יהונתן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהונתן הוא דמות מקראית המופיעה בספר שמואל. יורש עצר, מפקד וגיבור צבאי, בנו של שאול המלך ואחינועם. למרות היותו בן המלך ויורשו, היה ידיד נפש של דוד - יריבו של אביו, ולמורת רוחו של האחרון ויתר על המלכות למענו וכרת עמו ברית.
בסיפורים שונים בספר שמואל ניכר אומץ ליבו הרב ואופיו העצמאי והמיוחד של יהונתן, היוצא לקרב בגבורה גדולה, אינו מהסס לחלוק על אביו בכמה פעמים, ואף להגיע למצב שבו אביו נוזף בו ומקללו, ואף מנסה להכותו.
יהונתן היה אחיהם של אבינדב (או: ישוי), מלכישוע, מרב, מיכל ואיש בושת. והפך לגיסו של דוד כשדוד התחתן עם מיכל. בנו של יהונתן היה מפיבושת נכה הרגלים, אשר דוד נטה לו חסד.
תוכן עניינים |
[עריכה] שמו של יונתן
משמעות השם יהונתן היא יהו-נתן, כלומר ה' נתן, כדרכם של שמות מקראיים רבים המשלבים בתוכם את שם ה'. יתכן ששמו מוסב על הולדתו ויתכן שהוא קרוי על מאורע אישי או היסטורי.
שמו של יהונתן משתנה לאורך הסיפור מיונתן ליהונתן. כאשר הקו התוחם שממנו הוא מתחיל להקרא יהונתן הוא בפרק י"ח פסוק א': "וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל, וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד, וַיֶּאֱהָבֵוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ." דבר שהרד"ק עומד עליו במקום. כמעט כל הפעמים שבהן מופיע השם 'יהונתן', עם האות ה', הן לאחר פגישתו עם דוד. הוספת האות ה' לשמם של אנשים היא מאורע החוזר על עצמו במספר מקומות בתנ"ך כמו בשינוי שמותיהם של אברהם, שרה ויהושע.
[עריכה] גיבור מלחמה
עוד בראשית מלכות שאול היו לצבאו שני מפקדים, שאול עצמו ויהונתן. אלפיים עם שאול ואלף עם יהונתן. יהונתן העז להרוג את נציב פלשתים בגבע, ובכך קרא תיגר על שלטונם. כאשר הגיבו הפלשתים במתקפה רבתי ויצאו בשלושה ראשים, ברח העם והתפזר. שאול התעכב ביציאה למלחמה ונותר עם שש מאות לוחמים. יהונתן היה זה שהציל את המצב. הוא יצא לבדו עם נערו אל מחנה פלשתים, הפתיע את הפלשתים כשבא מכיוון לא צפוי ולבד והרג רבים מהם לבדו. מעשה זה חיזק את לב העם שיצא בהמוניו למלחמה ונצח. בסיפור זה אפשר לראות את אומץ ליבו הרב של יהונתן, ואת תושייתו ומנהיגותו הטבעית.
[עריכה] מעשה אכילת הדבש
בסיפור מלחמת מכמש מתואר כיצד יהונתן שלא שמע את השבועה שהשביע שאול את העם, שלא לאכול באותו היום, טעם דבש שמצא בדרך. בתום הקרב התברר שהאלוהים מסרב לענות לשאול. זה הסיק שהיה מי שהפר את הצו ואכל. לאחר הטלת גורל הכיר שאול באשמתו של יהונתן וגזר עליו מוות, העונש שייעד מראש למפר הפקודה, מבלי לשאת פנים לבנו. בכך יש דמיון מסוים למעשה יפתח הגלעדי ובתו. אולם במקרה זה מנעה תגובת העם את המתת יהונתן: "היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל? חלילה, חי ה' אם יפל משערות ראשו ארצה".
סיפור גבורתו של יהונתן מקביל בפרטים רבים לסיפור גבורתו של דוד אל מול גלית (בין השאר - היציאה לבד אל הקרב והתגובה האוהדת של העם בסופו).
[עריכה] בעל עמדה עצמאית
גם בקשר בין דוד ויהונתן אופיו העצמאי של יהונתן ניכר. בניגוד לאביו שמפגין עויינות רבה כלפי דוד, יהונתן שאהב את דוד מרגע שפגש בו בתום הקרב עם גלית, רואה בו את המלך העתידי ומוכן להתבטל לפניו ולהיות לו למשנה, מה שמעורר את תרעומתו של אביו כלפיו. יהונתן דבק בעמדתו ומוכן להתעמת עם אביו, שמפגין יחס דיכוטומי אל דוד, מצד אחד מבקש להרגו ומצד שני לקרבו.
לעתים יהונתן מצליח לשכנע את אביו בתומתו של דוד, כאשר הוא מסנגר על דוד לפניו. תגובתו של שאול בפעם אחת היא שבועתו בשם ה' שלא יפגע בדוד. "וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל בְּקוֹל יְהוֹנָתָן וַיִּשָּׁבַע שָׁאוּל חַי יְהֹוָה אִם יוּמָת." (שמואל א', י"ט 6) ולעתים הוא נכשל במאמציו, כאשר הוא מזכיר את דוד בסעודת ראש החודש המלכותית, מתבררת שנאתו הגדולה של שאול לידידו, "כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה, לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ, וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי, כִּי בֶן מָוֶת הוּא." (שמואל א', כ' 31) ואף אז מתעמת עם יהונתן אביו ואומר:"למה יומת מה עשה". שאלה הגוררת התפרצות זעם של שאול, המנסה להכותו בחניתו. בעקבות כך ועל פי ההסכמה המוקדמת ביניהם, מדווח יהונתן לדוד כי לאור יחסו של אביו אליו, חייו בסכנה.
[עריכה] אציל נפש
אצילות נפשו וותרנותו של יהונתן יורש העצר של המלכות, מומחשת בכך, שהוא מוכן לוותר על יעודו להיות מלך ישראל, כאשר הוא נוכח בכישוריו של דוד העולים על שלו. "...וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן." (שמואל א, כ"ג 17). דבר שלא היה נהוג ונפוץ באותם ימים, שבהם היה נהוג להתנקש לעתים אף בחיי אחים על מנת לזכות במלכות. דבר זה הוא יוצא דופן וחסר תקדים, בפרט לאור גבורתו הרבה וכישוריו הצבאיים והמנהיגותיים של יהונתן.
[עריכה] אהבת דוד ויהונתן
- ערך מורחב – יחסי דוד ויהונתן
הידידות העמוקה בין דוד ליהונתן ואהבתם זה לזה מתוארת בפסוקים אחדים, כגון
- "וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ:" (שמואל א', כ' י"ז)
- "וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל." (שמואל א כ, מא)
- דברי דוד בקינתו על יהונתן: "נֶפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִים".
על אהבת דוד ויהונתן נאמר במסכת אבות (ה, טז): "כל אהבה התלויה בדבר - בטל דבר בטלה אהבה, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר - אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן".
הקהילה ההומוסקסואלית עושה שימוש ביחסי דוד ויונתן ומציגה אותם כדוגמה תנ"כית לזוגיות חד מינית, במסגרת המאבק להכרה חברתית וחוקית בקשר בין בני זוג מאותו מין. פרשנות זו עוררה זעם רב בקרב חוגים דתיים (במיוחד כשהושמעה מעל דוכן הכנסת בפי יעל דיין). שוללי פרשנות זו מצביעים על העובדה כי לאמיתו של דבר אין בתנ"ך, המתייחס להומוסקסואליות בשלילה קיצונית, כל רמז להיבט מיני ביחסי דוד ויונתן. דוד דווקא היה ידוע באהבת נשים (שהובילה אותו להסתבכויות כמו במעשה דוד ובת שבע) ובמספר רב של נשים ופלגשים. ניתוח הטקסט המקראי של תיאור יחסיהם של דוד ויהונתן אכן מצביע על אהבה עזה, אבל אין בו זכר לאהבה מינית.
דיון מפורט בטיב היחסים בין דוד ליהונתן אפשר לקרוא בפורום "סיפורי התנ"ך" של אתר "נענע" [1]
[עריכה] קיום הברית בין דוד ליהונתן
מלכותו של דוד אופיינה בבריתות פוליטיות שכרת עם כל שבטי ישראל, ובעיקר עם שבטו של שאול, שבט בנימין. למרות שבריתות אלה הקימו עליו את שבטו שלו, שבט יהודה, הקפיד דוד לשמור עליהן. דוד דאג שירושתו של יהונתן תגיע אל מפיבושת ולא אל ציבא עבד שאול. וכשביקשו הגבעונים נקמת דם בבית שאול חמל דוד על מפיבושת ונתן לגבעונים צאצאים אחרים של שאול. כך שמר דוד על הברית עם יהונתן.
[עריכה] מות יהונתן
יהונתן מת יחד עם אביו ואחיו בקרב עם פלשתים בהר הגלבוע. קרב זה סימן את סוף תקופת שאול. בקינתו על מות שאול ויונתן תיאר דוד את גודל הקרבה בינו לבין ידידו: "צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאוד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים". על גבורתו של יהונתן שהיה כנראה קלע מצטיין כרבים מאנשי שבטו שבט בנימין: "מדם חללים מחלב גבורים - קשת יהונתן לא נשוג אחור" (שמואל ב', א' 22) "שאול ויהונתן הנאהבים והנעימם בחייהם ובמותם לא נפרדו מנשרים קלו מאריות גברו." בשירה הזו יש כמה פעמים תקבולת בין שאול ליהונתן, המרמזת ששניהם שקולים אחד כנגד השני.
מסופר כי לאחר המלחמה לקחו פלשתים את גוויתו וגוויות אביו ואחיו ותלו אותן על חומת בית שאן להתפאר בניצחונם, כנהוג באותם ימים. אנשי יבש גלעד, ששאול יצא בעבר להצלתם, הגיעו לבית שאן והורידו את הגוויות מעל החומה להביאם לקבורה תחת האשל ביבש גלעד. (שם פרק ל"א). שנים רבות לאחר מכן, כאשר מתוארת פרשת הנקמה של הגבעונים בצאצאי שאול, מסופר שבסיומה הביא דוד את שאול ובניו למנוחתם האחרונה באחוזת הקבר המשפחתית בארץ בנימין.
[עריכה] אזכורים
סיפורי יהונתן מופיעים בשמואל א' בפרקים י"ג, י"ד, י"ח, י"ט, כ', כ"ג, ל"א, ובשמואל ב' בפרק א', כ"א. בספר דברי הימים (א', י' 2) יהונתן מוזכר רק פעם אחת בדרך אגב כאשר מסופר על מות שאול ובניו.
