגון צו הריסה של מבנה בלתי חוקי, צו הרחקה, שלילת חזקה על ילד, הטלת קלון פלילי, וכדומה.
- עונש מוות - במספר מצומצם ביותר של מקרים, כגון עבור פושעים נאציים או במקרה של בגידה בזמן מלחמה, וכדומה.
[עריכה] סמכויות הענישה של רשויות השלטון בישראל
העונשים שאותם יכולות להטיל רשויות השלטון במדינת ישראל הם:
- קנס - למשל, לשוטר יש יכולת להטיל קנס על עבירת תנועה או, שרשות שלטונית מוסמכת להטיל קנס במקרה של הפרת חוק רלבנטית, כגון קנסות מטעם מבקר המדינה על עבירות על חוק מימון מפלגות וכדומה.
- סנקציות מסוגים שונים, בהתאם לנסיבות המקרה, כגון שלילת אזרחות על ידי שר הפנים.
[עריכה] סמכויות הענישה של מערכת המשפט הצבאית
- קנס.
- התראה
- ריתוק לבסיס צבאי מסוים.
- נזיפה או נזיפה חמורה.
- מאסר.
- מאסר על תנאי.
- הורדה בדרגה.
[עריכה] ביקורת על מדיניות הענישה במדינת ישראל
מחקרים מראים כי התמיכה של הציבור הישראלי בבתי המשפט נמצאת במגמת ירידה עם השנים.
ישנן למשל קבוצות חברתיות הטוענות לאפלייה של בית המשפט כלפיהן (למשל, ערבים, מזרחים בפרשת דרעי וחרדים בפרשת רחוב בר אילן). לטענת קבוצות אלו, מדיניות הענישה של בית המשפט מפלה בין אוכלוסיות שונות בחברה הישראלית, אך שופטים ואנשי חוק רבים דוחים טענות אלו מכל וכל.
טענה שנייה כלפי בית המשפט ונציגיו מצד הציבור והמשטרה היא, כי למרות שישראל הינה מדינת חוק מתקדמת בעל מערכת חוקים מקיפה ומתקדמת, אכיפתם אינה מספקת. רבות נכתב בעיתונות היומית על מה שנחשב כקלות העונש של עברייני מין או אלימות נגד נשים. למשל, במהלך 2004 התקבלה ביקורת ציבורית רבה על כך שבית המשפט החליט לפסוק שישה חודשי עבודות שירות לבן 18 בגין אונס. דוגמה נוספת משנת 2005 היא, שיחרורו של אמיל רפאלוב למעצר בית, למרות התלונות שנצברו נגדו על אלימות כנגד בת זוגו, דניאלה שחייט, שנרצחה לבסוף עקב שחרור זה.
למרות זאת, טענות אלו נדחות על ידי נציגי בית המשפט. השופטת (בדימוס) נירה לידסקי, זכתה אף היא לביקורת ציבורית על עונשים מופחתים שנתנה לעברייני מין. עם זאת טענה במהלך ראיון ב-2005 כי הטענה על קלות העונש בישראל אינה נכונה:
- "אב שאנס את בתו ונידון בגיל 50 ל-20 שנות מאסר, זה מעט? אני חושבת שלא. זה כמו מאסר עולם, שכן לא נהוג לנכות שליש מעונשיהם של עברייני מין, אלא במקרים נדירים, ולכן האב צפוי להשתחרר מהכלא בגיל 70, אם לא ישתחרר קודם לכן בארון מתים".
מאידך, במרץ 2005 טען ניצב דוד צור, מפקד מחוז תל אביב במשטרה כי החקיקה הישראלית וחוסר משאבי המשטרה מביאים לעליה בפשיעה, עקב קידוש זכויות הפרט:
- "תראה מה עשו בלוס אנג'לס, כל מי שנתפס פעם שלישית מבצע פשע, נשלח למאסר עולם בלי שום שיקול דעת. אנחנו בישראל נמצאים היום במקום שארצות הברית הייתה בשנות השמונים, כשהאמריקנים היו מאוד ליברלים, כשהזכויות של הפרט היו ברמה הרבה יותר גבוהה באיזון האינטרסים מול הזכות של החברה לחיות בביטחון. זה מצב שגרם לכך שהפשיעה הגיעה לממדים בלתי נסבלים. לדעתי זה ייקח עוד כמה שנים ואנחנו גם נגיע לנקודה הזו".
- "החקיקה שלנו צריכה להיות הרבה יותר מחמירה. תראה את חוק המעצרים החדש שהגביל את המשטרה מבחינת תפוסת מקומות הכליאה וזמן החקירה,את המגבלות שיש בתחום האזנות הסתר. הטרנד של החקיקה בישראל מקדש את הזכות של הפרט וכובל את הידיים של מערכת אכיפת החוק בהבאת הראיות. תוסיף לזה את העובדה שהמשטרה לא מתוגברת במשאבים ואתה מקבל מצב שבו מערכת אכיפת החוק כורעת תחת העומס. רצו להביא חוק נאור, רק בלי התקציב שיגבה אותו".
ראיונות נוספים עם בכירים במערכת המשטרתית מצביעים על כך, ש"השמיכה הביטחונית" קצרה מדי. העיסוק הרב באירועי ביטחון וטרור בתוך ישראל, גורמים לחוסר יכולת להתמודדות טובה יותר עם פשיעה. בעיקר, עקב חוסר תקציבים היוצרים העדר מענה הולם וטיפול מונע בפשיעה קלה ואלימה בישראל.
קשה לערוך השוואה כמותית ואיכותית לגבי מערכת הענישה בישראל לבין ארצות אחרות בעולם, בין אם בהעדר נתונים מדויקים ובין אם עקב היות הענישה סובייקטיבית ותלויה בהקשר תרבותי. הכוונה, שבעוד שישנם דברים שנראים כענישה אכזרית ופשע במדינות מסוימות, באחרות זה אינו נחשב כפשע אלא חובה או היתר הנובעים מן התרבות (למשל, רצח על רקע חילול כבוד המשפחה).
למרות זאת, ישנם מספר עקרונות לפיהן נוהגת מערכת המשפט מבחינת ענישה גופנית, עינויים ועונש מוות. עקרונית, ענישה גופנית אינה מורשת לגורמי הביטחון כמשטרה והשב"כ. בג"ץ אף דחה שיטות ענישה פיזיות נגד עצירים שנעצרו בחשד לפגיעה בביטחון המדינה, וקבע כי אמצעים אלו פסולים. בנוסף, הרשות המשפטית בהתאם לתנאים שנקבעו על ידי הרשות המחוקקות, קבעו כי אין עונשי מוות וכי חשודים לא יוסגרו למדינות בהן מונהג עונש כזה, אלא אם יובטח כי עונש זה לא יתקבל בעניינם. הסייגים לעונש מוות בישראל הם, כי ניתן להטיל עונש מוות במקרה של בגידה, גרימה למלחמה ועשיית פשעים נגד האנושות או נגד העם היהודי.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- משה כהן, כדאי להיות עבריין יהודי - אפליה בבתי המשפט
- אסף גור, דוד צור ניצב לבדו, מעריב, מרץ 2005
- דורית גבאי, "נירה לידסקי מסירה את הגלימה", מעריב, מרץ 2005
- צבי הראל, 6 חודשי שירות על אונס, הארץ, ספטמבר 2004.
- אורית קמיר, ענייני דיומא: אונס והטרדה מינית
- רצח דניאלה שחייט
- צח שפיצן, עלייה בפשיעת נוער
- פסק הדין של בג"ץ נגד שיטות ענישה פיזיות בשב"כ
| סדרת המאמרים העוסקים בענישה |
|
