הרמוניה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
במוזיקה הרמוניה נוצרת כאשר מנוגנים שני צלילים שונים בו-זמנית, אשר נעימים לאוזן.
ישנם מספר דרכים להשיג הרמוניות מוזיקליות, וטכניקות אלו השתנו במהלך ההיסטוריה של המוזיקה, אך הבסיס המתמטי שלהן נשאר זהה. הרמוניה בסיסית היא ניגון בו זמני של מספר צלילים שהתדירות שלהם היא מכפלה טבעית של חבריהם, כלומר אותו התו באוקטבה שונה.
ישנן הרבה הרמוניות מתקדמות, אשר נוצרות מקשרים מורכבים יותר בין תדירויות הצלילים.(ראו בהמשך)
סט הרמוניות נפוצות במוזיקה הוא שלשות התווים הנקראים "אקורדים".
במוזיקה. לעתים מתייחסים להרמוניה כהיבט ה"מאונך" של מוזיקה לעומת מלודיה, שהיא ההיבט ב"מאוזן" שלה. במקרים רבים, הרמוניה נוצרת כתוצאה מקונטרפונקט או פוליפוניה, נגינת כמה קווים מלודיים או מוטיבים בבת אחת, אף כי תיתכן שליטה של ההרמוניה על הקונטרפונקט.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור המונח
המילה הרמוניה באה מן המילה היוונית ἁρμονία, שפירושה "חיבור". היסטורית, מושג ההרמוניה מקורו בפיתגורס.
אנקדוטה למקור השם עצמו: במיתולוגיה היוונית המאוחרת, הרמוניה הוא שם בתה (מחוץ לנישואים) של אלת השלמות והטוהר - אפרודיטה, אשר הרתה לארס - אל המלחמה, הרוע (אשר מסמל גם אי סיפוק ושאיפה בלתי ניתנת לריסון ל"עוד"). אפרודיטה אף נחשבת לצנועה באלים וארס לבעל ההיבריס (גאווה עצמית) הגדול ביותר. בתם של שני האלים הללו מסמלת השלמה של שני הפכים קיצוניים זה את זה..
[עריכה] הרמוניה במוזיקה
כאשר שני תוים מושמעים בו-זמנית, נוצר ביניהם מרווח. לכל מרווח כזה יש שם, הנקבע על פי המרחק בין הצלילים. לדוגמה: מרווח של טון אחד, כלומר, מרווח בין שני צלילים סמוכים, נקרא סקונדה גדולה (סקונדה קטנה היא בת חצי טון). מרווח של טון וחצי נקרא טרצה קטנה ומרווח של שני טונים שלמים נקרא טרצה גדולה, וכן הלאה. אקורד מורכב משלושה צלילים או יותר, המושמעים ביחד, כאשר שם האקורד נקבע על פי צורתו הבסיסית של האקורד (כאשר הוא מסודר רק במרווחי טרצה), על פי המרווח בין הצליל הנמוך לגבוה, ועל פי סדר הטרצות המרכיבות אותו בצורתו הבסיסית - אקורד מז'ור - טרצה גדולה ומעליה קטנה, אקורד מינור - טרצה קטנה ומעליה גדולה. אקורד שבין הצליל התחתון שלו לצליל העליון יש מרווח של קווינטה (שלושה טונים וחצי) הוא אקורד משולש. מיקום האקורד על דרגות הסולם קובע את אופיו יחסית לסולם: אקורד טוניקה (על הצליל היסודי של הסולם), אקורד דומיננטה (על הצליל החמישי, הקווינטה, של הסולם) וכן הלאה. מערכים כאלה באים לביטוי בעיקר בקדנצות בסיומי פסקאות, פרקים או יצירות. רצף אקורדים יכול ליצור מתח, הדורש פתרון, או להוביל לסיום ללא מתח. לפי המרווח בין כל שניים ממרכיביו ישתנה שם האקורד ומצבו. הטוניקה (הצליל היסודי) יכולה לעבור מן הבס למיקום אחר באקורד, כך שהמרווחים ישתנו - אקורד דו מז'ור משולש - דו-מי-סול - בנוי משתי טרצות, גדולה וקטנה, אך אם יהיה ה-מי בבס, ישתנה המבנה לטרצה קטנה ומעליה קוורטה - עדיין אקורד דו מז'ור, אך במבנה שונה. אקורד המכיל שלושה תוים נקרא אקורד משולש או טריאד, בעוד שאקורד המכיל ארבעה או חמישה צלילים נקרא אקורד מרובע או מחומש (לרוב ספט-אקורדים, שאחד ממרכיביהם הוא הצליל השביעי מעל צליל היסוד של האקורד. אקורד כזה יוצר דיסוננס המבקש פתרון, וכך גם סקונד-אקורד, שאחד מצליליו הוא השני מעל הצליל היסודי).
קיימות מספר גישות לכתיבת הרמוניה, והגישות השתנו במהלך השנים. בימי הביניים ובהמשך בתקופת הרנסנס נכתבה המוזיקה בקווים, אם מקבילים (אורגנום) ואם עצמאיים קונטרפונקט, כאשר לכל צליל יש צליל מקביל לו (פירוש המילה הוא נקודה מול נקודה) במספר קולות. הקווים יצרו ביניהם מהלכים הרמוניים, שנוצרו בהתאם לכללים ברורים ומחמירים (קווינטות מקבילות, שהיו פופולריות בימי הביניים, יצאו לחלוטין משימוש עד סוף תקופת הרנסנס, למעט מקרים מיוחדים).
בתקופת הבארוק פיתח המלחין יוהן סבסטיאן באך גישה חדשנית (לאותה תקופה) לליווי, הוא השתמש בטריאדים ובאקורדים מרובעים בדרך כלל, והוליך את הקולות ביניהם, גם כאן לפי כללים קבועים ומפורשים. חריגה מכללים אלה יכולה להופיע בתווים זרים לאקורד, המופיעים כצלילי קישוט (פיגורטיביים) ומאפשרים גמישות מסוימת בהירמון. דוגמה לכך אפשר למצוא בכוראלים של באך, שנכתבו בדרך כלל למלודיה קיימת בסופרן (הקול העליון) או מעל בס ממוספר, שהורה על האקורדים שצריכים לבוא מעל כל צליל. במקרים מסוימים, כתב באך הרמוניה לאותו קו סופרן בסולמות שונים ובמהלכי אקורדים שונים. כפי שאפשר לראות בספר הכוראלים השלם. כוראלים הנקראים באותו שם הם בעלי סופרן זהה והרמוניה שונה. ההבדל בין הקונטרפונקט של המוטט להרמוניה של הכוראל הוא, שבמוטט יוצרים הקווים המלודיים את ההרמוניות ביניהם ואילו בכוראל, האקורדים המצטרפים זה לזה יוצרים קווים מלודיים בקולות השונים.
במודל ההרמוני הנ"ל השתמשו במוזיקה הקלאסית ובסגנונות ספציפיים של מוזיקה ממשיכים גם כיום להשתמש בו. היום אנו קוראים להרמוניה כזו הרמוניה טונאלית פונקציונאלית. ההרמוניה האטונאלית שונה מיסודה, כיון שאינה מתחשבת בטונאליות המוכרת של הסולמות אלא בשיטה הדודקאפונית של שנים-עשר טונים שווים בערכם או ב"שורה". מוזיקה בשיטות אלה משתמשת באקורדים מרובי צלילים ובכללים שונים לגמרי מאלה של ההרמוניה הטונאלית הקלאסית.
הגישה להרמוניה השתנתה עם הדורות - מה שנחשב בעבר לאקורד דיסוננטי צורם, התקבל בדורות הבאים כסביר, ואף דרוש לאוזן המודרנית יותר.
יש לזכור כי ההרמוניה היא תורה במוזיקה, וכדי להכיר את כל מהלכיה, נדרשות שנים של למידה.
אף כי הרמוניה הנה תולדה של השמעת שני צלילים או יותר בבת אחת, אפשר ליצור תחושה הרמונית בקו יחיד, וראיה לכך יצירות רבות מתקופת הבארוק, שנכתבו לכלי מיתרים סולו, וגם אם הצלילים הכפולים נדירים בהן, בכל זאת קיימת בהן תחושה מלאה של הרמוניה.
[עריכה] סוגים של מהלכים הרמוניים
נהוג לחלק את המהלכים ההרמוניים לארבעה סוגים עיקריים, לפי המרווח שקיים בין מדרגות האקורדים:
- תנועה הרמונית חזקה (dynamic) - התנועה הנפוצה ביותר בהרמוניה פונקציונאלית. מהלך של קוורטה או סקסטה בעלייה (שווה-ערך לקוינטה או טרצה בירידה). למשל: דו מז'ור - פה מז'ור (קוורטה עולה); דו מז'ור - לה מינור (סקסטה עולה).
- תנועה הרמונית חלשה (static) - מהלך של קוינטה או טרצה בעלייה (שווה-ערך לקוורטה או סקסטה בירידה). למשל - דו מז'ור - סול מז'ור (קוינטה יורדת); דו מז'ור - מי מינור (טרצה יורדת).
- תנועה הרמונית מודגשת (accentuated) - מהלך של סקונדה בירידה או בעלייה. למשל: דו מז'ור - רה מינור (סקונדה עולה); דו מז'ור - סי מוקטן (סקונדה יורדת).
- תנועה הרמונית מטעה (deceptive) - מהלך של פרימה. למשל: דו מז'ור - דו מז'ור; דו מז'ור - דו דיאז מינור; דו מז'ור - דו במול מז'ור.
