אבולוציה חברתית ותרבותית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אבולוציה תרבותית ואבולוציה חברתית הם שני מושגים המייצגים קשת רחבה של תאוריות המתארות כיצד תרבויות וחברות התפתחו במשך הזמן. המשותף לתאוריות אלה הן יצירת מודלים להבנת הקשר בין טכנולוגיות, מבנה חברתי, והערכים החברתיים, וכיצד ומדוע הם משתנים במשך הזמן. התאוריות חולקות ביניהן בנוגע למנגנונים השונים של השינוי והשוני החברתי.
רוב הגישות במאה ה-19 וחלק מהגישות במאה ה-20 ניסוי לבנות מודלים עבור האבולוציה של המין האנושי כולו, וטענו כי חברות שונות נמצאות בשלבים שונים של תהליך ההתפתחות הכללי. רוב הגישות במאה ה-20 התמקדו בשינויים בחברות יחידות, והתנגדו לרעיון של שינוי חד-כיווני, או התקדמות חברתית. רוב הארכיאולוגים והאנתרופולוגים של התרבות עובדים עם התאוריות המודרניות של השינוי הסוציו-תרבותי. גישות מודרניות לשינוי סוציו-תרבותי כוללות את הנאו-אבולוציוניות, סוציוביולוגיה, תאוריות של מודרניזציה ותאוריות של החברה הפוסט-תעשייתית.
תוכן עניינים |
[עריכה] סקירה כללית
רוב מוחלט מהאנתרופולוגים והסוציולוגים מניחים כי לבני אדם יש נטיות חברתיות טבעיות, וכי להתנהגות חברתית פרטנית יש סיבות ודינמיקה לא-גנטית (כלומר, שהם נלמדו מהסביבה החברתית ועל ידי אינטראקציה חברתית). חברות מתקיימות בסביבות מורכבות מבחינה חברתית (כלומר, אינטראקציה עם חברות אחרות) וביוטית (כלומר, אינטראקציות עם משאבים ומגבלות טבעיות), והן מתאימות את עצמן לסביבות הללו. לפיכך, ברור כי כל החברות משתנות.
תאוריות שונות של אבולוציה חברתית או תרבותית בדרך כלל מסבירות את ההבדלים בין חברות שונות החיות באותו הזמן, כשהן טוענות כי החברות השונות מצויות בשלבים שונים של התפתחות לאורך ציר אחיד. אם כי תאוריות כאלה לרוב בונות מודלים להבנה של היחס בין טכנולוגיות, מבנה חברתי או הערכים בחברה, הן חלקו ביניהן על המנגנונים השונים של השינוי והשוני החברתי.
תאוריות מוקדמות של אבולוציה סוציו-תרבותית – התאוריות של אוגוסט קונט, הרברט ספנסר ולואיס הנרי מורגן – התפתחו באותה התקופה של מחקריו של צ'ארלס דרווין, אך באופן עצמאי וללא תלות בו. הן היו פופולריות מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד לסוף מלחמת העולם הראשונה. תאוריות אלה מהמאה ה-19, של "אבולוציה קווית", טענו כי חברות נולדות כשהן נמצאות במצב "פרימיטיבי" ובאופן הדרגתי נעשות יותר "מתורבתות" במשך הזמן, והן זיהו את התרבות והטכנולוגיה של התרבות המערבית עם הקידמה. כמה מהניסוחים של תאוריות האבולוציה הסוציו-חברתית המקודמות (בעיקר הקוויות) הביאו לתאוריות שבוקרו רבות כמו דרוויניזם חברתי, ולגזענות "מדעית", ששימשו להצדיק מדיניות של קולוניאליזם, עבדות ורצח עם, או למדיניות הנאצית (בין השאר) של "השבחת הגזע".
רוב הגישות במאה ה-19 וחלק מאלה של המאה ה-20 ניסוי ליצור מודלים להתפתחות של האנושות כישות אחת. לעומת זאת, רוב הגישות במאה ה-20, כמו אבולוציה מרובת-אפשרויות, מתמקדות בשינויים ספציפיים בחברות אינבידואליות, ומתנגדות לאפשרות של לשינוי חד-כיווני. רוב הארכיאולוגים והאנתרופולוגים של התרבות עובדים עם התאוריות המודרניות של השינוי הסוציו-תרבותי. גישות מודרניות לשינוי סוציו-תרבותי כוללות את הנאו-אבולוציוניות, סוציוביולוגיה, תאוריות של מודרניזציה ותאוריות של החברה הפוסט-תעשייתית.
[עריכה] אבולוציה חברתית קלאסית
[עריכה] התפתחות
המלומד המוסלמי בן המאה ה-14, אבן חלדון, שיש שמחשיבים כאבי הסוציולוגיה, הגיע למסקנה כי חברות הן יצורים חיים שעוברות תהליך מחזורי של לידה, גדילה, בגרות, הדרדרות ולבסוף מוות, בשל גורמים אוניברסליים, כמה מאות שנים לפני שהתרבות המערבית פיתחה את מדע הסוציולוגיה. תאוריות של אבולוציה חברתית ותרבותית היו פופולוריות בהגות האירופאית המודרנית. לפני המאה ה-18, התפיסה המקובלת באירופה הייתה שהחברות בעולם נמצאות במצב של הדרדרות. החברה האירופאית הציבה את העולם העתיק כרף שאליו היא שאפה להגיע, ויוון ורומא העתיקות הגיעו לרמות התפתחות טכנולוגית שהאירופאים בימי הביניים ניסו לחקות. במקביל, הנצרות לימדה כי בני אדם חיים בעולם גרוע, הנמוך בהרבה מגן העדן הארצי או השמיימי. אך בתקופת ההשכלה, הבטחון העצמי האירופאי גדל והרעיון של התקדמות נעשה פופולרי יותר ויותר. השורשים של מה שיקרא לאחר מכן "אבולוציה חברתית ותרבותית" היו בתקופה זו.
הוגי ההשכלה הרבו לטעון כי חברות עוברות שלבים של התפתחות והתקדמות הדרגתית, וחיפשו את הלוגיקה והסדר של האמיתות המדעיות המנחות את דרכה של ההיסטוריה האנושית. גאורג וילהלם פרידריך הגל, לדוגמה, טען שההתפתחות החברתית הוא תהליך בלתי הפיך וקבוע מראש, בדומה לזרע שאין לו ברירה אלא להתפתח לעץ. כך היה מקובל גם כי חברות מתחילות במצב פרימיטיבי, אולי בדומה ל"מצב הטבעי" ההובסיאני, ומתקדמות בדרך הטבע למשהו הדומה לאירופה התעשייתית.
אף שכבר כותבים מוקדמים כמו מישל דה מונטן דנו בשינוי של חברות במשך הזמן, ההשכלה הסקוטית היא שנתנה את הדחיפה הראשונית להתפתחות של תאוריית האבולוציה הסוציו-תרבותית. לאחר חוק האיחוד בין סקוטלנד ואנגליה מ־1707, כמה הוגים סקוטים התעניינו ביחס בין ההתקדמות וה"התנוונות" שבאה כתוצאה מהמסחר המתעורר עם אנגליה והשפע שבא בעקבותיו. התוצאה הייתה סדרה של "היסטוריות משוערות". כותבים כמו אדם פרגוסון, ג'ון מילר ואדם סמית' טענו כי כל החברות עוברות ארבעה שלבים: ציד וליקוט, פסטורליזם ונוודות, חקלאות, ולבסוף שלב של מסחר. מוגים אלה הבינו את השינויים שעבור על סקוטלנד באותה תקופה כמעבר מחברה חקלאית לחברה המבוססת על המסחר.
מושגים פילוסופיים של קידמה (כמו אלה של הפילוסוף הגרמני ג. וו. פ. הגל) התפתחו גם הם בתקופה זו. בצרפת, כותבים כמו קלוד אדריין הלווטיוס ופילוסופים אחרים הושפעו מהמסורת הסקוטית הזו. הוגים מאוחרים יותר כמו קלוד הנרי דה רוברוי וסן-סימון פיתחו את הרעיונות האלה. אוגוסט קונט בעיקר הציג תמונה ברורה של ההתקדמות החברתית, ותחום חדש שיחקור אותה – הסוציולוגיה. מייסדי הסוציולוגיה ניסו במשך עשורים להגדיר את התחום החדש הזה. במהלך הנסיון הזה הם ניסו כמה דרכים שונות, חלקן מפרי דמיונו של החוקר, ואחרות משיטות ורעיונות השאולים ממדעים אחרים.
התפתחויות אלה אירעו בתוך הקשר רחב יותר. התהליך הראשון היה קולוניאליזם. אם כי המעצמות האימפריאליות פתרו את רוב הבעיות שלהן עם הנתינים הקולוניאליים שלהם בכוח הזרוע, המודעות הגדלה והולכת לעמים שאינם מערביים העלתה שאלות חדשות בקרב המלומדים האירופאים לגבי טבען של החברה והתרבות. באופן דומה, מנהל יעיל חייב הבנה כלשהי של התרבויות השונות האלה. תאוריות האבולוציה הסוציו-חברתית שהתפתחו באותה התקופה איפשרו לאירופאים לסדר את הידע החדש שלהם בצורות ששיקפו והצדיקו את ההשתלטות הכלכלית והפוליטית הגדלה והולכת שלהם על אחרים: עמים קולוניאליים היו פחות מפותחים, העמים המתיישבים הם יותר מפותחים. כשהפילוסוף בן המאה ה-17, תומאס הובס, תיאר את האדם הראשון כחי בתנאים שבהם "אין אמנות, אין כתיבה, אין חברה", ואת החיים שלו כחיי קצרים של "בדידות, מסכנות, ואכזריות", הוא צייר תמונה שהתאימה לתפיסה הפופולרית של ה"פרא". כל מה שהיה טוב ומתורבת היה תוצאה של התפתחות איטית מהמצב הנמוך הזה. אפילו פילוסופים רציונאליסטיים כמו וולטיר הניחו כמובן מאליו כי ההשכלה היא תוצאה של התקדמות הדרגתית של האנושות.
התהליך השני היה המהפכה התעשייתית ועליית הקאפיטליזם שאיפשרה וקידמה את המהפכות המתגלגלות באמצעי הייצור. התאוריות המתפתחות של האבולוציה הסוציו-חברתית שיקפו הבנה שהשינויים באירופה שנוצרו על ידי המהפכה התעשייתי והקאפיטליזם הן ללא ספק שיפור על המצב הקודם. תיעוש, יחד עם השינוי הפוליטי העמוק שהביאו המהפכה הצרפתית, מלחמת העצמאות של ארצות הברית, והחוקה הפולנית של 1791, שסללו את הדרך לשלטון הדמוקרטיה, הכריחו את ההוגים האירופאים לחשוב מחדש על ההנחות שלהם על אופן ארגון ובנין החברה.
לבסוף, במאה ה-19 נוצרו שלוש תאוריות קלאסיות של שינוי חברתי והיסטורי: האבולוציה הסוציו-תרבותית, תאוריית המחזור החברתי והתאוריה המרקסיסטית המטריאליסטית. לתאוריות אלה היה מכנה משותף אחד: כולן הסכימו כי ההיסטוריה של האנושות נמצאת לאורך דרך אחד קבועה, כנראה של התקדמות חברתית. כך, כל אירוע בעבר קשור לאירועים בעבר ובעתיד באופן סיבתי. תאוריות אלה טענו כי על ידי גילוי של רצף האירועים האלה, אפשר יהיה לגלות את חוקי ההיסטוריה.
[עריכה] אבולוציה סוציו-חברתית ורעיון הקידמה
אם כי התומכים באבולוציה סוציו-תרבותית הסכימו כי תהליך הדומה לאבולוציה מביא להתקדמות חברתית, הם פיתחו תאוריות שונות רבות, הידועות כתאוריות של אבולוציה אונילינארית, כלומר בדרך אחת. אבולוציה סוציו-תרבותית הייתה התאוריה המובילה באנתרופולוגיה הסוציו-חברתית המוקדמת, והיא משוייכת למלומדים כמו אוגוסט קונט, אדוארד בורנט טיילור, לואיס הנרי מורגן, בנג'מין קיד, ל. ט. הובהאוס והרברט ספנסר. אבולוציה סוציו-תרבותית ייצגה נסיון לנסח את המחשבה החברתית באופן פורמלי על פי תבנית מדעית, ולאחר מכן הושפעה על ידי התאוריה הביולוגית של האבולוציה. אם אורגניזמים יכולים להתפתח במשך הזמן על פי חוקים שניתן לגלות אותם ולחזות את תוצאותיהם, הגיוני שהמצב יהיה דומה בחברות. הם פיתחו אנלוגיה בין החברה האנושית והאורגניזם הביולוגי והשתמשו בתאוריה הסוציולוגית במונחים ביולוגיים כמו גיוון, בחירה טבעית, ותורשה – גורמים אבולוציוניים שתוצאתם התקדמות של חברות בשלבים מברבריות ופראיות לתרבות, על ידי שרידתם של החזקים בתנאים הקשים של העולם. יחד עם הרעיון של הקידמה התפתח הרעיון של "שלבים" קבועים שדרכם עוברת החברה האנושית, בדרך כלל שלושה – פראיות, ברבריות ותרבות – אך לפעמים יותר. המרקיז דה קונדורסט (Marquis de Condorcet) מצא עשרה שלבים, או "תקופות", כשהאחרונה החלה במהפכה הצרפתית, שהייתה מיועדת, לדעתו, להתחיל את תקופה של זכויות אדם ושל שלמות האנושות. יש כותבים שראו בשלבי הגדילה של כל יחיד השתקפות של שלבי החברה. כך הסבירו מנהגים מוזרים, בהנחה שהם נבעו מהרגלים מועילים בעבר. תקופה זו גם הייתה תחילתה של האנתרופולוגיה כתחום מדעי, והפרדות מהראייה הדתיית הרגילה של תרבויות "פרימיטיביות".
המושג "אבולוציוניות חברתית קלאסית" משוייך לרוב עם כתביהם של אוגוסט קונט, הרברט ספנסר (שטבע את המושג "שרידם של הטובים ביותר"), וויליאם גראהם סומנר. מבחינות רבות תאוריית ה"אבולוציה הכללית" של ספנסר יש בה מן המשותף הרבה יותר עם כתביהם של ז'אן-בפטיסט לאמרק ואוגוסט קונט מאשר עם בן התקופה, צ'ארלס דרווין. ספסנר גם פיתח ופירסם את התאוריות שלו כמה שנים לפני דרווין. אולם ביחס למוסדות חברתיים, אפשר לאפיין את כתביו של ספנסר כ"אבולוציוניזם חברתי". אם כי הוא כתב שחברות מתקדמות במשך הזמן, וכי ההתקדמות מושגת על ידי תחרות, הוא הדגיש כי היחיד (בניגוד לכלל) הוא היחידה המשתנה במשך הזמן, שהאבולוציה מתרחשת על ידי בחירה טבעית ושהיא משפיעה על תופעות חברתיות וביולוגיות גם יחד. יחד עם זאת, הפירסום של כתבי דרווין הביא עדנה לתומכים באבולוציוניזם סוצי-תרבותי. עולם מדעי החברה אימץ את הרעיונות של האבולוציה הביולוגית כפתרון מועיל לשאלות דומות ביחס למקור ולהתפתחות של ההתנהגות החברתית, והרעיון של החברה כאורגניזם מתפתח קוסם לאנתרופולוגים וסוציולוגיים רבים עד היום.
ספנסר וקונט גם יחד ראו את החברה כסוג של אורגניזם הנתון לתהליך של צמיחה וגדילה – מפשטות למורכבות, מכאוס לסדר, מהכללה לייחוד, מגמישות לארגון. הם הסכימו כי ניתן לחלק את תהליך גדילת החברות לכמה שלבים, שיש להם התחלה וסוף בעתיד, וכי צמיחה זו היא התקדמות – כל שלב טוב יותר מקודמו. כך ההתקדמות נעשתה לאחת מהרעיונות שבבסיס התאוריה של האבולוציה הסוציו-תרבותית.
אוגוסט קונט, הידוע כאבי הסוציולוגיה, ניסח את חוק שלושת השלבים: ההתפתחות האנושית מתחילה בשלב התאולוגי, שבו מבינים את הטבע באופן מיתי והאדם חיפש את ההסבר על התופעות חברתיות בישויות על-טבעיות, דרך שלב מטפיזי שבו הטבע מובן כתוצאה מכוחות עמומים, והאדם חיפש את ההסבר של התופעות הטבעיות בכוחות אלה, ועד לשלב הפוזיטביזם, שבו כל הכוחות המופשטים והעמומים מושלכים והתופעות הטבעיות מוסברות ביחסים ביניהם. ההתפתחות הזו מוכרחת בשל ההתפתחות של המוח באנושי, והיישום הגובר של המחשבה, ההגיון והלוגיקה להבנה של העולם.
הרברט ספנסר, שהאמין כי החברה מתפתחת לקראת חרות גדלה והולכת ליחידים, ולפיכך חשב שעל התערבות ממשלתית בחיים הפוליטיים והחברתיים להיות מינימלית ככל הניתן, הבדיל בין שני שלבים של התפתחות, כשהוא מתמקד באופן הניהול הפנימי של החברות. כך הוא הבדיל בין חברות צבאיות ותעשיות. מטרת החברה הצבאית, הפרימיטיבית יותר, היא כיבוש והגנה, והיא יותר ממורכזת, מספקת את המשאבים הנחוצים לה בעצמה, קולקטוויסטית, מקדמת את טובת הקבוצה על פני זו של היחיד, פועלת על ידי כפייה וכוח, וגומלת על נאמנות, צייתנות ומשמעת. מטרתה של החברה התעשייתית היא בייצור ובמסחר, היא מבוזרת, קשורה לחברות אחרות על ידי יחסים כלכליים, מגיעה למטרותיה על ידי שיתוף פעולה מרצון וריסון עצמי, רואה את טובת היחיד כערך הגבוה ביותר, מנהלת את החיים החברתיים על ידי יחסים מרצון, ומעריכה יוזמה, עצמאות וחידוש.
ספנסר היה דמות פופולרית ביותר בשנות ה-70 של המאה ה-19, בייחוד בארצות הברית. סופרים כמו אדוארד יומנס, ויליאם גראהם סומנר, ג'ון פיסק, ג'ון וו. בורגס, לסטר פרנק וורד, לואיס הנרי מורגן והוגים אחרים של התקופה, כולם פיתחו תאוריות דומות של אבולוציוניזם חברתי כתוצאה מהחשיפה שלהם לספנסר ולדרווין.
מורגן, אנתרופולוג שלרעיונותיו היו השפעה רבה על הסוציולוגיה, הבדיל בקלאסיקה שלו "חברות עתיקות" (1877) בין שלושה תקופות: פראות, ברבריזם, ותרבות, המחולקים על ידי המצאות טכנולוגיות, כמו האש, הקשת, וקדרות בתקופה הפראית, תירבות החיות, החקלאות וייצור מתכות בתקופה הברברית, וכתיבה בתקופה התרבותית. כך מורגן קישר בין התקדמות חברתית לבין התקדמות טכנולוגית. מורגן ראה את ההתקדמות הטכנולוגית ככוח מאחורי ההתקדמות החברתית, ושורשיו של כל שינוי חברתי – במוסדות וארגונים חברתיים או באידאולוגיות – בשינוי טכנולוגי. התאוריות של מורגן נעשו פופולריות על ידי פרידריך אנגלס, שביסס את חיבורו הנודע "מקור המשפחה, הרכוש הפרטי והמדינה" על דעותיו. עבור אנגלס ומרקסיסטים אחרים, תאוריה זו הייתה חשובה בבכך שתמכה בדעה שלהם, כי הגורמים החומריים– כלכלה וטכנולוגיה – הם המשפיעים ביותר על גורל האנושות.
אמיל דורקהיים, עוד אחד מ"אבות" הסוציולוגיה, פיתח ראייה דיכוטומית דומה של התקדמות חברתית. מושג המפתח אצלו הוא הסולידריות החברתית, מכיוון שהוא הגדיר את האבולוציה החברתית במושגים של התקדמות מסולידריות מכנית לסולידריות אורגנית. בסולידריות המכנית, בני אדם מספקים את צורכי עצמם, יש מעט אינטגרציה בין האנשים ולכן יש צורך בכוח וכפייה על מנת לשמור על החברה כיחידה אחת. בסולידריות האורגנית, אנשים הרבה יותר משולבים וקשורים זה בזה, ויש הרבה התמחות ושיתוף פעולה. התקדמות מסולידריות מכנית לאורגנית מבוססת על גדילת האוכלוסייה ועל צפיפות אוכלסיה גדלה והולכת, על "צפיפות מוסרית" גדלה (התפתחות של אינטראקציות חברתיות מורכבות יותר), וכן על התמחות גדלה והולכת במקומות העבודה. עבור דורקהיים, הגורם החשוב ביותר בהתקדמות החברתית הוא אופן חלוקת העבודה.
האנתרופולוגים א. ב. טיילור באנגליה ולואיס הנרי מורגן בארצות הברית עבדו עם נתונים מעמים ילידים, שלטענתם ייצגו את השלבים הראשונים של ההתפתחות התברותית, וכך ניסו להבין את תהליך השינוי של התרבות. למורגן תהיה השפעה חשובה על קרל מרקס ופרדריך אנגלס, שפיתחו תאוריה של אבולוציה סוציו-תרבותית שבה הסתירות הפנימיות של החברה יצרו סדרה של שלבים עולים שבסופם החברה הסוציאליסטית (ראו מרקסיזם). טיילור ומורגן פיתחו את התאוריה של האבולוציה האונילינארית, כשהם קובעים קטגוריות להגדרת תרבויות על פי מקומם בתוך המבנה הקבוע של האנושות ככלל, ובחינה של האופנים והמנגנונים של הצמיחה הזו. הם עסקו לרוב בתרבויות ככלל, ולא עם תרבויות אינבידואליות.
האנליזה שלהם לנתונים מתרבויות שונות התבססה על שלושה הנחות:
- אפשר למיין חברות בנות ימינו ל"פרימטיביות" יותר או ל"מתורבתות" יותר.
- ישנו מספר קבוע של שלבים בין "פרימיטיבי" ל"מתורבת" (לדוגמה, שבט, עיר או מדינה).
- כל החברות עוברות את השלבים האלה באותו בסדר, אך בקצב שונה.
התאוררוטיקנים לרוב מדדו את ההתקדמות (כלומר, את ההבדל בין שלב אחד למשנהו) במונחים של מורכבות חברתית (כולל בידול מעמדי וחלוקת עבודה מורכבת), או על פי גדילה של המורכבות האינטלקטואלית, התאולוגית או האסתטית. אתנולוגים אלה השתמשו במונים אלה בעיקר על מנת להסביר את ההבדלים בין האמונות הדתיות והערכים בחברות שונות.
לסטר פרנק וורד (Lester Frank Ward ) פיתח את התאוריה של ספנסר, אך בניגוד לספנסר, שחשב כי האבולוציה הוא תהליך כללי אותו ניתן ליישם לעולם כולו, הפיזיקלי כמו הסוציולוגי, וורד הבדיל בין אבולוציה סוציולוגית וביולוגית. הוא הדגיש כי בני אדם מציבים לעצמם מטרות ומנסים להגיע אליהם, ואילו בעולם הלא-אנושי אין בינה והכרה המדריכה אותו, ולכן הוא מתפתח פחות או יותר רנדומלית. הוא יצר היררכיה של תהליכי אבולוציה. ראשית, ישנו הקוסמוגנסיס, היצירה והאבולוציה של העולם. לאחר התפתחות החיים, ישנו ביוגנסיס – אבולוציה של בעלי החיים. התפתחות של האנושות מביאה לאנתרופוגנסיס, שמושפעת על ידי ההגיון האנושי. לבסוף, כשהחברה מתפתחת, כך גם הסוציוגנסיס, שהוא העיצוב של החברה על פי מטרות פוליטיות, תרבותיות ואידאולוגיות.
אדוארד ברנט טיילור, חלוץ האנתרופולוגיה, התמקד באבולוציה של התרבות בעולם כולו, בהתבסס על כך שהתרבות היא חלק חשוב מכל חברה וכי גם היא נתונה לתהליך אבולוציוני. הוא חשב כי חברות נמצאות בשלבים שונים של ההתפתחות התרבותית, ושהמטרה של האנתרופולוגיה היא להבין את האבולוציה של התרבות, מההתחלות הפרימיטיביות ועד למדינה המודרנית.
פרדיננד טאניס מתאר את האבולוציה כהתפתחות מהחברה הלא-פורמלית, שם יש לבני אדם חרויות רבות ומעט חוקים וחובות, ועד לחברה המודרנית, הפורמלית והרציונלית, הנשלטת על ידי מסורות וחוקים שמגבילים את האדם. הוא גם מציין כי יש נטייה לסטנדריזציה ואיחוד, כשכל החברות הקטנות נקלטות בחברה המודרנית הגדולה והיחידה. למעשה, הוא היה הראשון שתיאר את התהליך שהיום קרוי גלובליזציה. הוא גם היה אחד מהסוציולוגים הראשונים שטענו שהשינוי של החברה אינה בהכרח בכיוון של עליה, כי ההתקדמות החברתית אינה מושלמת, ושאפשר אפילו לקרוא לה נפילה מכיוון שכדי להגיע לחברות החדשות והמפותחות היה צריך לשלם מחיר גבוה, ולכן היחידים המרכיבים את החברה פחות מרוצים. חיבוריו של טוני נעשו בסיס לנאו-אבולוציוניזם.
אם כי הוא בדרך כלל לא נחשב לאבולוציוניסט, ניתן לראות את התאוריה של מקס ובר לגבי חלוקה משולשת של הסמכות כתאוריה אבולוציונית גם כן. ובר מבדיל בין שלושה סוגים אידאליים של הנהגה פוליטית, שלטון וסמכות: שלטון כריזמטי (משפחתי ודתי), שלטון מסורתי (פטריארכים, פיאודליות), ושלטון חוקי (רציונלי) (חוק ומדינה מודרניים, ביורוקרטיה). הוא גם מציין שהשלטון החוקי הוא המפותח ביותר, וכי חברות מתפתחות משלטון כריזמטי ומסורתי בעיקר וחברות רציונאליות וחוקיות בעיקר. עם זאת, מקס ובר מסוייג הרבה יותר, וקביעותיו נחרצות פחות מקודמיו.
[עריכה] ביקורת והשפעה של תאוריות מודרניות
בתחילת המאה ה-20 החלה תקופה של בחינה ביקורתית שיטתית, ודחייה של ההכללות הסוחפות של התאוריות האונילינאריות של האבולוציה הסוציו-תרבותית. אנתרופולוגים של התרבות כפרנץ בועז (Franz Boas), ותלמידיו כרות בנדיקט (Ruth Benedict) ומרגרט מיד (Margaret Mead), הנחשבים כמנהיגי הדחייה האנתרופולוגית של האבולוציוניזם החברתי הקלאסי, השתמשו באתנוגרפיה מורכבת ובשיטות אמפיריות מחמירות יותר בטענתם שהתאוריות של ספנסר, טיילור ומורגן היו ספוקלטיביות ולא ייצגו נכונה את הנתונים האתנוגרפיים. בעיקר תאוריות לגבי "שלבים" של אבולוציה בוקרו כבדיוניות. בנוסף, הם דחו את ההבדלה בין ה"פרימיטיבי" ל"תרבותי" (או ה"מודרני"), כשהם מצביעים על כך שלחברות "פרימיטיביות" בנות ימינו יש לא פחות היסטוריה ומורכבות מאשר לחברות ה"מתורבתות". הם טענו כי כל נסיון להשתמש בתאוריה זו כל מנת לבנות מחדש את ההיסטוריות של עמים חסרי-כתב היא ספקולטיבית לחלוטין ולא מדעית. הם הצביעו על כך שהתאוריית ההתקדמות שהציעו קודמיהם, שבדרך כלל הסתיימה בשלב של הציווילזציה שהיה זהה לזה של אירופה המודרנית, היא אתנוצנטרית. כמו כן, התאוריה מניחה כי לחברות יש גבולות ברורים והן נבדלות זה מזה, ואילו למעשה מאפיינים תרבותיים פעמים רבות חוצים גבולות חברתיים וקיימות בחברות שונות רבות (ולפיכך מדובר במנגנון חשוב של שינוי). בועז הציע את גישת ההיסטוריה של התרבות, שהתמקדה במחקרי שדה בין העמים הילידיים על מנת לזהות תהליכים היסטוריים ותרבותיים ממשיים במקום לנסות לנחש את שלבי הצמיחה של החברה שלהם. סוג ההיסטוריה הזו שלטה באנתרופולוגיה האמריקאית במחצית השנייה של המאה ה-20 והשפיעה רבות על האנתרופולוגיה בשאר העולם, כך שהכללות רחבות נעשו הרבה פחות שכיחות מבעבר.
מבקרים מאוחרים הצביעו על כך שהנחה זו של חברות בעלות גבולות חדים הוצעה בדיוק בתקופה שזה המעצמות האירופאיות עסקו בקולוניזציה של החברות הלא-מערביות, ולפיכך שירתה את החברות האלה. אנתרופולוגים וסוציולוגים רבים כיום רואים את התאוריות האונילינאריות והאבולוציה החברתית כמיתוס מערבי שלרוב אינו מבוסס על ראיות אמפיריות ממשיות. תאורטיקנים טוענים כי הרעיון של אבולוציה חברתית הוא פשוט הצדקה לכוח הנמצא בידי האליטה של החברה. לבסוף, מלחמות העולם המחרידות שאירעו בין 1914 ו1945 מוטטו את הבטחון העצמי האירופאי. לאחר מליוני הרוגים, רצח עם, וההרס של התשתית התעשייתית האירופאית, הרעיון של קידמה נראה לא מבטיח, במקרה הטוב.
כיום תאוריות השינוי הסוציו-תרבותי המודרניות דוחות את רוב התאוריה האבולוציונית החברתית הקלאסית בשל בעיות תאורטיות שונות:
- התאוריה הייתה אתנוצנטרית ביותר – היא מבצעת שיפוטים ערכיים כבדי משקל על חברות אחרות, על פי המדד של התרבות המערבית.
- היא יצאה מנקודת הנחה שכל התרבויות משתנות באותה הדרך, ושיש להם את אותן המטרות.
- היא זיהתה בין הציוויליזציה לתרבות החומרית (טכנולוגיה, ערים וכו').
- היא זיהתה בין שינוי להתקדמות, או "שרידות הטובים ביותר", רעיון המבוסס על חוסר הבנה מעמיקה של התאוריה האבולוציונית.
- היא נסתרת על ידי הרבה מהראיות הממשיות. רבות (אם כי לא כל) החברות ה"פרימיטיביות" הן שלוות יותר או דמוקרטיות יותר מחברות מודרניות רבות, ולרוב הן בריאות יותר מבחינת המזון שלהן והאקולוגיה.
[עריכה] תאוריות מודרניות
כשהביקורת על האבולוציוניזם החברתי הקלאסי נעשתה מקובלת, גישות אנתרופולוגיות וסוציולוגיות מודרניות השתנו כתגובה לביקורת על קודמיהם. תאוריות מודרניות נזהרות מפני ספוקלציות, השוואות או שיפוטים ערכיים אתנוצנטריים וחסרי בסיס ראייתי; הם משתדלות לראות את החברות האינדבידואליות כמתקיימות בתוך ההקשרים ההיסטוריים השונים שלהן. על פי תנאים אלה התפתחו התאוריות החדשות, כמו הרלטביזם התרבותי והאבולוציה המולטיליניאלית (רבת אפשרויות).
בשנות ה-40 אנתרופולוגים של התרבות כמו לסלי ווייט (Leslie White) וג'וליאן סטיוארד (Julian Steward) ניסו לחדש את המודל האבולוציוני על בסיס מדעי יותר, והצליחו לייסד גישה הידועה כנאו-אבולוציוניזם. ווייט דחה את ההנגדה בין חברות "פרימיטיביות" ל"מודרניות", אך הוא טען כי אפשר להבדיל בין חברות על פי כמות האנרגיה אותה הן ניצלו והשתמשו, וכי אנרגיה גדולה יותר איפשרה גיוון חברתי גדול יותר. סטווארד, לעומת זאת, דחה את הרעיון בן המאה ה-19 של ההתקדמות, ובמקום זה התמקד ברעיון הדרווניסטי של "התאמה", כשהוא טוען כי על כל החברות להתאים את עצמן לסביבה שלהן באופן כלשהו.
האנתרופולוגים מרשל סהלינס (Marshall Sahlins) ואלמן סרוויס (Elman Service) כתבו ספר, "אבולוציה ותרבות", שבו הם ניסו לשלב את הגישות של ווייט וסטווארד. אנתרופולוגים אחרים, שהתבססו על או הגיבו למחקריהם של ווייט וסטווארד, פיתחו תאוריות של אקולוגיה תרבותית ואנתרופולוגיה אקולוגית. הדוגמאות הבולטות הן פטר ויידה (Peter Vayda) ורוי רפפורט (Roy Rappaport). בשנות ה-50 המאוחרות, תלמידים של סטווארד כמו אריק וולף וסידני מינץ פנו מהאקולוגיה התרבותית למרקסיזם, תאוריית מערכות עולמיות, תאוריית התלות והמטריאליזם התרבותי של מרווין האריס.
כיום רוב האנתרופולוגים ממשיכים לדחות את הרעיונות בני המאה ה–19 של ההתקדמות, ואת ההנחות של האבולוציה האונילינארית. הם מנסים להבין את היחס בין התרבות לסביבה שלה על מנת להסביר את ההיבטים השונים של התרבות. אך רוב האנתרופולוגים של התרבות אימצו גישת מערכות כלליות, שבוחנות את התרבויות כמערכות מתפתחות, וטוענות כי יש לראות את כל הסביבה החברתית, הכוללת יחסים פוליטיים וכלכליים בין תרבויות. ישנן אחרים שממשיכים לדחות את כל הרעיון האבולוציוני ובמקום זה בוחנים את העובדות ההיסטוריות, הקשרים עם תרבויות אחרות, ואופן הפעולה של מערכות הסמלים של התרבות.
[עריכה] נאו-אבולוציוניזם
הנאו-אבולוציוניזם היא התאוריה הראשונה בסדרה של תאוריות אבולוציה רבת-אפשרויות. הוא נולד בשנות ה-30 והתפתח רבות בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה והוכלל באנתרופולוגיה ובסוציולוגיה בשנות ה-60. הוא מבסס את התאוריות שלו על הראיות האמפיריות מהארכיאולוגיה, הפלאונטולוגיה וההיסטוריוגרפיה, ומנסה להשמר מכל תלות במערכת ערכים כלשהי, תרבותית או מוסרית, ולהשאר אובייקטיבי ותיאורי ככל האפשר.
לאחר הדחיה של רעיון האבולוציה החברתית כלא מדעי בידי מדעי החברה התחילת המאה ה-20, הנאו-אבולוציוניזם החזיר את הרעיון האבולוציוני ופיתח אותו כך שיתאים לאנתרופולוגיה המודרנית.
הנאו-אבולוציוניזם דוחה רעיונות רבים של האבולוציוניזם החברתי הקלאסי, בעיקר רעיון ההתקדמות המתמדת שהיה כה דומיננטי בתאוריות הקודמות. הנאו-אבולוציוניזם דוחה את הטענה הדטרמניסטית וטוען כי למקרים ולבחירה חופשית יש השפעה רבה על תהליך השינוי החברתי, ולכן ראוי לדבר על הסתברויות ולא על הכרח. הוא גם תומך ב"היסטוריה נגדית": לשאול "מה היה אילו" ולחשוב על הדרכים השונות של שינוי חברתי אפשרי, וכך להראות כי תרבויות שונות עשויות להתפתח בדרכים שונות, כשלפעמים הן מדלגות על שלבים מסוימים שאחרים עברו דרכם. הנאו-אבולוציוניזם מדגיש את החשיבות של הראיות האמפיריות. בזמן שהאבולוציוניזם בן המאה ה-19 הסתמך על שיפוטים ערכיים והנחות לפירוש והבנת הנתונים, הנאו-אבולוציוניזם ניסה למעט בשיפוטים כאלה ולהסתמך על מידע מוצק לניתוח תהליכי השינוי הסוציו-תרבותי.
לסלי ווייט, מחבר הספר "האבולוציה של התרבות: ההתפתחות של התרבות עד נפילת רומא" (1959), ניסה ליצור תאוריה שתסביר את כל ההיסטוריה של האנושות. הגורם החשוב ביותר בתאוריה שלו היא הטכנולוגיה: "מערכות חברתיות נקבעות על ידי המערכות הטכנולוגיות", כותב ווייט בספר, תאוריה המזכירה את זו של לואיס הנרי מורגן. כמידה להתפתחות החברה, הוא הציע מדידה של צריכת האנרגיה של החברה. הוא מבחין בחמישה שלבים של התפתחות אנושית. בראשון, בני אדם משתמשים באנרגיית השרירים שלהם. בשני, הם משתשים באנרגיה של בעלי חיים מתורבתים. בשלישי, הם משתמשים באנרגיה של צמחים (כך ווייט מכנה את המהפכה החקלאית). ברביעי, הם לומדים להשתמש באנרגיה של משאבים טבעיים: פחם, נפט, גז. בחמישי, הם רותמים את האנרגיה הגרעינית. ווייט הציע נוסחה, P=E*T, כאשר E היא כמות האנרגיה הנצרכת, ו-T היא היעילות של הטכנולוגיה המשתמשת באנרגיה הזו. תאוריה זו דומה לזו של האסטרונום הרוסי ניקולאי קרדשב, שהציע את סולם קרדשב.
ג'וליאן סטווארד, שכתב את הספר "תאוריה של שינוי תרבותי: המתודולוגיה של האבולוציה המולטילינארית" (1955), יצר את התאוריה של אבולוציה "מולטילינארית" שבחנה את הדרך שבה חברות מתאימות את עצמן לסביבתן. גישה זו הייתה מתוחכמת יותר מזו של ווייט. גם סטווארד דחה את רעיון ההתקדמות של המאה ה-19, והתמקד במקום זאת ברעיון הדרווינסטי של "התאמה", כשהוא טוען כי על כל החברות להתאים את עצמן לסביבתן באופן כלשהו. הוא טען כי אפשר לחקור את ההתאמות השונות על ידי בחינה של המשאבים המסוימים בהם החברה השתמשה, הטכנולוגיה עליה היא הסתמכה על מנת לנצל את המשאבים האלה, וצורת הארגון של העבודה. הוא טען גם כי סביבות שונות וטכנולוגיות עשויות להצריך התאמות שונות, ושיחד עם השינוי בבסיס המשאבים או הטכנולוגיה, כם התרבות תשתנה בהתאם. במלים אחרות, תרבויות אינן משתנות על פי הגיון פנימי כלשהו, אלא במונחים של יחסים משתנים עם סביבה משתנה. תרבויות לפיכך בוודאי לא יעברו את אותם השלבים באותו הסדר בזמן השינוי שלהם – הם ישתנו בדרכים שונות ומגוונות. הוא קרא לתאוריה שלו "אבולוציה מולטילינארית". סטווארד הטיל ספק בכך שאפשר יהיה ליצור תאוריה חברתית שתקיף את האנושות כולה; יחד עם זאת, הוא סבר כי אנתרופולוגים אינם מוגבלים לתיאור של תרבויות יחידות קיימות. הוא חשב כי אפשר ליצור תאוריות שמנתחות תרבות משותפת טיפוסית, המייצגת תקופות או אזורים מייצגים. הגורמים החשובים הקובעים את ההתפתחות של תרבות מסוימת, לדעתו, הם הטכנולוגיה והכלכלה, והוא ציין כי יש גם גורמים משניים, כמו מערכת פוליטית, אידאולוגיות ודתות. כל הגורמים האלה מביאים לשינויים בתרבות מסוימת בכמה כיוונים באותו הזמן; זוהי ה"מולטילינאריות" של תאוריית האבולוציה שלו.
מרשל סהלינס (Marshall Sahlins), מחבר הספר "אבולוציה ותרבות" (1960), חילק את האבולוציה של חברות ל"כללית" ו"פרטנית". אבולוציה כללית היא הנטייה של מערכות חברתיות ותרבותיות לגדול במורכבותן, ארגונן וההתאמה שלהן לסביבה. אולם, מכיוון שתרבויות שונות אינן מנותקות אחת מן השניה, יש אינטראקציה ודיפוזיה של המאפיינים שלהן (כמו חידושים טכנולוגיים). עובדה זו גורמת לתרבויות להתפתח באופנים שונים (אבולוציה פרטנית), כשאלמנטים שונים משפיעים על החברות בהרכבים שונים ובשלבים שונים של האבולוציה שלהן.
גרהרד לנסקי (Gerhard Lenski) בספרו "כוח ויוקרה" (1966) ו"חברות אנוש: הקדמה למאקרוסוציולוגיה" (1974) מפתח את הגישות של לסלי ווייט ולואיס הנרי מורגן. גם הוא רואה את ההתפתחות הטכנולוגית כגורם הבסיסי ביותר באבולוציה של חברות ותרבויות. אך שלא כמו ווייט, שהגדיר את הטכנולוגיה כיכולת ליצור ולהשתמש באנרגיה, לנסקי מתמקד במידע – הכמות שלו והשימוש בו. ככל שיש לחברה כלשהי יותר מידע וידע (במיוחד כאלו המועילים לשליטה על הסביבה הטבעית), היא יותר מפותחת ומתקדמת. הוא הבחין בארבעה שלבים של ההתפתחות האנושית, המבוססים על שלבים בהיסטוריה של התקשורת. בשלב הראשון, המידע מועבר על ידי הגנים. בשני, כשלבני אדם יש הבנה, הם יכולים ללמוד ולהעביר מידע המושג בחוויות שלהם. בשלישי, בני אדם מתחילים להשתמש בסמלים ולפתח הגיון. ברביעי, הם יכולים ליצור סמלים, לפתח שפה וכתב. התקדמויות בטכנולוגיה של התקשורת מיתרגמות להתקדמויות במערכת הכלכלית והפוליטית, במסחר, בחוסר שוויון חברתי ובמישורים האחרים של החיים החברתיים. הוא גם הבחין בין חברות שונות על פי רמת הטכנולוגיה שלהם, התקשורת והכלכלה: 1. ציידים ולקטים, 2. חקלאות פשוטה, 3. חקלאות מפותחת, 4. תעשייתי, 5. מיוחד (כמו חברות המתבססות על דיג).
טלקוט פרסונס (Talcott Parsons), מחבר הספרים "חברות: היבטים אבולוציונים והשוואתיים", ו"המערכת של החברות המודרניות" (1971), חילק את האבולוציה לארבעה תתי-שלבים: 1. חלוקה, שיוצרת תת-מערכות מהמערכת הראשית; 2. התאמה, שבה המערכות האלה מתפתחות לגרסאות יעילות יותר; 3. הכללה של המרכיבים שקודם לכן נשללו מהמערכות האלה; ו 4. יישום כללי של הערכים, ועל ידי כך הרחבת הלגטימציה של המערכת, שנעשית מורכבת יותר. הוא הראה כיצד תהליכים אלה פועלים על שלושה שלבים של האבולוציה: 1. פרימיטיבית, 2. ארכאית, ו־3. מודרנית. לחברות ארכאיות יודעות כיצד לכתוב, ואילו למודרניות יש חוק. פרסונס ראה את התרבות המערבית כשיאן של החברות המודרניות, ואת ארצות הברית כמפותחת ביותר.
[עריכה] סוציוביולוגיה
הסוציוביולוגיה היא הגישה הרחוקה ביותר מהאבולוציוניזם החברתי הקלאסי. הגישה הזו הוצגה על ידי אדוארד וילסון בספרו מ1975, "סוציוביולוגיה: הסינטזה החדשה", ובו הוא ניסה להתאים את הנאו-דרווניזם הביולוגי לתחום מדעי החברה. וילסון היה חלוץ בנסיונו להסביר את המנגנונים האבולוציוניים שמאחורי התנהגויות חברתיות כמו אלטרואיזם, תוקפנות וגידול צאצאים. בכך, וילסון פתח את אחד מהויכוחים המדעיים הגדולים של המאה ה-20.
סוציוביולוגים תומכים בתאוריה של תורשה כפולה, שטוענת כי בני אדם הם תוצאה של אבולוציה ביולוגית וסוציו-תרבותית, וכל אחת מהן נתונה למנגנונים נפרדים של בחירה וצורות תורשה ומעבר שונות (כלומר, במקרה של ביולוגיה – גנים, ובתרבות – אולי ממים). גישה זו מתמקדת גם במנגנונים של העברת אלמנטים של התרבות וגם ללחצים המשפיעים על שינוי תרבותי. גירסה זו של אבולוציה סוציו-תרבותית אינה דומה כלל למודלים האבולוציוניים של ראשית ואמצע המאה ה-20. בגישה זו תומכים בעיקר פסיכולוגים מסוימים וכמה אנתרופולוגים של התרבות, אך מעט מאוד אנתרופולוגיים פיזיים.
נאו-דרווניזם, הידוע גם כ"סינטזה אבולוציונית מודרנית", הוא הכינוי להרכבה של תאוריית האבולוציה של המינים על ידי בחירה טבעית של צ'ארלס דרווין והגנטיקה של גרגור מנדל כבסיס לתורשה ביולוגית וגנטיקת אוכלוסייה מתמטית. באופן בסיסי, הסינטזה המודרנית (או הנאו-דרווניזם) הציג את הקשר בין שני גילויים חשובים: היחידות של האבולוציה (גנים) והמנגנון של האבולוציה (בחירה טבעית).
בשל ההסתמכות על הביולוגיה, סוציוביולוגיה נחשבת לעתים כענף של הביולוגיה והסוציולוגיה, אם כי היא משתמשת בטכניקות ממדעים רבים אחרים, כולל אתנולוגיה, אבולוציה, זואולוגיה, ארכיאולוגיה, גנטיקת אוכלוסייה, ורבים אחרים. בתוך תחום המחקר של חברות אנושיות, סוציוביולוגיה משוייכת ביותר לתחומים של אקולוגיה אנושית ופסיכולוגיה אבולוציונית.
הסוציוביולוגיה נותרה נושא מעורר מחלוקת מכיוון שהיא טוענת שהגנים משחקים תפקיד משמעותי בהתנהגות האנושית, אם כי סוציוביולוגים מתארים את התפקיד הזה כאינטראקציה מורכבת ביותר, ולרוב לא ניתנת לחיזוי, בין טבע וחינוך. המבקרים החשובים ביותר של הגישה שלגנים יש תפקיד חשוב בהתנהגות האנושית הם פרנץ בועז, ריצ'רד לוונטין וסטפן ג'יי גולד.
[עריכה] תאוריית המודרניזציה
תאוריות של מודרניזציה פותחו ונעשו פופולריות בשנות ה-50 וה-60, והן קשורות לתאוריית התלות וההתפתחות. הן משלבות את התאוריות הקודמות של האבולוציה הסוציו-תרבותית עם מחקר אמפירי ומעשי, במיוחד מתקופת הדה-קולוניזציה. התאוריה קובעת כי:
- המדינות המערביות היו המפותחות ביותר, ושאר העולם (בעיקר הקולוניות לשעבר) נמצא בשלבים מוקדמים יותר של התפתחות, ולבסוף יגיע לאותה הרמה כמו העולם המערבי.
- שלבי ההתפתחות מתחילים בחברות מסורתיות ומגיעים עד לחברות מפותחות.
- מדינות העולם השלישי מפגרות מאחור בהתפתחותן החברתית, ויש לכוון את דרכן כדי שיעשו מפותחות יותר.
תאוריית המודרניזציה התפתחה מתאוריות אבולוציה חברתית, והיא מדגישה את גורם המודרניזציה: על חברות רבות לנסות לחקות את החברות והתרבויות המצליחות בכדי להצליח בעצמם. היא גם קובעת שאפשרי לעשות זאת, וכך תומכת ברעיונות של הנדסה חברתית ושהמדינות המתפתחות יכולות ומחוייבות לעזור לאלה שהם פחות מפותחות, באופן ישיר או עקיף.
מבין המדענים שתרמו רבות לתאוריה זו הם וולט רוסטו (Walt Rostow), שבספרו "שלבים של צמיחה כלכלית: מניפסטו לא-קומוניסטי" (1960) מתמקד בצד הכלכלי של המודרניזציה, ומנסה להראות מהם הגורמים שמדינה צריכה בכדי להגיע לדרך המודרניזציה על פי מודל ה"המראה" שלו. דייוויד אפטר הדגיש את החשיבות של השיטה הפוליטית ואת ההיסטוריה של הדמוקרטיה, כשהוא חוקר את הקשר בין דמוקרטיה, ממשל תקין ויעילות לבין מודרניזציה. דייוויד מק'קללנד ("החברה המצליחה", 1967) ניגש לנושא זה מההיבט הפסיכולוגי, עם תאוריית המוטיבציה שלו, כשהוא טוען שמודרניזציה אינה יכולה להתרחש עד שחברה מסוימת מעריכה את ערכי החידוש, ההצלחה והיוזמה החופשית. אלכס אינקלס ("להעשות מודרני", 1974) גם הוא יוצר מודל דומה של "האישיות המודרנית", שעליו להיות עצמאי, פעיל, מעוניין במדיניות ציבורית ובעניינים תרבותיים, פתוח לחוויות חדשות, רציונלי ומסוגל ליצור תוכניות ארוכות טווח לעתיד. כמה מהחיבורים של יורגן הברמאס גם הם קשורים לתת-התחום הזה.
תאוריית של מודרניזציה ספגו ביקורת בדומה לזו שספגה האבולוציה החברתית הקאלסית, במיוחד על כך שהיא אתנוצנטרית מדי, חד-צדדית וממוקדת בעולם המערבי ובתרבותו.
[עריכה] תאוריה של החברה הפוסט-תעשייתית
מושג האבולוציה עצמו הביא מדענים מסוימים לנתח מגמות שונות ולנסות לחזות את ההתפתחות העתידית של חברות. מנסיונות אלה נוצרו תאוריות של חברות פוסט-תעשייתיות, שטוענים שהתקופה הנוכחית של חברה תעשייתית מגיעה לסופה, ושמידע ושירותים נעשים יותר חשובים מתעשייה ומוצריה.
ב1974- דניאל בל (Daniel Bell), מחבר הספר "בואה של החברה הפוסט-תעשייתית", הציג את המושג של החברה הפוסט-תעשייתית. כמו רבים לפניו, הוא חילק את ההיסטוריה של האנושות לשלושה תקופות: קדם-תעשייתית, תעשייתית ופוסט-תעשייתית. הוא חזה כי עד סופה של המאה ה-20, ארצות הברית, יפן ומערב אירופה יגיעו לשלב הפוסט-תעשייתי. דבר זה יתבטא ב:
- חשיבותו של מגזר השירותים (מנהל, בנקאות, מסחר, תחבורה, בריאות, חינוך, מדע, מדיה, תרבות) יחסית למגזר התעשייתי המסורתי (תעשיות ייצור, שחשיבותן נעשתה רבה יותר מהמגזר החקלאי או מהכרייה לאחר המהפכה התעשייתית במאה ה-18).
- החשיבות הגדלה של טכנולוגיות מידע;
- החשיבות הגדלה של תכנון לטווח ארוך, שינסה לחזות את המגמות העתידיות;
- עליית הטכנוקרטיה והפרגמטיזם לעומת האתיקה המסורתית והאידאולוגיות;
- החשיבות העולה והשימוש בטכנולוגיה ובאינטלקט;
- שינויים בהיררכיה המסורתית של המעמדות החברתיים, כשמומחים בעלי השכלה גבוהה ומדענים עולים על הבורגנות המסורתית;
משנות ה-70 סוציולוגים ואנתרופולוגים רבים אחרים, כמו אלווין טופלר ("הלם העתיד", 1970), וג'ון נייסביט (John Naisbitt) ("מגה-מגמות 2000: הכיוונים החדשים לשנות ה-90", 1982) הלכו בעקבותיו של בל ויצרו תאוריות דומות. ג'ון ניסבייט הציג את המושג של מגה-מגמות: מגמות חזקות וגלובליות שמשנות חברות בקנה מידה עולמי. אחת מהמגמות שהוא מציין היא הגלובליזציה. מגמה חשובה אחרת היא הגדילה ביעילותם של המחשבים וההתפתחות של האינטרנט. מרשל מקלוהן (Marshall McLuhan) המציא את מושג הכפר הגלובלי ("גלקסיית גוטנברג", 1962), ומושג זה אומץ על ידי חוקרים של הגלובליזציה והאינטרנט. ניסבייט ורבים אחרים טוענים כי המגמות הרחבות האלה מביאות לביזור, החלשה של הממשל המרכזי, החשיבות הגדלה של היוזמה המקומית והדמוקרטיה הישירה, שינויים בהיררכיה של המעמדות החברתיים המסורתיים, התפתחות של תנועות חברתיות חדשות והעוצמה הגוברת של הצרכנים והאפשרויות העומדות בפניהם.
כמה מהתחזיות של החברה הפוסט-תעשייתית היו קשורות לתאוריה של "האופק הטכנולוגי". תאוריה זו מתייחסת לנקודת זמן או תקופה בהתפתחותה של התרבות, כאשר התאוצה של ההתקדמות הטכנולוגית, השינויים החברתיים, המדעיים והכלכליים מהירה כל כך, שכיום לא ניתן יהיה לחזות או להבין את התקופה שלאחריה. אופק כזה נדון לראשונה בשנות ה-50, והרעיון נעשה פופולרי מאוד בשנות ה-80 על ידי ורנור וינג'. עם זאת, יש ספקנות רבה כלפי דעה קיצונית זו בקרב רבים מאוד מאנשי מדעי החברה השמרנים יותר.
מבקרים של התאוריה הפוסט-תעשייתית מצביעים על כך כי היא מאוד לא ברורה, ושכמו כל תחזית, אין כל הבטחה שהמגמות אותן רואים היום אכן ימשכו לעתיד או יתפתחו בכיוונים שנחזים על ידי החוקרים בני-ימינו. אך כמובן שאף סוציולוג רציני לא יטען שניתן לחזות את העתיד, אלא רק שתאוריות כאלה מאפשרות לנו הבנה טובה יותר של השינויים המתרחשים בעולם המודרני.
[עריכה] ויכוחים מוסריים ופוליטיים כיום על אבולוציה סוציו-תרבותית
תקופת המלחמה הקרה אופיינה ביריבות בין שני מעצמות-על, ששניהם ראו את עצמן כתרבויות המפותחות ביותר על פני כדור הארץ. ברית המועצות ראתה את עצמה כחברה סוציאליסטית שהייתה תוצאה של מאבק המעמדות, וייעודה להיות המדינה האוטופית של הקומוניזם, ואילו הסוציולוגים בארצות הברית (כמו טלקוט פרסונס) טענו כי החרות והשגשוג של ארצות הברית הם הוכחה לרמה הגבוהה יותר של התפתחות סוציו-תרבותית של התרבות והחברה שלה. באותו הזמן, דה-קולוניזציה יצרה מדינות עצמאיות חשובות ששאפו להתפתח – מודל של צמיחה ותיעוש שבעצמו היה צורה של אבולוציה סוציו-תרבותית.
מצד שני, יש מסורת חזקה בתאוריה החברתית האירופאית מרוסו ועד מקס ובר, שטוענת כי לצד ההתקדמות הזו יש גם איבוד של חרות וכבוד אנושי. בשיאה של המלחמה הקרה, מסורת זו התמזגה עם עניין באקולוגיה והשפיעה על תרבות שנות ה-60. תנועה זו יצרה מגוון של תוכניות פוליטיות ופילוסופיות, שהדגישו את החשיבות של הבאת החברה והאקולוגיה להרמוניה.
כך, יש שפנו לתאוריות של האבולוציה הסוציו-תרבותית על מנת להראות כי התאמה לאקולוגיה ולהרמוניה החברתית של קבוצות, חשובה ונצרכת יותר מאשר ההתקדמות ל"ציוויליזציה". סקר שבוצע בשנת 2002 מבין מומחים על עמים ילידים בעולם החדש (עליו דווח במאגזין "הרפר") גילה, כי "כולם" היו מעדיפים להיות אדם החי בעולם החדש בשנה 1491, לפני כל מגע אירופאי, ולא להיות אירופאי טיפוסי של אותה התקופה.
ביקורת שמופנית כלפי גישה זו היא שיש מספר מקרים היסטוריים המראים כיצד עמים ילידים גם הם מסוגלים לעשות נזק אקולוגי רחב (כמו המדבור באי הפסחא או ההכחדה של הממותות בצפון אמריקה) וכי התומכים במטרות כאלה נתפסו בסטריוטיפ האירופי של ה"פרא האציל".
כיום, פוסטמודרניסטים שואלים האם למושגים חברה או אבולוציה בכלל יש משמעות פנימית, ושמא הם מגלים יותר על האדם המתאר מאשר על הנושא אותו מתארים. יתכן כי אין מספיק דמיון בין התרבויות של הצופה והנצפה כדי שיוכלו לתקשר ביניהם ולהבין אחד את השני בצורה מוצלחת. או, יתכן כי ישנה כפייה של מערכת ערכים ואמונות על האחר, על ידי כיבוש או קולוניזציה. לדוגמה, צפייה בהבנה - השונה מאוד – של הפיזיקה והמתמטיקה בקרב עמים ילידים הביאה באופן עקיף לרעיונות כמו ה"מדע הקוגנטיבי של המתמטיקה" של ג'ורג' לאקוף, שאומר כי שיטות מדידה עצמן אינן יכולות להיות אובייקטיביות.
