עבדות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עבדות או שעבוד הינו מונח המציין בעלות מלאה של אדם על אדם אחר, בפרט על כוח העבודה שלו, באופן השקול לבעלות על חפץ או בהמה.
תוכן עניינים |
[עריכה] כללי
מושא העבדות מכונה עבד. העבד מקבל את מזונו וצרכיו האחרים מידי אדונו, ועליו לבצע כל עבודה שתידרש ממנו. פירותיה של עבודה זו יהיו לאדון.
העבד שונה מהצמית הפיאודלי. שעבוד הצמית לאדונו מתבטא בתשלום מס, והוא אחראי לאספקת צרכיו. העבד, לעומת זאת, נטול כל בעלות על תוצרי מלאכתו, ואף את צרכי הקיום המינימליים שלו אין הוא משיג בעבודתו, אלא כלחם חסד מבעליו.
העבדות הוצאה מחוץ לחוק בכל מדינות העולם, אך בפועל מתקיימות גם כיום צורות של עבדות, שקורבנותיהן הן בעיקר ילדים ונשים, בכמה ממדינות העולם השלישי.
העבדים בהיסטוריה היו בדרך כלל ממוצא גזעי, אתני או דתי השונה מזה של משעבדיהם. תקופת עבדותם החלה בחטיפה או בנפילה בשבי במלחמה. סיבות לעבדותם של אנשים לבני עמם היו בדרך כלל הרשעה בפשע או חוסר יכולת לפרוע חוב. לעיתים נאסף תינוק נטוש לבית משפחה שגידלה אותו כעבד. ילדיהם של עבדים נעשו לרוב לעבדים בעצמם.
[עריכה] עבדות ביהדות
- ערך מורחב – עבד עברי
- ערך מורחב – עבד כנעני
במשפט העברי נעשית הבחנה בין עבד עברי, שהסיבה לעבדותו היא חוסר יכולת תשלום על גניבה או מכירה עצמית, לבין עבד לא יהודי, המכונה עבד כנעני. תנאיו של העבד העברי הם טובים יותר, ועבדותו לא נמשכת יותר משש שנים [1], אלא אם הוא מתעקש להישאר בעבדותו והופך ל"עבד נרצע". [2] האדון צריך להתייחס אליו כאל שכיר, ובזמן שחרורו מחוייב להעניק לו מענק שחרור. [3]
לעומת זאת, עבדות העבד הכנעני אינה מוגבלת בזמן, ולמעשה, חל איסור דתי לשחרר אותו - "לעולם בהם תעבודו"[4]. עם זאת, פגיעה פיזית של אדוניו בו יכולה להיות עילה לשחרורו, אם הוא מאבד בעטיה "שן ועין" או אחד מראשי אברים. [5] הריגתו, אם לא נבעה מהענשה הנחשבת לסבירה, מחייבת את האדון בדין מוות (במקרא - "נקום ינקם"). [6] ציווי הומני ויוצא דופן באותה תקופה המובא בתורה הוא: "לא תסגיר עבד אל אדונו".
על פי המשפט העברי הופך העבד הכנעני למעין יהודי למחצה, המחויב בחלק מהמצוות ("כאשה") ונימול. אם השתחרר היה נהפך ליהודי לכל דבר.
על פי ספר ירמיהו, [7], עולה כי המלך צדקיהו יזם בירושלים ברית המונית לשחרור המוני של העבדים והשפחות העבריים בעיר, אך לאחר ביצוע השחרור התחרטו שרי יהודה, וחזרו וכבשו את העבדים ששחררו בכפיה ובכוח. דבר שעורר עליהם את קיצפו של הנביא: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה': אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ, הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר, נְאֻם ה', אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַוֲעָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ" (ירמיה לד, י"ז)
יהודים שימשו גם מאגר עבדים לאימפריה הרומית לאחר דיכוי המרד הגדול, ונאמר במקורות שעקב ריבוי העבדים היהודיים ירד מחיר העבדים בכל האימפריה.[דרוש מקור]
[עריכה] עבדות באיסלאם
מצב העבדים באיסלאם היה טוב ממצבם ברומא או באמריקה. בדרך כלל הם הועסקו בעבודת בית. ניתנה העדפה לשפחות נקבות, שיכולות היו לשמש גם כפילגשים. העבדים הגיעו מאפריקה באופן סדיר, והסוחרים המוסלמים היו פעילים ביותר במלאכת השגתם. בכתבים המוסלמיים יש גינוי לשעבודם של מוסלמים בידי מוסלמים, אך המרת דת לא הבטיחה לעבד את חירותו.
[עריכה] עבדות ביוון וברומא
- ערך מורחב – עבדות ביוון העתיקה
- ערך מורחב – עבדות ברומא העתיקה
מקורות העבדות ברומא הקדומה לא היו שונים מאלה שבכל מקום אחר. דיו כריזוסטומוס ידע כי אפשר היה לקבל עבדים בירושה או כמתנה; היה אפשר לקנות שבויי מלחמה; כן אפשר היה לקנות ילדים עזובים או חטופים או את קורבנותיהם של שודדי ים. חטיפת בני אדם בידי שודדי ים היה נוהג עתיק יומין. לחופי הים השחור חיו שבטים שעיקר פרנסתם היה על שוד ימי. והמלכה טאוטה הסבירה לשליחי רומא כי משלח יד זה מעוגן היטב במסורת של השבטים האיליריים. ודאי היו גם עבדים שנולדו בבתי אדוניהם וגודלו שם. אחרים הגיעו עבדות בגין אי פרעון חוב או כעונש על מעשי פשע שעשו.
הפילוסופים הגדולים של יוון לא מצאו פסול בעבדות. אריסטו הכריז כי יש ברברים, הראויים לעבדות "מטבעם". ברומא היו העבדים נטולי כל זכויות. ניתן היה לענותם ולהורגם על פי גחמות האדון. היו בין האדונים שניצלו זאת ונהגו באכזריות רבה. על אחד מהסנאטורים מסופר שהיה משליך לאקווריום מלא בדגים טורפים עבדים שהתרשלו והפילו כלי חרס. על פי נוהג עתיק, הריגתו של אדון בידי עבדו הביאה להמתת כל העבדים שבבית, גם החפים מפשע שבהם.
לעבדים ביוון וברומא היה, עם זאת, סיכוי להשתחרר. כמשוחררים הוטלו עליהם מגבלות מסוימות, ואף על פי כן הצליחו להגיע לעיתים לעמדות גבוהות בחברה.
במכרות שועבדו העבדים בתנאים קשים מנשוא:
- "הם מכלים את גופם בחפירות מתחת לפני האדמה, ביום ובלילה, ומתים במספרים רבים בשל הסבל הקיצוני שבו עליהם לעמוד. אין הם זוכים להפסקה בעבודתם או למנוחה, ועליהם לסבול את מלקות המשגיחים ולעמוד בקשיים הנוראיים ביותר, וכך לעמוד בחייהם האומללים" (דיודורוס)
רוב הגלדיאטורים היו עבדים. אחד מהם, ספרטקוס אסף סביבו חבורת עבדים, הצליח לקרוא תיגר על צבאות רומא ולהטיל עליה אימה במשך כמה שנים. בסופו של דבר הובס בידי המצביא הרומי קראסוס. שבויי המלחמה הוקעו על צלבים לאורך הדרך עד רומא.
גם עליית הנצרות לא ערערה את מוסד העבדות, ונראה שהמעבר מעבדות לצמיתות בימי הביניים נבע ממניעים כלכליים ולא מוסריים. אוגוסטינוס כתב כי עבדות היא שלילית, אך היא בין העונשים הנובעים מהחטא הקדמון.
העבדות מעולם לא תפסה מקום עיקרי באירופה בעת החדשה, ובתחילת המאה ה-19 נאסרה בפועל בידי המדינות הגדולות ביבשת.
[עריכה] עבדות באפריקה
עוד בעת העתיקה שימשה אפריקה מאגר לעבדים. אולם, בתקופה זו שימשו לכך רוב העמים המנוצחים (ולאו דוקא האפריקאים). עם התפשטות האיסלאם לאפריקה, פעלו סוחרי עבדים ערבים ומוסלמים לאספקת עבדים מ"אפריקה השחורה" לחצי האי ערב וליתר ארצות האיסלאם. שודדי ים מצפון אפריקה כבשו גם אירופאים רבים לעבדות בתקופת האימפריה העות'מאנית. לאחר גילוי אמריקה, שימשה אפריקה כמאגר עבדים לעולם החדש. הללו נחטפו בידי סוחרים מוסלמים או על ידי בני שבטים יריבים, ולעיתים נמכרו גם בידי בני משפחתם. עבור שבטים שחורים רבים היוותה אספקת העבדים דרך פרנסה עיקרית. בסופו של דבר הגיעו הנמכרים לעבדות לסוחרי עבדים אירופאיים (בעיקר מאנגליה ופורטוגל) והובלו בספינות בתנאים בלתי אנושיים, בעיקר לאיים הקריביים וברזיל, שם נמכרו תמורת זהב או סחורות. בשלבים מאוחרים יותר של סחר העבדים נשלט הסחר בידי ברזילאים והולנדים. מעריכים שלמעלה מ-10 מיליון עבדים הובלו לעולם החדש, וכ-15% מהם נספו במסע. באפריקה התקיים סחר עבדים פנימי, ועבדים שועבדו גם בידי שחורים.
באפריקה, כנראה יותר מאשר בכל יבשת אחרת, נמשכת עבדות גם כיום. בסודאן היא קשורה למלחמת האזרחים המתמשכת שם. במאוריטניה היא הוצאה מחוץ לחוק רק ב-1981, אך כנראה לא נפסקה כליל. בבנין ובניגריה קיים סחר בילדים.
[עריכה] עבדות באמריקה
עם כיבוש אמריקה נעשה ניסיון בידי הכובשים לרתום את האינדיאנים לעבדות, אך אלו מתו בהמוניהם במחלות, והתבררו כלא כשירים לשעבוד. בנוסף, הם זכו להגנת הכתר הספרדי והכנסייה. במקומם הובאו עבדים מאפריקה.
עבדות הייתה נפוצה בארצות הקריביים ובדרום אמריקה. לעבדים הייתה חשיבות רבה בכלכלת ברזיל, שבה עבדו במטעי הסוכר והקפה בתנאים קשים.
העבדות בארצות הברית, שהסתיימה במלחמת האזרחים האמריקנית עקובת הדם, הייתה, מבחינה מספרית, קטנה למדי בעולם החדש.
בעשורים הראשונים של המאה ה- 19 הסתיימה העבדות ברוב חלקי העולם החדש בעקבות אכיפת ביטולה בידי הבריטים. ביטול העבדות היה, בדרך כלל, הדרגתי: ראשית נאסר סחר העבדים הטרנס אטלנטי; לאחר מכן הוחל חוק "הרחם החופשי", שהעניק לילדי העבדים את חירותם, ולבסוף בוטלה העבדות סופית, תוך פיצוי בעלי העבדים על אובדנם. כך, למשל, היה תהליך ביטול העבדות בברזיל.
שתי המדינות האחרונות לבטל את העבדות באמריקות היו קובה (1886) וברזיל (1888). מרד העבדים המפורסם שארע בסנטו דומינגו הצרפתית (הרפובליקה הדומיניקנית דהיום) בסוף המאה ה-18 ומלחמת האזרחים בארצות-הברית הם שני המקרים בהם הסתיימה העבדות בשפיכות דמים, ולא בהסדר כלשהו.
[עריכה] עבד מול שכיר
השכיר, כמו העבד, עושה מה שהאדון/מעסיק מבקש. העבד מקבל פקודות ומבצע אותן, והעובד מקבל הנחיות ומבצע אותן. את תוצר העבודה העבד והשכיר אינם מקבלים, אלא האדון/מעסיק. בזה מסתיים הדמיון בין עבד לבין שכיר, משום שעבד נותן את עבודתו לאדון נגד רצונו - העבדות נכפתה עליו, ואילו השכיר עושה זאת מרצונו, משום שהוא חפץ בשכר שהוא מקבל בתמורה לעבודה.
העבד מצוי בשליטת האדון גם מעבר לשעות עבודתו. האדון הוא שקובע לו את צורת המגורים, התזונה וכו'. המעסיק "משוחרר" ממחויבות זו, ולכן בידי השכיר אוטונומיה בחייו מחוץ לעבודתו (לעומת זאת - חייו בזמן עבודתו נקבעים במידה רבה על ידי המעסיק).
השכיר שותף פעיל בבחירת המעסיק, ומדובר בהסכם דו-צדדי - הוא יכול להתפטר ולהחליף מעסיקים לפי הכרעתו. לעומת זאת, העבד אינו בוחר את אדונו ואינו יכול "להתפטר" (כלומר, הוא עשוי למרוד, אך כל עוד הוא לא עושה זאת המצב נשאר בעינו), וההכרעה הפעילה בדבר עתידו נתונה לאדון בלבד.
העבד תלוי באדון תלות מלאה בסיפוק צרכי הקיום שלו - הוא מקבל זאת מהאדון באופן ישיר. השכיר מספק בעצמו את צרכיו, בין השאר באמצעות השכר שהוא מקבל ממעבידו ומשמש אותו לקניית מצרכים.
השכיר זוכה להגנה רבה משרירות לבו של המעסיק, באמצעות דיני העבודה שנועדו לכך ובאמצעות הכוח הנובע מהתארגנות העובדים בארגוני עובדים. העבד, לעומתו, בתקופות ובמקומות שבהם העבדות הייתה מותרת על-פי חוק, זכה להגנה מועטה ביותר, אם הייתה לו כלל כזו, והיה נתון רובו ככולו לשרירות לבו של מעבידו.
